גם לשגרה ההזויה הזו הצלחנו להתרגל. יצרנו בבית שגרה לצד הדאגה הבלתי פוסקת לשלומו של בן זוג. קיבלנו לבד עשרות החלטות, ביצענו לראשונה פעולות שמעולם לא עשינו לבד, ונאלצנו לוותר על מפגשים ועל לא מעט הזדמנויות שחלמנו עליהן. 

גם הגברים עשו חישוב מסלול מחדש והתרגלו לשגרת לחימה וכוננות. הם היו בשטח, בסיטואציה של מלחמה, ונחשפו מקרוב למצבים מאיימים ומסוכנים שלוו בתחושות של מתח, פחד וכאב. חלקם ראו מקרוב חברים שלהם שנפגעו, ואף חוו אובדנים כואבים מאוד.

המצב החדש שהפריד בינינו פיזית, הציב אתגרים לזוגיות שלנו. ניסינו לשמור על הקשר מרחוק, לקחת אוויר מכל הפוגה ביחד, ובכל זאת, לא מעט צרכים שלנו הודחקו.

הנה אתה בבית 

כעת, כשחיילי מילואים רבים מתחילים לחזור הביתה בהדרגה, הזוגיות איתם צריכה שוב להתארגן מחדש. עברנו לא מעט בתקופה הזאת, ועכשיו כשהאהוב שוב בבית, לגיטימי מאוד להרגיש שצריך דקה כדי להתרגל אליו שוב.

מה הם צריכים? סבלנות, הקשבה, קבלה והערכה. סבלנות, כי הם יצטרכו שניתן להם את הזמן הנחוץ עבורם להתרגל מחדש לשגרה של חיי זוגיות, משפחה ועבודה. הם יצטרכו שנקבל אותם עם כל מה שהם עברו. אנחנו לא יודעות באיזה מצב רגשי הם יחזרו. יש כאלה שירצו לשתף, יש כאלה שירצו לשתף אבל זה ייקח להם זמן, ויש כאלה שיעדיפו לשתוק. הם יצטרכו מאיתנו הקשבה כדי לבטא את הרגשות שלהם. חלק ניכר מהגברים חוו כאב ומצוקה ללא אפשרות וזמן לעכל ולעבד אותם. הם ראויים לקבל מאיתנו הערכה. הם לחמו למעננו ולמען המדינה, היו מוכנים להקריב את חייהם בשבילנו, ומילים טובות ומעריכות שמגיעות מאיתנו, שוות עבורם המון.

ומה בנות הזוג צריכות? דברים דומים. הקשבה, הכרה והערכה. הקשבה למה שעבר עלינו: לרגשות, לקשיים, להתמודדויות. נרצה לקבל הכרה על מה שעשינו במהלך התקופה, וגם על מה שרצינו וויתרנו כי לא יכולנו עקב המצב. ולגיטימי לצפות גם להערכה ולהודיה על התפקוד והשמירה על הבית.

שני בני הזוג צריכים זמן לעכל את התקופה וזמן להשלים את הדברים שוויתרו עליהם עקב המצב, ומובן ששניהם זקוקים להרבה חיבוקים. המגע מייצר חיבור, חום, קרבה ואינטימיות. 

עונת מעבר

תקופת המלחמה התאפיינה בעוצמות גבוהות של כוחות ויכולות שגייסנו מתוכנו לעשייה ונתינה, וגם בעוצמות רגשיות גבוהות. ההתייחסות אל בני הזוג שהיו בשטח הייתה כאל גיבורים בעלי הילה שאופפת אותם. גם המרחק הפיזי שנכפה עלינו יצר דלק מיוחד של התרגשות והתחדשות בזוגיות.

כעת הגיבורים שלנו חוזרים לתפקידים הקודמים, שהם הרבה פחות הרואיים. וזה מזכיר קצת את ההתמודדות עם המעבר מהתאהבות, עם כל ההתרגשות והפרפרים, לאהבה יציבה ומתמשכת. ברגע שנכיר בכך שטבעי להיתקל בקשיים בתקופת המעבר הזו בין המילואים לשגרה, נוכל לגשת אליהם ולפתור אותם בנחת.

אז הנה כלי שיעזור לכם לחצות יחד לחוף המבטחים שלכם, לסגור פערים וליצור קרבה.

אצלך בעולם

זה נקרא "לעבור את הגשר", פרקטיקה לשיח ומפגש משמעותי שמאפשרת לעבור צד ולהתארח בעולם של בן הזוג. הכלי הזה מאפשר לכל אחד באמת לשמוע, להבין ולהרגיש מה עבר כל אחד כאשר היינו בנפרד. כאשר אישה עוברת את הגשר לעולמו של בעלה, היא מקשיבה לו בעיניים סקרניות, רכות ואוהבות. היא פנויה לשמוע את מה שחשוב לו לשתף, ורק כשהוא מרגיש שסיים וקיבל את ההקשבה וההבנה הנחוצות לו, הוא עובר את הגשר אליה ואל העולם שלה ומקשיב לה. זה מאפשר לנקות את עצמנו מהדעות ומהחוויות האישיות שלנו ולתת תשומת לב מלאה לבן הזוג. אפשר ורצוי לחזור על מה שנאמר באופן הנקי ביותר ולאפשר לבן הזוג לדייק את הדברים. 

בשלב הבא מומלץ לנהל שיחת תיאום ציפיות, שבה חושבים יחד מה חשוב לנו שיהיה מעכשיו, ומשתפים בחששות שלנו מהעתיד ובבקשות שיש לנו זה מזה. הדגש הוא לאו דווקא על המסקנות והתוצאות, אלא בעיקר על ההקשבה ההדדית. אפשר גם לתת מקום וללמוד ביחד אילו דברים חדשים וטובים היו לנו בתקופה המיוחדת הזאת, שהיינו רוצים לאמץ ולהגביר בתוך הקשר שלנו. 

מברכת אתכן במה שכולנו מבקשות בלב: רק שיחזרו בשלום. עם כל השאר כבר נתמודד בעזרת ה'.

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט להתרגל אליך שוב הופיע לראשונה ב-פנימה.

פגשתי בחודשיים האחרונים נשים מפונות בכל מיני בתי מלון, וזה הזכיר לי את חוויית הילדות שלי כילדה מקריית שמונה. המראה של הנשים הלביאות, עם חיוך על הפנים, לבושות ומאופרות, הפיח בי תקווה. 

הפעם הלכתי לפגוש שתי נשים לביאות שמתגוררות במלון כבר חודשיים, ומצליחות לשמור על שגרת חיים וחיוך על הפנים גם במציאות הלא פשוטה שהן נמצאות בה. התאפרנו, הצטלמנו ודיברנו על כוחם של האיפור והבגדים לתת לנו כוח גם בימים קשים. 

את המדור הזה אני רוצה להקדיש לכל הנשים והאימהות המפונות. כל הגיבורות שעזבו הכול וברחו ללא תיק איפור. 

• ליה נובוגרוצקי מהיישוב נווה היא בעלת המותג 'אביטליה'. ליה ילדה בת ממש בתחילת המלחמה. היא מתפעלת במלון, לצד החיים והילדים, גם את העסק שלה. בעלה העביר לה תוך כדי המילואים את כל הסחורה למלון, ודרך החדר שלה היא גם אורזת משלוחים. כשנכנסתי אליה לחדר ראיתי שורות של קורנפלקס וטוסטר על שידת האיפור. ניסיון לתת קצת תחושה של בית, במקום הכי לא ביתי… כשהיא הציעה לי כוס קפה, לקח לקומקום 20 דקות לרתוח… ולמרות הכול, היא ממשיכה בחיוך להוביל את המשפחה והעסק ביד רמה.  הטיפ שלה ליה לתקופה הזאת הוא לחיות כל יום בלי לחשוב מה עושים קדימה, רק לצלוח את היום.

• שירן הרוש מתגוררת ביישוב שלומית, והיא בעלת החנות 'סטייליש' בבני נצרים. בשבת ההיא, בעלה, שהוא חבר בכיתת הכוננות של היישוב, היה מעורב בלחימה ביישובים הסמוכים ובהצלת היישוב פריגן. לאחר מכן הם ברחו לגוש עציון, ובהמשך התמקמו במלון כרמים בירושלים. שירן היא מלכת הסטיילינג, אוהבת איפור ומשתמשת בו מדי יום כדי להעלות חיוך על הפנים. 

5 מוצרים שהייתי לוקחת איתי לאי בודד?

1. קרם לחות – מוצר הצריכה הכי בסיסי עבור כל אישה, כמעט כמו משחת שיניים. אל תוותרי על השימוש היומיומי בו. 
2. מסקרה
3. שפתון – שישמש גם כסומק
4. קונסילר 
5. מברשת סומק או מברשת מייק־אפ

ההסכם הסודי של שירה

שירה פחימה היא גיבורה בעל כורחה, שפועלת ללא הפסקה משמחת תורה. תוך כדי שברחה מביתה בשדרות תחת אש, היא עשתה הסכם עם הקב"ה: אם הם ניצלים, היא מצילה בעצמה עוד ילדים של הקב"ה שנמצאים בשדרות. 

וכך היה. 

בבוקר שמחת תורה, כשהחלו מטחי הרקטות, שירה ומשפחתה מיהרו להיכנס לממ"ד, כהרגלם. אך כבר אחרי דקות ספורות הם הרגישו שזה לא מטח "רגיל" כמו שהם מכירים כבר כמעט עשרים שנה. חלק מהבתים סביבם ספגו פגיעה ישירה, ובשלב מסוים הם הבינו שיש מחבלים שהגיעו לחצר שלהם והתחילו לירות פנימה.

שירה תפסה את בני משפחתה, וביחד הם אמרו שמע ישראל. פתאום שמעו שחיילי צה"ל הצליחו להרוג את המחבלים. כשאני שואלת אותה אם פחדה מהמוות, היא עונה שלא. שהמוות לא מפחיד אותה כמו שמפחיד אותה לא לחיות חיים משמעותיים של עבודת ה'. 

ביום ראשון הם החליטו שהם פשוט יוצאים ונוסעים, ויהי מה. הם עלו על האוטו עם כל הילדים תוך חיפוי של בעלה, ועל רקע קרב יריות ברחבי שדרות של הכוחות עם המחבלים, הצליחו לברוח ולהינצל בלי שריטה. 

משפחת פחימה הגיעה לבית שמש, ושם שירה החלה לתפעל מערך עזרה לתושבי שדרות כדי לצאת מהעיר ולהגיע למקום מבטחים. בעזרת קשרים שיצרה בין מנכ"לים, כוחות הביטחון, בתי הארחה ועוד גורמים, היא הצליחה לעזור ל־5,000 אנשים שהגיעו למקומות אירוח שונים. "דיברתי עם כל כך הרבה אנשים", היא מספרת, "תמיד אנחנו אומרים שכל ישראל צדיקים, ועדיין, אתה לא באמת חושב שכולם כאלה. אבל אני יכולה להעיד שלא היה אחד שדיברתי איתו ולא עשה כל מה שהוא יכול כדי לעזור. מנכ"לים ובכירים בחברות שונות חילקו במו ידיהם אוכל למפונים, אנשים השיגו 250 דירות, כל אחד במלוא העשייה".

כשהגיעה למלון ריכזה את תחום הנוער והחינוך המיוחד, כי היה לה חשוב שכל אחד יקבל את המענה שהוא זקוק לו. כך הנוער התחיל לצאת מהחדרים ומהמסכים ולהיות בעשייה חיובית של למידה ופעילויות, יחד עם הרבה תורמים ואנשים טובים.

"אחד הניצחונות שלנו כעם הוא העשייה הברוכה", משתפת שירה בתובנה המרכזית שלה מהתקופה. "פשוט להיות בעשייה למען האחר ולמען עצמך, כי לכל אחד יש מה לתת. לא לשקוע בעצבות, פשוט לעשות". 

נפגשנו במלון שבו שירה שוהה כרגע עם משפחתה. בחרנו לצילומים בגדים שביטאו את המורכבות וההתמודדות בתקופה המיוחדת והלא פשוטה הזו, ובסיום ההפקה שירה ביקשה למסור שהיא רוצה להזמין את כל עם ישראל לסעודת ההודיה בביתם אחרי שתסתיים המלחמה. 

בחרתי לבטא בתמונות את התהליך ששירה ומשפחתה וכל עם ישראל עברנו. מרגעי הקושי והחושך הגדולים בשמחת תורה, ועד להתגברות האמונה והניסים.  

מתמונה לתמונה הוספנו עוד צבע. התחלנו עם בגדים שחורים לחלוטין, ולאט לאט הוספנו עוד פריטים בצבעוניות משתנה, עד לתמונה האחרונה, שבה הכנסנו גם את תכשיטי ארץ ישראל של לירון קקון, שנותנים לנו תזכורת יומיומית לגאולה, שהלוואי שנראה בקרוב בעינינו.   

אם את כמוני, אוהבת להשתגע עם הדפסים וצבעים מיוחדים, אפשר לקנות, חוץ ממעיל הבייסיק, גם מעיל שנותן טוויסט מעניין ואחר, ולא רק בצבע ניטרלי. בתמונות של שירה תוכלו לראות מעיל פרווה שחור־לבן וכן מעיל ירוק. שניהם, אגב, נקנו במחירי סוף עונה. 

גשם גשם בוא- טיפים

עונת החורף בעיצומה. אחרי שהחלפנו לילדים את כל הארון מקיץ לחורף, הגיע הזמן לעשות סדר גם בארון שלנו ולדייק את עצמנו.

• עוגת שכבות – בחורף נכון להתלבש בכמה שכבות, שגם מאפשרות מידת חימום מדויקת בהתאם לסיטואציה, וגם יוצרות לוק מעניין ומיוחד יותר. אפשר ליצור שכבות בעזרת שלל פריטים מהארון, כמו חולצת גולף מתחת לחולצה מכופתרת, שמלה בלי שרוולים עם סריג מעל, בלייזר, גרביים ועוד. חשוב לשים לב שהשכבות יהיו פרקטיות, כך שאם תיכנסי למשרד מיום גשום בחוץ, ותרצי להשיל מעלייך שכבה, תוכלי לעשות זאת בקלות ובלי להסתבך.

• קווי אורך- ריבוי השכבות עלול להוביל למראה עמוס ולא מחמיא. כדי להימנע מכך, חשוב להוסיף פריט שייתן קווי אורך לאורך הלוק. הוא יצר וידייק את הנראות גם כשהיא תגיע בכמה שכבות. זה יכול להיות באמצעות בלייזר, סריג, מעיל, אך גם בסגנון של פתח וי בחולצה.

• החבר הצמוד – בעיניי, מעיל שווה השקעה, מכיוון שהוא יכול לשמש אותך מספר רב של עונות חורף. כדאי לבחור מעיל בצבע ניטרלי כמו חום, קאמל או שמנת, שיאפשר חיבור למגוון רחב של פריטים. מבחינת הגזרה, חשוב לשים לב שיש מקום תחת המעיל להתלבש בהתאם לעונת החורף, שיש לך מספיק מרווח, ומצד שני – שלא ירחיב אותך מדי (אלא אם כן את צרה באופן כללי ומחפשת דווקא להרחיב את המראה שלך). מומלץ שתהיה קשירה באזור המותן או התכנסות של הגזרה, לנראות מחמיאה יותר.
• הכול בראש- זה הזמן להוציא את כובעי הצמר עם הפונפונים והפרווה שהפכו לפריט אופנתי ומושקע לכל דבר ועניין. מכיוון שהכובע יושב ממש על הפנים, חשוב לבחור בצבעים שמחמיאים לך.

• עולה לרגל- אם את גבוהה, את יכולה לנעול מגפונים שייצרו חיתוך מעל כף הרגל וייתנו תחושה קצת מנמיכה. אך אם את נמוכה, פחות מומלץ לנעול מגפונים.  אגלה לכן שאני ממוצעת בגובהי, ועדיין לובשת לפעמים מגפונים, נגד חוקי הסטיילינג, וזאת כי יש לי כלל נוסף לסטיילינג שאני אומרת בכל הזדמנות, והוא: ללכת עם הלב שלך. אז אני משלבת – יש לי גם מגפיים ארוכים, עד הברך, שנותנים לי אורך נכון, וגם מגפונים (עם עקבים, שנותנים לי קונטרה לעניין הגובה). אני משתדלת לנעול את המגפונים עם חצאית ארוכה או עם חצאית מתחת לברך ולא עם חצאית שלושת־רבעי.

צילום: דאפי ספונר 

מאפרת ומסרקת: ספיר נודלמן

בגדים: מלילבוש 

תכשיטי ארץ ישראל: לירון קקון

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט רחוקות מהבית וההסכם הסודי של שירה הופיע לראשונה ב-פנימה.

קולות מהחזית 

מי היה מאמין שאחרי 12 שנות נישואין עם חיי משפחה משותפים שמתנהלים באיזון מדויק ובאהבה, אצא לשליחות שתתלוש אותי ככה. מהבית, מהמשפחה, מהאיזון, מהמשבצות שהיו לגמרי שלי במכלול המערך המשפחתי. ואת, בלי שום כוונה או רצון, תיאלצי לנהל חיי משפחה בלי יד של אבא לילדים שלנו, ובלי חיבוק של בעל בזמנים הכל כך אלמנטריים של היומיום. 

אם בהתחלה זה היה קשה בגלל השוני מהשגרה שהיינו רגילים אליה, בשבילי זה נהיה הכי קשה דווקא ככל שזה הופך יותר לנורמה. זה הופך לנורמה שהילדים מגיעים לבית הספר בהסעה, ולא אחרי שהם שומעים מוזיקה כיפית ומדברים על דברים מעניינים עם אבא באוטו חצי שעה. ובמקום זאת, באותו זמן, מישהו שקוראים לו אבא נמצא רחוק רחוק על מדים בשטח. זה הופך לנורמה שבליל שבת אני מתפלל בשטח עם פנס ראש באור מבצעי, והילדים נשארים בבית, כי בלי אבא הם לא מוכנים ללכת לבית הכנסת. זה הופך לנורמה שאני שולח להם נשיקות לילה טוב מרחוק, והם מקרבים את הלחי הקטנה לטלפון לקבל את הנשיקה… זה הופך לנורמה שהארוחות הן מנות קרב עם החבר'ה ולא אוכל של בית – האוכל המפנק שלך שיש בו טעם של אהבה, ולא של כוננות. ששיחה איתך זה לשמוע את הקול הנעים שלך ממרחק עשרות קילומטרים, עם רגש של געגוע ונוף של כוכבים וטנקים, ולא על הספה עם כוס קפה וביחד.

מההתחלה זה היה לא פשוט. אבל כשזה נהיה נורמה, זה פשוט לא מתקבל. 

שתהא השלהבת עולה

ובתוך כל הקושי, חשבתי על זה שאולי הניצחון שלנו הוא כשאת אומרת לי את האמת. שהילדים מתגעגעים וגם את. שהיום יום קשה ולפעמים בלתי נסבל.

אבל אז את מתעשתת, ומודיעה לי בגבורה שאני לא מבין מאיפה היא מגיעה: "תישאר שם ככל שעם ישראל יצטרך". או כותבת לי שעכשיו יש משהו גדול יותר, שבשבילו את מוכנה לשאת את כל העול הפיזי והנפשי המטורף על הכתפיים שלך. ואז אני בבת אחת מתמלא בתחושת שליחות אדירה וקדוֹשה, ומבין שהנר שלנו לא עומעם, אלא התחבר לשלהבת הקודש של עם קדוש. הבית שלנו מקבל עוצמת שייכות והשפעה אדירה, לגרש את החושך בעולם על ידי השלהבת הבוערת של הקדושה של המשפחה שלנו. 

הגבורה האדירה שלך גורמת לי להבין שגם אם ייקח זמן לבנות מחדש את התא המשפחתי שלנו, האהבה שלנו רק תפרח ותשגשג, והמשפחה שלנו רק תתחזק. הנר שלנו יהיה עוצמתי כמו שלהבת גדולה שאף אחד לא יכול עליה.

רציתי לומר לך שכל העוצמה שלי כאן, היא בזכותך.

קולות מהעורף 

אנחנו יושבים בממ"ד, מסביבנו פיצוצים מטורפים, ואני מחזיקה את היד של הקטנה שלי שמפחדת. לידי יושב האיש שלי, מחזיק על הידיים עוד ילד מבוהל, מרגיע אותו. "מזל שלא גייסו אותו", אני חושבת בלב, קצת במבוכה אבל עם הקלה ניכרת. "כנראה ה' ידע שזה יותר מדי בשבילי להתמודד עם כל הטירוף הזה של האזעקות וגם עם בעל מגויס…" 

הרגעים הללו היו בשמחת תורה, שבבת אחת הפכה למלחמת יום כיפור. כל האחים והגיסים שלי יצאו בזה אחר זה מבית הכנסת, החליפו חולצת שבת במדים ונסעו. ואז יצאנו מהממ"ד, האיש שלי הדליק את הטלפון. הוא לא היה צריך להגיד לי שום דבר, כי את המבט הזה ראיתי בחג כבר מספיק פעמים. "אתה נוסע?" שאלתי אותו, הקול שלי רעד.

"כן".

איור: הודיה בן חמו

השבוע הראשון היה בכי אחד ארוך. ההלם, הזוועות, הרוע שנחשפנו אליו אם רצינו ואם לא, האזעקות הבלתי נגמרות, וההרגשה הזאת, שאין אדמה ואין ביטחון ואין אוויר.

ככל שעברו השבועות, הכול הלך ושקע פנימה. המוח הבין שאני חייבת לתפקד. הידיים בישלו, אספו אליהן ילדים מבוהלים, קיפלו אוריגמי, חפפו ראשים, הלבישו בפיג'מות. הלב, קפוא והמום, הפשיר רק בלילה. בדמעות, בדאגות לאיש שכמעט ולא מתקשר, בתמונות רעות, קשות, שרצות מול העיניים כשהן מנסות להיעצם.

בוא נדבר אמת 

"אל תספרו לו שקשה לכן", כתבו ואמרו כל מיני נשים ברשת ובמציאות. "גם ככה המציאות הזאת מורכבת, והוא בשטח, לוחם, מתמודד עם קשיים משלו. את צריכה לחזק אותו!!!" 

אז בהתחלה לא סיפרתי. בלעתי את הדמעות, חזק. דיברתי קצר וחיצוני. איזה מתוקים הילדים. איך הם בוגרים כשצריך לרוץ לממ"ד. הכול בסדר, אל תדאג. הכול בסדר. 

אבל אז הגיע גם המרחק. לא הפיזי, אלא הנפשי. הרגשתי שככל שאני לא מספרת, אני מוסיפה על המרחק הפיזי גם פער של רגשות וחוסר שיתוף. והרגשתי שזה לא נכון. בשיחה הבאה שלנו שיתפתי אותו באמת. כמה קשה לי לבד, איך אנחנו מתגעגעים, אילו לילות נוראים מגיעים בסוף כל יום. "גם אני כל כך מתגעגע", הוא אמר לי, ופתאום הקול שלו קצת נסדק. "אני מצטער שכל כך קשה לך, אבל אין לך מושג כמה עושה לי טוב שאת משתפת באמת". אז עשינו הסכם: משתפים באמת. אני סיפרתי על הקטנה שבוכה מתוך שינה "אבא, אבא", ועל הריקודים המצחיקים שהיא ממציאה בבוקר. הוא סיפר לי שהם לחמו כל הלילה (ואז עצר: "אני לא יכול לפרט בטלפון"). אני סיפרתי על הגשם שיורד כאן בלי הפסקה, ושבכל פעם שיורד גשם אני חושבת עליו, שנמצא בשטח. הוא סיפר לי שהוא בסדר. באמת בסדר. ואז הזכרתי לו את ההסכם, והוא הודה שהוא לגמרי ספוג, וקר לו מאוד.

אני סיפרתי לו שאחרי כל כך הרבה שבתות בלעדיו, בסעודה שלישית פתאום התגעגעתי נורא, והוא אמר לי: "גם אני", והייתה בזה מין נחמה מוזרה, שאפילו שכבר כל כך הרבה זמן אנחנו כל כך רחוקים, אנחנו עדיין מרגישים אחד את השנייה קרוב.

יהודה פנסטרהיים הוא רב, מחנך ומוזיקאי. שירה (סטופל) פנסטרהיים היא סופרת, מנחת שיח נשי פנימי ושחקנית ('אם הדרך', 'לחזור הביתה', 'מגויסת'), מופיעה ומרצה לנשים ובנות בארץ ובעולם. לתגובות והזמנת מופע: shirastopel@walla.co.il

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הצד שלו, הצד שלה הופיע לראשונה ב-פנימה.