מקום לכאב

ברוב הימים אני מצליחה לשמור על אופטימיות ותקווה שהנה הגאולה קרבה. אבל יש ימים, או רגעים, שאני נשברת. שהכול נראה לי כל כך קשה ובלתי פתיר, עד שאני מתיישבת על הספה בחוסר אונים ודמעות יורדות לי על הפנים. היום זה יום כזה. אולי לא הייתי צריכה לכתוב את הטור שלי ביום כזה, באמת שהתלבטתי, אבל הגעתי למסקנה שזה קורה לכולנו, ורציתי לשקף את הנורמליות של הירידות. אולי זה יכול לתת כוח יותר מאשר סיפור כזה או אחר.
תוך כדי העבודה שלי אני פוגשת על בסיס יומי משפחות שאיבדו את היקר להן מכול, לוחמים גיבורים שיצאו להגן עלינו ולא חזרו. אני מרגישה זכות ענקית לתת במה להורים או האחים, לספר את הסיפורים של הגיבורים שלנו, שכל אחד מהם הוא אור, עולם שלם, למשפחה ולחברים שלו. המדהים הוא שהמשפט הנוראי, שה' לוקח את הטובים ביותר, נכון. אבל הכי נכון שיש. בצורה הכי כואבת שיכולה להיות. ואני מסתכלת להם בעיניים, מודה שאני בוכה איתם לא פעם, נשברת מול הטרגדיה והכאב שלהם, שהוא בעצם לא רק שלהם, הוא של כולנו, ומנסה לתת להם מקום. מקום שיוכלו להנציח. מקום שנחזיק יחד איתם את יקיריהם. כאן איתנו.
ואז אני חוזרת הביתה ומנסה להמשיך את הנורמליות של החיים שלי, כי ככה צריך. בשביל הילדים יותר מהכול. אבל כלום לא נורמלי וכלום לא שגרתי. באמת שאני לא יודעת איך אפשר לחזור לשגרה כשגיבורים כאלה כבר לא איתנו. האוויר של ארץ הקודש חסר. חסר אותם. תמונות הנופלים שראיתי בשידור מלוות אותי, הן נחקקות לי בזיכרון. צרובות בדמעות ובצער, על הילדים היפים שאינם עוד.

 רק לצעוק אל ה'

אני רוצה לזעוק לה' חזק, הכי חזק שאפשר – די!!! אני לא רוצה לפתוח את הנייד בבוקר ברעדה ולחשוש אם יהיה שם ה"הותר לפרסום" הארור. לא רוצה שסאונדים מסוימים יקפיצו אותי כי הם דומים לאזעקה, לא רוצה מחבלים שנכנסים לרעננה, העיר השקטה שלי, ומבצעים פיגועי דריסה באמצע היום. לא רוצה להסתובב בבית עם סכין מטבח גדולה, כדי שלפחות יהיה לי משהו ביד בעת הצורך ולא אלך חלילה כצאן לטבח.
רוצה שאתה, ה', תתגלה אלינו בהתגלות שלמה. שהטוב שלך ישטוף את כל הרוע מהעולם, שכל שונאינו ישלמו על שהכאיבו לילדיך. רוצה אותך לא בהסתרה שבהסתרה, אלא בית מקדש, שכינה, וגר זאב עם כבש. כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
מי ייתן ונזכה בקרוב ממש לגאולה שלמה. לראות את כל החטופים חוזרים הביתה. את כל הפצועים מחלימים. את כל פגועי הנפש נרפאים. שכל העקורים יחזרו לביתם בשמחה ובביטחון. אך עד אז, בבקשה ה', שמור על החיילים הגיבורים שלנו, ועל כוחות הביטחון ששומרים עלינו, והכי חשוב – שמור עלינו מחילוקי דעות, מפילוג וממריבות מיותרות.
שנדע להתאחד מתוך אהבה ולא מתוך מלחמה.
אמן.

מתוך גיליון אדר א' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט ה' שמעה תפילתי הופיע לראשונה ב-פנימה.

רננה שלם. צילום: מילכי אורטנר. חלום ומציאות.

חלום ומציאות.
כן,לא פעם ולא פעמיים זה חלום שמפוזר על הרצפה-רסיסים רסיסים. דמעות. מרחק. חוסר הבנה. חוסר רצון. אני חושבת לעצמי, איך החלומות שלי הפכו להיות הרים של טיפוס. ימים ולילות של זיעה, של אכזבות. של שאלות קיומיות. מחשבות על בחירות וטעויות.

ובצידי הדרך המשותפת הרגשתי איך יד ה' נוכחת שם תמיד, ושהוא מאמין ביחד הזה. מאמינה ומודה על ימים ותקופות של שקט פשוט, של טוב נוכח. מודה על פירות שנולדו מעמל משותף של שנינו ברבדים שונים, נגלים ונסתרים.
למדתי להפנות את גשר-הפערים הגדול ביננו לתפילה פנימית, שמבקשת שנגדל מהשוני הזה, שאזכור שהשוני כאן כדי להגדיל אותנו ולהוציא מאיתנו כוחות חדשים שרק מהחיכוך הזה – נולדים.

יש אתגרים רבים בדרך יחידה וכששתי דרכים נפגשות יש אור חדש, יש התרחבות הלב והגוף. המקום שאני מקבלת שיעורים לאין ערוך לומדת כל פעם מחדש, איך לדבר אל האיש שלי דווקא, איך לשמח את האיש שלי דווקא, איך לעשות את המקסימום מצדי, שכולל גם לא פעם פשוט להרפות מעמל הדרך. אני לומדת וטועה ואנחנו קמים ונופלים כמו כל שניים שמתחברים ועמלים על היחד הזה.

מתפללת
להיות חוף מבטחים עבור עצמינו, עבור ילדינו, להיות שם אחד בשביל השניה ולהיפך, לא לפחד מהדרך, מההרים הגבוהים שהולכים וגבהים,עם כל הר שכבר טיפסנו.

מתפללת ושולחת תפילות לכל הזוגות שבחרו זה בזו לחיים משותפים, שיהיו בנו כוחות שיהיה בנו רצון. שתשאר תשוקה פנימית, שהנר לא יכבה, שנלמד ונתקן ונעיז להישבר

ואז לקום, שלא נכנע לדרך, לרוחות, שיהיו עיננו תמיד מופנות כלפי פנים הבית ולא כלפי מה שקורה בחוץ. שנגדל, ונגדיל. נאפשר ונקבל.
שנהיה אדמה אחד לשני, שנתרחק ונתקרב שנבין שהתנועה הזו הכרחית,לגוף ולנפש.
שנזכור שהשוני משלים חלקים חסרים בנו שאנחנו נכונים אחד לשני, כפי שאנחנו. שנאהב כל אחד את עצמו,הכי עמוק שיש ושהבניה הזוגית תהיה עמוקה וסובלנית, נטולת האשמות.

זוגיות זה שני רכבים שנוסעים עם יעדי נסיעה שונים בנופים שונה וזה בריא ומפרה.
ושרק נפגש בדרך.

הפוסט תפילה לאהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.