דרך בית לחם
נסעתי לבית לחם לאימא רחל. ישבתי אצלה עם הראש על הניילון שמכסה פרוכת שמכסה אבן.
מחשבות התרוצצו. באתי לבקש כוח ופתאום אחזה אותי חולשה. כמה זה גדול ומורכב להיות אימא.
הניסיונות כל כך לא פשוטים. מאיפה אני מתחילה להביא לתפקיד את מה שנדרש?

וזה לא שאני אימא טרייה, אפשר להגיד שעברתי את שלב הטיטולים, אבל התפקיד לא רק שלא נהיה קל יותר, אלא הלך ותפח וגדל ודורש היום מול המתבגרים שלי פי אלף כוחות משהוא דרש כשאת כל מה שהיה חסר להם יכול היה לספק מוצץ. איפה הימים שבקבוק שוקו יכול היה להרגיע צאצא מדוכא. מתגעגעת אליהם. איפה הימים שגלידה הייתה בילוי ובלון היה הפתעה. ואיפה אני אימא רחל, ואיפה אני.
מתקנת, בונה מלהטטת ביניהם כמו לוליינית בקרקס. מנסה להחזיק ביד אחת מקל ובשנייה גזר ולהישאר בשיווי משקל. מנסה לא לחנוק מדי ולא לשחרר מדי, לא לפתוח מדי ולא לסגור מדי, מנסה להסביר הכול ומנסה להפעיל כללים שאין עליהם ויכוח. וכואב לי הלב, ומתהפכת לי הבטן, ואין לי מושג כמה כמה, ואם אני מפסידה או מנצחת, בונה או הורסת, מתקנת או מקלקלת.
איזה דור. וזה עוד בלי אף מילה על התינוק הנצחי שלי, שגם אותו צריך לגדל, ועוברות השנים ועדיין לא בוקעות לו השיניים.

כמה זה גדול ומורכב להיות אמא. נועה ירון- דיין

בקיצור, אימא קדושה, כך ביקשתי, תני לי כוח. תני לי להיות אימא קדושה. תני לי יד כדי שאוכל לעמוד במשימה בכבוד. תהיי שם, מרחפת מעליי, כשאצטרך לבחור שוב ושוב, לוותר ולמחול. להיות "ונפשי כעפר לכול תהיה" במובן החזק והרוחני והבוחר של המושג.
ורחל בוכה ומנחמת. מוותרת ויתור נצחי שהעניק לה שנים כמעט נצחיות לבכות עלינו. לבכות על כולנו ולהזכיר לנו שהדמעות האלה הן הן שיביאו גאולה. דמעות של אימא.
כולנו אימהות קדושות. כולנו.
דמויות טרגיות-קומיות שעומדות על בסיס יומיומי, בוקר צהריים וערב, בניסיונות גדולים. חותכות גורלות. בונות עולמות. מקיימות ומטפחות את כל מה שטוב וראוי בעולמנו, מנסות בידיים חשופות להילחם בכל הרע. ובקרבות אנחנו חוטפות ומוחלות, רוקמות חלומות ומוותרות עליהם בלי להניד עפעף אל מול הקדוש ברוך הוא ותורתו הקדושה.

הישר מפס הייצור
מעשה אימהות סימן לבנותיהן, ובעיקר מרגע שהבנות הופכות להיות אימהות בעצמן. אימא קדושה בת ימינו מבית מדרשן של שרה רבקה רחל ולאה יודעת עמוק בלבה את גודלה של המשימה השמימית ששמה בית. משימה אלוקית שכמותה. משימה שדורשת דבקות במטרה ופוקוס מכוונן היטב על העולם הבא. לכל אימא קדושה יש ילדים והיא עמלה בשבילם, אבל למעשה הבוס שלה הוא מלך מלכי המלכים. לו היא מדווחת, לו היא מחשבנת, והוא זה שעתיד לתת לה את שכרה.
לכל רעיה קדושה יש בעל, אבל הבעלים האמיתיים שלה הוא ריבון כל העולמים. אליו היא מבטלת את עצמה. זה מה שהופך אותה לקדושה מפס הייצור של רחל אמנו. והדמעות שלנו הן קלף הניצחון
שלנו, בדיוק כמו שלה. הן מעוררות הרחמים החשובות ביותר שיש לנו. הן אלה שמכריעות בסופו של דבר את העולם כולו לכף זכות. והן אלה שיעוררו כשתבוא השעה את רחמיו של הקדוש ברוך הוא, לחמול על עולמו חמלה אימהית ולהביא גאולה.

הפוסט מעשה אימהות סימן לבנות הופיע לראשונה ב-פנימה.

אור נדחק

אבל לפעמים רגעי משבר באים, לפעמים החושך מתגבר, האור נדחק אל המרתפים ועוצם עיניים כדי לא לראות את החורבן. לפעמים רגעי משבר באים עלייך, למרות שניסית להדחיק את קיומם, למרות שעצמת טוב טוב את העיניים, למרות שהתפללת לקום ושהכול ייעלם, למרות שהתחזקת בתפילה ומצאת עצה והפעלת תושיה ובכית ים וצחקת אמונה. אופס. לפעמים לא תותים ולא יער, רק שבר.
אז בואו נדבר על זה רגע, בואו נפקח חריץ בעיניים העצומות האלה, בואו נציץ, בואו ננשום לתוך זה.
היי! החיים הם לא קטלוג של איקאה. הנה אמרתי את זה, אנחנו לא כותבים את התסריט, יש כותב ושמו “אל נורא עלילה“, או כמו שאהוד בנאי אמר את זה: “זאת לא המסיבה שלנו. אתה מקשיב?“.

לפקוח חריץ בעיניים העצומות. מתוך שאטרסטוק

“להגיד בבוקר חסדך“ זה קל. מי מאיתנו לא משבחת את השם יתברך כשמצליח לה? כשהדעת מאירה? כולנו שמות בפינו על כל צעד ושעל איזה “ישתבח שמו לעד“ קטן ומלא הודיה. אבל מה על הלילות? מה נאמר בלילות? אז ככה: “אמונתך בלילות“.
כשחשוך ושבור הדעת מסתלקת, ואז מגיע תורה של האמונה לשיר את השיר הלילי החרישי והיפהפה שלה.
“אמונתך בלילות“ – כשחשוך אני מתכסה באמונה, מתפטרת מתפקיד המוח ומתפארת בחוסר ההבנה שלי, הופכת אותה לאומנות לחימה בתנאי לילה. ופלא פלאים, כשהאמונה מתגלה גם לרגע המשבר יש חן של קידוש השם וקבלת עול מלכות שמיים. אני נושמת לתוך השבר, שואפת ומכניסה אמונה פנימה לריאות, נושפת החוצה פחדים וספקות.
הנה אני במשבר, והאמונה מבקשת לברוח, אבל אני מחזיקה אותה חזק בקולר כמו שמחזיקים חיה פראית. אני קושרת אותה אליי באזיקים שלא תזוז ממני, כמו שאוזקים אסיר עולם.

עם האמונה כל מקום הוא רק עוד מקום בעולמו יתברך, והרגע הקשה הוא רק רגע. קשה, אבל כרגע. איזה פלא. איזה צחוקים. איזה קטע. קטע שדווקא בלוע הארי סורר שקט מפוכח, שדווקא כשהגיליוטינה על הצוואר מתנגן לי בראש שיר עליז כזה. לא קשור לכלום, לא מסונכרן עם המציאות, שיר מלא חדווה של חוסר הבנה מהולה באמונה. איזה פלא. איזה צחוקים. איזה קטע.
קטע שעם האמונה אפשר באמת לעבור כל לילה, ארוך וחשוך ככל שיהיה. קטע שעם האמונה – גם בתוך בטן הדגה, בתהומות האפלים של קרקעית הים, אפשר לחוש בחוש את ההשגחה העליונה מלטפת לך באהבה את הראש, אוספת אותך אל חיקה. מרגיעה אותך, עד יעבור זעם, עד שיפוח היום וינוסו הצללים. עד שייפקחו עינינו העצומות, כנראה, ותבוא לנו נחמה גדולה, כי סוף סוף נראה.

מתוך הטור של נועה ירון-דיין במגזין פנימה

עוד לא עשית מנוי? 

הפוסט אמונתך בלילות הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל האמונה הפכה לתמימות של אישה שהיא בסה"כ קורבן של המציאות. נועה ירון דיין

ככה זה הלך: הקטן הביא את זה מבית הספר, העביר לזה שמעליו, זה שמעליו העביר לאחותו הגדולה, שמסרה לאחותה הקטנה, שמסרה לי, וטאצ' דאון – מזל טוב לי! קיבלתי שפעת גלאט עם כל השדרוגים של העונה האחרונה ישר לפרצוף שלי.
שלושה ימים הכחשתי, התעלמתי, הדחקתי, הלכתי ובלעתי ויטמינים עד שנשברתי ונכנסתי למיטה לשבוע של הזיות עם רעשי רקע רמים מדי ושק של מחשבות ספירלה מתמשכות שלא עוזבות.

גם בימים בריאים המחשבות הולכות איתי, אבל מחשבה שיש בצידה עשייה היא לא חמורה כמו מחשבה של אישה שלא יכולה להרים את הראש מהכרית ורק חושבת וחושבת וחושבת. אבוי לגולגולת שכך היה לה.
ככל שהמצב בבית הלך והחמיר מסביבי, ואני אין בידי להועיל, כך גדלו וטפחו המחשבות. ביחד עם ערימות הכביסה ועם מספר הסירים המלוכלכים, יד ביד עם המחסות במגבות ובמוצרי מזון.

התנפח לי הראש. לא מהשפעת, מעצמי. אני לא באמת רוצה לחלוק איתכן שפעת, אני רוצה לחלוק איתכן את חוויית חוסר השליטה. כשאני מאבדת אותה, התחושה הפנימית היא שהכול מתמוטט. שאין דבר אחד טוב שקיים באמת. הכול זה רק את ואת ואת, והבלגן שבחוץ מסתנכרן עם הבלגן הפנימי. ואם את לא מסוגלת לאחוז במושכות – כלום לא קורה כמו שצריך, וכל ההזיה ששמה החיים שלך מתמוססת מול עינייך.

אף אחד לא אוהב לראות איך מדאם קונטרול קורסת, בעיקר לא מדאם קונטרול בעצמה. כל הכוח הופך לחולשה, כל העוצמה לבכי, כל מסירות הנפש לטעויות פטאליות, כל האמונה לתמימות של אישה שהיא בסך הכול קורבן של המציאות.

בקיצור, הפכתי לגרעין קטן ומר. גוש אמא מנוזל שכועס על הכול. חשבתי שאפסה תקווה, בשלב מסוים אפילו קצת התאהבתי במצב, כי להיות קורבן זה גם קצת כיף. זה משחרר מאחריות. אמרתי לעצמי: "הנה, זאת את האמיתית! אישה פתטית עם הזיה שהיא בשליטה על משהו. את לא, עובדה. תיכנעי כבר, תעזבי הכול. זה לא שווה את זה. תני לכל מה שצריך להתפרק ולקרוב להתפרק ולקרוס."

זריקת פרופורציות
אחרי ארבעה ימים יצאתי לסיבוב בבית פלוס פינות נידחות ושירותי אורחים. כל פגם נדמה לי כפגם פנימי שלי, ככישלון אחד גדול. הסתובבתי בבית ופשוט קיטרתי וקיטרתי, התמסכנתי והתמסכנתי, כעסתי וכעסתי, דמעתי ודמעתי ודמעתי וידעתי שאני האדם הבודד ביותר על הפלנטה. אישה אחת קטנה עם בובו גדול וחלומות גדולים, ועם חיים קטנים שלא תואמים את גודלו של החלום.

ואז קיבלתי הודעה מהבן שלי שמשרת בנצח יהודה. ההודעה הכיל שלוש מילים בלבד. הוא כתב: "אמא, אני בסדר."
עשר דקות אחר כך התחילו לזרום הידיעות. שני חיילים מהגדוד שלו, אחד מהם חבר ממש קרוב, נהרגו ליד רמאללה. סמל יוסף כהן הי"ד וסמל ראשון יובל מור יוסף ה"יד.

קפאתי. כל הכעס והמרירות נשרו ברגע. כל הריכוז שלי בעצמי הפך בשנייה לעלוב כל כך, הצרות הענקיות שלי, חוסר השליטה שלי – כאילו לאישה בריאה מתפקדת ומתוקתקת יש שליטה על החיים שלה. כאילו למישהו יש שליטה על משהו, וכמה נורא הוא הצורך לשלוט והכעס שבא אחריו וכמה הכול אחד.

בזמן שהייתי עסוקה בלכעוס על הילדים שלי, כעס גדול יותר לקח שני ילדים טהורים של שתי חברות שלי. בזמן שהייתי מרוכזת ביום הגרוע שלי, היה דין גדול יותר והיו אימהות שהרגישו אותו, השם ירחם איך. הייתי כל כך רק בתוך עצמי, והנה זריקת פרופורציות, זריקת ערבות הדדית, אחדות.

התיישבתי על הספה בוהה בהודעה של החייל שלי. "אמא, אני בסדר."
דשדשתי דרך הבלגן בלי להרים אפילו גרב ונכנסתי בחזרה למיטה. הבלגן סביבי שידר לי פתאום רק דבר אחד: חיים.
הרמתי עיניים ולחשתי: "סליחה". ואז הוספתי, עוד יותר בלחש: "ותודה."

***
מתוך הטור של נועה ירון-דיין שפורסם בגליון שבט האחרון במגזין פנימה
רוצה לקבל כבר בראש חודש הקרוב מגזין עשיר עם הטורים של הרבנית ימימה, נועה ירון דיין, רמה בורשטיין, אמילי עמרוסי, רוחמה בן יוסף, ריקה רזאל, הרבנית נעמי שפירא, ועוד טורים, מדורים וכתבות מרתקות?  לחצי כאן להצטרפות מהירה

הפוסט "אמא, אני בסדר" הופיע לראשונה ב-פנימה.

אירוע של רוח, מוזיקה ועוצמה נשית. צילום: שירן כהן

טליה שושן ודי-ג'יי פנינה מרימות את האווירה. צילום: שירן כהן

הפוסט עולות מן המדבר הופיע לראשונה ב-פנימה.