מצאנו סימנים חוצי תרבויות ל"לא רוצה", "רק רגע", "אני עייף", "אני צמא", "חם לי", "הכול בסדר", "ניצחנו", "בוא הנה", "ככה ככה", "בול ככה", "תן לי", "יש פה ריח מסריח" (את זה הילדים העלו כשבאמת פתאום היה ריח מסריח באוטו; אימהות מהנהנות עכשיו בהשתתפות), והתנועה האוניברסלית המכונה "דֵאבּ" שרק תרבויות מתחת לגיל 12 מסוגלות להבין: מורידים את הראש בו זמנית עם העלאת הזרוע והמרפק, כמו ניסיון לכסות את האף בזמן התעטשות. תשאלו את הילדים מה זה, הם ייעמדו לדֵאבּ מתוח.
אחרי רשימה מכובדת צייצה הקטנה שלי: אם מישהו לא מבין אותי אני לא צריכה לעשות תנועות ידיים, אני פשוט יכולה לבחור אימוג'י. התמונה הדיגיטלית הקטנה שמספרת כל מה שצריך.
אפשר להגיד "אימא טסה איתי במטוס מישראל, כשנסענו ברכבת נפלה לי הגלידה ועכשיו אני עצוב" בלי לדעת מילה בשפת הרחוב שבו אתה נמצא. בחר בסלולרי סמלילים ברצף – ויש לך סיפור. זאת בתנאי שלא איבדת גם את הסלולרי חוץ מאת אימא.

תרבות האימוג'ים. עיגול מצויר במקום אלף מילים. האם אנחנו יודעים לנקוב בשמו של הרגש שכעת העברנו בסימבול שאייר מאייר יפני? האם יש לנו שמות לרגשות או רק פרצופונים?

אני יודעת ששום דבר במסכים האלה לא אמיתי. אילוסטרציה

פעם אנשים מבוגרים היו כאלה שלא יודעים לרקוד או להשתמש נכון בסלנג. היום "מבוגר" הוא מי שלא מצליח להתאים את האימוג'י לסיטואציה. מי שכותב טקסט בהודעה, ולא משתמש רק בעיגולים מצוירים, הוא מבוגר. דהיינו בן עשרים ומעלה. אבל מי שטועה באימוג'י – שולח קוף עם יד על הפה יחד עם "תודה על העזרה", סמליל מלאך בדיווח על פקק בדרך או סמיילי נקרע מצחוק עם "איפה קנית את השמלה הסגולה?" הוא ישיש. ומי שזה לא קרה לו עם ההורים שלו, שירים את היד באלכסון.
לא רק מבוגרים בלתי מעודכנים מפספסים את הפרצופונים, גם צעירים ממהרים ללחוץ. כמות הנשיקות שאני מקבלת בוואטסאפ ביום ממוצע לא משתווה לכמות הנשיקות שקיבלתי כל חיי. בחיים האמיתיים אני לא מנשקת את החברות שלי, מקסימום מצמידות לחי ללחי רק אם עבר חודש מאז שנפגשנו, ובטח שאני לא מנשקת קולגות. בחיי המקוונים אני מנושקת כמזוזה בתוך דקה על ידי יחצנית זרה ששלחה לי הזמנה להשקה, המדריכה של הבן בבני עקיבא ושכנה שמחפשת טרמפ. לא האנשים שאני מנשקת בריל לייף.

ואני יודעת ששום דבר במסכים האלה לא אמיתי כשאני מקבלת שלושה לבבות ממפיקה שאני בקושי מכירה, או פרצוף נקרע מצחוק מתלמידה שלי בסדנת כתיבה שכתבתי לה משהו על גבול המצחיק, ואני יודעת שאולי היא מחייכת אבל בטח שלא שופכת דמעות צחוק לרצפה, או כשמשוגר אליי אימוג'י עם לבבות במקום עיניים מהאימא בקבוצת כיתה ה' שבסך הכול שלחתי לה צילום של דף הקשר. האם היא מאוהבת בי בגלל זה?
אז אני מבוגרת. כשאפשר להשתמש במילים, אכתוב מילים ולא אשגר את העיגול הצהוב. לרגשות יש שמות, וכיף לדייק אותם.
אפילו "חחחח" עדיף על דמעות צחוק מזויפות. בחיאת, עם יד על האימוג'י-לב-אדום, ראיתם פעם מישהו שמשפריצות לו דמעות לצדדים?

מתוך הטור של אמילי עמרוסי במגזין פנימה

להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן 

הפוסט על הפנים – אמילי עמרוסי על תרבות האימוג'ים הופיע לראשונה ב-פנימה.

נוער נוער נוער, הכול כבר נכתב על דור הגאולה הזה, מדור המסכים דרך אלימות, עומק ורדידות שחוברים להם יחדיו וחיפוש זהות פנימית בתוך עולם מלא בכל טוב וזמין בכל עת. בתווך שבין הרצון להיות אני ובין הרצון להיות שייכת נכנסים הבגדים.
אם בעבר היו מייצרים בשבילנו עד שלושה ליינים ברשתות הגדולות, היום אנחנו מקבלות את זה במסות גדולות וצפופות יותר. כלומר, ייתכן שמה שתראי היום בחנות לא יהיה בה מחר. אז מאיפה בכלל אפשר להתחיל?

אופנה חולפת
נתחיל בהבנה הבסיסית שעולם האופנה הוא חוויה חולפת שעסוקה בטרנדים שאין להם באמת אחיזה במציאות.
המסר החיצוני הוא שמה שיפה לך היום לא בטוח יהלום אותך מחר, מה שמחזק את ההבנה שיפה זה עניין של תפיסה.
שעון החול של האופנה העכשווית שמהתלת בכולנו עוד רגע תם, ואני – אני צריכה ללמוד ולהבין ולדעת ולחקור מה נכון לי, מה משמח אותי, מה מספר אותי, איך אני מוסרת את עצמי לעולם בדרך שמבטאת את הבית שלי, התרבות שלי, החזון שלי – האני הפנימי שבי. כי האופנה חולפת, אבל אני אשאר כאן ואמשיך להביא את הייחודיות והאור שלי בעולם.
ולא, זו אינה קלישאה, זה בירור פנימי שככל שתקדימי לעשות אותו כך תרוויחי הרבה כלים להמשך. זה מתחיל בבגדים וממשיך לחיים.
הרבה סטים נשלפו מהארון, הרבה בגדים הוחלפו בזה אחר זה, קוקיות, סיכות וסרטים לשיער שימשו את כולנו בערבוביה, ואפילו מטח אחד של גשם ומצלמה שהוטחה ברצפה לא יכלו לחגיגה שכולנו היינו בה, חגיגה של נשיות בהתהוותה.

טיפים:

לא בטרנד
הדבר הכי קל לעשות הוא להישאב לכוחו של הטרנד. זה מתחיל בלראות את זה על חברות שלי וממשיך בשכנועים אינסופיים שהבגד הזה ורק הוא הכי מתאים לי בעולם. אז מעבר לכך שטרנד הוא חוויה חולפת במהירות של מטוס סילון, לא בטוח שבאמת החולצה המנומרת העכשווית מתאימה לך. עמדי מול המראה רגע לפני שאת קונה עוד פריט טרנדי ועני על השאלה הבאה: אם החולצה הזאת לא הייתה עכשיו טרנדית, הייתי קונה אותה? ומשם קבלי החלטה.

לא רק מותג
אין ספק שלנפנף בטיקט של מותג זה לגמרי סבבה, אבל לא תמיד צריך לרוץ למותגים היקרים כדי להתלבש נכון והולם. את הפריטים העדכניים ככל שיהיו אפשר למצוא בחנויות יד שנייה או וינטג', או בחנויות שמייצרות חולצה דומה במחיר כיפי למשתמשת. בעיקר ראוי ונכון לצאת מהמרדף אחרי המותג שבסופו של דבר לא נותן לנו שום דבר.
אני ממליצה בחום להתחיל את חוויית הקניות דווקא בחניות לא ממותגות, ייתכן שתגלו שם פלאים.

תהיי עצמך
הטעות הגדולה ביותר שעולם הבגדים מזמן לנו היא האפשרות להתלבש "לא אני". אני קמה בבוקר ומאוד רוצה למצוא חן באופן כזה או אחר, להיות שייכת או להיראות בדיוק כמוה…
אלו נקודות יציאה שלא רק יביאו אותנו להתלבש לא מדויק טכנית, אלא בעיקר ירחיקו אותנו עוד צעד מעצמנו. הבחירה היא שלנו בכל רגע ורגע, גם כשזה מגיע ללבוש. את מציאת החן והשייכות אפשר להשיג באמצעות מעשים מדויקים ולא בהנחת בגדים שהם לא אני.

איפור לנערות הטיפים של אודיה יהב, מאפרת הבית:
♥ הקפידי על שגרת טיפוח מתאימה כדי לשמור על מצע פנים לח ונעים.
כיצד? מרחי קרם פנים, רצוי על בסיס מים, בוקר וערב אחרי שטיפת הפנים בסבון מזין. חשוב לדעת שמריחת קרם הפנים בערב חשובה אף יותר מכיוון שאז החומרים נטמעים היטב בעור.
♥ שתי לפחות שני ליטרים של מים ביום.
♥ להסרת איפור, למתאפרות שביניכן, השתמשי בסבון קליל ולא מייבש.
♥צבעי איפור – הניחי צלליות בהירות לעיניים בגוני שמנת, זהב, ורוד, סגלגל או ברונזה – אין צורך להעמיס.
♥ בסמקים השתמשי בגוני אפרסק וורדרד בעיקר. שפתונים – השתמשי בגוני ורוד אפרסק, למראה צעיר ולא מתאמץ, והוסיפי גלוס כדי להדגיש בעדינות את השפתיים.
♥ בהנחת מייק-אפ על עור הפנים שלבי קרם לחות כדי ליצור מראה עדין וקליל.

צילום: סיגל קרימולובסקי.
איפור: אודיה יהב – איפור ושיער, איפור כלות וערב, סדנאות איפור וקשירת מטפחות, 6733471 ‑ 050
בגדים: חצאית משבצות – קסטרו, ז'קט אדום – אלנבי 26 , שמלת פסים – וינטג' אוסף פרטי, חולצת פרנזים – גליתא שמלה ירוקה – זויה, כובע – גולף, סרפן ג'ינס – תמנון, חולצת כוכבים – קסטרו

הפוסט סוד הנעורים – הפקת אופנה קסומה הופיע לראשונה ב-פנימה.

הקור הזה, והסוודר שעליי, מזכירים לי את אלו שלא זקוקים לשכבה חמה נוספת- כי כבר יש להם. כל השנה. כאלה, או יותר נכון כזו, שכמו החלזונות- גם לה יש גב קשיח ורצון עז להתקדם למרות ההכבדה שלו עליה. כזו שהחורף הוא זמן של נחת עבורה, הפחתה במעמסה. כזו שלימדה אותי, לאורך שנים, כל כך הרבה.

הסיפור של טל (שם בדוי), התחיל לו אי-שם, כשהייתה בכיתה ב'.
הרופאים גילו עקמת בגבה, מה שדרש מיד את תחילתו של טיפול בעזרת "מחוך", מכשיר רפואי שנועד למנוע צורך בניתוח ולשמור על הגב. מאז ועד היום, כשטל בכיתה ט', המחוך מצוי לו קבע על גבה, 18 שעות ביממה, כולל שינה, הרקדות, בית-ספר ומה שלא תרצו.
הוא מונע ממנה להשתתף בפעילויות ספורט מסוימות, בעבר מנע ממנה גם לינה אצל חברות, והקושי העיקרי הוא- החום שהוא מוסיף. בקיץ המזגן חייב לדלוק כל הזמן, אחרת תישאר רק שלולית קטנה של טל על הרצפה, ולא תמיד החברות מבינות כמה זה חשוב לה ומכבדות את זה.

להפוך יחד את החושך לחוזק. תמונת אילוסטרציה

אבל למרות הכל, ובניגוד לכל הציפיות, טל לא יושבת בבית כל היום שקועה באומללות אין- קץ. היא נערה יוזמת, פעילה, חברותית ולוחמת. היא מוכיחה יום יום שהעקמת לא תשבור אותה.
טל משחקת בנבחרת כדורסל, שותפה במועצת תלמידות, וגם – תתפלאו או לא – חוגגת יום הולדת קבוע למחוך שלה (שקיבל את השם "חביבה"). היא לא מפחדת להציג את קשייה, לבקש הבנה או עזרה, אבל גם לא עושה לעצמה הנחות בקלות, לוקחת הכל בפרופורציות של שמחה- שהרי השמחה בכוחה משברת חומות.

יש כל כך הרבה מה לקחת מסיפורה של טל, על התמודדות בכל הכוח, הכרה בגוף שקיבלתי מה' והשלמה עם יופיו ומגרעותיו, היכולת לקום, לא לשקוע בעצב על המצב הקיים- להפוך את החושך לחוזק.
ובעיניי, מעל הכול- להפנים בחיינו גם את ההבנה שאפשר לבקש עזרה. כל הזמן, ממי שרק מחכה לתת, ואף-פעם לא לוותר על הניסיון להסביר את עצמנו, כדי שאחרים יבינו מה הבעיה. לא לתת לקושי למנוע ממני את מה שאני באמת אוהבת!
מתפללת שכמוני, תקחו גם אתן מטל את האמונה בחוסן האישי של כל אחת מאיתנו ואת החשיבות של אי- הוויתור העצמי, למרות הקושי, למרות שכולם מצפים שאוותר.

את יכולה! את חזקה!

הפוסט דרך הגב: טור לנוער הופיע לראשונה ב-פנימה.