אני לא יודעת מה איתכן, אבל עד שהפכתי לאמא הספרה שש לא הופיעה לי ברשימת השעונים המעוררים. למעשה, אני בספק אם היא הייתה קיימת אז. שש בלילה (כן כן, זו לא טעות) לא הייתה שעה לגיטימית לקימה מבחינתי, אלא רחוקה שנות אור מהזמן שבו הגוף שלי מסוגל לעבור למצב מאונך. אך אבוי, השמועות היו נכונות – ילדים אכן משנים אותך. או לכל הפחות מכריחים אותך לראות את השמש בשעות שבהן גם היא עוד הייתה מעדיפה לתפוס תנומה.

אם שפר עלייך מזלך, השעה הזו תפסה אותך כשאף ילד עדיין לא התיישב לך על הראש (מילולית) בדרישה כזו או אחרת, והתעוררת לקול צליליו הענוגים כמו מסור חשמלי של השעון המעורר. ובכן – זה הזמן לקום על הרגליים. כן כן. לקום עכשיו, לא להחליק לנודניק, את יודעת בדיוק איך זה ייגמר! נטילת ידיים, מודה אני, וקדימה אל שגרת הטיפוח היומית שלך.

שגרת קיפוח!

משפיעניות הרשת יבטיחו לך שרק אחרי 43 סוגי סרומים ומקדמי הגנה תוכלי לצאת אל אור היום המסוכן בואכה מקום עבודתך. הרשי לי לגלות לך – לרובן אין ילדים, ואת היום שלהן הן מתחילות בעשר, אחרי קפה אינסטגרמי בשלושה גוונים. אני ממליצה לך לנצל את השקט של הבוקר שלך (אם ישנו כזה) כדי להתרכז רק במה שהכרחי: צחצוח שיניים, שטיפת פנים טובה וקרם הגנה איכותי. כל השאר יבוא בלילה. שגרת טיפוח? אולי קיפוח.

אם גם אחרי כל אלו אף ילד לא התעורר, טרוט עיניים, מקול הצחצוח שלך – נצלי את הזמן לאיפור קליל, ובין לבין – להכנת קפה. חז"לינו כבר אמרו במסכת מאמא קמה כי כל השותה קפה בשקט – מובטח לה כי היא בת העולם הבא, או לכל הפחות בת העולם הזה.

שימי לב: שלב הרתחת המים הוא אקוטי על מנת להגיע אל מנת הקפאין בשקט וביחידות. אם הקומקום שלך ישן ומקטר בשעת קיטור, גשי ורכשי לעצמך קומקום חדש, שקט ככל האפשר.

07:00 – מה שלום כולם?

תמיד חשבתי שארגון ילדיי העתידיים בבוקר יהיה חוויה כיפית ומשמחת. דמיינתי איך אלביש אותם במיטב המחלצות, איך אשקיע בצמות ובקוקיות, בכיפות בעיצוב ייחודי ובתיקים מדוגמים. ציירתי לעצמי את דיוקנן של קופסאות מזון מקושטות בפתקים קטנים וחמודים, המכילות את כל אבות המזון בצורה פוטוגנית ומעוררת קנאה.

אבל חלומות לחוד ואימהות לחוד. הילדים, בדומה מאוד לאמא שלהם, לא חובבים את הפעילות שנקראת השכמה. לוקח זמן לגרד אותם מהמיטה, חלק בוכים, חלק עושים מרד, וחלק פשוט בוהים באוויר או מבקשים משאלות מופרכות. 

 מה בקופסה?

אם את כמוני, ושוכחת תדיר להכין קופסאות כבר בלילה, המשימה הזאת יכולה להיות מורכבת עבורך, במיוחד אם יש לך ילד אחד שלא אוכל כלום מלבד חומוס, ילד אחר שלא מוכן בשום אופן לגעת בחומוס או אפילו להריח, ילד שלומד בכיתה עם ילדים אלרגניים לכל מה שיש לך במקרר, וילדה אחת שלא משנה מה תשימי לה – תחזיר לך קופסאות מלאות בכל יום.

ברפואה אומרים כי התרופה הטובה ביותר היא מניעה. ולכן, כדאי להכין מראש עם הילדים את טבלת הקופסאות – טבלה צבעונית, יפה ומושקעת, שהכנתם יחד ונתלתה אחר כבוד על המקרר. שם תכתבו מי אוהב מה באיזה יום, ומאילו אלרגנים חובה להימנע. הטבלה הזאת לא רק יכולה להציל חיים, אלא לא פחות חשוב – גם את הבוקר שלך. כך שבמקום להתווכח, להתנגח ולבסוף להתייפח – כולם ידעו בדיוק מה מצפה להם היום, ולא יהיו שום הפתעות. לזה כריך עם חומוס, לאחר שניצל תירס בפיתה (אל תשאלו), ולזאת – ריבה.

התארגנות ולבוש

סוד הקסם בבוקר הוא הכנה מראש. חוק לישראל הוא: כל מה שתכיני מראש בערב – תברכי עליו בבוקר.

הדברים נוגעים לא רק לקופסאות, אלא גם למערכת שעות (אם הם קטנים ולא מסדרים עדיין לבד) ולבגדים שימתינו כבר לעת ערב על הכיסא בחדר, כולל כיפות (וסיכות!) לצד גרביים תואמים. למרות שעל זה, באופן אישי, ויתרתי מזמן. 

ארוחת בוקר

מדובר על הארוחה החשובה ביום, ועל כן עליה להיות מזינה ואיכותית. אבל בואי, אלה הילדים שלנו שאנחנו מדברות עליהם – מזינה ואיכותית מעניינים אותם כקליפת השום, שגם בו לעולם לא יסכימו לגעת. 

בסרטים האמריקאיים תמיד תראו את האמא עמלה על חביתיות שמנמנות ומגרות עם ערמת אוכמניות, מייפל ומיץ תפוזים מרענן. אבל לא סתם הם חיים בסרט, ואם בבוקר הילדים שלך יאכלו פנקייקים – הם לבטח יהיו מארוחת הערב של אתמול.

תזונאיות הטוענות כי קורנפלקס הוא לא ארוחה – רבע ילד לא היה להן. קורנפלקס, על שלל גווניו, צורותיו וטעמיו, הוא ארוחה לגיטימית, כמעט ולא מלכלכת, ומשמחת כל ילד וילדה. כשאין זמן – הכיני להם את דגני הבוקר בשקיות קטנות לדרך. ארוחות לגיטימיות נוספות (ואפילו בריאות) הן פירות חתוכים, שיכולים לבוא לצד גרנולה (ביתית או קנויה, אני כבר לא מתערבת), מעדני פרו למיניהם או כריכונים קטנים – גם אותם, כמובן, הכיני מראש.

זמן מוזיקה

כדי להרים את האווירה בשעות הבוקר, ההמלצה הפשוטה ביותר, וגם היעילה ביותר, היא להשתמש במוזיקה.

הכיני מראש פלייליסט עם שירים שאת והילדים אוהבים. זה יכול להיות 'אדון שוקו' ו'אצא לי השוקה' או שירים של חנן בן ארי, מה שעובד בשבילכם. לחצי פליי עם שחר, ותני לצלילים לעשות את שלהם. נשמע מופרך, אני יודעת. אבל מוזיקה היא כמו רוח – לא רואים אותה, אבל מרגישים אותה בכל הגוף. היא משנה אווירה, מפעילה אצלנו אנדורפינים נעימים והופכת את הכאוס שנקרא בוקר ("מי ראה את הנעליים שלי???") ואת המבצע הצבאי המורכב שנקרא הכנה למסגרות ("אמא, שכחתי שאני צריך להגיש היום מיצג של תיבת נח בתלת־ממד!") למשימה אפשרית. אולי אפילו נעימה.

08:00– פיזורים

זמן פיזורים הוא זמן רגיש. בשכל את יודעת שזה הרגע שבו את משחררת את הגוזלים שלך ליום עמוס, מלא בגירויים ובאנשים שאינם את, ואת רוצה לשלוח אותם מצוידים במלאי של אהבה וביטחון. בפועל, השעון דוחק, את יודעת שכל דקה שעוברת מוסיפה לך עוד עשר דקות לפקקים, ושכמות האיחורים שלך לעבודה מרקיעה שחקים. בלית ברירה השכל קצת נדחק הצידה, את דוחקת בהם לזוז מהר יותר, להיפרד בחופזה, מבטיחה הבטחות, ובמילים אחרות: משליכה אותם בבעיטה למסגרת.

כדי להפוך את הכניסה למעון, לגן או לבית הספר למשימה שאינה כרוכה בבכי־נזלת, רקיעות רגליים והמון ייסורי מצפון, הכיני מראש את השטח. דברו על כך בארוחת הבוקר, ספרי להם את מי הם הולכים לפגוש היום, צייני שמות של חברים טובים, את הצוות הנהדר, את המשחקים, תארי להם במפורט את הלו"ז היומי ("בבוקר יהיה מפגש ותפילה, אחר כך ארוחת בוקר עם כל החברים, זמן משחק, יצירה, חצר, אחר כך סיפור, וארוחת צהריים"), ושאלי שאלות, למשל: עם מי אתה הכי אוהב לשחק? מה המשחק הכי אהוב עלייך בחצר? מה הייתה ארוחת הצהריים אתמול, ומה לדעתך יהיה היום? בוא ננחש ואז נראה אם צדקת. 

לנו המבוגרים ברור מאליו שוודאות מעניקה ביטחון. אצל ילדים הדבר נכון אפילו יותר. אם ידעו לאן הם נכנסים ומה הולך לקרות, יהיה להם קל הרבה יותר.

שיטת האסימונים

כולנו אוהבים פרסים. מי לא הייתה רוצה לקבל בכל ערב מדליה על כך שצלחה עוד יום של ג'ינגול? אצל ילדים פרסים לא חייבים להיות גדולים כדי לגרום להם לתחושת ערך עצמי ומסוגלות. פתק נחת בבוקר, מדבקה על החולצה או בטבלה שעל המקרר, שקית הפתעות בשקל שהכנת מראש – כל אלו יאדירו אותם וינפחו להם את החזה בגאווה. כשנכנסים לגן או לכיתה עם תחושת הצלחה ראשונית והערכה מהבית – שאר היום כבר קטן עליהם.

16:00- משמרת שנייה

לא ייאמן איך היום טס, והנה את כבר טסה לאסוף אותם בחזרה. 

לא משנה מה היה היום, לא משנה כמה הבוסית עצבנה, כמה משימות עוד יש לך להספיק, כמה פקקים אכלת בדרך – כל זה זז הצידה, כי כעת את מקבלת את פני הילדים שלך, שחוו גם הם יום עמוס. אולי אפילו קשה משלך.

לכן, רגע לפני – נשמי עמוק. אם את מצליחה להגיע כמה דקות קודם ורק לשבת ברכב בחניה, לנשום ולגלול קצת ברשתות – זה לגמרי מבורך. 

איסופים

אם התמזל מזלך וילדייך כולם לומדים קרוב זה לזה, או אפילו באותה המסגרת – ברכות. אך אם איתרע מזלך לפזר כל ילד באזור אחר בעיר (ואולי אפילו ביישובים סמוכים) ולהכיר מקרוב את כל הרחובות הצרים והפקוקים של מקום מגורייך, התנחמי בכך שגם בזה יכולה להיות ברכה.

בזמן ניטרלי כלשהו, ספרי לילדים על מסלול הנסיעה שלך. למשקיעות – ציירו מפה. הסבירי להם את מי אוספים קודם, מה יש בדרך, ואל תחששי להשתמש בשוחד. אם לילד אחד קשה בבוקר – בדקי איתו אם ירצה שתגיעי לאסוף אותו ראשון במסלול כך שיהיה לכם קצת זמן איכות לבד. 

חוגים

אם רשמת את ילדייך בתחילת השנה בהתרגשות גדולה לחוגים, כדי שיקבלו כלים משמעותיים לחיים כמו מיומנויות ספורט, אומנות, סיף או נגינה על צ'לו טיבטי – היפרדי יפה לשלום מכל עיסוקייך בצהרי השבוע. מעתה והלאה יש לך עסק חדש: חברת הסעות.

את מתזזת כל יום בשבוע לחוג של ילד אחר, אוספת מפה, משאירה שם, עושה ג'סטה לחברה ומקפיצה גם את ילדיה באוטו עמוס רעש, תיקים וריח של גרביים, חוזרת הביתה בטיסה לקחת את חלוק הג'ודו שההוא שכח ואת סרט ההתעמלות האומנותית של ההיא. ועוד לא אמרתי מילה על ההתלבטות הקשה מנשוא שחוזרת על עצמה: האם לחזור הביתה בזמן החוג או לנצל את הזמן לשנ"צ ארעי ברכב.

שלא תבינו אותי לא נכון, לחוגים יש ערך גדול לא רק מצד הקניית הידע, אלא גם מצד ערך לא פחות חשוב, והוא: העברת שעות אחר הצהריים מבלי להפוך את הסלון.

למי שאינה יכולה לעמוד בתשלומים לחוגים יקרים, מומלץ לבדוק חוגי מתנ"ס מוזלים באזור, חוגי בית של הורים ואפילו חוגים מקוונים.

שיעורי בית

לתומי חשבתי שבכיתות א' וב' שיעורי הבית יהיו קלי קלות ואוכל להתנשא על ילדי הקט בפירוק תרגילי חיבור וחיסור. אך אבוי, וגיליתי כי הם כבר בשלב תרגילי השרשרת, חישובים של מספרים מעל 20 ואפילו זולגים קצת לכפולות. מה שבני לא יודע הוא שאת שלוש היחידות שלי במתמטיקה גירדתי בקושי. מפעם לפעם אני מגניבה מבט אל המחשבון ונותנת לו תשובה, רק כדי לגלות שהוא כבר פתר את השאלה מזמן ועבר אל התרגיל הבא.

זמן שיעורי הבית הוא זמן מקרב ומלמד. לא, לא חשבון, אנגלית או תורה. הוא מלמד אותך על הילד שלך – איך הוא לומד, מה מסתתר בראש שלו, איך עובדת החשיבה שלו.

אם יש אפשרות, צרו פינה שקטה לשיעורי הבית – לא בסלון שבו כולם משחקים ומרעישים, ולא במקום עמוס או מבולגן. היא גם לא חייבת להיות מאובזרת היטב, אלא בעיקר פנויה, מאפשרת ריכוז.

נצלי את זמן שיעורי הבית להתבוננות, לליווי מועט ככל האפשר, המטרה היא לא להוציא מהילד את התשובות. תני לו להוביל את בקשת העזרה ואל תיזמי מראש פתרון מיידי. תחושת המסוגלות האישית שנבנית תוך כדי פתרון שיעורי הבית היא קריטית לבניית הביטחון העצמי. צרו יחד משחקים קטנים בדרך, נצלו את זמן האיכות המשותף, והפכו את הסיוט הזה שהיה לך בילדות – למשהו חווייתי שכיף לעשות עם אבא או אמא.

חברים

לא נעים לי לומר, אבל כשמדובר בחברים של הילדים אני לא תמיד אברהם אבינו. הכנסת האורחים שלי לוקה בחסר, והסיבות מובנות: ראשית כול כי ילדים של אחרים תמיד ילכלכו, ירעישו ויתלוננו הרבה יותר מאלו שאני הבאתי לעולם. ושנית, כי מה רע בקצת לבד? בעוד צהריים של גיבוש עם האחים?

אם ילדייך מבקשים שוב ושוב להזמין חברים (במקרה הטוב), או פשוט מודיעים לך על הגעתם (במקרה הרע), אני ממליצה להיערך לאירוע בהתאם:

אוכל: לא ברור איך, אבל כשיש חברים הילדים פתאום רעבים יותר. אם אין באמתחתך מגירת חטיפים בגודל מרכולית ממוצעת, או שאין נפשך חפצה לחלוק עם זרים את מגירת המתוקים שאת מסליקה מילדייך לשעות חירום (ובצדק) – הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת לך הוא לשווק כל דבר כקונספט. גרעיני תירס שהקפצת ארבע דקות בסיר ישווקו כקונספט קולנוע. פירות חתוכים? דחפי אותם לשיפודים, המסי קצת שוקולד שנשאר פתוח כבר שנתיים, והופה – יש פה פונדו. פיצה־פיתה? הגורמה של האיטלקים. פתיתים מאתמול? מנת הדגל של הצהרון! שניצל תירס במיקרו? קצת קטשופ מעל ואף ילד לא יתלונן. 

כללי ברזל: כדי לצלוח את האירוע בשלום, הגדירי כמה כללים קצרים וברורים. בדקי עם עצמך קודם מה הכי חשוב לך (למשל: לא אוכלים בסלון, אין כדורים בבית או לא מכניסים חיות שלא גרות בבית הזה למיטה של אף אחד), ופרסמי את המסקנות בריש גלי. ודאי עם ילדייך שהם השגרירים שלך בנושא וידעו לתזכר זאת, גם כשאת בסלון והם בחדר, שלך מסתבר, מודדים בהיחבא את הפאה שעלתה לך אלפי שקלים (והנה עוד חוק הכרחי שלא חשבת עליו).

זמן מסך

פעם, בעידן של לפני ההורות, חשבתי שמסכים לילדים זה הדבר הנורא ביותר עלי אדמות. שמדובר בהזנחה פושעת, משתיקון להורים עייפים. אך לפעמים, כמו אימפריות – גם תפיסות עולם מוצקות קורסות.

זמן מסך לא חייב להיות בינג' של תוכניות מצוירות עם דיבוב מעצבן, הוא יכול להיות גם זמן ללימוד מיומנויות חשובות כמו שימוש במחשבון, כתיבה ואיות, היכרות עם אופיס, גוגל ודרייב, ובין לבין אפשר להגניב גם דיבור על סכנות ברשת, ועל סודות. 

אפשר ליצור תחרות ציורים בטאבלט, תחרות איות או תחרות ההקלדה המהירה ביותר, משחקים מחכימים שכוללים תרגילי חשבון או שאלות טריוויה בכל מעבר לשלב הבא.

ישנם משחקים קבוצתיים שאפשר לשחק כל המשפחה יחד או עם החברים (לילדים הגדולים יותר), כמו משחק הוויקיפדיה (חפשו Naraview בגוגל) או קהוט עם חידות ייחודיות.

כדי לעודד פעילות ספורטיבית אפשר לרתום את הילדים למרתון JUST DANCE (חפשו ביוטיוב). למי שלא מכירה את התופעה – מדובר בשירים מקפיצים, כולל תנועות שעליכם לעשות בהתאם למה שמופיע על המסך. זוהי פעילות קורעת ומשחררת, שכל אחד יכול להשתתף בה, גם הקטנטנים.

18:00- ארוחת ערב

שנים ניסיתי לחפש הרפתקאות קולינריות לארוחת הערב. פשטידות, מאפים, בורקסים מדפי אורז (I have one word: don't!), סירות בטטה מקורמלות (אל תשאלו) – אך בסוף, בסוף תמיד חוזרים אל הטוסט. 

אני לא בלוגרית אוכל, ולא תמצאו פה מתכונים מנצחים לארוחות ערב בעשר דקות (בעיקר משום שהמתכונים האלה לעולם לא יסתכמו בעשר דקות), אלא רק את השנקל שלי בנוגע לארוחות ערב משפחתיות. המסקנה השערורייתית שלי, אחרי אי אלו שנות הורות, היא שלא משנה בסוף מה הילדים יאכלו. גם אם מדובר בטוסט קבוע כל ערב, קורנפלקס עם חלב רחמנא ליצלן או גביע קוטג' בלבד. האווירה סביב השולחן חשובה הרבה יותר מאשר הפריטים שמונחים עליו. עשרים הדקות המשותפות האלה בסוף יום, המבטים שנפגשים, השאלות על היום שהיה, השיתופים (כן כן, גם שלכם ההורים!) חשובים מאין כמותם. תניחו אותם על השולחן. מכל החוויות, הטיולים והאטרקציות שתעשו – בסוף הם יזכרו את זה. את הארוחות המשותפות, את השיחות הקטנות־גדולות.

למי שבכל זאת מתקשה בגזרת התפריט, אני ממליצה גם כאן להיעזר בטבלה שבועית, ולתכנן מראש מה קורה בכל ערב. חשבי תמיד גם על הקופסה של מחר, ואם החלטתם על ביצים קשות וסלט – שמרי גם ביצים קשות לקופסאות הבוקר. תכנון מסודר וקבוע יקל גם על הקניות השבועיות וייצור שגרה בטוחה, לפחות בכל הנוגע למה שיהיה הערב בצלחת.

19:00- מקלחות

"והלכלוך מהר מהר בורח, וטוב לי טוב עכשיו וגם שמח, כי כשאני נקי – אני מותק", כתבה דתיה בן דור, וידעה בדיוק למה נחוץ שיר שלם בנושא. כידוע, כל הילדים שונאים להיכנס למקלחת, ושונאים עוד יותר לצאת ממנה. 

זמן מקלחות יכול להיות הסיוט של הערב – או הזמן המתוק ביום. תלוי לגמרי איך הוא מתנהל. אף צעצוע יקר שצף, קופץ, משפריץ ויורה בועות סבון לא יהפוך את המקלחת למאורע נעים. גם לא צבעי המים שנוזלים על הקירות או הברווזונים החמודים שקנית. כדי להציל את המצב תצטרכי להפוך את זמן המקלחת לחוויה. לפעמים הדברים הפשוטים ביותר, כמו כוסות, מסננת או קשים, יעשו את העבודה טוב יותר מאלף ברווזונים. עבור הילדים הגדולים יותר, כדאי לבחור יחד תכשירים שהם אוהבים. לפעמים אפילו ריח של שמפו שהם לא אוהבים יכול להיות הסיבה להימנעות ממקלחות. בדקו גם שכל התנאים הפיזיים מזמינים ומוכנים מראש: חימום בחורף, מים בטמפרטורה חמימה, שטיח ומגבת נעימה שיחכו להם בסיום יהפכו את המקלחת ממשימה לחוויה.

20:00- זמן סיפור

אם הילדים עדיין מחכים לשעת הסיפור איתך – איזה כיף לך! זה הזמן הכי מתוק שיש, כשהם רחוצים וחפופים, בוחרים סיפור ומנסים בכל דרך למשוך עוד קצת את היום לפני שהוא נגמר.

מי שמחפשת לרענן ולגוון גם את הרגעים האלו יכולה להפוך כל סיפור כתוב לתיאטרון עשיר ומרהיב ולאפשר לדמיון לעוף. כל בובה, פליימוביל או אנשי לגו יכולים להפוך לדמויות בסיפור, והילדים עצמם יכולים להיות ניצבים או דמויות מפתח בהצגה. פתרון פשוט אפילו יותר הוא למצוא קול מתאים לכל דמות ולספר אותה בקול המיוחד לה, ככה הרבה יותר כיף ומשעשע לשמוע סיפור, וגם לספר.

עוד רעיון מופלא, לילדים הקצת יותר גדולים, הוא קריאת סיפור בהמשכים. נכון, צריך עמוד שדרה מברזל כדי להקפיד על פרק ביום ולא להיכנע לתחנוניהם לעוד אחד (אחרון!), אך מהר מאוד תגלו עד כמה ההמתנה והציפייה תורמות להם ולכם ומפתחות את הדמיון ואת הקשר ביניכם.

לילה טוב

סוף סוף, סוף כל סוף, הגיעה השעה שבה הבית מתחיל לקבל צורה, המיטות מלאות בילדים מכורבלים בפיג'מות חמודות (או אם את חכמה מספיק – בבגדי יום המחר), וזה הזמן שלך, שלכם.

לא משנה אם בחרת היום ללכת לגינה, לארח חברים, לפרפר בין חוגים, לשים להם סרט או פשוט לתת להם לריב קצת בחדר – העניקי לעצמך מדליה, צלחת עוד יום.

ואם היה קשה, מתיש, מעייף, מורט עצבים, מחריד, אם צעקת מלא, אם לא הייתה לך סבלנות לאף אחד ולשום דבר – זכרי שמחר יום חדש.

איור: נעמה להב

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מה עושים היום? הופיע לראשונה ב-פנימה.

סכר הדמעות- אלחנן בן אורי

בבוקר שמחת תורה, ממש בפתיחת ההיכל של ההקפות, גויסתי לתפקיד ביטחוני כתומך לחימה, להגיב על הדבר הנורא שקורה שם בדרום.

בשטף התגובה והעשייה המספרים מתחילים להגיע, הידיעות האיומות, התמונות… והמספרים עולים… הלב זועק: ה'! איך זה קורה לעם ישראל? בשמחת תורה?!

אבל לא היה זמן בכלל להשיב לזעקות הלב.

איך 1,400?! ואיך 240?! ימים עוברים. שבוע עובר. ולא דמעתי. 

איך? אני איש רגיש שיכול להגיע בקלות לבכי במצבים כאלה. הלב קרוע עמוק בפנים, אבל אולי גם לא ממש מעכל. אולי כי אנחנו במלחמה, ובמלחמה לא בוכים.

כולנו גויסנו. לחזית ולעורף. לתמיכה בקרובים אלינו בבניין ליד ולמלחמת ההסברה. הסברה. למה בכלל צריך להסביר? אבל הכוונת במקלדת והעיפרון יורה.

כולנו עם ישראל עכשיו.

אחרי עוד כמה ימים הרגשתי איך הכאב השחור מציף אותי.

מחשבות על המשפחות, על החטופים, על חילול השם בעולם. כעס, עצבות, חוסר אונים. אבל מאגר הדמעות סכור.

ואז… מקבלים ידיעה על שחרור חיילת חטופה על ידי צה"ל! אשתי השמיעה את השיר 'אל ארץ צבי'. והדמעות זלגו. 

שטפו. חיכו למשהו שמח לבכות עליו? ואולי השלמתי את שמחת תורה שנגדעה?  מי יודע.

ממשיכים להילחם.

אנא ה'

הושיעה נא, הצליחה נא.

אלחנן בן אורי

ללא אוויר -תרצה ירחי מאיר

כשהוא הלך, נדרכתי

העצבים היו חשופים,

הנשימות היו מהירות,

נהייתי משימתית.

ניקיתי, הברקתי. הכול כדי לשמור על שליטה.

מתהלכת לי בוואקום. לא יודעת איפה הוא, מה הוא עושה, מתי נוכל לדבר.

כשמדברים, אני שומעת שגם לו לא קל. תחושות קשות וחוסר ודאות.

בשבוע השני הרפיתי. 

הבית כבר לא מה שהיה, בכל זאת – האחראי על הסדר לא כאן, ואני התעייפתי מלהחזיק בכל החזיתות.

מתהלכת ביישוב ודוק של משהו לא ברור משוך על פניי. רואים אותו משוך על פניהן של נשות המגויסים. בדידות? תוגה? תחושה כזאת שקשה להסביר, אבל מין מסך מפריד בינך ובין העולם.

כמו ללכת עם מפת ניילון פרושה עלייך.

בשבוע השלישי התחלתי להתרגל.

להתרגל ללבד, להתרגל לתפעול הבודד. זה לא היה קל מבחינה טכנית, אבל משהו בהשלמה נתן לי כוח.

תרצה ירחי מאיר

ורק כשהוא חוזר, את מבינה מה היה חסר לך. הוא מרים מעלייך את מפת הניילון שהפרידה בינך ובין העולם, כפי שהרים את ההינומה שלך מתחת לחופה כשנתן לך לשתות מהיין.

הוא נותן לך חמצן. פתאום את נושמת עמוק, את הנשימה שלא נשמת כל הזמן הזה. את מניחה את הראש ומרפה את השרירים. וגם אם איך שהוא חוזר הוא ישר נרדם – הוא פה, הוא נוכח, וזה כל מה שהיית צריכה.

את מלטפת כדי להרגיש את מעיין הביטחון המוחשי הזה שפתאום הגיע, ולעשרים וארבע שעות אתם חוזרים להיות זוג רגיל, משפחה נורמלית, לפחות בדמיון, מנסים להיזכר מה עושים ב"שגרה" קצרה רגילה כזו כשאתם יחד.

כשהוא חוזר לשם, יש לך עוד יומיים שבהם את רוכבת על גלי האוויר שהוא השאיר לך, נושמת מהם. עד שמפת הניילון עוטפת שוב בהדרגה, עד לפעם הבאה.

המבדיל בין אור לחושך- רינת גלבוע

מאז השבת השחורה לא איירתי שום דבר שקשור למלחמה. המוזות שותקות, ובכלל – הדומייה עוטפת, נוכח הרוע שחשף את פניו. 

ובכל זאת, ארבע מילים מהדהדות בראשי מאז ההבדלה במוצאי השבת ההיא, ובכל מוצאי שבת מאז: 

המבדיל בין אור לחושך. בין רע לטוב. 

הבידול הזה שהתערפל אצלנו – התחדד מחדש בעשן הטבח ובערפל הקרבות.

רינת גלבוע

תקשורת נמוכה, מורל גבוה- שלהבתיה זיס

בימים הראשונים למלחמה הרגשתי שאני חייבת לדעת מה קורה. הפחד הוביל אותי כל הזמן לאתרים ולחדשות, לעדכונים ולכותרות. הרגשתי שאין בי כוחות לכלום, לא הצלחתי לזוז, הייתי סחוטה פיזית ונפשית.

הכביסות של אחרי החג, הסוכה שצריך לפרק, הבלגן בבית והילדים נטולי המסגרות דרשו כולם את שלהם, אבל אני לא הייתי מסוגלת לכלום, בטח שלא לצייר וליצור.

אחרי כמה ימים הבנתי שההתעדכנות האובססיבית הזו משתקת אותי, ושאני חייבת לצאת מזה. חייבים להיות חזקים, גם אנחנו בבית, לא רק החיילים שבחזית. אסור לנו להיכנע לאויבים שמנסים להחליש אותנו. לאט לאט הרמתי את עצמי, הנחתי את הפלאפון בצד והשתדלתי לסנן ולהיכנס כמה שפחות לתכנים השונים מחד, ומאידך להתחבר לכל העשייה החיובית שמסביב.

שלהבתיה זיס

לא שאני עושה הרבה, אבל אפילו להכין עוגיות עם הילדים ולחלק לשכנים, לדבר עם חברה על הקשיים שעוברים עליה, ולהיות חלק מהנתינה הכל כך גדולה שמגיעה מכל כיוון אפשרי – אפילו הדברים הקטנים האלו נותנים הרבה כוחות.

עולם הפוך ראיתי- רבקה עטרה צינמן

הכול הפוך, הכול בוער.

כבר תקופה, בתוך הבלגן והלחימה, שאני שואלת את עצמי: מה המסר שטמון כאן עבורי, באופן אישי?

אני שואלת, אבל התשובה ברורה לי – חסרה בי אהבה לעם ישראל, אמונה ביכולת שלנו להתאחד, ואולי אפילו קצת התחזקות אמונית.

השנה האחרונה פרמה בי, לאט לאט, את הרצון לראות את כולם באור חיובי. יום כיפור היה הפיצוץ שגמר אותי. הרגשתי שאין לנו סיכוי. נכון, יש כאן אנשים טובים, אבל אנחנו כל כך רחוקים, מכל כיוון. 

בשמחת תורה התרחש האירוע הכי מחריד ולא אנושי שיש, ומאז אני לא יודעת אנה אני באה. אני מוצפת תחושות מעורבות שנוגעות לחוסר בהנהגה, להיעדר אחיזה אמיתית בשורשים שלנו, ליבי יוצא אל כל האימהות השכולות, האלמנות, היתומים והאחים השכולים, וכולי תקווה שהחטופים יחזרו הביתה.

יש בי תחושת ניתוק מהמציאות, מחשבה שכל זה – לא יכול להיות אמיתי.

רבקה צינמן

כשהייתי במשבר אמונה, הרב שלנו אמר לי שהמעלה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה עכשיו, היא להבין שאני לא מבינה כלום.

הלוואי שכבר אבין.

בגיא הצלמוות של פחדי – מיכל אברסין

אני לא מגויסת, אני לא שומרת בלילות, אני לא נלחמת בקרבות.

אני רק מצליחה, לא לבכות.

אני מצליחה לא לבכות כשאני מחבקת אותך בממ"ד, אני מצליחה להגיד לך לנשום כשגרוני שלי מכווץ בכאב והאוויר בקושי חודר לי לריאות. אני מצליחה לא לצעוק כשאני רואה את האימה בעינייך, אפילו שאני כל כך רוצה.

אני בוכה רק כשהדלת נסגרת מאחורייך, ומודה לעצמי על שלא ראית דמעה, על שנחסך ממך הכאב, על שגם בגיא הצלמוות של פחדי חשבתי עלייך. אני מודה לעצמי על שאמרתי שזה רק מטוס, רק חתול, רק אוטובוס, רק לא מחבל בדלת. תודה על שעמדתי בזה, ועל שאני עדיין עומדת.

מיכל אברסין

שמרי נפשך- נעמה להב

מאז אותה שבת אין לי מילים. אין לי קווים. אני מציירת רק מה שחייבים. 

אני באמת לא יודעת מה להגיד, אז איעזר בשיר של נתן אלתרמן, שהרבה פעמים נותן לי מילים כשהן נגמרות. את השורות האלה הוא כתב לבתו, תרצה אתר, כשהיה חרד לשלום נפשה.

אילו יכולתי, אלו המלים שהייתי שולחת לאותן נשים שנמצאות שם בפנים. חטופות. בפחד נורא. חלקן אחראיות לשלום אחרים, חלקן ראו את בני משפחתן מומתים לעיניהן. יש כל כך הרבה ממה להישמר. כל כך הרבה חושך, ואור פנימי אחד.

הלוואי שהן היו יכולות לדעת כמה אנחנו חושבים עליהן מרחוק. עליהן, ועל הגברים, ועל החיילים, והזקנים, והילדים.

נעמה להב

הלוואי שהיו רואות את הידיים שלנו נמתחות הכי רחוק, הכי קרוב אליהן, לאן שרק אפשר להגיע.

מרפא לנפש- עילאי ממן

אם הלב שלך שבור, עשה מהחלקים שלו אומנות.

חג שמחת תורה. חג של שמחה, של אור, של חוזק ועוצמה. את החג הזה בחרנו לחגוג בירושלים עיר הקודש, בשכונת הר נוף. בערב החג היינו עמוק בתוך שמחת ההקפות, לכבודה של תורה, ולאחר מכן שרנו שירי שבת עד השעות הקטנות של הלילה. זה החלק הכי אהוב עליי בשבתות.

שבע בבוקר, אזעקה. חשבתי שאני לא שומע טוב, אולי חולם. בתור ילד שגדל וחי בדרום, אני רגיל לצערי לאזעקות ולהשלכות שלהן. אבל בעיר הבירה? ירושלים?

מהר מאוד הבנו שמדובר באירוע גדול, אבל לא ידענו עד כמה. במוצאי שבת נסענו בחזרה ליישוב שלנו, באר גנים, בלי לדעת שאנחנו הולכים להיכנס אל התופת. 

אנחנו משפחה מאוד זורמת, אופטימית, תמיד בוחרים לראות את הטוב. אבל הנסיעה הזו, כשמעלינו מופע זיקוקים, הייתה הנסיעה הכי איומה שהייתה לי. הגענו הביתה רק כדי להבין שיש מחבלים באזור. החשכנו את הבית. אבא שלי, שנושא נשק, נעמד דרוך. שמרנו על השקט עד שנרדמנו.

עילאי ממן

כשהתעוררנו, זה היה לקול אזעקות.

אני בן 15, אוהב לצייר ולנגן, ולא מצאתי את עצמי בסיטואציה. איך אנגן כשיש חטופים? כשהורים קוברים את ילדיהם? כשילדים קוברים את הוריהם? בכיתי, התפרקתי, צעקתי. אמא נתנה לי כוס מים וחיבוק.

באותו הרגע החלטתי שאת הפחדים ואת הרגשות שלי, את התקוות שלי, אוציא החוצה אל הדף. ניגנתי עם העיפרון על הנייר, ציירתי את המחשבות, את פעימות הלב.

אומנות היא מרפא לנפש, היא חוצה מגזרים, היא מאחדת, מחבקת. היא גם התקווה לימים טובים יותר.

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מאיירים מלחמה: רשמי הלב הופיע לראשונה ב-פנימה.