צעדו יחד 33 שנים וייסדו את עמותת מתנת חיים. צילום: חיים מאירסדורף

מעט אחרי פסח תש"פ היו אמורים רחל ובעלה, הרב אברהם ישעיהו לוי הבר ז"ל, לטוס לאוניברסיטת סטנפורד (קליפורניה, ארצות הברית), המדורגת כאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם ובה מרכז השתלות מהגדולים שיש, כדי להרצות ולספר על הפעילות המיוחדת של עמותת 'מתנת חיים'. את העמותה ייסדו השניים לפני 12 שנים, והיא מגייסת ומלווה מתנדבים המעוניינים לתרום כליה ולהציל חיים.

"ההזמנה מהאוניברסיטה הגיעה לפתחנו לפני שפרצה מגפת הקורונה ששיבשה את הכל. המזמינים ביקשו לדעת איך העמותה עובדת ומהו סוד האלטרואיזם", נזכרת הבר ממרחק של כמעט שנה. "אחרי לבטים בעלי ז"ל נעתר לבקשתם, אבל אמר לי בשקט: 'אני יכול ללמד אותם את הפלטפורמה, אני יכול להנגיש להם מידע, אבל מה שאני לא יכול זה להגיד להם שהנתינה הזו היא בעצם העם שלנו. איזה עם יש לנו, איזה גנים של חסד קיבלנו מהאבות והאימהות הקדושים. את זה אי אפשר ללמד".

ההרצאה המתוכננת לא יצאה לפועל. הרב הבר ז"ל, מושתל כליה בעצמו, נדבק בנגיף הקורונה, מצבו התדרדר במפתיע ובמהירות, ולמרבה הצער הוא השיב נשמתו לבורא בל' בניסן תש"פ. עם הבשורה הקשה קיבלה על עצמה רחל את ההחלטה האמיצה למלא את מקומו בראשות העמותה שכה אהב והייתה לו בית. "התקשיתי לחשוב על כל אותם חולי כליות שקרן האור שלהם נעלמה", היא משתפת. "עוד לפני טקס הקבורה ידעתי ביני לביני שהוא אומנם כבר לא חי, אבל 'מתנת חיים' לא תמות. ילדנו את העמותה יחד, וכמו שאני ממשיכה לגדל את ילדינו לבד ככה אמשיך לגדל אותה. היה לי ברור שזה מה שהוא מצפה ממני לעשות".

בחודשים שיבואו יספרו לה עשרות מושתלי כליה טריים, שבאותם ימים היו עדיין שמות ברשימת ההמתנה, איך בליל פטירת הרב חרב עליהם עולמם. הם היו בטוחים שפעילות העמותה תיגדע, רק עם הכרזתה של רחל כי העמותה תמשיך לפעול הצליחו לנשום שוב לרווחה.

 שנת שיא

חדורת שליחות ונחושה להמשיך את דרכו של בעלה מובילה הבר בשנה האחרונה את פעילות 'מתנת חיים', שחרף מגבלות נגיף הקורונה וכנגד כל הסיכויים רק הולכת ומתעצמת. בימים אלו חוגגים בעמותה את תרומת הכליה ה־1000, כשבשנה החולפת נערך מספר ההשתלות הרב ביותר מאז היווסדה.

"מהחדר הזה יצאו כל ההשתלות?" הרבנית הבר בביתה. צילום: נעמה שטרן

"זה הישג לא נתפס", אומרת הבר, "בתשס"ט (2009 למניינם, ל"י), השנה הראשונה להקמתנו, נערכו 4 השתלות. בשנה השנייה 11, וכך מדי שנה המספר גדל. בשנת תשע"ט כבר נערכו 135 השתלות בסיוע העמותה. אבל השיא היה בשנה האחרונה, שהסתיימה עם 182 השתלות כליה! בגל הראשון של הקורונה הייתה עצירה, כך שהשיא הזה התרחש במהלך עשרה חודשים בלבד. זו קפיצה עצומה".

איך את מסבירה את זה שדווקא בימי מגיפה עולמית, כשאנשים חוששים להגיע לבתי חולים, אתם מגיעים להישג כזה?

"זה משהו על טבעי, שמימי. אנשים רוצים לעשות טוב. רבים תרמו כליה לזכותו של בעלי ולעילוי נשמתו. על אף הסגרים הלבבות פתוחים, זה מרגש מאוד ומוריד רחמים לעולם", היא עונה, ומוסיפה בחיוך: "בימי השבעה אמר לי אחד מגדולי ישראל: 'מה שאדם עושה בעולם הזה במסירות נפש, זה מה שהוא יעשה בעולם הבא וביתר שאת'. אז אולי בעלי פתח שם למעלה סניף של מתנת חיים".

ההישגים המרשימים של העמותה גורמים להתעניינות רבה. "מכל רחבי העולם פונים כדי לראיין אותנו", אומרת רחל, ומספרת על ריאיון שזכור לה במיוחד, שאותו ערך כתב בכיר של הניו־יורק טיימס לפני כשמונה שנים. צוות צילום הגיע לביתם שבירושלים כדי לסקר את תופעת התרומות האלטרואיסטיות שאינה מוכרת בעולם, ודאי שלא בהיקפים כאלה. הכתב ראיין תורמי כליה, מושתלים ואת בני הזוג הבר, ויצא נפעם.

"כשהם כבר עמדו לצאת ופירקו את המצלמות הראיתי לו את החדר שבו עבדנו. באותה התקופה לא היה לנו משרד, עבדנו מהבית, בחדר שגודלו 65 מטר ובו מיטה, מחשב וכיסא. הכתב סירב להאמין, 'המבואה לחדר האמבטיה שלי במנהטן גדולה יותר מכל הבית שלכם, ואת רוצה להגיד לי שמהחדר הקטן הזה יצאו כל ההשתלות?' הוא הזיל דמעה וביקש לצלם את החדר".

 אופטימי חסר תקנה

הבר (53) היא אישה אצילית ומרשימה, תמהיל נדיר של עדינות ועוצמה. נולדה בירושלים, בכורה מבין חמש בנות, להורים אנשי חינוך. כשהייתה בת 12 נסעה המשפחה לשליחות של שנתיים בשיקגו. "אלו היו שנים מאתגרות של גיל ההתבגרות. היה לי קשה, כעסתי על הוריי והרגשתי שהם עקרו אותי מהמוכר לי. אמא שלי הייתה מרגיעה ואומרת: 'הקדוש ברוך הוא שלח אותנו לכאן, תיקחי מהתקופה את המקסימום'. ולקחתי. הגעתי לשם עם ידע בסיסי באנגלית ורכשתי אנגלית ברמה גבוהה. השפה, יחד עם המנטליות האמריקאית שלמדתי להכיר, עזרו לנו רבות בהמשך, בפעילות העמותה בחו"ל".

השנים בלי ילדים קירבו ביניהם. צילום: נעמה שטרן

בגיל 19 פגשה בשידוך את מי שלימים הפך להיות בעלה ושותפהּ למפעל החיים. "ישעיהו היה בן 21, תלמיד ישיבת פונוביז'. הפגישה הראשונה שלנו נמשכה שלוש שעות, ואחריה ידעתי שאיתו אני רוצה להקים בית", היא נזכרת בערגה והגעגוע ניכר בקולה, "תוך 72 שעות התארסנו, צעד חריג מאוד גם במגזר שלנו. אחר כך, בכל פעם שהוא היה נכנס לקנות בגדים הוא היה אומר למוכר 'את אשתי בחרתי ב־72 שעות, כמה זמן אתה חושב שייקח לי לבחור חליפה?' והיה לוקח את הדבר הראשון שנתנו לו".

מהר מאוד מצאו עצמם בני הזוג מול האתגר הראשון בחיי הנישואין שלהם, אתגר הפוריות. במשך תשע שנים ניסו להרות ללא הצלחה, תוך טיפולי פוריות בארץ ובעולם. "העובדה שלא היו לנו ילדים קישרה בינינו מאוד. אתגר כזה יכול לפרק ויכול לחבר בעבותות, אותנו הוא חיבר ויצר חיבור נדיר שבנדירים". היא שותקת לרגע, מהורהרת, כמו אוספת כוחות מחדש, לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה: "בתקופות שבהן היה לי קשה הוא היה חוזר ואומר: 'לי יש אותך ולך יש אותי, מה אנחנו צריכים יותר מזה?'".

מדי שנה, ביום ההולדת של רחל, נהג הרב להתקשר לאימהּ ולהודות לה על 'שילדה לו את רוחי'. "כך כל שנה מחדש. אמי הייתה מחכה לטלפון המיוחל ודומעת. 33 שנים הוא עשה זאת, עד השנה", היא מספרת על אנקדוטה קטנה שמשקפת את האהבה והכבוד ששררו ביניהם.

תשע שנים אחרי שנישאו נולד בנם הבכור נתנאל, ובשנת בר המצווה שלו נולדה בתם חני (כיום בני 29 ו־16 בהתאמה). באותן שנים עבדה רחל בהוראה והרב לימד בישיבה לצעירים וניהל במקביל תלמוד תורה גדול בהר נוף. כל זה לצד היותו איש סוד ויועץ סתרים, כפי שרחל מגדירה זאת, לרבים בסביבתו; בנושאי שלום בית, נוער מתמודד ובעיות סוציאליות אחרות. שלוש שנים אחרי לידת בתם התהפכו חייהם, הרב אובחן כסובל מאי ספיקת כליות ונדרש להתחיל טיפולי דיאליזה. זוהי אבן דרך משפחתית שבזכותה הוקמה אחת העמותות החשובות ומצילות החיים בישראל.

"ישעיהו היה אז בן 42, בריא כשור, ופתאום הוא התחיל להרגיש לא טוב. הוא תלה את זה בעשייה הרבה שלו והוריד פרופיל, אבל החולשה הלכה והתגברה. עברו כמה ימים עד שהוא החליט ללכת להיבדק, ובדרך נפל ברחוב. אמבולנס פינה אותו לבית החולים, ערכו לו בדיקות במיון וגילו שהקריאטינין שלו, שהוא המדד שמעיד על תפקוד הכליות, עומד על 17. כדי לסבר את האוזן, ב־5.5 כבר מתחילים טיפולי דיאליזה. עשו לו בדיקה נוספת כי חשבו שהייתה תקלה במעבדה, אבל גילו שלא המכונה המקולקלת אלא הוא, והוא נשלח מיד לטיפולי דיאליזה".

איך הרב קיבל את הבשורה הקשה?

"אצל בעלי לא היה מושג של 'חרב עליי עולמי'. מבחינתו זה הגיע מאת ה', וככה הוא התייחס לזה. הוא אמר לי 'אנחנו מתחילים מסלול חדש, והבחירה היא איך לצעוד בו. אני אבחר אם להתמודד או להתמוטט'. זו הייתה משנת החיים שלו עד יומו האחרון. הוא היה איש אופטימי ברמה לא מצויה".

"אל תבעטי בייסורים"

מאותו היום, שלוש פעמים בשבוע, ארבע שעות בכל פעם, התיישב הרב הבר על הכורסה במכון הדיאליזה לצד מכונה שאמורה להציל את חייו: היא שאבה את דמו שבעים פעמים בטיפול והחזירה אותו לגוף מסונן מרעלים. "מצד אחד הדיאליזה מצילת חיים; מכוני הדיאליזה בארץ מצוינים והצוות מוסר את נפשו כדי לסייע למטופלים לאורך שנים", מבקשת הבר להדגיש, "אבל בסופו של דבר, המשמעות של להיות מחובר לדיאליזה היא להיות כבול למכונה, לתלוש מלוח השנה ימים שלמים. גם חוויית הטיפול כשלעצמה איננה קלה".

היקף תרומות חסר תקדים. הרב הבר עם סגן שר הבריאות לשעבר גפני. צילום: באדיבות מתנת חיים

במכון הדיאליזה, כורסה לידו, פגש הרב מטופל בשם פנחס תורג'מן. פנחס, בחור צעיר מקרית ארבע, נולד עם אי ספיקת כליות ועבר השתלת כליה כילד. כשהיה בן 16 נהרג אחיו הגדול בהתקלות עם מחבלים במלחמת לבנון השנייה, ובצער ימי השבעה שכח פנחס לקחת את התרופות שנועדו למנוע את דחיית הכליה המושתלת. המשמעות הייתה דחיית השתל וחזרה לדיאליזה. "הם היו רב שמושבת מתלמידיו ותלמיד שמושבת מרבותיו, והקימו יחד ישיבה במכון הדיאליזה", רחל מחייכת. "נוצרה ביניהם ידידות עמוקה. כשבעלי הגיע לטיפול הדיאליזה האחרון פנחס נפרד ממנו בדמעות וביקש: 'אל תשאיר אותי מאחור, תדאג גם לי להשתלת כליה'. בעלי לא הבטיח להצליח אבל הבטיח בעזרת ה' לנסות".

לפני 13 שנה, בט"ו בטבת תשס"ח, עבר הרב הבר השתלת כליה מוצלחת. שישה שבועות אחר כך, כשהוא עדיין בשלבי החלמה, התחיל לדאוג להשתלת כליה לפנחס. ביוזמה פורצת דרך הוא תלה מודעות בבתי הכנסת בקהילתו ובהן ביקש תורם כליה עבור אח שכול. עד אז תרומות הכליה בארץ היו בעיקר מנפטרים או ממשפחה וחברים, והצעד שעשה היה חריג ביותר. למרות זאת, הצליח הרב הבר לאתר עבור פנחס תרומת כליה מתאימה.

"למרבה הצער, בב' באדר ב' תשס"ח, כמה שבועות לפני ההשתלה, נפטר פנחס מדום לב. אביו זעק ואמר 'שני בנים יחידים היו לי, אחד נהרג במלחמת לבנון השנייה והשני במלחמת הדיאליזה השנייה', וזעקתו נחרטה עמוק בלב בעלי", מספרת רחל. "מאז הוא נהג לומר מעל כל במה כי יום פטירתו של פנחס היה יום ההולדת של 'מתנת חיים'".

איך התייחסה הסביבה ליוזמה שלו, שהייתה אז לא שגרתית בכלל?

"אני בעצמי חשבתי שהוא השתגע, אבל הוא קיבל החלטה ולא היה אפשר לעצור אותו. לכל מקום הוא הלך עם כורסת הדיאליזה שלו, עם החוויה האישית ועם החלום שאנשים לא ימותו עוד בדיאליזה. הוא אמר לי, 'אנחנו לא קבלני הצלחות, אבל בואי ננסה'. בהתחלה נתקלנו בהמון חשדנות ובורות ואט אט רכשנו את אמון הציבור. בעלי, שהיה אינטלקטואל עצום, חקר את הנושא מכל הבחינות. הוא ישב עם רופאים בכל מרכזי ההשתלות בארץ, עם רבנים, עם פוסקי הלכה ועם אתיקנים. פגש שרים וחברי כנסת ולא הייתה אבן שלא הזיז כדי למסד זאת. בשנת 2009, כשהשתתף בוועדה בכנסת, הוא נעמד ואמר: 'יש לי יעד והוא לחסל את רשימת ההמתנה'. שאלו אותו כמה יש ברשימת ההמתנה והוא ענה '800', זה מה שהיה אז. והוא הצליח. בהשתלה ה־800 בעלי נפטר, וההשתלה ה־801 נערכה כבר אחרי פטירתו".

אילו התנגדויות פגשתם בדרך?

"היו אנשים שהרימו גבה ושאלו אותנו מה אנחנו מרוויחים מזה. היה לי קשה לשמוע את השאלה, אמרתי לו: אנשים לא מזהים שאתה מנסה לעשות טוב, די, בוא נפסיק עם זה. היו לי רגעי משבר, אבל הוא היה אומר 'יש אנשים שמחכים לישועה, אני לא יכול להשאיר אותם מאחור. הקדוש ברוך הוא עזר לי, אני חייב לעזור לאחרים'".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה ניסן. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט מתנת חיים מציינים את התרומה ה-1000: ריאיון אישי עם הרבנית רחל הבר הופיע לראשונה ב-פנימה.

להחשף כדי להציל חיים. אילנה דרור. צילום: אילה יבגי

אילנה דרור (47), אישה נמרצת ופעילה, נשואה לאודי ואם לחמישה, החליטה ביום בהיר אחד באמצע החיים לתרום אחת מכליותיה. התרומה היא אלטרואיסטית, כזו שאינה מיועדת לקרוב משפחה או מכר. אני פוגשת את אילנה בצוהרי יום קיצי בקיבוץ שלוחות שבו גדלה. היא מקבלת את פניי בחיוך רחב ומלא חיוניות.
"כשאמרתי לילדים שלי שאני הולכת להתראיין", פותחת אילנה, "הבן הבכור שלי, בן השבע עשרה, לא הצליח להבין לאיזה צורך אני פוגעת בפרטיות שלי. הסברתי לו שאין לי כל עניין להתפרסם, אך העלאת המודעות הציבורית לתרומת כליה עשויה להציל חיים. אם יעלה בידי להביא באמצעות הכתבה ולו אדם יחיד לתרום כליה ולהציל חיים – זה שווה את החשיפה הלא פשוטה, שלא הייתי בוחרת בה מלכתחילה".
אילנה נולדה בארצות הברית. משפחתה עלתה ארצה כשמלאו לה חמש שנים והתגוררה בירושלים. כשהייתה בת שתים עשרה עברה המשפחה לקיבוץ שלוחות שבעמק בית שאן, שם התגוררה דרור עד לנישואיה עם בן הקיבוץ השכן שדה אליהו.
"אחרי החתונה שבתי לירושלים ומשם עברנו להתגורר בגבעת זאב. אני בעלת תואר ראשון ושני בכלכלה חקלאית, כיאה לקיבוצניקית טובה", מציינת אילנה בחיוך. "אני עובדת בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במשרה מלאה, ולצד עיסוקי המקצועי אני פעילה בחיי הקהילה בעיר. בעבר שימשתי כיושבת ראש ועד ההורים וכיום אני חברת מועצה מטעם הבית היהודי. תמיד ראיתי את מקומי בעשייה חברתית, אך התחום של תרומת איברים לא היה מוכר לי".
אילנה נחשפה לרעיון שלוש שנים לפני כן, כאשר קרוב משפחה שלה נזקק לתרומת כליה ובנו נמצא מתאים לכך, שם נזרע הזרע. בעלוני השבת היא עקבה אחרי פרסומים של עמותת 'מתנת חיים' בראשות הרב ישעיהו הבר, מושתל כליה בעצמו, אשר מעודדת תרומת כליה מטעמים אלטרואיסטיים.
אני מניחה שכפי שלך הנושא היה חדש ולא מוכר, גם לסביבתך לא הייתה היכרות מוקדמת עם העניין. כיצד בחרת לספר ומה התגובות שקיבלת?
"בראש ובראשונה כמובן ששיתפתי את בעלי. הוא מכיר אותי ויודע שקשה מאוד להזיז אותי מהחלטות שקיבלתי על עצמי, והוא עמד לצדי לאורך כל הדרך. הוא אישית לא מרגיש שהיה מסוגל או מעוניין לתרום, אך הוא נתן לי את ברכתו. תקופה ארוכה שמרתי את הנושא בתוך הבועה הזוגית שלי ושל בעלי. גם את הילדים לא שיתפתי עד שאכן נמצאתי מתאימה לתרומה. למשפחה ולחברים בחרתי לספר רק שבועיים לפני התאריך שנקבע לניתוח".

הרב הבר ז"ל, מייסד ארגון "מתנת חיים".

אילנה יצרה קשר עם הרב הבר וקיבלה הנחיות ראשונות כיצד להיכנס לתהליך. "מילאתי טופס וביצעתי בדיקת דם והתהליך התחיל להתקדם. אחרי ששלחתי לרב הבר את הטפסים, נמצא אדם שמתאים לקבל את התרומה וזומנתי לפגישה בבית החולים בילינסון. הזימון היה משותף, לי ולמועמד להשתלה. בבית החולים עברנו בדיקה לסיווג רקמות, שזו בדיקה מעמיקה יותר שמטרתה לברר את מידת ההתאמה, מעבר להתאמה הראשונית שנמצאה. מדובר ביום שלם שמתחיל בבדיקת דם פשוטה, שאחריה פונים יחד למרפאת ההשתלות ושם מקבלים מידע על התהליך הצפוי".
מה הסיכונים הצפויים לתורם?
"כמו כל ניתוח בהרדמה כללית, ישנו סיכון בעצם הניתוח. ישנה גם האפשרות שהכליה הבודדת בגופי תפסיק לפעול, ובהעדר כליה שנייה אזדקק גם אני לתרומה. כתורמת, אני וכל בני משפחתי נמצאים בראש הרשימה לקבלת תרומה, אם חלילה נזדקק לה. יש כאן סיכון שאני לוקחת, אבל אני יודעת שאם אזדקק אקבל מענה מהיר. זה בכל זאת לא פשוט לעבור ניתוח של השתלת כליה, ואני מקווה שהקב"ה לא יזמן לי את הניסיון הזה".
מעניין שבית החולים מזמן את שניכם יחד להכנה הראשונית. מה הסיבה לכך?
"אני מניחה שאחת הסיבות היא שרבים מהזוגות הם קרובי משפחה. באותו היום היינו הזוג היחיד שלא היה מעורב בקשר משפחתי. לא רציתי לשאול מדוע בני משפחתו לא תרמו לו, מכיוון שברגע שהחלטתי לתרום השאלה הפכה בלתי רלוונטית. מאוחר יותר, כשהתוודענו זה לזה, הוא סיפר שאף אחד מבני משפחתו לא נמצא מתאים לתרומה ולכן פנה לעמותה. התהליך כולו היה משותף. התראיינו אצל אותם האנשים. חשוב להם לראות את התורם ואת מקבל התרומה יחד, מכיוון שלמרות שכל אחד עובר הליך רפואי שונה, מרגע שנמצאנו תואמים – אנחנו יחד בתהליך".

מכרז קשה במיוחד

אחרי החלק הרפואי הוזמנו אלחנן ואילנה ליום נוסף שבו נבדקים ההיבטים הפסיכולוגיים. "הפסיכיאטרית ראיינה קודם את אלחנן, וכשאני פגשתי אותה היא אמרה לי שזכיתי ולא הסבירה מדוע. אחרי הראיונות ומבחנים השלכתיים נוספים יש המתנה לקבלת תשובה. לא פחדתי מהניתוח, ודווקא הוועדה שאמורה לקבוע אם יש לי את החוסן הנפשי לתרומה היא שבאמת הפחידה אותי", משתפת אילנה.
מדוע?
"זה הרגיש לי כמו מכרז שאני צריכה להצדיק את העובדה שאני ראויה לזכות בו. וכמי שעברה הרבה מכרזים בעיסוק שלה, המכרז הזה היה הקשה ביותר. את יושבת מול ועדה שמורכבת מעשרה מומחים שונים בתחום הנפש ונתונה תחת מטר שאלות שאמור לקבוע אם אכן יש לך את העמידות הנפשית לעמוד בתהליך. אחת השאלות הייתה אם אני לא חושבת שיש גבול לנתינה, ותשובתי הייתה שקיים גבול, אך הוא אישי ואני מכירה את הגבול שלי, אני מודעת למגבלות שלי ולחוזקות שלי ויודעת שאעמוד בכך. שאלו אם עברתי טיפול נפשי בעבר ותשובתי הייתה שלילית. לשאלה הבאה, כיצד אגיב אם אמצא בלתי מתאימה לתרום על רקע של חוסן נפשי, עניתי שאז ככל הנראה אזדקק לראשונה בחיי לטיפול נפשי…".
אני תוהה אם בכל זאת, בתוך פרק זמן לא מבוטל שאורך התהליך, לא התעוררו בלבה הרהורי חרטה. "התהליך הוא אכן ארוך, ולמעשה מאפשר בכל צומת לחזור בי מן ההחלטה, אך מרגע מילוי הטופס הראשון לא היו לי כל הרהורי חרטה. קיבלתי רשימה ארוכה של בדיקות לבצע, שכדי להשלימן יש צורך בזמן לא מועט ואני חושבת שזה מכוון. אני מסוג האנשים שמרגע שקיבלו החלטה הם מבצעים מיד, וזה דווקא היה נכון בשבילי לקבל את השהות הזאת. זה נתן לי אפשרות לעכל את הדברים, לחשוב איך לספר, מה לומר".
איך באמת מספרים לסביבה?
"קודם כול הייתי חייבת לתת הסבר להיעדרותי ממקום העבודה. החלטתי לספר את הדברים כהווייתם, והמנהלת שלי הייתה כל כך מופתעת. היא מעולם לא שמעה על האפשרות הזאת של תרומת איברים של אדם בחייו. אחרי השוק הראשוני היא אמרה לי שאני נראית מוארת כשאני מדברת על הדברים ועודדה אותי".
ואיך הגיבו החברות?
"כשנפגשתי עם חברות ואמרתי שיש לי משהו לספר, מיד חשדו שאני הרה. עניתי שזה סוג של היריון שאחריו תהיה לידת חיים חדשים. כך הרגשתי, שאני מגיעה לניתוח ממקום בריא, לא כחולה. מרבית התגובות היו תומכות, אך לא כולן. היו מי שלא יכלו לקבל את העובדה שכאימא לילדים צעירים אני בוחרת בהליך שכרוך בסיכון מסוים".

נחזור מעט אחורה, לשלב שבו נבדקת ההתאמה. עם כל הכרוך בוויתור על אחת מכליותייך, האם לא העסקת את עצמך בשאלה מי יקבל את הכליה? או יותר מזה, מה יהיה אם הכליה לא תיקלט בהצלחה?

האיבר היחיד שאפשר לתרום מאדם חי. צילום: אילוסטרציה

"האפשרות להתנות את תרומת הכליה קיימת. יש מי שבוחרים אנשים בטווח גיל מסוים או מלאום מסוים, אך אני בחרתי שלא להתערב בכך. החלטתי שאני מוציאה זאת משליטתי ובוטחת בקב"ה. הכנתי את עצמי גם למצב שההשתלה תיכשל, מתוך ידיעה ברורה שאני את שלי עשיתי באופן שבו מצאתי כנכון ביותר. חייתי נכון ובריא ותרמתי כליה מתפקדת היטב. אחרי שנתתי את חלקי – היתר נתון בידי שמים. בדיעבד, כשנפגשנו, שמחתי שאלחנן הוא מי שמקבל את כלייתי. זכיתי לתרום לאדם שנמצא באמצע החיים ושהתרומה גאלה אותו מטיפולי דיאליזה קשים".

כליות, שתיים

בזמן שעמד לרשותה עד ביצוע התרומה התעמקה אילנה במשמעות הרוחנית של האיבר המיוחד הזה. בעברית הקדומה לא מופיעה המילה כליה ביחיד, אלא רק כליות ברבים. זה גם כפל האיברים היחיד בגופו של אדם אשר מסוגל לתפקד באופן מלא כאשר האחד אינו פעיל. אנחנו זקוקים לזוג עיניים כדי לראות ראיית עומק, ובלי זוג אוזניים לא נוכל להבחין בכיוון שממנו מגיע הצליל. כל צד במוח אחראי לתפקודים שונים, וכך גם ביתר האיברים הכפולים. אולי רצה בורא עולם, שעם פיתוח הטכנולוגיה יגלה האדם בתוכו את האפשרות להציל חיים באופן שיביא לחיבור עם הזולת, מבלי לפגוע בו עצמו.
"כשפגשתי את אלחנן הרעיון נעשה מוחשי פתאום", מספרת אילנה. "פגשתי אותו בבוקר שבו נולדה לו נכדה, ועל אף שהרגשתי שאני מבינה לעומק את נושא התרומה, הפגישה האישית פנים אל פנים, ההיכרות עם אדם שהוא חלק ממעגל של משפחה וחברים, מעמיקה את התובנות. אז התבהרה בתוכי ההבנה שיש לי את היכולת לאפשר לו ללוות את הנכדה בגדילתה ולהמשיך לחיות ככל האדם".
תהליך התרומה והקבלה יוצר מעורבות גבוהה. "אני תמיד אומרת שיש לי זוג כליות, אלא שאחת בגופי והשנייה בגופו של אלחנן. כמובן שתחושות דומות קיימות גם אצלו, והוא מקפיד לשמור על קשר ולהתעניין בשלומי ובהחלמתי. קבעתי את המועד לניתוח כך שאספיק לחגוג את בת המצווה של בתי קודם. אלחנן שלח לה מתנה בצירוף ברכה יפה ומרגשת".
בשלב זה הילדים כבר היו מודעים לכך?
"כמובן שכן. קראתי לאותה תקופה ספירת העומר הפרטית שלי, מכיוון שהמועד לניתוח נקבע לפני פסח וחל בתוך ימי הספירה. תחילה יידענו את הילדים הבוגרים ודאגתי להניח חוברת של עמותת 'מתנת חיים' על השולחן, כדי לחשוף אותם בהדרגה. כשהבן הגדול ראה את החוברת בבית הוא הבין שכוונותיי רציניות".

שותפים מלאים בתהליך, אילנה עם ילדיה. צילום: אילה יבגי

איך הם הגיבו?
"הילדים תמכו וגם הושפעו ממה שאני חוויתי. אחת הבנות, שהיה לה שיער ארוך מאוד, בחרה לתרום את השיער לעמותת 'זכרון מנחם' לפני הניתוח, ובת נוספת תרמה את השיער כמה ימים אחרי הניתוח. הילדים תמכו בי לאורך כל הדרך והתאמצו לעזור. היה מרגש לראות גם את התגייסות הקהילה לעזרתי. הניתוח חל בסמיכות לחטיפת שלושת הנערים. רב הקהילה שלנו דיבר בבית הכנסת אחרי תפילת השבת ואמר שבזכות מעשים כמו שלי, הקב"ה ירחם עלינו. לא ידעתי איפה לשים את עצמי מרוב מבוכה, אבל זה ריגש אותי מאוד".

בטן מתהפכת

"הניתוח נקבע ליום ראשון, ובחרתי במשך אותה שבת להישאר בביתי. הרגשתי צורך להיות עם עצמי ועם משפחתי", היא מספרת. "הניתוח נקבע לשעה שתיים בצהריים, כך שעבר עוד בוקר שלם עם בטן מתהפכת. לאורך כל הדרך, היחס של הצוות היה יחס של V.I.P. קיבלתי חדר לבד, וכל איש צוות שהעביר לאחר את הטיפול בי אמר 'זו מהמלאכים של מתנת חיים'. זה נתן לי הרבה כוחות והרגשתי עטופה.
מה עשית מיד אחרי הניתוח?
"מיד כשהתעוררתי ביקשתי לראות את אלחנן, אך תחילה נאסר עליי לקום מהמיטה ואשתו וילדיו הגיעו לבקר אותי. כשיכולתי לעמוד על שתי רגליים, הלכתי לראות את אלחנן והפגישה הייתה מאוד מרגשת ומשמחת לשני הצדדים. כשחזרתי הביתה, הוצפתי בעזרה של הקהילה. במשך שלושה שבועות אנשים הגיעו עם ארוחות מלאות ונשארו כמה דקות כדי לשמוע ממני על החוויה. עד היום המקפיא מלא בעוגות, הרבה מעבר ליכולת האכילה שלנו… גם ממקום העבודה התקשרו וסיפרו שתרומת כליה הפכה להיות הנושא המדובר".
היו גם תגובות אחרות?
"רופא המשפחה שלי, שאני מאוד מעריכה, דווקא לא תמך בהחלטתי. עם זאת, ביום הניתוח הוא שלח לי מסרון". אילנה שולפת את המכשיר ומקריאה את ההודעה: "אני שם את ידי על ראשך, לא מסכים אך מבין".
"מאוד התרגשתי, כי ידעתי שעקרונית יש לו בעיה עם המעשה. הוא נתן לי חודש תמים של ימי מחלה והתעקש שאמצה את כולם. אני הרגשתי ממש טוב ובהתחלה לא רציתי להישמע לו, אך אני שמחה שבסופו של דבר כן פעלתי כעצתו. התחושה היא ממש כמו אחרי לידה, וצריך להסתגל חזרה לשטף החיים עם כל העומס הרב שאנחנו נתונים בו בשגרה.
"התקופה שבה נותחתי הייתה בימים של אחדות כללית ותפילות משותפות, וזה התחבר לעשייה הפרטית שלי. עוד בבית החולים, בעלי בירך אותי יחד עם שמותיהם של שלושת הנערים הי"ד. גם בחיבור עם המשפחה של אלחנן הייתה התרגשות גדולה. הילדים שלי לא הורשו לפגוש אותו, מכיוון שהמערכת החיסונית שלו מאוד חלשה כרגע ומגבילים את המבקרים, אבל בקרוב נוכל להיפגש".
איך את מרגישה היום?
"כיום אני בתפקוד כמעט מלא. אני זקוקה לשתייה תכופה יותר ונאסר עליי לצום. עד הניתוח נהגתי לצעוד מדי ערב, ומאז הניתוח מיתנתי את הקצב". אני מחייכת ומזכירה לאילנה שעבר רק חודש וחצי. צריך לראות בעיניים כדי להאמין עד כמה התאוששותה מהירה.
ומה הלאה? האם את נתונה במעקב רפואי?
"הייתי כבר בביקורת ראשונה במרפאת תורמים בבית חולים השרון, ופעם בשנה אני צריכה להגיע לשם. הדבר הכי מרגש הוא שכדי להגיע למרפאת תורמים צריך לעבור דרך מחלקת הדיאליזה, ואני עוברת שם וחושבת לעצמי: אם כל אחד היה יכול לעבור ולראות את האנשים שסובלים שם… יש שמונה מאות אנשים שמחכים לתרומת כליה, שזה לא מספר קטן, ואת רואה אותם והם סובלים.

ביקורת פעם בשנה. צילום: איל

"במוצאי שבת בסמיכות לניתוח הייתה הפעם הראשונה שאודי הכיר את אלחנן. בערב ההשתלה, כשהוא הגיע עם אשתו, ישבנו ארבעתנו ודיברנו. אלחנן סיפר לנו כמה הוא סבל לפני כן, ועל ההגבלות המחמירות באכילה ושתייה. הוא סיפר ששנה שלמה אכל חסה וקצת לחם. ביום שני, למחרת הניתוח, אשתו באה אליי ואמרה: 'אלחנן רוצה שתדעי שהשניצל פה היה מה זה טעים!'. אחרי יותר משנה הוא אכל שניצל. הכליה אמורה לאפשר לו לחזור לחיים רגילים, כאחד האדם, לראות את נכדתו גדלה לצדו, ואין שמחה גדולה מזו".
כולנו זקוקים למגע, כותב נתן זך בשירו. המגע, הנגיעה, הם צורך אנושי יסודי. השורש נג"ע על הטיותיו מעיד על הקשר שבין המילים נגע ועונג. מתוך מעשה החסד של אילנה, אני חושבת לעצמי שכשאדם נוגע בזולתו באופן מיטיב, הוא זוכה להפוך נגע לעונג. אין ספק שאילנה חוותה הליך רפואי כואב ולא פשוט, כזה שיכול להיתפס כנגע, כצלקת. אך כששומעים מפיה על החוויה, נדמה שהיא מתענגת על התהליך שחוותה, במובן הנפשי והרוחני. ואולי זהו סוד התאוששותה המהירה. זכות נפלה לידי לשבת מול אישה עם שתי כליות בריאות ומתפקדות. כל אחת בגוף אחר, כאיש אחד.

מתנת חיים 

ארגון 'מתנת חיים' מעודד אנשים שמעוניינים לתרום את כלייתם לשם הצלת חיים, כאשר המדובר הוא בתרומה אלטרואיסטית, כלומר התנדבותית בלבד. הארגון מושתת על בסיס התנדבותי בלי כוונות רווח. המניע היחיד של כל מי שלוקחים חלק במלאכה הוא הרצון והנכונות לעזור לזולת ולהציל חיי אדם. כל מנהלי הארגון עובדים בהתנדבות שלא על מנת לקבל שכר, והפעילות מתבצעת בשקיפות ובהגינות.

מתנת חיים משקיעים מאמצים רבים להגברת המודעות הציבורית לעובדה שעל פי כל המחקרים הרפואיים תרומת כליה מן החי אינה מהווה סיכון לתורם, ומתבצעת במינימום סיכונים וחוסר נוחות. כמו כן פועלים בארגון לקצר ולפשט את ההליכים המנהליים לאישור תרומת כליה מן החי, ומלווים את התורם והמושתל במסדרונות בתי החולים, מייעצים ומדריכים בענייני רפואה וזכויות המטופלים ועוד.
עד כה עלה בידי הארגון ללוות מאות השתלות מוצלחות שנעשו בארץ, וחלקן – במקרים של סיבוכים נדירים – בארצות הברית.
הארגון שם לעצמו למטרה להנגיש בפני הציבור הרחב את המידע הרב שצבר במהלך שנים ארוכות ממקורות שונים בנושא השתלות כליה. הצעד הראשון והחשוב מכול הוא מחקרים אשר דנים ברמת הסיכון המינימלית לתורם, ובהשלכות הצפויות מתרומת כליה.
הרב הבר ז"ל, מייסד הארגון ומושתל כליה בעצמו, עבר בשנת 2007 תקופה קשה של טיפולי דיאליזה מתישים. באותו זמן פגש הרב במרפאת הדיאליזה את פנחס, בחור צעיר למשפחה שאיבדה את בנה הבכור בעת שירותו הצבאי. פנחס, האח הצעיר, נזקק להשתלת כליה בדחיפות, אך בהעדר תורם מתאים ובאין גוף רשמי או מסגרת שאליהם אפשר לפנות בבקשת עזרה, התעכבה ההשתלה וגופו לא עמד לו עוד. הסיפור הנורא הזה, שלצערנו כמוהו אירעו יותר מדי בשנים האחרונות, המחיש לרב הבר את הצורך בהקמת מערכת שאליה יוכלו החולים לפנות בעת מצוקתם. כך למעשה נוסד ארגון 'מתנת חיים'.

הכתבה פורסמה במגזין פנימה תשע"ד. להצטרפות למגזין https://bit.ly/2UL0Jrt 

הפוסט נותנת חיים: אילנה דרור על תרומת הכליה שעברה הופיע לראשונה ב-פנימה.