התגלות השם אל משה לראשונה נעשית באמצע המדבר, מתוך הסנה הבוער ושם הוא מבקש ממנו להיות מי שיגאל את ישראל. ומשה מתווכח, וטוען כי הוא אינו ראוי לגאול את ישראל, ומתעקש.
והמפרשים אף מוסיפים כי הוויכוח התנהל לא פחות משבוע שלם בו מנסה משה לשכנע את הקב"ה שהוא אינו האדם המתאים.

אז נכון, על משה נאמר כי היה עניו מכל אדם, אך אין זו ענווה פסולה? האם הוא באמת חשב שהקב"ה טועה בבחירה?

תכונות של מנהיג

המדרש המפורסם מספר כי משה רדף אחרי גדי קטן שברח מהעדר, וכשמצא אותו עייף ותשוש החזיר אותו לעדר כשהוא נושא אותו על כתפיו, ואז מוצא משה את הסנה הבוער.

הסיפור הזה, הקטן כביכול, מגלה על תכונותיו של משה, תכונות של מנהיג; דאגה לחלש, תשומת לב לכל אחד מהעדר. וכמו הסנה, שנשרף ואיננו אוכל, סנה בודד במדבר צחיח – גם עליו יש השגחה פרטית, כך גם משה דואג לכל אחד ואחד מה'עדר' שלו.

דואג לכל אחד ואחד. רועה וגדי, אילוסטרציה

והוויכוח בין משה לקב"ה, בא ללמד אותנו על תכונה נוספת של משה ומראה לנו את הסיבה שבחר בו הקב"ה להיות מסתם משה ל- 'רבנו'.
הטענה האחרונה של משה היא: 'ויֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח'. הוא מבקש מהקב"ה שמי שיגאל את ישראל יהיה אהרון אחיו הגדול, וכאן, פחות או יותר משה 'התקבל סופית' לתפקיד.

אדם שאין לו טיפה של גאווה עצמית ושל רצון למימוש עצמי על חשבון אחרים הוא אדם הראוי להיות מנהיג.
התורה מלמדת אותנו, כי מנהיג אמיתי מתגלה בדברים הקטנים, בדברים שאין בהם תהילה לפעמים, שלא תמיד רואים, מנהיג הוא איש אמת, שעושה גם כשלא צופים בו ואף אחד לא יעריך את מעשיו לעולם – כזה אדם ראוי להנהיג את עם ישראל.

ומעידה עליו התורה:

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה(במדבר י"ב,ג')

תכונה זאת של משה שבטוח שהוא לא יותר טוב מאף אחד אחר, שבוודאי יש טובים ממנו, ושכל דאגותיו זה מה נכון שיהיה לעם שלו, ולכל אחד ואחד ממנו,
אדם שמוכן להתלכלך על מנת לסחוב גדי קטן חזרה אל העדר, זה מה שהופך אותו להיות האיש, והמנהיג שכל כך ראוי לשמו, המנהיג הגדול בהיסטוריה.

בפתח הכרזת הבחירות הצפויות, נתפלל למנהיג ראוי וטוב לעם ישראל,
כזה שהענווה והאהבה לעם , היא זו שתוביל אותו.

שבת שלום.

הפוסט החומרים מהם עשוי מנהיג: פרשת שמות הופיע לראשונה ב-פנימה.

וכך מספר המדרש:

"כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל
לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות. תחילה הלך אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תרצח
אמרו כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא, שנאמר  "והידיים ידי עשו" (בראשית כז, כב) ו"על חרבך תחיה" (בראשית כז, מ)
הלך אצל בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם את התורה
אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם, לא תנאף
אמרו לו כל עצמה של ערוה להם היא שנאמר "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן" (בראשית יט, לו)
הלך אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה
אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תגנוב
אמרו לו כל עצמם אביהם ליסטים היה שנאמר "והוא יהיה פרא אדם" (בראשית טז, יב)
וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה…"

בספרי דברים פיסקא שמג'

המדרש מקשר וממשיל כל אומה לתאווה מסוימת שאופיינית לה ומסביר שכיוון שהיו כה שקועים בתאוותיהם לא נמצאו ראויים לקבל את התורה ולזכות בה.
בפרשתנו משה מגלה לנו עצה נפלאה בעבודת המידות:

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם…"

משה ממשיל את הגויים לתאוות כמו במדרש ההוא, ומעלה את הקושי שכל אחד מתמודד איתו: איך אוכל לנצח את כל המידות שלי? את כל התאוות שיש בי והרי הם רבות וחזקות ממני?

לא לדחוק את השעה
תשובתו של משה לסוגיה הזו היא כה פשוטה וכה יפה:

"וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ–מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר,"

הסוד בתיקון המידות נמצא כאן ב"מעט מעט," לאט לאט, כמו שמה של הפרשה – עקב, עקב בצד אגודל, צעד אחר צעד.
כל הרגל רע, כל תאווה וכל מידה לא רצויה היא דבר שטמוע בנו בצורה שלפעמים נדמה כי היא בלתי ניתנת לתיקון, אך משה אומר לנו, רגע, לאט לאט, להתקדם מעט מעט בכל פעם. לעשות את ה-הכי טוב שלנו  ולהאמין ש:"נָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ.."
אנחנו עושים את שלנו, ואת השאר הקב"ה כבר יעשה אך בתנאי שזה ייעשה "מעט מעט".

רבי נתן כותב בספרו "השתפכות הנפש":

"וְהַכְּלָל כִּי אִי אֶפְשָׁר לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה כְּלָל.
כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹצִין לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת אָז צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד מֵהֲרִיסָה שֶׁלֹּא לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה חַס וְשָׁלוֹם, כִּי רֹב הַהַרְפַּתְקָאוֹת חַס וְשָׁלוֹם, הוּא רַק עַל־יְדֵי־זֶה שֶׁזֶּה בְּחִינַת אַזְהָרַת "פֶּן יֶהֶרְסוּ" שֶׁהִזְהִירָם לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה.
רַק צְרִיכִין לְהַמְתִּין וּלְחַכּוֹת הַרְבֵּה לִתְשׁוּעַת הַשֵּׁם. שֶׁזֶּה בְּחִינַת 'הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן' דַּיְקָא,
וּצְרִיכִין לְהַרְבּוֹת רַק בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ"

שבת שלום!

הפוסט מסע של אלף צעדים – פרשת עקב הופיע לראשונה ב-פנימה.

"וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה. וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֱלֹהִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם:  עֵץ וָאֶבֶן–אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן, וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן. וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ:  כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ,"

דברים, ד', כ"ז-כ"ט

בנאומו של משה אנחנו עדים לתהליך שנעבור בגלות, לפירוז, למעטים מול רבים, לעבודה הזרה והרגשת הזרות. אך במקום להביא דברי נחמה, או אזהרות ממה להמנע – מנבא פה משה את נפילתו של העם ומונה את חטאיהם העתידיים.
הרי אם הדברים ידועים מראש, במה אשמים ישראל בחטאים של דור החורבן? ומה אנחנו, בדורנו אשמים בחטאי העבר?

בירושלמי,מסכת תענית נאמר:

"אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך, תאמר לו בכרך גדול של רומי. שגם שם אף שמלאים גלולים ועבודה זרה גם שם מוסתר הוא יתברך,"

מהו אותו כרך גדול של רומי? זוהי העיר הגדולה של רומי, או רומא, העיר המלאה כולה בעבודה זרה ובטומאה – גם שם, אומרת הגמרא – נמצא ה' יתברך, ואם ישאלו אותך היכן הוא תאמר ששם. למה דווקא שם, במקום הטמא ביותר? לא מוטב לענות שה' נמצא במקומות היפים, הקדושים, הנעלים?  להביא אותו לכותל,לבתי הכנסיות, בתי המדרש הרבים בהם לומדים את התורה, למה דווקא בכרך גדול של רומי המלא בעבודה זרה וכל כך רחוקה מה' ומתורתו?

נקודת ציון בדרך לגאולה. תפילה בכותל המערבי

אם נחזור לדבריו של משה נמצא כי גם הוא רואה את האור והקדושה שבגלות: "ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת" – משם, דווקא משם!
משה מלמד אותנו שאנחנו צריכים להסתכל על הגלות בכלל בזווית אחרת. הגלות היא לא עונש, היא תהליך שאנחנו כעם חייבים לעבור ומשם לחפש את ה', ולמצוא אותו. משה מספר את זה לעם ישראל לא כנאום הפחדות ואיומים על העונש שיהיה לדורות הבאים על חטאיהם, אלא מסביר את השתלשלות האירועים ואיך למצוא את האור דווקא מתוך החושך.

החידוש שמלמד אותנו משה בדבריו הוא שתשעה באב שציינו השבוע הוא לא יום ציון לחורבן, אלא זה יום של תזכורת לכך שיש לנו עבודה בעולם, שהחורבן הוא רק נקודת ציון בדרך אל הגאולה, ולא בכדי הוא סמוך כל כך לחודש אלול. זוהי בעצם יריית הפתיחה לחודש של חיפוש וקריאה לה', ומציאתו אצלנו, כאן, בשדה.

הפוסט התקומה שלאחר החורבן – פרשת ואתחנן הופיע לראשונה ב-פנימה.