צילום: באדיבות המצולמים

אביטל ואבי הגר, נשואים 8 שנים. הורים לארבעה, שלושה מנישואיה הראשונים של אביטל ואחת משותפת. מתגוררים בפתח תקווה.

היא: בת 42, עובדת סוציאלית ומנהלת דיור מוגן למתמודדי נפש.

הוא: בן 42, מיישם סאפ בהייטק.

נפגשנו כך >>

היא: הכרנו בגיל 10 בבית הספר היסודי, היינו חברים ואפילו נהגתי לחתום במחברות 'אביטל הגר'. חלפו השנים, נפרדנו והתחתנו עם בני זוג אחרים. הנישואים של שנינו לא היו מוצלחים והתפרקו. 22 שנים אחר כך נתקלתי באבי בפייסבוק והצעתי לו חברות.

הוא: לא היה לי מושג מיהי. שם משפחתה לא היה השם המקורי שהכרתי, והיו רק תמונות של הילדים. ואז היא כתבה לי בהודעה פרטית שקצת השתניתי מגיל 10. כעבור עשרה ימים נפגשנו, ואחרי שבוע מהפגישה החלטנו להתחתן. הכרתי את הילדים בהדרגה ונישאנו בשיתוף מלא של ילדיה. המשכנו בתור מבוגרים מהנקודה שבה הפסקנו.

אמרו לנו ש… 

היא: הוריי לא רצו שאתגרש, וחשבו שאם אבי לא יהיה בתמונה אני אחזור לגרוש שלי. לכן לקח זמן עד שהם הסכימו לקבל אותו. כשהם הכירו אותו הם אמרו שהוא אדם מדהים, התנצלו והבינו שעשו טעות באופן שבו הם התייחסו אליו.

הוא: אבא שלי ז"ל רמז בהתחלה בעדינות שעדיף שאתחתן עם צעירה, רווקה ללא ילדים. אבל מהר מאוד הוריי הבינו שאני רציני, והכל זרם פחות או יותר על מי מנוחות. הם קיבלו גם את הילדים, קנו להם מתנות והתייחסו אליהם כאל נכדים לכל דבר.

התכונה האהובה עליי >>

היא: האישיות החזקה והדעתנות שלו, והיותו אדם ערכי. השילוב בין הגבריות לרגישות הגבוהה, וההשקעה והנתינה שלו לילדים ולי. הקשר עם הילדים הוא תמיד אתגר, הקשר הטוב שלו איתם לא מובן מאליו. הוא עובד קשה על הקשר הזה, כל הזמן.

הוא: החכמה שלה, הלב הענק, ואני יכול להמשיך עוד הרבה.

רגעים של נצח >>

היא: הצעת הנישואין, שהייתה מושקעת ומיוחדת: משחק רמזים שהוביל לבית הספר, למקום שבו הוא הציע לי חברות בגיל 10. שם הוא הציע לי נישואין. חוויה משמעותית נוספת הייתה ריקוד החתונה עם שלושת ילדיי, שהיה אחד הרגעים המרגשים בחיי.

הוא: הפגישה הראשונה שלנו, גם בכיתה ד' וגם בגיל 32. ראיתי אותה והלב החסיר פעימה. אני תמיד אומר שפעמיים התאהבתי בעיניים שלה ממבט ראשון, ומתחת לחופה חשבתי לעצמי: 'איך זה לא קרה קודם?'

זה רק שנינו >> 

היא: שנינו עובדים במקצועות תובעניים וקשה לפנות זמן זוגי, אבל זה חשוב לנו. פעם בחצי שנה אנחנו יוצאים יחד לכמה ימי חופשה, פעם אני מארגנת ופעם הוא.

אבי: חשוב לנו לקבוע 'עיתים לזוגיות' כפי שקובעים עיתים לתורה. לבלות יחד ולפנות מקום למשהו שהוא רק שלנו. יש לנו זמנים קבועים לכך בשבוע.

הטיפ שלי לזוגיות >>

היא: לא להתפשר ולא להתחתן עם בן אדם שלא מתאים לך. בחברה הדתית מעבירים מסר שאהבה נבנית עם הזמן. זה לא נכון, אהבה יכולה להתגבר עם הזמן, אבל הבסיס חייב להיות. את מערכת היחסים הזוגית צריך לשים בראש סדרי העדיפות, וללמוד אם לריב, על מה לריב ואיך לריב.

הוא: להפתיע זה את זו, כמו שאנחנו עושים כל חצי שנה. אני מתכנן הכל לפרטי פרטים והיא לא יודעת כלום, אפילו לא לאן אנחנו נוסעים, עד שעושים צ'ק אין בשדה תעופה.

עשור שני: אידיאולוגיה מחברת

צילום: אלומה משולמי

אביטל ואיתם לוז, נשואים 19 שנים, הורים לשישה. מתגוררים במעלה שומרון.

היא: בת 40, פיזיותרפיסטית ומנהלת מכון פיזיותרפיה, דוקטורנטית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל.

הוא: בן 41, דוקטור לאלקטרואופטיקה, לומד לפוסט דוקטורט באוניברסיטת בר אילן ומרצה באוניברסיטת אריאל.

נפגשנו כך >>

היא: הכרנו במעלה שומרון. עלינו לנקודת התיישבות חדשה, אני הייתי מהגרעין המקים, וגייסנו שומרים לשבת הראשונה.

הוא: הייתי בקורס מ"כים, יצאתי לשבת והגעתי להתנדב שם. אחרי חצי שנה התחתנו.

התכונה האהובה עליי >>

היא: יש תכונה שאני גם אוהבת מאוד וגם לא סובלת בו זמנית. איתם איש אמת ודיוק, חייב להעמיד דברים על דיוקם, על קוצו של יוד. אני יותר מחפפת.

הוא: שמחת החיים והאומץ שלה.

רגעים של נצח >>

היא: החוויה הכי משמעותית עבורי בזוגיות שלנו היא בניית הבית שלנו לפני 14 שנה. בנינו אותו במו ידינו בעזרת חברים ומשפחה. בכלל יש לנו חיים מעניינים מאוד יחד.

הוא: עבדתי בבנייה, בעבודה עברית, והבאתי מכר מהעבודה שהנחה אותי. עבדתי צמוד אליו על כל הקונסטרוקציה, ואחר כך המשכנו לבד. שכרנו אנשי מקצוע רק בשביל החשמל והאינסטלציה. המשפחות והחברים התגייסו בצורה מדהימה, עזרו וממש נתנו עבודה, כל אחד ומה שהוא יכול לעשות.

זה רק שנינו >>

היא (צוחקת): הבילוי המשותף שלנו זה שפכטל וצבע, ואנחנו נפגשים בהפגנות, בפינויים ובישיבות חירום. ובנימה רצינית, אין לנו מתכון שבו כך וכך פעמים בשבוע אנחנו יושבים לשיחה, אלא יש לנו פרויקטים שחשובים לשנינו וסביבם אנחנו נפגשים, מתדיינים ומקדמים.

הוא: שנינו מעורבים בפעילות אידיאולוגית במסגרת הליכוד. אביטל חברת ועדת חוקה בליכוד, ואני חבר מרכז. הקמנו פורום שהיה פעיל במאבק נגד גירוש עמונה והיינו שותפים במאבקים רבים. מלבד זאת, בכל ערב, לא משנה באיזו שעה, אנחנו מדברים, מחליפים חוויות ומתעניינים זה בזו. באופן טבעי, לא מאולץ. זה פשוט מעניין.

איך לא סיפרו לי כשהכרנו? >>

היא: גיליתי שהוא הרבה יותר חכם ממה שחשבתי. ידעתי שהוא חכם, ובכל זאת – פוסט דוקטורט באלקטרואופטיקה… וגם מבחינת חכמת חיים.

הוא: שהולכים להיות לנו הילדים הכי מדהימים בעולם וששווה להשקיע בזה. חוץ מזה, גיליתי שאביטל מוכנה להודות בטעויות הרבה מעבר למה שנראה. לפעמים אחרי ויכוחים היא מסוגלת להגיד 'וואלה, אתה צודק, טעות שלי'. לא מובן מאליו.

הטיפ שלי לזוגיות >>

היא: זוגיות היא שני שלמים שיוצרים משהו גדול יותר. אם צד אחד בזוגיות לא עצמאי ומצפה שהשני ישלים אותו, נוצרת תלות שאינה בריאה. בתור אישה ניצב בפנייך אתגר, מצד אחד את יודעת שאם את רוצה משפחה וזוגיות יש תקופה של כמה שנים שבמהלכן משהו בחייך נעצר, ומצד שני חשוב שתבני את עצמך כאדם עצמאי עם שליחות ואמירה בעולם, בלי לתלות את כל קיומך במשפחה ובילדים.

הוא: זוגיות ארוכת טווח מחייבת לימוד, הבנה ולפעמים גם פנייה לעזרת אנשי מקצוע. הצלחנו בזוגיות כיוון שהשכלנו להתעלות מעל מחלוקות וללמוד מהן, ולפעמים נעזרנו בייעוץ טוב ובהכוונה של משפחה. אין זוגות מושלמים וזוגות פחות מושלמים, זו עבודה.

בזוגיות שלנו אביטל נתנה לי זכות קדימה בקריירה. היה שלב שבו היא רצתה להתקדם בלימודים ושאני אפרנס, ואמא שלה אמרה לה משפט שלא מקובל להגיד היום: 'גבר צריך להיות קצת לפני האישה שלו'. במקרה שלנו, דווקא כיוון שאביטל אישה חזקה, היה חשוב שהמשפט הזה ייאמר. אחרת היה יכול להיווצר מצב שהיא 'עוקפת אותי' ואני ברגשי נחיתות, דבר שלא בריא למערכת יחסים.

עשור שלישי: חיים במהירות הכיף

צילום: עדן מלר

ריקה רזאל ויוני ון־לואן, נשואים 26 שנים, הורים לשמונה, סבא וסבתא לשלושה נכדים. מתגוררים בשכונת נחלאות בירושלים.

היא: בת 45, מוזיקאית ויוצרת.

הוא: בן 47, בעלים של מסעדת 'קרייב' הירושלמית.

נפגשנו כך >>

היא: היה לנו חבר משותף, הוא שירת בצבא עם יוני והזמין אותו למפגש חברתי בירושלים. החבר המשותף אמר מההתחלה שאנחנו חייבים להתחתן כי יש לנו קווים משותפים, האבות של שנינו פסיכולוגים וממוצא הולנדי, והאימהות אמריקאיות. מצידי, הפוטנציאל להמשיך לשמור שעה בין בשר לחלב כמו ההולנדים גרם לי להסכים מיד. אחרי שלושה חודשי היכרות התארסנו.

הוא: כשראיתי אותה לראשונה פשוט נפלתי מהרגליים. זה לא רגיל. תוך חצי שעה ידעתי שזה זה. שירתי אז בצבא, ובדרך לבסיס הייתי מקשיב למוזיקה של 'להקת רזאל', עם ווקמן של פעם וקלטת. הייתי כולי מאוהב. במבט לאחור הייתי מתחתן איתה אחרי שבוע ולא אחרי כמה חודשים.

התכונה האהובה עליי >>

היא: הנאמנות שלו, האהבה שלו והאופן שבו הוא מבטא אותה. יוני אדם מפרגן שמביע אהבה וזה מדהים.

הוא: היכולת שלה לחיות את החיים במהירות הכיף. היא מפוצצת באנרגיה של עשייה וחיוביות. בכל מקום שהיא נמצאת תמיד יש מסיבה, גם אם זה בעבודה או עם חברים. אני נגרר אחריה אבל נהנה מכל רגע.

רגעים של נצח >>

היא: אחד הערבים המיוחדים, המצחיקים והמדהימים שהיו לנו, נערך ביום הנישואים ה־20 שלנו. ערכנו חתונה מחדש. כשהתחתנו היינו צעירים ולא באמת הכרנו לעומק, פשוט קפצנו למים. אחרי עשרים שנה החלטנו לחגוג חתונה מתוך קבלה ושמחה אמיתית. קראנו לטקס 'הדר קבלוה'.

הוא: מצאנו מרפסת יפה מול חומות העיר העתיקה. ריקה לבשה שמלת כלה, ערכנו חופה והייתה אווירה מיוחדת מאוד. שרנו, האחים של ריקה והילדים שלנו שרו לנו, בירכו ושיתפו בחוויות.

מהמורות בדרך >>

היא: שנינו עשינו שינוי מקצועי גדול. יוני היה עורך דין ואני עסקתי בנדל"ן. לפני חמש שנים יוני פתח מסעדה בשוק מחנה יהודה, ואני יצאתי לאור בתור זמרת. כל החיים שלנו השתנו והיו דברים שהיינו צריכים להסתגל אליהם מחדש.

הוא: האתגר הכי גדול בזוגיות הוא ללמוד מה באמת מניע את התגובות ואת הפעולות של הצד השני, מה קורה לו בפנים כשהוא מגיב בצורה מסוימת. בסופו של דבר כל אחד מגיע עם מטען ועם תפיסות משלו. לוקח שנים להבין זאת. לפעמים אני מרגיש שאני עדיין לומד את ריקה, ויש דברים שאני מבין רק עכשיו.

איך לא סיפרו לי כשהכרנו? >>

היא: גדלתי במשפחה של אוהבי במה, שאוהבים להיות במרכז העניינים. יוני מגיע ממשפחה שכולם בה יותר ביישנים, וזה היה בשבילי שוק. לא הכרתי דבר כזה. היו מקרים שביקשתי ממנו בפורום כלשהו 'יוני, תגיד משהו', והוא היה מתבאס ואני לא הבנתי. בחשיבה שלי נתתי לו כבוד. לכל זוג יש התמודדויות, ובני הזוג מרגישים פעמים רבות לבד בעולם שלהם ובמה שהם עוברים. חשוב לדבר עם מישהו כשיש קשיים. זה יכול רק לעזור.

הוא: למדתי מריקה שקיימים בעולם אנשים שיש להם אנרגיה עצומה ליצור. לכל משפחת רזאל יש את התכונה הזו, וזה דבר מדהים. הכרתי צד שלם של העולם שלא הייתי חשוף אליו, של יזמות, של פעלתנות ושל יצירה. לב שפועם עשייה, כל הזמן לקדם ולעשות טוב.

הטיפ שלי לזוגיות >>

היא: די בהתחלה החלטנו שלעולם לא נגיד את המילה גירושין, ושנינו לא משתמשים בה אף פעם. נראה לי שחשוב לדבר דיבור טוב ולהשתמש במילים טובות. הדיבור משפיע על התהוות הזוגיות.

הוא: תקשורת, הומור והבנה. לזכור שאתה רק חושב שאתה מבין מה קורה אצל הצד השני, אבל יש בפנים 'דיסק' שנצרב מזמן, עם מנגנונים והרגלים שאתה לא באמת מבין. לכן התגובות שלך יכולות להיות לא קשורות. ללמוד את השני באמת, לא לוותר.

עשור רביעי: לבחור בכל יום להתחתן שוב

צילום: באדיבות המצולמים

הרב יוסי ושרה מייכור, נשואים 36 שנה, הורים לארבעה וסבים ל־12. מתגוררים בחריש.

היא: בת 55, עובדת סוציאלית בכירה, מנהלת מרכז משפחות לילדים בעלי צרכים מיוחדים, יועצת זוגית ומנחת סדנאות.

הוא: בן 58, מנהל בית ספר לבנות, עורך חופות ויועץ זוגי.

נפגשנו כך >>

היא: יוסי למד בישיבת הגולן ורצה לנקות את החדר לפני שבת. הוא נכנס לחדר הסמוך וביקש מטאטא. הבחור בחדר אמר לו 'מטאטא אין, אבל יש לי כלה', ויוסי ענה: 'כלה אני לא צריך, אלא מטאטא', והלך.

הוא: אחר כך חשבתי לעצמי שאם הוא הציע כלה, אולי הקדוש ברוך הוא מזמן פה משהו. חזרתי אליו וביקשתי לשמוע על הכלה. כשהתקשרתי אליה הביתה הוא ענה לי, וכך הסתבר שהוא הציע את אחותו. תוך שלושה שבועות החלטנו להתחתן.

התכונה האהובה עליי >>

היא: טוב הלב. תכונה שתמיד אהבתי אצלו, והיא רק מתחזקת עם השנים. אם יש מישהו שצריך עזרה, עוד לפני ששמתי לב, יוסי כבר עצר ועזר.

הוא: היא אמא מדהימה, ויש לה חוש הומור. היא מחזיקה את כל הבית, את הילדים, החתנים, הכלות, הנכדים.

רגעים של נצח >>

היא: מלבד ארבע החתונות של הילדים, החוויה הזוגית הכי מעצימה היא העבודה המשותפת שלנו בתחום הייעוץ הזוגי בשנים האחרונות. זו יצירה של שנינו, והיא ממלאת אותנו ונותנת לנו רובד נוסף מדהים לזוגיות.

הוא: אחרי ההחלטה להתחתן עם שרה, המעבר לחריש, שזו עיר חדשה לגמרי, היה האירוע המשמעותי ביותר בחיי. הוא פתח בפנינו פתח לעשייה מדהימה.

מהמורות בדרך >>

היא: הזוגיות שלנו צלחה משברים רבים וקשים. התחלנו במציאות לא פשוטה, ההורים של יוסי התנגדו לחתונה בגלל פערים כלכליים בין המשפחות. יוסי מגיע ממשפחה בוכרית עשירה ואני ממשפחה פשוטה.

כמה שנים לאחר מכן, כשהיינו הורים צעירים, נסענו לטייל ומכונית שלא עצרה ב'עצור' התפרצה לכביש ופגעה ברכב שלנו. בתנו הודיה, שהייתה בת חמש, נהרגה. היו אומרים לי: 'את צעירה, את תלדי, יהיו לך חיים חדשים'. לא אהבתי את הנחמה הזאת. ידעתי שהודיה שאיבדתי לא תחזור, אבל חיכיתי לתינוקת חדשה. לאחר תקופה נולדה לנו תינוקת חולה מאוד שבעצם נולדה עם גזר דין מוות. אחרי שנה ושמונה חדשים היא נפטרה.

מכל משבר התקרבנו, וכל מהמורה שעברנו רק הדביקה אותנו יחד. אנחנו לא מפסיקים, בעקשנות, להשקיע בזוגיות ולשים אותה בראש סדר העדיפויות שלנו. משקיעים בתקשורת ובזמן שאנחנו מקדישים זה לזו.

הוא: צמחנו יחד מהמשברים הקשים. היום בעבודה של שרה עם משפחות שיש להן צרכים מיוחדים, אנחנו רואים איך התמודדות כזו יכולה לטלטל משפחה. משבר הוא לידה. מה ייוולד? זה תלוי בתגובות של בני הזוג, אם הם מגויסים יחד או לא. היה רגע שאני נשברתי ושרה תמכה בי, והיה רגע ששרה נשברה ואני תמכתי בה. בדרך כלל כשמישהו נשבר, הצד השני יכול להרגיש שבן הזוג מכביד עליו ומוסיף לעול הקיים. אצלנו זה היה הפוך. היינו זה בשביל זו, לא אפשרנו לעצמנו להכניס משהו בינינו, והזוגיות הייתה תומכת ועוזרת.

זה רק שנינו >>

היא: הזמן יחד חשוב ביותר. היינו יוצאים לנופשים גם כשהיינו אברכים וגם כשלא היה מה לאכול.

הוא: תמיד ארגנו לעצמנו כמה ימים של שנינו כזוג. מוצאים את כל הדרכים לאפשר זאת. וגם מוצאים את הזמן הזוגי בכל דרך, בנסיעות יחד למשל.

***איך לא סיפרו לי כשהכרנו?

היא: יש לו חוסן שלא ראיתי בהתחלה, וגם שיח ויכולת להיכנס לנבכי הנפש. היכולות האלו היו אצלו תמיד, אבל הן התפתחו עם הזמן. ההערכה שלי אליו רק גדלה עם השנים.

הוא: בגיל 40 שרה התחילה ללמוד תורה ולהעביר שיעורים. היא תמיד למדה ולקחה קורסים, אבל התורה הייתה 'החלק שלי'. אני חושב שהעובדה שהיא לכאורה נכנסה למשבצת שלי יכולה להפחיד, אבל אני שמחתי על כך. הרגשתי כמו לבחור להתחתן שוב עם האישה שאיתי.

הטיפ שלי לזוגיות

היא: א' לשים את הזוגיות במקום הראשון. ב' להשקיע. ג' תמיד לשאוף קדימה, לעלות ל'קומה שמעל' בזוגיות. כל יום נישואין הוא זמן לשבת ולחשוב לאן הזוגיות צריכה להתקדם, כמו שבעסק או בקריירה מתכננים הצעד הבא.

הוא: הייתה תקופה שבה אני למדתי בישיבה ושרה פרנסה את הבית ואפשרה לי להתפתח, אחרי זה אני אפשרתי לה להתקדם ולבנות את עצמה. הרב גינזבורג מדמה זאת להליכה, כשהולכים דורכים פעם על רגל אחת והרגל השנייה מתקדמת, ופעם להיפך.

עשור חמישי: יחד כל הדרך

צילום: באדיבות המצולמים

הרב גדעון ורות בנימין, נשואים 44 שנים, הורים לשמונה, סבא וסבתא לנכדים. מתגוררים בשעלבים־נוף איילון.

היא: בת 65, יועצת ומאמנת אישית וזוגית, מרצה ומנחת מעגלי נשים בענייני בית ומשפחה, פעילה ציבורית למען המשפחה היהודית.

הוא: בן 66, רב הישוב נוף איילון וראש הכולל בישיבת שעלבים.

נפגשנו כך >>

היא: נפגשנו בקיבוץ שעלבים. אישי היה בחטיבת הנח"ל, אני הייתי בת שירות, והדרכנו יחד בחברת הנוער. המפגש בינינו לא היה מותאם לתוכניות שלנו. הייתי בטוחה שאכיר בחור בשידוך, ואישי תכנן ללכת לישיבה. המפגש הראשון שלנו היה סביב ההדרכה, ואז גילינו שאנחנו מעוניינים לדבר על נושאים נוספים.

התכונה האהובה עליי >>

היא: הוא צדיק, הדבקות שלו בתורה יוצאת דופן. הרצון להתפתח, ללמוד ולהתמיד, ולצד זאת גם יושר, ראש ישר ולא מתייפייף.

הוא: אחת התכונות המשמעותיות אצל רעייתי היא החום והאכפתיות לסובבים אותה, גם לאנשים רחוקים יותר ולכלל ישראל. חשוב לה מאוד לעזור בכל דבר, להתעניין ולהקשיב.

רגעים של נצח >>

היא: בננו הבכור גר בעמונה 14 שנים, וכשהתרחש הגירוש חווינו איתם הכל. בשלושת השבועות האחרונים עברנו להתגורר שם כדי להיות לידם. זו הייתה חוויה נוראית, אבל בלתי נשכחת, והיה ברור לנו שאנחנו הולכים לכך יחד.

הוא: אנחנו עושים כמעט כל דבר יחד. גם מבחינת הפעילות הרבנית שלי, וגם מבחינת עבודתה של רעייתי עם אנשים. אני משתתף ומקשיב לתובנותיה, כמובן תוך שמירה על סודיות ובלי מסירת פרטים.

מהמורות בדרך >>

היא: שנינו התייתמנו מאבותינו בגיל די צעיר. אני הייתי רק בת 8 כשנפטר אבי, ואישי היה בן 19 כשאביו נפטר. האימהות שלנו נשארו אלמנות, ועם חלוף השנים הן חלו מאוד, והיה צריך לטפל בהן. אחד האתגרים הקשים היה לטפל בהן כשהבית מלא ילדים קטנים, לצד לימוד התורה ועבודתו של אישי בראשות הכולל. הדבר לא היה פשוט, ועשינו זאת יחד מתוך קשב הדדי.

הוא: הייתה שנה שבה סייעתי להקים את הישיבה בגוש קטיף, ובהחלטה משותפת הייתי חוזר הביתה רק בימי שלישי וחמישי בלילה לאורך שנה שלמה. זו הייתה שנה מאתגרת, ודאי לרעייתי ולילדים.

זה רק שנינו >>

היא: את השיחות המשותפות שלנו היינו עושים במטבח. אוי למי שהיה מראה את פניו במטבח באותו זמן. מי שהיה רעב היה מכין לעצמו כריך ויוצא. השיחות האלו הן דבר שאנחנו לא מוותרים עליו, זה החמצן שלנו וזה מחיה אותנו.

הוא: אחד הדברים שהקפדנו עליהם מאוד, גם כשהילדים היו קטנים, הוא למצוא זמן שלנו. זמן איכות שבו אנחנו יכולים לשוחח, לא על דברים טכניים, אלא דיבור אמיתי על מה שעבר עלינו במהלך היום, דברים שהתחדשו לנו או לימוד משותף. הילדים ידעו שאם לא מדובר בפיקוח נפש, בזמן הזה לא ניגשים.

איך לא סיפרו לי כשהכרנו? >>

היא: עם השנים גיליתי מנהיג, והיה מדהים לגלות זאת.

הוא: הנושא של הקשר הבין אישי והיכולת להתקשר לאנשים בקלות, אלו דברים שפחות באו לידי ביטוי אצל רעייתי לפני החתונה. ההתפתחות הרוחנית, האישית והנפשית שלי היא במידה רבה בזכותה, בזכות התובנות שלה והפתיחות שלה לאנשים.

במבט לאחור, מה הייתם עושים היום אחרת? >>

היא: אחד מילדינו הוא מראשוני נערי הגבעות, זה היה דבר לא מוכר בזמנו. דאגנו לו מאוד כשהלך להקים גבעה בכיתה י'. עם הידע והניסיון של היום היינו פחות מכתיבים ויותר מכילים וקשובים. היום, ברוך ה', ילדינו תורמים לכלל ישראל, כל אחד במקומו.

הוא: בנושא של חינוך הילדים, בפרספקטיבה של עשרות שנים, אני חושב שהיינו צריכים לתת קצת יותר מרחב לילדים, לתת בהם יותר אמון כשהם הלכו לכיוונים צפויים פחות.

הטיפ שלי לזוגיות >>

היא: להגיד כל היום שאוהבים אחד את השני. לשמוח בכל הטוב ולהודות כל הזמן אחד לשני, בצורה אמיתית. להיות בהוויה פנימית אמיתית של הודיה, אהבה ורצון להיות יחד. להיות חוף המבטחים זה לזו.

הוא: אחד מהדברים החשובים שהצלחנו להגיע אליהם, ממש בלי חריגות, הוא להגיד כל דבר. לא להשאיר דברים בבטן. שלא ייווצר מצב שבו הולכים לישון כשיש למישהו טרוניה על השני, כעס או צער. גם אם קשה לפעמים להגיד, לא להשאיר את הדברים בפנים.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה סיוון. להצטרפות וקבלת המגזין אלייך הביתה לחצי כאן 

הפוסט לא עוצרים אהבה באמצע: זוגות בשלבים שונים בחיי הנישואין מדברים הופיע לראשונה ב-פנימה.

ביני לבין עצמי

כבר יותר מחמישים שנה שהפסיכולוגיה המערבית מפמפמת לנו על חשיבות ה-self, העצמי. מודעות עצמית, מימוש עצמי, תפיסה עצמית וכדומה. על פי עקרונות אלה, חייב אדם לדאוג לפני הכול לטוב העצמי שלו ולהגשמת צרכיו הפרטיים. הוא קודם כול פרט, ורק אחר כך חלק מזוג ומהחברה.

אומנם זה נשמע כמו דבר חיובי, אבל יש לכך השלכות מרחיקות לכת. למשל, אם לא טוב לאדם עם משפחתו, עם בן או בת זוגו, הוא חייב לשמור קודם כול על הבריאות הפנימית שלו – ולעזוב. אין על מה לדבר, שהרי אי אפשר להתפשר כשהעצמי חשוב כל כך. התוצאה לא מאחרת לבוא, והיא משקפת את מה שקורה בתרבות המערבית בעשרות השנים האחרונות – הזוגיות מתפוררת, המשפחה מתפרקת, יותר ויותר אנשים חיים לבד.

התפיסה ביהדות היא שונה. האדם הוא פרט בחברה ובמשפחה, ויש מצוות רבות שמכוונות לעניין החברתי והמשפחתי. אומנם חשוב להתפלל, אבל בלי מניין זה לא זה. חשוב לשמור שבת, אבל בלי סעודת שבת משותפת מרגישים שמשהו חסר. בתכל'ס, כמה יהדות אפשר לחוות באי בודד?

"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". האדם לעולם לא אמור להיות לבד. בצעירותו הוא עם משפחת הוריו, ומיד אחר כך הוא מקים את משפחתו שלו. "לא טוב היות האדם לבדו" – הפשט הברור הוא שכשאדם לבד, לא רק שלא טוב לו, אלא הוא גם לא אדם טוב. אין לו עם מי להיטיב ואין הוא מממש את העצמי היהודי שלו.

מחקרים חברתיים מראים שבשונה ממה שמקובל לחשוב, איכות החיים אינה נמדדת על פי ההצלחה בקריירה, גודל הרכב או סכום הכסף שיש לך בבנק, אלא על פי מדדים חברתיים: כמה אנשים קרובים יש לאדם, שיהיו איתו בשמחות וידאגו לו ביום צרה או בעת זקנה, כשהוא לא יוכל לדאוג לעצמו.

"אעשה לו עזר כנגדו" – הכוונה היא לא רק שיהיה מי שיעזור, אלא גם שיהיה מי שישקף את הטעויות, כנגדו של בן הזוג, ויראה לו זווית אחרת.

היום אנשים מגיעים לנישואין עם רשימת מכולת ובה כל מה הם מצפים מהבעל או מהאישה, כשהמחשבה המנחה היא: איך האדם הזה יעזור לי בחיים ומה זה ייתן לי? לדעתי הגישה הנכונה היא שאם הוא לא מושלם, יהיה לנו על מה לעבוד יחד. נדאג זה לזה ולא כל אחד לעצמו. לא "מה יוצא לי" מהנישואין והאם זה טוב לי, כי אם מה אני יכולה לתת בנישואין ואיך הנתינה שלי תצמיח את בן זוגי ואת היכולת שלו לתת לי בחזרה. זה ה"דבק באשתו" האמיתי. מסתבר שאני לא משקיעה במי שאני אוהבת, אלא אני אוהבת את מי שאני משקיעה בו.

מעבר לסטטיסטיקות

בימים אלו אנחנו חוגגים את יום הנישואין ה-24 שלנו, ואני לא מאמינה שאנחנו שוברים את הסטטיסטיקה. נישואין הם החסד הכי גדול שאפשר לעשות עם אדם, ועל כך אני רוצה להודות לבעלי. הנישואין לא באים לשרת אותך, אלא את באה לתת מעצמך למישהו אחר וזה חסד עצום.

עלינו לזכור זאת תמיד ואף להעריך יותר. להשקיע יותר, כל הזמן. לדעת שזהו הבסיס למשפחה ולבית, ובעצם הבסיס לכול.

מתוך הטור החודשי של ריקה רזאל במגזין פנימה

הפוסט עזר כנגדי הופיע לראשונה ב-פנימה.

הלב שלי ידע שה' נתן לנו אהבה ואני צריכה למצוא אותה. עדן הראל

מפגש של נשים תמיד מוליד דברים טובים.
כשאנחנו נמצאות יחד ויוצרות, מדברות, מבשלות או מגדלות ירקות, לא באמת חשוב מה, העיקר שיש מקום ללב להיפתח ולדבר.

ברוך השם אני לומדת כבר כמה זמן פרמקלצ׳ר (חקלאות בת קיימא) ואני מאוד נהנית. גינת הקיץ שלי הייתה
מלאה בעגבניות, חצילים, קישואים, פלפלים חריפים, פלפלים מתוקים, וגם כמה דברים שלא הצליחו – בדיוק כמו בחיים. היופי הוא לראות את הכול מתהווה, יום יום, עוד קצת ועוד קצת, גדל ומבשיל, ואז מוגש אחר כבוד לשולחן בסעודת השבת. זה מרגש אותי כל כך.

העבודה עם האדמה מביאה איתה כל כך הרבה שקט פנימי ומקום להתבוננות, שאני מברכת על ההזדמנות לפשטות. אני ממליצה בחום, גם למי שאין גינה – תגדלי באדניות!

מה שלי ומה לא
באחת השיחות במפגש נשים, אחת הנשים סיפרה על סבתא שלה שחיתנו אותה בגיל 13 עם גבר בן 52 , וכשהם גדלו השאלה הבוערת הייתה "סבתא, אהבת אותו?", והיא ענתה להם תשובה של סבתא חכמה: "אם לא הייתי איתו, איך היה לי אתכם?".
בפעם אחרת אמרה להם אותה סבתא: "אצלכם יותר טוב, אתם מתחתנים מאהבה". היו בקבוצה נשים שטענו שהיא טעתה, שאהבה זה קלקול הוליוודי, וכולנו שבויות בזה, ולכן רבים מתגרשים.
אני יודעת שיש את כל תאוריית וולט דיסני, שבראשה עומד הפילוסוף היהודי אלן דה בוטון, שאומר שהסרטים האמריקאיים אחראים להריסת בתים ולפירוק הקשר הזוגי. אני חושבת שיש קשת רחבה וגדולה בין לבחור במישהו מתוך התאהבות רגעית ובין להכיר מישהו בשידוך, להתחתן ואז ללמוד לאהוב אותו.

אז מה זאת אהבה בעצם?
אני רוצה להניח פה מחשבות מניסיוני. אני חוויתי גירושין, פירקתי בית עם כל הכאב הכרוך בכך, אבל ידעתי שלא הייתה לנו ברירה, כי הקשר לא הצמיח אותנו אלא הרס.
קמתי עם תינוק קטן ועשיתי "לך לך", כי הלב שלי ידע: ה' נתן לנו אהבה ואני צריכה למצוא אותה.
כשפגשתי את בעלי, התחתנתי עם אהבה בעיניים ולב מרוגש ואוהב. 12 שנה אחרי, הקשר מעמיק והאהבה גדלה. ברור שיש עבודה לעשות כל הזמן ולדייק, אבל הוא החבר הכי טוב שלי.
ולא, הסבתות שלנו לא טעו. הן רצו בשבילנו את כל העוגה, לא רק חתיכה. והן צודקות, זה אפשרי.
אז כל הרווקות – לא להתייאש. תמשיכו לחפש! ולאלה שנמצאות בנישואין, אם היה יום אחד טוב, הוא יכול לחזור.

שמעתי שהרבנית ימימה אמרה פעם, אם יש זוג שהוא בקשיים, תמיד טוב להיזכר ברגע החתונה, בשנה הראשונה, להיזכר איך הלב שלנו רקד מהתרגשות. איך היינו יכולים להישאר שלושה ימים ערים ולדבר ולדבר. בתוך כל הבישולים לשבת, עם התינוקות הבוכים והגדולים שרבים, לזכור את המפגש הראשוני שלכם, שהיה מלא בהבטחות לחיים טובים ומלא בשכינה הקדושה, והיא עוד פה.
שנזכה לתת אהבת חינם. בלי ציפיות. פשוט לפתוח את הלב ולתת. ובמילותיו המדויקות של הרב דסלר: ״טעות חמורה היא לחשוב שאנחנו נותנים לאלה שאנחנו אוהבים, האמת היא שאנחנו אוהבים את אלו שאנחנו נותנים להם״.

***
מתוך הטור של עדן הראל במגזין פנימה
רוצה להירשם בקליק או להשאיר פרטים ונחזור אלייך?
לחצי כאן!

הפוסט אהבה, חיים ושאר ירקות הופיע לראשונה ב-פנימה.

היו פגישות במקומות הזויים, בשעות הזויות, בדרכי היכרות מוזרות. היו קשרים שנמשכו כמה שנים באון- אנד-אוף ובכל פעם צחקנו שאנחנו לא מצליחים ביחד ולא מצליחים לבד. עוד ועוד סיפורים עם מתח גבוה, וזה בכלל בלי להיכנס לסיפור ההוא שרמה בורשטיין הייתה יכולה בכיף לעשות ממנו סרט המשך, כולל טיסה לאומן בלילה הכי קפוא ומושלג בשנה, לטובת אותו קשר.
מתברר שאני חובבת הרפתקאות. אין לי רגע דל.

שישו ושמחו
הרפתקאות הן לא דבר רע. לצאת להרפתקה פירושו ללכת אל הלא נודע, מתוך הרבה אמון בחיים שיזמנו לי טוב וכיף, דופק פועם וצבע בלחיים.
יש בריאות גדולה וביטחון עצמי שופע ברצון לצאת להרפתקה מעניינת. כמו לשאול שאלה פתוחה, שהחיים עצמם נותנים לה מענה.

האם הסיפור הזה יוביל אותי אל בית חלומותיי? . אילוסטרציה מתוך מאגר שאטרסטוק

בכל תחומי החיים שלי אני עסוקה בהרפתקאות, מפיקה דברים גדולים ומרתקים, חיה בקצב גבוה. אבל בעולם הדייטים, שמתי לב שכל הרפתקה כזו שהקפיצה לי את הלב ועוררה בו הרבה פרפרים, בסופו של דבר התנפצה ברעש גדול אל קיר המציאות. נשארתי עם טעם מר בפה, ולבד.
כי העניין הוא, שלחיות יום אחרי יום ושנה אחרי שנה באותו מקום, זה דבר שעלול לייאש ולכבות קצת. בכל יום ויום אחר הצהריים, כשכולן מכינות ארוחת ערב לילדיהן, מקלחות ונשיקת לילה טוב, עובר בי גל עמום של צער. הנה, גם היום זה לא קרה לי.
גם היום אני עדיין לבד. קשה מאוד להיכנע לשקט הזה, אז הנפש מחפשת פיצוי וחיוּת וקצת רעש, ולכן כל הצעה קטנה הופכת לשישו-ושמחו, לסיפור מעניין, להרגשה שלפחות קורה לי משהו בחיים האלה, שאני לא ספונה בחדרי ומרגישה תקועה.

אל בית חלומותיי
כשהבנתי שנותרתי עם טעם מר מההרפתקאות, הצלחתי לראות שעד היום נשביתי בקסמיהם של הסיפורים המעניינים כי הם הוציאו אותי מהמקום הכבוי שבו לא רציתי להיות, אבל בכלל לא טרחתי לבדוק שהם תואמים את המטרה שלי – למצוא אהבת אמת הדדית, להקים בית יציב ושמח, בית שמגדל את יושביו.
זה נפלא להיפגש באמצע הלילה בקברי צדיקים, אבל זה פחות נפלא כשזה קורה עם בחור שלא שואל אם זה בכלל נוח לי, ולא טורח ליצור תקשורת מינימלית.
זאת חוויה אמיתית לטוס לאומן בשלג, זאת פחות חוויה כשזה קורה עם מישהו שעסוק בביקורת ושיפוט על כל תחום בחיי. וכך היה בכל סיפור וסיפור. לא היה סנכרון בין ההרפתקה למטרה של בניית הבית, ובגלל שכל כך נבהלתי מלהישאר לבד ובשקט, העדפתי ללכת על ההרפתקה. מה הפלא שנשארתי עם טעם מר? מאז שהבנתי את זה, אני לא כופרת בהרפתקאות. אני נהנית מהשפע שהן מביאות לי, אבל אני טורחת לשאול את עצמי שאלה אחת: האם הסיפור החדש והמרתק הזה יוביל אותי אל בית חלומותיי, הבית הזה שאני טווה ורוקמת בחלום ובהקיץ, הבית הזה ששנינו מתקבלים בו כפי שאנחנו?
וכשבית החלומות שלנו נמצא לי מול העיניים, ואני מכוונת אל המטרה, אני יוצאת להרפתקה בהסכמה מלאה, חווה ונסערת, צוחקת הרבה וסומכת על החיים מתוך אמונה שמי שמכוונת אל מטרה מיטיבה ונכונה,
בעזרת השם גם תגיע.

***
מתוך המדור 'עד החתונה' במגזין פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן 

הפוסט מפרץ ההרפתקאות הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפוסט על קצה התלתל הופיע לראשונה ב-פנימה.

"דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו ויש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה."

יש בשירים וניגונים משהו מאוד מחבר ועצמתי. תמיד חלמתי שאצליח להלחין משהו פעם בחיים.
אני אוהבת לשיר, אני אוהבת לשמוע שירים מכל גווני הסגנונות ואני מעריצה את האמנות הזו. מאז ומתמיד.
השבוע, בע"ה חל היום בו זכיתי להלחין את מנגינת חיי החדשה.

השבוע, לפני 12 שנה. לא עבר הרבה זמן עד שהתחלתי באמת להבין איזה שיר מתחיל להתנגן לו בבית החדש שהקמנו. באופן סמלי, גם ראשי התיבות שלנו הוא 'שיר' (שבח- יעל- רזיאל).
הבית הזה שהקמנו, היה כולו מנגינה אחת ארוכה. לפעמים שמחה מאוד, לפעמים מהירה, לפעמים איטית, לפעמים כועסת, לפעמים עצובה. אבל היה בה משהו שנמשך מתחילתה. במן הרמוניה פשוטה ומאוד מובנת.

על ההזמנה שלנו בחתונה הטבענו את הפיוט "וביום שמחתכם שיר מהללאל" ואולי זה בעצם מה שקישר בין כל שלבי הלחן הקסום הזה שהתהווה. השיר היה כולו מוכוון להלל את ה'. בין בשמחה ובין בצער. תמיד ידענו שאנחנו עם הפנים למעלה. מלחינים את מנגינת חיינו. בתמימותי חשבתי שהלחן הייחודי הזה, כנראה יימשך עוד כמה נצחים או לפחות 120 שנה. והוא פתאום נגמר. המלודיה המהממת הזו הפסיקה לפתע.

ניגון מיוחד של הלב

ובהתחלה זה צרם לאוזן. זייף. הציק מאוד. גם היום זה עדין צורם. עדין קטוע. תקוע. אבל איכשהו מדי פעם מבליחים להם כמה צלילים חדשים, עדינים וחלשים. שמנסים לייצר שיר חדש. שיר המשך ליצירה הקודמת. וכשאני מקשיבה לה אני מזהה זה את אותו הלל ושבח לה' שלא עזב מעולם. שתמיד ליווה את צעדיי.
אני עדין מתקשה להאזין לה. לאותה מנגינה חלושה.

אבל אני יודעת. באמונה שלמה, שיום יום. לפני כסא הכבוד. מלאכי השרת מנגנים אותה, בכלי שירם. ומרעידים בה עולמות עליונים. ביחד עם עוד ניגונים ושירים מרטיטי לב שיעוררו את השכינה הקדושה. ובבוא היום, הקולות והברקים יבקיעו שערים. והגואל יבוא.
בקרוב ממש.

הפוסט את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק הופיע לראשונה ב-פנימה.