בהמשך יעקב אף מעביר את הבכורה מראובן אל יוסף, אך במובנים רבים יהודה הוא זה שמיוחסת אליו הבכורה והאחריות, על אף שלא נולד הראשון. נראה אם כן, שהבכורה וסדר האחים מעסיקים את יעקב כל חייו. אחרי הכול, יעקב נקרא יעקב על כך שניסה למשוך בעקב עשיו ולעכב את הבכורה מאחיו עוד בבטן אמו.

בימנו, מעמד הבכורה לא מסמל הרבה, הרי מלבד תענית בכורות בפסח ובפדיון הבן – מתי אנחנו מיחסים חשיבות למי נולד מתי?
אך חשוב להבין כי בתקופות קדומות יותר, לבכורה יש משמעות רבה, החל משושלת מלוכה ועד להקרבת קורבנות.

אז מה מנסה התורה ללמד אותנו דרך סיפורו של יעקב ודרך העיסוק שלו בבכורה?

למעמד הבכורה הייתה חשיבות רבה בתקופות רחוקות. מלוכה שעוברת לבכור, אילוסטרציה

עם ישראל, נקרא על שמו של יעקב – ישראל, ומסע חייו, הנגלל לאורך הפרשות האחרונות, הוא לימוד עבורנו לכך שזה יהיה מסע חיינו, מסע של עם שילווה את כל הדורות עד אחרית היום וישפיע על כל יהודי ויהודי. הברכות ונקודות הציון בחייו של יעקב מעצבות את מסעו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, החל מ"שני לאומים בבטנך" ועד "הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר-יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים"

יעקב אמנם לא מגלה מה יקרה באחרית הימים, אך כל כולו, וברכתו, הם מה שיקרו עד לאחרית הימים.
והבכורה, הבכורה מסמלת יותר מכל את הטבע. את החוקיות.
אדם נולד בכור לא לפי בחירתו, ובחירה זה דבר מוחלט, או שכן או שלא, אין באמצע. ודווקא כאן, בסוף ספר בראשית, רגע לפני שישראל יוצאים לגלות קשה וארוכה, שוברת נפשית ופיזית, עם ישראל כל כך זקוק לדמותו של יעקב, יעקב שנלחם כל חייו לשנות את המציאות, לפעול מעל הטבע ולקחת את הבכורה, לקחת את הגורל בידיים שלו ולשנות,
מלמד אותנו לא להישאר פסיביים אל מול המציאות, או אל מול הגזירה. להלחם! להתפלל ולעשות על מנת לשנות את הגורל שנכתב לנו, להתעלות מעל המציאות ומעל הטבע ולפעול לשינוי.
כדי להצליח כנגד כל הנסיונות שעוד עומדים בפניו, עם ישראל צריך להאמין באמונה שלמה, שבידיו היכולת לשנות, שהבכורה – היא בעצם בחירה.

שבת שלום!

הפוסט עקבות גאולה: פרשת ויחי הופיע לראשונה ב-פנימה.

מעשה אבות סימן לבנים

התורה היא לא אוסף של סיפורים מעניינים. התורה היא ספר הדרכה, ומסיפורי האבות ניתן ללמוד שעם ישראל וכן כל יהודי ויהודי – יעברו לאורך הדורות את אותם הדברים שעברו אבותינו, בגרסאות שונות, בעוצמות שונות, אך את אותם הדברים, ולמזלנו יש לנו את הצדיקים שעשו זאת לפנינו. לך לך הוא הציווי הראשוני למסע התשובה של כל יהודי.

אחד משלבי התשובה הוא זמן עזיבת החטא, אך הניסיון של אברהם כלל לא היה בעזיבת החטא, הרי מאז שהוא ילד צעיר היה אברהם צדיק ודבק בהשם כנגד כל הסיכויים. הניסיון של אברהם היה דווקא בלעזוב את המציאות שהוא חי בה. לעזוב את כל מה שבנה במשך 75 שנה, אם זה בית, אם זה חברים, ואם זה רק את האדמה אותה אהב, הקב"ה מצווה אותו לאסוף את הפקלאות וללכת אל הלא נודע, 'אל הארץ אשר אראך'.

ואיפה זה פוגש אותנו בחיים שלנו? ברגע שאדם מתחיל את ה'סיפור היהודי' שלו, את תהליך התשובה שלו או ההתקרבות, דבר ראשון הקב"ה זורק אותו מהמציאות שאליה הורגל. אנחנו רגילים להיות חולי שליטה, לתכנן קדימה, לבנות מגדלים של תכנונים והחלטות עתידיות, אנחנו יודעים בדיוק מה ואיך כל דבר שאנחנו רוצים יתרחש ואז הקב"ה בא ואומר, רגע, תעצור. לך לך קצת מארצך, ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.' יש ריבון לעולם, והמפתחות אינם בידינו, תתן לו להוביל אותך אל ארץ חדשה, ארץ שבה אתה לא הכל יכול. כאן מתחילה התשובה.
ודווקא בגלל שמדובר באברהם אבינו שהיה אבי האומה, אנחנו צריכים להבין שלא משנה כמה המקום שאדם נמצא בו הוא טוב ונכון, גם אז, גם שם – אנחנו צריכים להיות עבדים נאמנים להשם ולתת לו להוביל אותנו אל הלא נודע, לארץ חדשה.

אפשר לשאול – אם אדם נמצא בסביבה טובה למה הוא צריך לעזוב? ובאמת למה היה צריך אברהם לעזוב את חרן, הרי הוא גייר שם אנשים והפיץ את דבר השם בעולם, למה להזיז אותו לארץ שהוא כלל לא מכיר?

בדרגה של אברהם אבינו, להיזרק לכבשן האש מול האמונה שלו בהשם – זה לא ניסיון כמעט. הניסיון מתחיל לא כשטוב או כשלא טוב – אלא כשהוא בלא נודע, כאן הוא נמדד, כשהוא משוחרר מכל ידיעה ושליטה על המצב, כשהוא לגמרי בהתבטלות כלפי הקב"ה ונותן לו להוביל בלי לדעת, בלי לשאול שאלות, ולקוות בכל ליבנו שלמסע הזה יהיה סוף טוב.

הפוסט הולכים אל הלא נודע: פרשת לך לך הופיע לראשונה ב-פנימה.