אחד ההיבטים התנודתיים ביותר, שימי חופשה, חגים ושגרה משפיעים עליו ומשנים אותו, הוא המשפחה וגודלה. מה שנקרא פותחים וסוגרים אקורדיון. וככל שהמשפחה מתבגרת, השינויים מחריפים.

כשהמשפחה קטנה יחסית, האחד בספטמבר הוא ציון הזמן שממנו המשפחה חוזרת לסדר יום קבוע. הבית מתרוקן בבוקר, מה שיוצר חלל שצובט את הלב וגם מרחיב אותו בו־זמנית, נותן זמן לנשום אבל גם נפרד ממלאות של חיים, צחוק ובכי והרגשת ביחד.

ככל שהמשפחה מתבגרת, מתחילות פרידות ארוכות יותר. אולפנות וישיבות עם פנימייה הן סיבה ליציאה מהבית בגיל צעיר, הרבה פעמים עד לחתונה: למעט חופשות, אצל הבנים ההמשך יהיה ישיבה, מכינה, צבא. אצל הבנות – שירות, ואז שיבה הביתה או לימודים גבוהים רחוקים, או מדרשה, חתונה.

כל המשפחה זזה. הילד הצעיר יותר נהיה הבוגר, אבל רק לזמן קצוב… כל מערכות היחסים בין האחים בבית משתנות.

המשפחה מתחילה להתרוקן בצורה נוכחת יותר ביומיום. גם כאן יש צביטה חזקה וגעגועים. וגם צמיחה ושינוי. חלוקת התפקידים הקבועה בין האחים משתנה, והרבה פעמים זה לברכה. מתגלים יכולות וכוחות שהיו בצל הילד הגדול, וכעת הקטנים יותר מקבלים דחיפה ועידוד. זה משפיע על האווירה בבית, וגם על ההרגלים של ההורים. בבית שלנו אחת הדוגמאות הבולטות הייתה המוזיקה בבית. מי משמיע את המוזיקה, ואיזו מוזיקה זו תהיה? תלוי מי נמצא.

הרבה משפחות חוות את המעבר לפנימיות בגיל הנעורים כקושי גדול, אולי אפילו כדבר שאינו נכון לילד ולהורה. אבל שאלת האלטרנטיבה היא חזקה, כמו גם רצון הילד. יש משהו מאוד מקדם ומבגר בחיים החברתיים והרוחניים שפנימייה נותנת.

ואז מגיע השלב של החתונות. ברוך ה', שמחה גדולה, הודיה גדולה. וגם כאן יש התרחבות של הלב, וצביטה קטנה. המשפחה משתנה. קולטת עוד בן או בת לתוכה, ומצמיחה החוצה זוג, שיהיה המשך, וגם יהיה משהו אחר.

וכך, בתנועה מתגברת והולכת, הבית מתרוקן עד למצב של רק זוג – ומתמלא עד שצריך לשכור פנימייה מוסדית כדי להיפגש לשבת משפחתית.

והלב, שנמתח כדי להכיל לאהוב ולחבק ולעודד את כולם, שב לבית ריק ושומע את פעימותיו מהדהדות בתוכו.

סימן לגאולה

בחודש האחרון נוכחנו מחדש, ביתר שאת, בכוחה של המשפחה. אחרי החגים שבהם אירחנו ונפגשנו לרוב, הציפייה לשגרה התנפצה בדמות מלחמה שהחזירה את כולנו הביתה, שקרעה משפחות זו מזו והזכירה לנו מחדש שאנחנו כולנו משפחה אחת גדולה.

את הריקוד שבין משפחה לבין עצמאות אישית חוויתי במהלך חיי כבמעין ריקוד- בנערותי חוויתי הרבה בדידות. למדתי לקדם אותה ולהתקדם איתה, וגם כאבתי אותה והבטחתי לעצמי מילוי.

זכיתי, ברוך ה', ללדת הרבה ילדים, ולמלא את החיים והבית. ואז היה מאוד חסר לי קצת זמן לבד. ברוך ה', הילדים התחתנו מהר וילדו מהר, והבית גדל, וקטן, בו־זמנית.

אני קמה בבוקר בלי שבכי של תינוק יעיר אותי. ישנה לילה שלם. יש בזה הרבה חירות, מרחב, הקלה. ויש גם צביטה של געגוע.

נראה שבכל מצב שה' מביא לנו יש אתגר ייחודי ולימוד ייחודי. איך יולדים את עצמנו מחדש. איך פושטים מיומנויות ישנות (להחליף טיטול בכל מצב, להמציא ארוחה ברגע) ולובשים מיומנויות חדשות (לזכור איזה מאכל אהוב על כל כלה, חתן, נכד ונכדה, להיות גמישה בביקורים ובאירוחים).

ואיך שומרים על מי שאני ומקשיבים להמיית הלב ולדחף להתחדש ולחיות, בלי לשקוע בקינה על מה שפסק מלהיות.

מתברר שהשלב של לידת הילדים, גידולם עד שהם מתחתנים, הוא רק שלב אחד בהורות. ואחריו מגיעים עוד שלבים של קשר, תמיכה, שיתוף, שמשתנים כל הזמן ומאפשרים תיקון של העבר, שינוי לטובה והמשך ליווי ממרחב אחר.

תופעת המשפחה הגדולה היא סימן ענק לגאולה המתרחשת כאן ועכשיו. אחרי שמבנה המשפחה התפרק במאה הקודמת בגלל תנועות אידיאליסטיות, ובמיוחד אחרי השואה, משפחות נובטות וצומחות, כמו צמחים שעולים מהאדמה הפורייה, ובניגוד לעולם המערבי המתקדם סביבנו. איזו ישועה וברכה. ואיזה אתגר.

בתפילה לשלומם וחזרתם בבריאות של כל החטופים והחיילים,

מתוך גיליון חשוון תשפ"ד, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בית מתרוקן ומתמלא הופיע לראשונה ב-פנימה.