לאחר כשעה וחצי, כשהמופע הסתיים ונפלטתי בחזרה לרחובות תל אביב, הודיתי בליבי לעורכת ששלחה אותי לשם, ונזכרתי בפסוק "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה ושמחה". שלמה המלך כנראה לא תיאר לעצמו שאפשר ללכת לשניהם ביחד. גם להבין משהו על הסופיות והארעיות של החיים, וגם לצחוק עליהם. יש משהו מלא עוצמה באנשים שהשמיים נפלו עליהם ועדיין מצליחים למצוא את האירוניה ברגעים הקטנים ולעשות מהם בדיחה.

את המופע מנחה יעל שבח, שנכנסת בחן לצלילי השיר "אתה חייב למות עליי", ומציגה את עצמה ואת הבאים אחריה. ראשון עולה ברק רודל, שאמו נפטרה בפתאומיות מדום לב – נציג השכול האזרחי שלכאורה "לא נחשב". הקהל רועם מצחוק בין השאר כשהוא מספר על אביו שנאלץ לפתע ללמוד לבשל ועל שאלותיה התלושות של הסטאז'רית לפסיכולוגיה. 

שאר המופיעים עולים בזה אחר זה ויורים גם הם פאנצ'ים. היו שם יחיאל פיש, שאחיו נהרג בחודש השני של מלחמת חרבות ברזל, וגם שרית גומז, דנה שחייני ומיכל קסטן קידר, אלמנות צה"ל, וחן מור, שאביה נהרג בצבא ואחיה נרצח ב'ברנוער'. 

כל אחד מהם תיאר בכישרון אנקדוטות לא מדוברות שאף תסריטאי לא היה מעלה על דעתו – כמו רגע הדפיקה בדלת, שבו מגיע איש צבא שלא מוכן ללכת כי יצא לחופשת שחרור ואשתו לא רוצה אותו בבית, כיצד מנציחים על ידי מתכון כשיקירך בקושי בישל, ומה קורה כשחברה לשעבר שלא הכרת מגיעה לשבעה כדי לספר על חוויותיה עם בעלך לפני שהכרתם.

טיפול בהומור 

"הרעיון להעלות את המופע 'מה נפל עליי' התחיל בעקבות השבעה באוקטובר", מספרת יעל שבח. "כשהתחילה המלחמה, כל אחד מאיתנו חיפש מה הזהות שלו בתוך המצב הזה ואיך הוא יכול להועיל. די מהר השתבצתי במשבצת של ניחומי אבלים, בעיקר של אלמנות, מהסיבה הפשוטה ששם הרגשתי שיש לי מה לתרום".

יעל כיתתה את רגליה בניחומי האבלים, אך לא עשתה זאת לבד. "פתחנו קבוצת ווטסאפ שקוראים לה 'סיירת אלמנות ואלמנים', והיו בה הרבה אלמנות ואלמנים ותיקים שלקחו חלק בפרויקט של ללכת ולנחם".

בזמנו, כשהגיעו אלייך אלמנות לניחום אבלים, הרגשת שזה חיזק אותך? 

"כן. זה נתן הרבה כוח, ולכן הבנתי שזה יכול לתת כוח גם לאחרים. מהר מאוד זה קיבל הד חיובי מאוד, ואז ידעתי שצדקתי. מעניין שזה נתן הרבה כוח גם לאלמנות ולאלמנים שהלכו לנחם".

יעל היא חברה טובה של מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר שנהרג בצוק איתן, והמלחמה הנוכחית חיברה ביניהן אפילו יותר. "היינו משוגעות ומטורללות לגמרי בתקופה הזאת, בגלל שמסביב היה שכול בלי הפסקה כל הזמן", יעל משחזרת.

סא"ל דולב קידר עם מיכל ובתם

באחת הפעמים מיכל אמרה ליעל בצחוק שהיא מפנטזת על קבוצות תמיכה, אבל עם הומור, עם גורי אלפי במקום עובדים סוציאליים. ואז, רגע לפני האזכרה של בעלה של יעל, היא שלחה למיכל הודעה. "כתבתי לה: 'יש לי רעיון, אולי נרים מופע של משפחות שכולות מכל הסיפורים שיש לנו מניחומי האבלים?' מיכל, השותפה המושלמת לפשע", צוחקת יעל, "ישר אמרה: 'מגניב, רעיון טוב, אבל איך נעשה את זה?' התחלנו לדשדש בזה. יותר השתעשענו בזה בראש מאשר הבאנו את זה לאמירה מעשית, אבל ברגע שהרעיון נשתל לי בראש, לא הצלחתי להשתחרר ממנו".

"כולנו מאוד אוהבים הומור, והומור שחור", מצטרפת לדברים בחיוך מיכל, ומשתפת שאצלה ההומור היה נוכח כבר מההלוויה. "יצא שאמרתי משהו חצי מצחיק בהלוויה. לפניי הספיד דן הראל, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון. תוך כדי ההספד הוא סיפר את פרטי האירוע שלא הכרתי אז – שהיו שני ג'יפים, ג'יפ ראשון של המ"פ, והמ"פ עצר ודולב עקף אותו ואז הוא חטף טיל. אני לא ידעתי את זה, אז כשהתחלתי את ההספד שלי זה היה משהו כמו 'אהובי וכו", ואז – 'אבל אם הייתי יודעת מראש מה שדן אמר אז אולי הייתי כותבת הספד אחר'".

הרעיון של המופע התחיל להתגלגל כשיעל שיתפה אנשים שהיא מכירה והתייעצה עם קומיקאים כמו אמיר מויאל, חברתה הניה שוחט ורשף שי מ'ארץ נהדרת' האם יהיה למופע כזה קהל. "כולם הדהדו לי שזה הדבר הכי גאוני שאני יכולה להעלות על הדעת ושאני אלך על זה", היא נזכרת. 

במסגרת סיבוב השיחות היא התקשרה גם לרביטל ויטלזון יעקבס, שהפכה את החזון למעשי. "היא אמרה לי: 'מצוין, לכי על זה, מה הבעיה?' עוד לא הספקתי להתייחס לשאלה, והיא המשיכה: 'טוב, תפתחי יומן, אני סוגרת לכם שני תאריכים ב'צוותא', ורוצי על זה'. הרעיון היה עדיין בוסרי, אבל פתאום כשהיה לי הגב של רביטל והדחיפה מצד כולם, התחלנו להתקדם במהירות".

היא פרסמה פוסט ובו שאלה מי מעוניין לספר על השכול שלו מזווית קומית, והייתה בהלם מכמות התגובות שהציפו אותה. "זה היה מטורף", היא מתארת, "היה לי תאריך למופע בעוד חודש וחצי והיה צריך להתחיל להתכונן. פניתי לחלק מאלה שפנו, בנינו קבוצה קטנה, ואמרתי להם שכל אחד יתחיל לעשות שיעורי בית, לכתוב כמה שיותר סיפורים מצחיקים מהשבעה ובכלל". 

צילום: דאפי ספונר

אני שואלת את יעל אם הסטנדאפ מאפשר לדבר על דברים שהם לא היו מדברים עליהם בשגרה. "אנחנו מדברים שם על הכול", היא מאשרת. "באופן אישי, אף אחד מאיתנו לא בוחל באמצעים, כולנו משתמשים בהומור כדי להתמודד. המופע הוא סוג של מסגור שאומר: אוקיי, אנחנו נחצה פה עכשיו את כל הגבולות בתוך המסגרת של הקומדיה, נצא מכל מה שאתם מכירים, ואחרי זה נחזור להיות אנשים נורמליים שמתאבלים בדרך הנכונה, המקובלת. לדבר על הדפיקה בדלת שדנה שחייני מדברת עליה זה לדבר על הטאבו הישראלי, ואתה לא יכול לצחוק על זה בשום סיטואציה אחרת של אנשים רגילים". 

מיכל, מה המופע שינה אצלך?

"גיליתי מה שקצת ידעתי – שאני מאוד אוהבת לעמוד על הבמה, ועושה את זה לא רע בכלל, אם יורשה לי להעיד על עצמי", היא מחייכת בכנות. "זה לא הניע אצלי איזשהו תהליך. יש כאלה שזו הפעם הראשונה שהם שמספרים בקול את הסיפורים ונזכרים בדברים, אבל אני כל השנים עסקתי בזה. 

"מה שכן, השבעה באוקטובר העיף אותי חזק מלהיות בצד של האלמנה שצריכה עזרה – לצד המטפל, כי לא הייתה ברירה, כולנו עברנו לצד המטפל, וזה עשה לי טוב מאוד. כשהלכתי להלוויות, למשל, הלכתי לאחראי בית העלמין ממשרד הביטחון ובדקתי איתו שהכול מאורגן, והלכתי לתת מחמאות לקציני נפגעים שירגישו טוב".

הנצחה לכל דבר 

המפגש על הבמה הוא מפגש ישראלי של כל קצוות הקשת הדתית והפוליטית הישראלית, מה שניכר גם בלבוש ובצורת הדיבור של המשתתפים. כך למשל, מיכל מספרת על הבדיחה של יחיאל פיש על "העליונים והתחתונים" – הומור דתי שהיא לא הכירה – שהפכה לבדיחה האהובה עליה. 

חשוב לציין שמאחר שמנעד המופיעים מגוון, בדיחות מסוימות עלולות לעורר אי־נוחות בצופה הדתית. עם הזמן התוכן דויק ועודן, אולם יעל מבהירה שהיא מודעת לכך שהמופע אינו מתאים לכל הקהלים. "הומור שחור הוא נישה, והומור שחור שבא ממשפחות שכולות הוא נישה בתוך נישה. אנחנו יודעים את זה ומקווים להרחיב את היריעה ולהפוך את זה לקצת יותר מקובל חברתית. זה סטארטאפ ישראלי שהיה יכול להיוולד רק בנסיבות הספציפיות האלה.

"לצד זה שאנחנו מודעים לחריגות שבזה", היא מחדדת, "היינו רוצים שזה יפסיק להיות נדיר, ויתחיל להיות יותר שגור. כמו שיש בכי, שהוא ידוע ומוכר וכולם משתמשים בו כדי להתאבל, יש גם צחוק, ובשני האופנים אנחנו מקבלים אמפתיה. וזה מה שמשפחות שכולות מחפשות – אמפתיה, קשר, חיבוק. זאת הדרך שלנו להגיד שאנחנו רוצים שיחבקו אותנו בדרך שלנו". 

יעל ומיכל לא עוצרות, וחושבת כיצד ניתן לפתח את המופע לכיוונים נוספים. "אני ממש מקווה שיהיו לזה הדים ואדוות, ואני חושבת איך להוסיף לתחום גם מכיוונים אחרים. חן אביגדורי אוהב לומר – 'זאת הנצחה לכל דבר ועניין'. אז הייתי רוצה שתחת המותג 'מה נפל עליי' תהיה איזושהי פלטפורמה להנצחות מסוג הומוריסטי". 

מקום לכאב

"אצלי החיבור למופע הגיע ממקום קצת שונה", מספרת חן מור, אחת המשתתפות במופע, שאביה נהרג באסון צאלים כשהייתה פעוטה, ואחיה ניר, שהיה האדם הכי קרוב אליה, נרצח ב'ברנוער'. 

"תמיד אהבתי הומור שחור, וגם ניר, אבל החיבור למופע התחיל דווקא כשלפני שנה וחצי פוטרתי מהעבודה האחרונה שלי", היא משתפת. "ניהלתי את המותג 'ניקול', ובגלל צמצומים בחברה פוטרתי. הלכתי ממש סמוך לפיטורין לריטריט של מיתוג אישי, ואחת המרצות נתנה משימה להציג את עצמנו – לכאורה הכי פשוט בעולם. התחלתי להציג את עצמי, 'היי, אני חן מור', והתחלתי לבכות, כי פתאום לא היה לי טייטל שיבוא אחרי השם שלי. 'היי, אני חן, מנהלת המותג ניקול' זה משהו שהייתי אומרת כל יום, זה נהיה חלק מהזהות שלי, ובאותו רגע משהו בי קצת נשבר. פתאום לא הבנתי מי אני, מה אני רוצה לעשות ומה המקום שלי. אחרי השבעה באוקטובר הבנתי שאני נורא רוצה לדבר על ניר, לספר את הסיפור שלו, ולא ידעתי מאיפה להתחיל".

הטלטלה שעברה הובילה אותה ללכת לסדנה שבה בונים הרצאה על סיפור החיים שלך, "ובפעם הראשונה אחרי 14 שנים ממש התמודדתי עם המוות של ניר, עברתי דרך הכאב, בכיתי אותו, דיברתי על האשמה, באמת עברתי את ההתמודדות, אבל זה לא התחבר לי להרצאה. תוך כדי, נתקלתי בפוסט של מיכל על מופע הסטנדאפ, וזה ישר התחבר לי. ישר ידעתי שזה הדבר".

מה בשבעה באוקטובר פתאום גרם לך לרצות לדבר על ניר?

"זה הציף המון פחדים. בשבועיים הראשונים עמית בעלי יצא למילואים, ומצאתי את עצמי ישנה בממ"ד עם שלושת הבנים שלי, עם סכין מתחת למזרן, עם דלת ממש סגורה, ועם כדורי שינה, כי אחרת אני לא עוצמת עין. סף החרדה והלחץ עולה והכול פתאום צף, כל הדברים ששנים הצלחתי להדחיק, אי אפשר היה להדחיק אותם יותר. הכאב הכי גדול בחיים שלי זה האובדן של ניר, ולא התמודדתי איתו מעולם, פשוט הדחקתי אותו וחשבתי שיהיה בסדר. וכשניסיתי להיזכר, גיליתי שבגלל ההדחקה אני גם לא זוכרת ממנו המון דברים".

לכתיבת הקטע שלה במופע הוצמדה חן לרשף שי ('קופה ראשית', 'ארץ נהדרת', 'מועדון לילה' ועוד). "הוא אחד הכותבים הכי מוערכים בארץ", היא אומרת, "זה התחיל מזה שפשוט דיברנו. סיפרתי לו קצת את סיפור חיי ואת הדברים שעברתי, וכל מיני סיטואציות הזויות שקרו. למשל שהלכתי לבנק לקבל ירושה, ואז הבנקאי שאל אותי למה זה לא עובר לאבא שלי, עניתי לו שאבא שלי נהרג בצבא ואני יתומת צה"ל, והוא אומר לי 'אהה… זה היה ממש מזמן'. פתאום אני מוצאת את עצמי מתנצלת, 'טוב, סליחה שזה לא מהשבעה באוקטובר'. אלו אירועים אבסורדיים שבאמת קרו, ורשף בעצם עזר לי לקחת אותם ולפאנצ'ץ' אותם, להצחיק אותם, להפוך אותם לכתיבה קומית".

היה משהו שהמופע חידש להם לגבייך? 

"אני חושבת שכששמעו אותי מדברת על הכאב בפודקאסטים או כשהתראיינתי – דווקא שם זה יותר חידש להם. כי אני תמיד הלכתי למקום הקליל והמצחיק, ודווקא כששמעו אותי מדברת על הכאב ועל התחושה של הלבד, על חוסר האונים וחוסר המשמעות, הם יותר הופתעו לגלות את זה עליי מאשר הקטעים שאני צוחקת בהם".

גם חן מספרת על קשר אמיץ עם החברים לקבוצה. "זה באמת מיוחד לשמוע פתאום עוד אנשים מדברים על זה וצוחקים על זה. אני זוכרת מהמפגש הראשון את דנה שחייני, שלא הכרתי קודם, ואמרתי לעצמי 'הבחורה הזאת מצחיקה!'

"בהתחלה הסתכלתי על חלק מהחבר'ה, ויש לכאורה פער תרבותי שמיד קופץ, אבל מהר מאוד הכול השתטח, ונוצרה חבורה מאוד מאוד מגובשת. אם אחד המופיעים לא מגיע זה מורגש. יש משהו בהרכב הזה שהוא מאוד שלם. בא לי שזה יימשך לנצח".

צילום: דאפי ספונר 

המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט "את הכאב כולם מכירים, אבל את הצחוק עליו לא כולם מכירים" הופיע לראשונה ב-פנימה.

סמל ראשון שחר פרידמן ז"ל מירושלים, לוחם בחטיבת הצנחנים. בן 21 בנופלו. נפל בה' בכסלו תשפ"ד, 18 בנובמבר 2023. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות 

"שחר שלנו היה מגדלור של אור ושמחה", מספרים בני משפחתו. "הוא מסר את חייו בהגנה על מדינת ישראל ועם ישראל. אהבתו לאנשים לא ידעה גבול. 

"שחר נמשך באופן טבעי לעזור 'לאנשים הקטנים שנופלים לנו בזווית של העין', כפי שכתב במכתבו האחרון. הוא התחבר אליהם, צחק ושמח איתם, אם זה כמדריך בבני עקיבא לילדים עם צרכים מיוחדים בשבט יובל, שבו יזם שילוב של החניכים שלו בפעולות של שאר השבטים לפי סבב, אם זה בעזרה לאנשים מבוגרים ברחוב עם סלי הקניות שלהם, ואם בהתיידדות עם הילדים שלא היו להם הרבה חברים. שחר התייחס לכולם כאל שווים והביא שמחה לכל מי שהכיר אותו.

"האנרגיה התמידית והצחוק המידבק שלו שלנו הפכו אותו למרכז של כל התכנסות – האיש שרוצים שיגיע לכל אירוע ושמחה. הוא ידע לחיות כל רגע במלואו. המסר האחרון של שחר מזקק את תמצית רוחו ומגבש אותנו סביב מטרה משותפת – להפיץ את משנתו". 

הצוואה של שחר: 

היו אנשים טובים, תחייכו. תשאפו לגרום לכל אדם בכם יפגוש לחייך גם, תהיו פתוחים לביקורת ותנסו תמיד להשתפר. דעו כי המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר. תפתחו אוזניים לצרכיו של הזולת ותפקחו עיניים לצערו.

השתדלו לחייך כמה שיותר גם כשקשה. שימו לב לאנשים הקטנים הנופלים לנו בזווית של העין. תעריכו את הדברים הקטנים שיש לעולם להציע, בעיקר טבע ומוזיקה.

והכי חשוב, תהיו אנשים טובים בדרככם, אל תיתנו לחברה להכתיב לכם מה עושה אתכם אנשים טובים, פשוט השתדלו כמה שאפשר, וגם כשנופלים, דעו כי זאת הדרך להצלחה במעלה זאת. תאהבו את עצמכם ואת העולם, וכאשר תקרינו החוצה שמחה ייווצר לאט לאט מעגל שייצור עולם טוב יותר.

אנחנו עם סגולה 

רב־סמל זיו חן ז"ל מכפר סבא, לוחם במילואים בחטיבה הדרומית. בן 27 בנופלו. נפל בג' באדר א' תשפ"ד, 12 בפברואר 2024. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ואישה בהיריון 

"רציתי לתת לכם קצת מהזיו שלנו, וקשה לי לנסות להגדיר את האוצר שזכיתי לחיות איתו", אומרת הלל חן, אשתו של זיו. "מכל מקום אני שומעת אנשים שמרגישים שזיו היה החבר הקרוב שלהם, האדם להתייעץ איתו, לשתף אותו, וגם לצאת לזמן איכות ביחד. 

"זיו ראה כל אחד ואחת באופן אישי עם כל כך הרבה אהבה, חוכמת חיים וכבוד. הוא ידע את השמות המלאים של כל החברים שלו, וגם של אמא שלהם, והקפיד להתפלל על כל אחד מהם על מה שהוא זקוק. אחרי האסון שלנו חיפשתי ולא מצאתי רשימת שמות כזאת בשום מקום, הוא פשוט רשם אותם על ליבו.

"לזיו הייתה אמונה חזקה שהמציאות הולכת תמיד למקום טוב. הוא חי את זה והאמין בזה בכל ליבו, וכל הזמן אמר לנו להתאמץ להאמין ולראות את הטוב שקורה כאן. אפילו שברמת המיקרו זה קשה וכואב, ברמת המאקרו אנחנו נראה שאנחנו עוברים תהליך משמעותי וגדול ושעם ישראל הולך לטוב. 

"גם ברמה האישית והזוגית זיו שלי חי ככה, תמיד באמון ובאמונה שאנחנו מתקדמים… גם כשרוצים להיות במקום אחר, וגם כשמרגישים לפעמים תקועים באותה התמודדות, הוא תמיד אמר: אני רואה שאת משתדלת ועושה עבודה, וגם אני משתדל, ואנחנו מתקדמים.

"גם במילואים הוא בחר לתת את כל כולו למשימה והיה שמח מאוד וגאה על הזכות להילחם על הארץ ועל העם שלנו. הוא כל הזמן אמר שאנחנו עושים את המשימה הכי חשובה בהיסטוריה של עם ישראל. בשילוב מיוחד של רוֹך ונחישות הוא הקפיד לומר לנו שאנחנו לא צריכים להתנצל על מי ומה שאנחנו ועל המאבק שלנו כאן נגד הרשעה. הוא הסביר שכל העולם מסתכל עלינו בזכוכית מגדלת כי אנחנו עם סגולה". 

הצוואה של זיו: 

גיבורי החיל שמוסרים את הנפש לא נופלים על הארץ אלא מתעלים עליה. 

קרן אור 

רב־טוראי הדר מרים כהן ז"ל מזיתן, תצפיתנית בחיל הגבולות. בת 19 בנופלה. נפלה בכ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הותירה אחריה הורים ושלושה אחים

"הדר הייתה האור, קרן אור שאי אפשר לעמוד בפניה", מספרת ליה בן דוד, חברה קרובה של הדר. "החיוך שלה תמיד נתן תחושה שהכול טוב, היא הייתה משפיעה על כל הסביבה, גם על אלו שלא הכירו אותה. היא הייתה עמוד התווך של החבורה, רגישה לכולם. 

"הדר גדלה בבית של ערכים, של כבוד, דרך ארץ, קבלה והכלה. היא הייתה בתנועת הצופים במשך שנים, שם גדלה והתפתחה, והעבירה הלאה את הערכים שהאמינה בהם. היא הדריכה, ובהמשך הייתה רשג"דית ומדריכת קורס. 

"כשהתגייסה להיות תצפיתנית, למרות כל הסטיגמות שעלו בעבר על התפקיד – היא לא ויתרה, וידעה כמה המטרה חשובה. היא נפלה בבסיס נחל עוז בשבעה באוקטובר.

"הדר תמיד חיפשה את המשמעות מאחורי הדבר, הוקירה והפיצה טוב. המשפט שליווה אותה באופן יומיומי הוא 'יהיה טוב, הכול יסתדר לטובה'. היא דבקה באמונה גדולה ושלמה שבסוף יהיה טוב, לא משנה מה קורה באותו רגע. המשפט הזה והגישה שלה לחיים מלווים אותנו בכל יום לנצח".

הצוואה של הדר: 

אל תשווי את עצמך לאף אחת, אל תורידי מעצמך בחיים! תיזכרי בערכים שלך, בבגרות שלך, בידע שלך מאיפה הגעת ומה את יודעת על עצמך. 

 שיר למולדת 

סרן שאולי גרינגליק ז"ל מרעננה, קצין בחטיבת הנח"ל. בן 26 בנופלו. נפל בי"ד בטבת תשפ"ד, 26 בדצמבר 2023. הותיר אחריו הורים וארבעה אחים

צילום מסך הכוכב הבא קשת 12

שאולי נולד וגדל ברעננה. בכיתה א' למד בגוש קטיף, שם עברה המשפחה להתגורר לפני הגירוש. בהמשך למד בישיבת בני עקיבא רעננה. הוא אהב ספורט וכדורגל, ידע תנ"ך על בוריו ואהב אנשים מכל מיני סוגים. 

יותר מכול התבלטה יכולת השירה של שאולי – הוא ידע לסלסל מנגינות ספרדיות ותפילות יום כיפור אשכנזיות, שירים שקטים ועצובים יחד עם שירים "מרימים".

"דרכו בחיים הייתה ליצור חברויות אמת עם מגוון סוגי האנשים ובכל גיל, עין טובה, אכפתיות ושאיפה למצוינות", אומרת אמו רותי. "הוא נהג לומר בענווה שאפיינה אותו: "'אני לא טוב יותר מאף אחד, אבל אף אחד לא טוב יותר ממני' – משפט שהצליח להטמיע בחיילים שלו ובחברים הרבים". 

חלומו של שאולי היה להתפרסם כזמר. הוא השתתף בתחרות 'הכוכב הבא לאירוויזיון', זכה באהדת השופטים ועלה לשלב הבא בתוכנית. המלחמה הציבה בפניו דילמה – האם להיכנס ולהילחם עם פלוגת החוד של גדוד 931, שם שירת כמ"מ בסדיר, או להישאר מאחור ולהמשיך את החלום האישי. לשאולי, שהתעקש במשך עשרה ימים לפתור בעיה בירוקרטית על מנת שיתאפשר לו להתגייס למילואים, לא היו ספקות. 

שאולי כתב בפוסט שפרסם בין היתר את הדברים הבאים: "כרגע יש רק חלום אחד בראש שלי – להילחם למען הארץ עד שנראה את האור. חלום אחר יצטרך לחכות".

"שאולי נהרג כגיבור ישראל, ובאותה שעה הפך לזמר מוכר. שני החלומות שלו התקיימו, ולנו נשארה צוואתו – לדעת לבחור נכון".

הצוואה של שאולי: 

כרגע יש רק חלום אחד בראש שלי- להילחם למען הארץ עד שנראה את האור. חלום אחר יצטרך לחכות.

אין לי ארץ אחרת 

סמל ראשון עדי ליאון ז"ל מניל"י, לוחם בחטיבת גבעתי. נפל בט"ז במרחשוון תשפ"ד, 31 באוקטובר 2023. בן 20 בנופלו. הותיר אחריו הורים ושני אחים

"עדי היה בחור מלא חיים, עם חיוך תמידי על הפנים", מספרים בני משפחתו. "מנהיג מלידה, המסמר של החבורה, חברים נהרו אחריו והוא הוביל אותם בנועם ובהומור משובח ויצר חברויות עמוקות ורבות שנים". 

עדי גדל והתחנך לערכים בתנועת הנוער מכבי צעיר. הוא היה מדריך בתנועה ואחד הבוגרים המובילים בסניף עד גיוסו לצבא. המוזיקה הייתה חלק גדול מחייו, והוא בילה זמן רב באולפן שהוריו בנו לו בחצר הבית, שם יצר מוזיקה אלקטרונית וחלם להמשיך להפיק וליצור. היה לו גם ערוץ יוטיוב פעיל. 

הוא התגייס והוכשר כלוחם בחטיבת גבעתי. בשבת, 7 באוקטובר, הוא הוקפץ מחופשת סוכות ישירות ללחימה קשה בכפר עזה, לטיהור הקיבוץ ממחבלים ולחילוץ משפחות. המראות מסביב היו קשים מאוד. ב־27 באוקטובר החלה הפעילות הקרקעית בתוך עזה, ועדי נמנה עם כוחות החי"ר הראשונים שנכנסו ללחימה ברצועה. המחלקה של עדי, מחלקת החוד של גדוד צבר, הובילה את כוחות החי"ר של הגדוד. לאחר מספר ימים של לחימה אינטנסיבית במחבלים, נפל עדי באסון הנמ"ר. יחד איתו נפלו עוד עשרה לוחמים מהגדוד.

עדי הותיר אחריו מחברת ובה מכתבי פרידה שעליה רשם בכתב ידו "לקרוא לאחר מותי", ושם הקדיש מכתבי פרידה להוריו, למשפחתו ולחבריו. 

במחברת נמצאו פנינים שיש בהן מתיקות, בגרות וערכים שלאורם חונך עדי ושליוו אותו כאדם וכלוחם. באחד העמודים כתב עדי לאחותו הקטנה אורי, שאותה כינה בחיבה אוריקי: "אני לא יודע איך ילדה בת 10 אמורה לקרוא דבר כזה ואיך תקבלי את זה, אבל תזכרי שאני אוהב אותך ומתגעגע, ואם תרצי את יכולה לדבר איתי במחשבות. אני אקשיב לך מלמעלה…"

"בחרנו להנציח אותו באמצעות ערכה חינוכית – 'האורות של עדי', המבוססת על המחברת שהותיר ועל שמונה ערכים המשתקפים במילים שכתב. יש שם מילים על אהבת המולדת, הכרת הטוב, כיבוד הורים ומשפחה, אמונה, מסירות נפש, בגרות ורעות. עדי כבר לא כאן, אבל דרכו ממשיכה".

הצוואה של עדי:

אין לנו ארץ אחרת, ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים שהיו חסרי אונים מול התופת של חמאס. זה החינוך שנתנו לי הוריי, בזה אני מאמין. מקווה שתזכרו אותי, עדי.

מלחמת קודש 

רב־סרן ג'מאל עבאס מפקיעין, מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים. נפל בה' בכסלו תשפ"ד, 18 בנובמבר 2023. בן 23 בנופלו. הותיר אחריו הורים ושני אחים 

ג'מאל נולד בכפר פקיעין. הוא היה ילד מנהיג וגם שובב, אהב לעשות חיים ולהיות מוביל, תמיד דאג לכולם והיה הפרח שבחבורה. עם סיום לימודיו בבית הספר היסודי בכפר המשיך את לימודיו התיכוניים בפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה, וסיים בהצטיינות. 

"ג'מאל, דור רביעי למשפחת לוחמים, חונך על ערכים של אהבת העדה הדרוזית, המשפחה ומדינת ישראל", מספרת אמו לילה. "הוא התגייס לצנחנים. הוא האמין בעבודת צוות, והצליח לגבש את פקודיו לצוות שהלך אחריו ופעל כיחידה אחת.

"ג'מאל אהב את כל חייליו והיה מחובר גם להורים שלהם. הוא דאג לעדכן כל הזמן את ההורים על העשייה של ילדיהם לפני המלחמה, וכתב להם לפני שנכנסו לעזה ש'הלחימה הזו היא לחימת קודש, ועל קיום המדינה חייבים להילחם. חייבים להחזיר את הכבוד של המדינה, אין מלחמה יותר מוצדקת מזו כרגע, על כן אעשה הכול על מנת להחזיר אליכם את הילדים בריאים ושלמים'.

"לפי עדות המפקדים, ג'מאל תמיד היה חוד החנית של הלוחמים, לא הסכים שמישהו יהיה ראשון לפניו ואמר לחיילים 'אני תמיד הראשון, כדי שאם משהו ייפגע זה יהיה אני ולא אתם'.

"אירועי השבעה באוקטובר הגיעו לאוזניו במהלך חופשה צבאית. ג'מאל לא היסס לרגע: הוא ארגן את הציוד, נפרד ממשפחתו ונסע לעוטף עזה. הוא לחם בעוטף, וישנם סיפורי גבורה רבים שסיפרו מפקדים ואנשים רבים שהיו לצידו בזמן הלחימה.

"כשנכנס עם הפלוגה לתוך עזה, הם לחמו בחירוף נפש ובאומץ רב. ג'מאל נפל בעת היתקלות עם מחבלים בשכונת שיח זיתון בעזה, יחד עם הנגביסט בנימין מאיר ארלי ז"ל והקשר שלו שחר פרידמן ז"ל. בנימין מבית שמש, בחור חרדי שעלה מארצות הברית, שחר בחור דתי מירושלים, וג'מאל בחור דרוזי מהגליל – שלושתם נלחמו כישראלים גאים, והדם של שלושתם התערבב ביחד. הם נלחמו למען מדינת ישראל, נלחמו על קיום המדינה. הם הסתערו פנימה בידיעה שיש מחבלים בתוך הבית, לא היססו או פחדו, והקריבו את חייהם למען הלוחמים האחרים ולמען מדינת ישראל.

"ג'מאל, גיבור ישראל ולוחם ללא חת, ייזכר תמיד בלב כולם באהבה גדולה".

הצוואה של ג'מאל: 

בעיניי מפקד בצבא הוא אחד התפקידים הכי מיוחדים שאדם יכול לעשות. ההגדרה הכי טובה למה נדרש ממנו היא להיות האיש שמוביל אחריו אנשים לקרב. כל דמות המפקד והתפיסה של כל אחד מושתתת על ההגדרה הזו. מפקד בצבא צריך שני דברים לפני הכול: אהבה ואומץ. בלי אחד משני הדברים האלה אף אחד לא יכול להיות מפקד.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט פרויקט מיוחד: לנצח אחי הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפנים שמאחורי עמותת "נאוה" הן שתי נשים חזקות שבחרו לפעול להצלחתו של המיזם – חוי ארנפלד, העוסקת בקידום השכלה אקדמאית לנשים חרדיות ומקימת מכללת "לינק" – מרכז לימודים לנשים בבית שמש, מתנדבת בעמותה ומפעילה את מיזם "הכיסא הריק" כ-14 שנה, ותהילה פרידמן, יזמית ובעלת מלון כשר בקפריסין, מנהלת עמותת "נאוה".

"המיזם נולד שנה אחרי הפיגוע שאירע במלון 'פארק' בנתניה, אחרי שזיהינו את הצורך של המשפחות השכולות לחוות אווירת חג בצורה שנכונה להם. אני מלווה את המיזם כ- 14 שנה, כל שנה משפחתי ואני מגיעים לחגוג יחד עם המשפחות. הילדים שלי לא מכירים ליל סדר אחר", משתפת ארנפלד.

בליל הסדר שיתקיים השנה במלון "לאונרדו בוטיק" ברחובות, יקחו חלק כ 180 איש המגיעים מכל קשת החברה הישראלית, כשרובם אינם מכירים זה את זה.

זיהינו את הצורך של המשפחות השכולות. חוי ארנפלד, צילום: מאיה חליבה אלון

"חשוב להדגיש שלא מדובר באירוע שמסתכם בקבלת חדר במלון וארוחה שכל אחד אוכל בשולחנו", מציינת ארנפלד, "המשתתפים מתארחים במקום במשך שני לילות החג ונהנים מליל סדר משפחתי ושמח במיוחד, שמי שמנחה אותו זה הרב יוסף צבי רימון, רב אלון שבות. בנוסף לכך, לאורך כל החג מתקיימות סדנאות, הרצאות ופעילויות שנושאיהן הותאמו במיוחד לקהל שמגיע. למרות אווירת החג, ההפתעות לילדים והשירים, אנחנו לא באים 'להחליף' או למלא את המקום של מי שחסר ולא נמצא איתנו. אנחנו באים לחזק ולתת אפשרות לחגוג את החג בטוב ובשמחה".

אני בטוחה שהשאלה תעלה אצל הרבה מהקוראות – למה לעשות ליל סדר עם אנשים שלא מכירים ולא להתארח אצל המשפחה המורחבת?

"אכן להתארח אצל המשפחה המורחבת זו בהחלט אחת האופציות המקובלות והמבורכות. אך ישנם אנשים שלא מרגישים בנוח להגיע אל המשפחה שטרחה והשקיעה ולשבת בשולחן החג עם פנים נפולים ועצובים. מצד שני, יכול להיות גם מצב הפוך, כשהמשפחה המארחת מצפה לאווירה של אובדן ושכול ומצב הרוח של האורחים לא תואם את הציפייה הזאת. בליל הסדר שמטעם העמותה, כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה. כולם חולקים סטטוס 'משפחה שכולה' ואין צורך להרשים או להתנהג בצורה מסויימת על מנת להרגיש לגיטימי".

על מנת לאפשר למשפחות להשתתף במיזם שעלותו הכוללת מסתכמת ב- 200,000 ש"ח, החליטו ארנפלד ופרידמן לגבות מהמשתתפים עלות סמלית בלבד ולגייס את שאר הסכום בעזרת גיוס המונים שמתבצע דרך אתר שנפתח למטרה זו, ובאמצעות שותפים ותומכים שמכירים את פעילות העמותה.

תהילה פרידמן, מנהלת עמותת נאוה. צילום: דוד קדוש

"אמנם לא מדובר באירוע למשפחות חסרות יכולת, אך הוצאה של כמה אלפי שקלים בהחלט יכולה להכביד על משפחה שעברה משבר אישי, נפשי וגם כלכלי. אנחנו רוצים לאפשר לכל מי שרוצה להצטרף לליל הסדר ולחגוג איתנו את החג, מבלי שיצטרך לעשות שיקולים כלכליים נרחבים או להיכנס לחובות. זו הסיבה שהחלטנו לפנות לציבור הרחב באמצעות השותפים שלנו בשטח".

כשארנפלד מדברת על השותפים בשטח, בקולה נשמעת התרגשות רבה, כאשר מבחינתה כל שקל שמגוייס לטובת המטרה מעניק מקום נוסף סביב שולחן החג בעוד כשבועיים.

בנוסף לפרוייקט הגיוס, פועלת העמותה בשיתוף המגזין "דירה נאה", ובעזרתן של עפרה שמעוני העומדת בראש המגזין ואלישבע גליקסברג העורכת, להעלאת המודעות לצרכיהן של משפחות השכול האמצעות קמפיין ידוענים שעלה ברשתות החברתיות בחודש האחרון.

ארנפלד מסבירה – "פנינו למשפיענים וידוענים בבקשה להצטלם על יד כיסא ריק ולהעלות את התמונה לרשתות החברתיות על מנת לעורר את התודעה הציבורית למצבן של משפחות השכול הרבות החיות בינינו וחווות את המציאות של כיסא ריק באופן יומיומי, כל הזמן".

בין המשפיענים שהתגייסו למען הקמפיין נמנים ישי לפידות, ענהאל שמואלי, דביר בנדק, יהודה עמאר ועוד.

בין המשתתפות למען המיזם, ענהאל שמואלי. צילום: דוד קדוש

"את לא יודעת מה זה עושה למשפחות השכולות שמשתתפות בליל הסדר, כשהן רואות את ההתגייסות של כל עם ישראל למענן. יש משפחות שחיות עם השכול עשרות שנים ומרגישות שהן קצת נשכחו מהתודעה הציבורית, ופתאום כשבא כזה חיבוק ורואים את הרצון של כל כך הרבה אנשים לעזור – זה מרגש בצורה בלתי רגילה", מסכמת ארנפלד.

לפרטים נוספים על מיזם "הכיסא הריק" ניתן להיכנס לאתר- www.shutaf.im/navah/p

הפוסט לקבל את החסר הופיע לראשונה ב-פנימה.