לסבתא, באהבה. צילום: אילוסטרציה

סבתא,
לפני זמן מה מצאתי קופסת עץ ישנה, שבורה, מלאה בתמונות בשחור ולבן. תמונות שאורזות את סיפור חייך. חופשות משפחתיות עוד בפולין כשאבא היה בן ארבע, רגעים משפחתיים קסומים, תמונות שנשלחו אלייך ממכרים שנשארו שם, כתובות בפולנית בכתב יד מתגלגל. הרגשתי צורך עז לפענח ולגלות את כל הסודות ולשרטט לעצמי את סיפור חייך. להרכיב את הפאזל מכל רסיסי המידע ששמעתי לאורך השנים.

התמונות בקופסא. צילום: באדיבות ורד קליין

תמונה אחת משכה את תשומת ליבי יותר מכול. את מופיעה בה לצד סבא ושניכם אוחזים בתינוק ששוכב על כרית מלמלה לבנה. עור פניכם קורן, עיניכם בורקות, אי אפשר להתעלם מהשמחה האוחזת בכם.
"לציון פדיון הבן ביום 14/1/51 לבננו האהוב שלמה אליעזר", כך כתוב בדיו כחולה בכתב יד מתפתל בצידה האחורי של התמונה. בנכם בכורכם, ראשית השושלת, זרע חי וקיים לאחר הזוועות שעברתם. אני מדמיינת את סבא, שהיה אדם מופנם ושקט, רוקד משמחה. ואותך אני שומעת מתגלגלת מצחוק של אושר מהול בפולנית, מנגבת את דמעות השמחה.
נפרדנו לפני שמונה שנים. מאז נולדו לך ולסבא עוד אחד עשר נינים, נוספים על אלו שזכית לראות בחייך. רובנו עוד גרים בשכנות ומלווים זה את חייו של זה, כאן במושב שייסדתם במו ידיכם. ביתכם משמש לי היום כסטודיו ולעסק שלי קראתי על שמך, 'שושנה'.
את שזורה בחיי בדרכים נפלאות, במילים מצחיקות שנהגת לומר בעברית משובשת, בחפצים שלך שאני משתמשת בהם עד היום, במטפחת שלך שבה אני מכסה את ראשי באזכרה שלך ואפילו במבנה גופי המזכיר אותך כל כך. ובעיקר, בתחושה שאת נמצאת איתי כשאני זקוקה לך. אני מרגישה כמו היום את ידך מלטפת את ראשי המונח על ברכייך.
ורד

געגועים שלא נגמרים. צילום: אילוסטרציה

איך יום השואה שם למעלה?
כבר שלושה ימי שואה שאת שם, בבושקה שלי. מה אתם עושים היום? מתאספים כל הנשמות, אלה שנרצחו אז, ואלה ששרדו ונפטרו בשיבה טובה? אולי אתם מקיימים מן טקס כזה, שבו כל אחד מהניצולים מספר מה הוא השאיר כאן למטה? אילו שבטים הוא בנה, כמה נכדים ונינים הגיעו לעולם אחרי שנגמרה המלחמה.
בטח אתם מספרים לכולם שהנכדים שלכם משרתים בצבא – קרביים! כלומר, מסבירים שהתחתנתם ומצאתם אהבה, שנולדו לכם ילדים, שהם גדלו, התאהבו והביאו לעולם ילדים משלהם. אתם מסבירים שיש צבא, כי יש מדינה, עם שטח ממשי וגבולות, ויש אויבים שצריך להילחם בהם. שיש לנו טנקים ונשק וחיל אוויר.
בטח בהמשך היום אין לכם הרצאה מרתקת בנושא "איפה אלוקים היה בשואה?", כי אתם רואים מתחילת העולם ועד סופו, הכול גלוי לעיניכם והשכינה שורה שם איתכם, שלמה ומנחמת. אתם לא זקוקים לספקולציות יותר, גם לא לשיעורים באמונה.

בבושקה ואני. צילום: באדיבות המשפחה

בבושקה שלי, כאן יום השואה היה בשבילך יום ה"אין". אין אחיות, אין הורים, אין בנות דודות, אין את כל מי שהיה ונעלם, אפילו קברים אין. יום האין.
ושם? שם את איתם שוב, עם כל אהובייך ואוהבייך הראשונים, צופים בנו כולם יחד. עכשיו היום הזה הוא יום ה"יש"? כי יש לך כל כך הרבה שם למעלה וכל כך הרבה כאן למטה ואת רואה ומרגישה גם משם וגם מכאן.
תמיד אמרת שהדבר הראשון שתעשי כשתגיעי למעלה, זה לתבוע את הקב"ה בבית דין תורה על מה שהוא עשה לך בשואה, "and I will win!" הכרזת. צחקנו שהקב"ה נותן לך חיי נצח כדי לא להיכנס למשפט.
באמונה שלמה בקב"ה – אני גם מאמינה שזכית. שכשהגעת בית דין של מעלה חיכה לך מוכן וערוך, פרטי חייך פרושים לפניו כעדים. אני מניחה שאת מוציאה בכל שנה ביום הזה את פסק הדין, מנופפת בו ומכריזה: "ניצחתי. הגעתי למעלה אחרי 97 שנה ואלוקים אמר שאני צודקת".
תמיד חשבנו שתחיי לנצח, היית חזקה מדי כדי לא לחיות. אני יודעת שאת נצח, שמתנות רבות שקיבלתי מאז שהלכת הן פרי עמלך.
תודה על שאת הכי יש שבעולם.
מתגעגעת בטירוף, תמיד.
אביטל

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה. להצטרפות למגזין: https://bit.ly/2UL0Jrt

הפוסט הולכת תמיד איתי: מכתבים לסבתות ששרדו את התופת הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני דור שלישי לשואה. סבתי שתחיה שרדה כילדה קטנה יחד עם הוריה. יש לי בני דודים מדרגה חמישית שאני מגיעה לאירועים שלהם, כי סבא רבא שלהם וסבתא רבתא שלי היו בני הדודים היחידים ששרדו לפני יותר מחצי מאה, ומאז הקשר נשמר. אצל ההורים שלי יש תיקייה מסודרת עם צילומים של ניירת רבה המעידה על העבר, מסמכים בשפות שונות שמעולם לא קראתי ועד היום אני לא יודעת אילו סודות וסיפורים הם טומנים בחובם.
סבתא רבתא שלי, האישה המיוחדת ביותר שהכרתי, הסתלקה לפני כמעט ארבע שנים. מאז אני כותבת לה, מדברת איתה, מתייעצת ובעיקר מתגעגעת. כואבת את העובדה שהיא לא זכתה להיות בחתונה שלי, לראות ממני דור חמישי ולראות אותי מאושרת. אני חולמת עליה מלטפת אותי, מספרת לי שוב כמה אני יפה ומושלמת, חולמת על היום שבו תהיה לי בת שתיקרא על שמה.

יצאתי למסע, לחפש נשים כמוני – נכדות של, נשות הדור השלישי, שבשנים האחרונות למדו לחיות עם הגעגוע המתמיד לסבתות שהלכו. יחד פרטנו כל אחת את נימי נפשה על הכתב.

יצאתי למסע לחפש את נשות הדור השלישי . מכתבים, אילוסטרציה

חיים שזורים
ורד קליין (לבית גולדברג)

סבתא,
לפני זמן מה מצאתי קופסת עץ ישנה, שבורה, מלאה בתמונות בשחור ולבן. תמונות שאורזות את סיפור חייך. חופשות משפחתיות עוד בפולין כשאבא היה בן ארבע, רגעים משפחתיים קסומים, תמונות שנשלחו אלייך ממכרים שנשארו שם, כתובות בפולנית בכתב יד מתגלגל. הרגשתי צורך עז לפענח ולגלות את כל הסודות ולשרטט לעצמי את סיפור חייך. להרכיב את הפאזל מכל רסיסי המידע ששמעתי לאורך השנים.
תמונה אחת משכה את תשומת ליבי יותר מכול. את מופיעה בה לצד סבא ושניכם אוחזים בתינוק ששוכב על כרית מלמלה לבנה. עור פניכם קורן, עיניכם בורקות, אי אפשר להתעלם מהשמחה האוחזת בכם.
"לציון פדיון הבן ביום 14/1/51 לבננו האהוב שלמה אליעזר", כך כתוב בדיו כחולה בכתב יד מתפתל בצידה האחורי של התמונה. בנכם בכורכם, ראשית השושלת, זרע
חי וקיים לאחר הזוועות שעברתם. אני מדמיינת את סבא, שהיה אדם מופנם ושקט, רוקד משמחה. ואותך אני שומעת מתגלגלת מצחוק של אושר מהול בפולנית, מנגבת את דמעות השמחה.
נפרדנו לפני שמונה שנים. מאז נולדו לך ולסבא עוד אחד עשר נינים, נוספים על אלו שזכית לראות בחייך. רובנו עוד גרים בשכנות ומלווים זה את חייו של זה, כאן במושב שייסדתם במו ידיכם. ביתכם משמש לי היום כסטודיו ולעסק שלי קראתי על שמך, 'שושנה'.
את שזורה בחיי בדרכים נפלאות, במילים מצחיקות שנהגת לומר בעברית משובשת, בחפצים שלך שאני משתמשת בהם עד היום, במטפחת שלך שבה אני מכסה את ראשי באזכרה שלך ואפילו במבנה גופי המזכיר אותך כל כך. ובעיקר, בתחושה שאת נמצאת איתי כשאני זקוקה לך. אני מרגישה כמו היום את ידך מלטפת את ראשי המונח על ברכייך.

ורד.

שגרירה של החיים
מטי מור

סבתא מטילדה האהובה,
התמונה שלך ושל סבא מעטרת את קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו "ג'וניור גז". את שמך נושאת אני בגאווה ובכבוד. אצילותך נכחה בחיינו, ובאמצעותה הבנו שיש לנו חלק ממשהו גדול. הילדים הזכירו אותך היום, מתרפקים. כשהיו רכים בשנים הושבת אותם על ברכייך ושיחקת איתם משחקי ידיים (במנגינת "ז'ה טה טיאן טי מה טיאן פאר לה ברבישטה…").
אפילו את כיתה ג' לא סיימת, אך כתב ידך ודיבורך היו רהוטים כשל שגרירה – שגרירה של החיים. חייך זימנו לך התמודדויות שסימנו בגופך כאבים, ואת מעולם לא התלוננת, רק ביקשת סליחה על שהייתה לנו הזכות לתמוך בך לעת זקנה.
סיפור חייך הוא בסיס איתן לבניין ההיסטוריה, על אנשים שהיו ואינם. היית מספרת הכול לפרטי פרטים, מעולם לא שכחת שמות, צבעים וריחות, ואת הכול תיבלת בפתגמי חוכמה ("כול תתיאה פיאל חיר", כל מה שמגיע – לטובה). ואנו שכחנו לרשום, לתעד. זמן רב עבר עד שהבנתי שהיית חלק מהמלחמה שהטביעה בעמנו זיכרון. היית נערה שנשאה יתמות מאב בגיל צעיר, ברחת תחת הפגזות מבית הורייך אל מפעל נטוש, לחסות בו, לישון על מזרנים מאולתרים ולקום בבוקר כשהם רטובים מדליפת מים או אולי מדמעות.
שני מחזרים היו לך בתקופה ההיא, בכל פעם שחלפת ברחוב הם התחרו על ליבך, עד שהתחילה הפגזה וכל אחד היה נמלט לכיוון מסתור אחר. הפצצה אחת חרצה גורל – שסבא יישאר בחיים. הוא, שקם בכל בוקר למחנה העבודה ועבד גם בעבור אחיו שהיו דומים לו בקלסתרונם. גם לאחר שנישאתם והמלחמה שככה לא תם מסעכם ושוב מצאתם עצמכם נאלצים לברוח, הפעם משוטר מוסלמי שחשד בכם שאתם מבריחים יהודים. ובמבצע פרטי, שהיו שותפים לו רק אתם ושלושת ילדיכם, השארתם את ביתכם כמות שהוא, שלא יחשדו שעזבתם, והיטלטלתם למדינה אחרת, עדיין בגולה.
סבא זכה להיקבר כאן ואת עלית כסבתא. אלו היו לך שנים יפות.
טיילת בארץ לאורכה ולרוחבה, הכרת חברות חדשות ורווית נחת מהנכדים ומהנינים. אני זוכרת את הריח שלך ואיך היית שרה לנו. ידייך החמות היו מכינות לנו מאכלים טעימים כמו שרק את ידעת להמתיק. היית מגוללת באצבעותייך את ה"ניקיטוש" (פתיתים אפויים) אחד אחד ומזמזמת. הכנת כל מאכל לוותה בשיר המיוחד לו, כך המאכלים האהובים רקדו לנו בבטן. הכול היה מעשה ידייך.
זה מדהים שאנחנו מתגעגעים לדברים גשמיים, אבל זה בדיוק הקסם – שאת הכנסת גם בהם נשמה, סבתא. בכל פעם שהרגשנו "רסרה" ניגשנו אליך. יד קפוצה שמסתירה מלח סובבת מעל ראשנו, ממלמלת תפילה עתיקה לבורא עולם ומסירה מליבנו מועקה. אחד הדברים הזכורים לי מסיפורייך הוא הקשר המיוחד שלך עם סבתך, שלימדה אותך את חוכמת החיים: לתפור, לבשל, לכבס, לרקוח. יד ביד לקחה אותך לרפא חולים בעזרת תפילה נושנה שעברה – כמובן – מסבתא לנכדתה. ממי לעזיזה (סבתא יקרה), תפרת בי זיכרונות שלא ייפרמו. לימדת אותי ברגעים קשים לרפא את עצמי, לשאת תפילה, והכול מתוך ענווה.
ככתוב במצבתך: "דבקה לעפר נפשי, חייני כדברך".
אכן זכרך ברוך.

מטי.

את שזורה בחיי ,אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

יום ה'אין'
אביטל טרקיאלטאוב

בבושקה שלי,
כבר שלושה ימי שואה שאת שם. מה אתם עושים היום?
מתאספים כל הנשמות, אלה שנרצחו אז, ואלה ששרדו ונפטרו בשיבה טובה? אולי אתם מקיימים מן טקס כזה, שבו כל אחד מהניצולים מספר מה הוא השאיר כאן למטה? אילו שבטים הוא בנה, כמה נכדים ונינים הגיעו לעולם אחרי שנגמרה המלחמה. בטח אתם מספרים לכולם שהנכדים שלכם משרתים בצבא – קרביים! כלומר, מסבירים שהתחתנתם ומצאתם אהבה, שנולדו לכם ילדים, שהם גדלו, התאהבו והביאו לעולם ילדים משלהם. אתם מסבירים שיש צבא, כי יש מדינה, עם שטח ממשי וגבולות, ויש אויבים שצריך להילחם בהם. שיש לנו טנקים ונשק וחיל אוויר.
בטח בהמשך היום אין לכם הרצאה מרתקת בנושא "איפה אלוקים היה בשואה?", כי אתם רואים מתחילת העולם ועד סופו, הכול גלוי לעיניכם והשכינה שורה שם איתכם, שלמה ומנחמת. אתם לא זקוקים לספקולציות יותר, גם לא לשיעורים באמונה.
בבושקה שלי, כאן יום השואה היה בשבילך יום ה"אין". אין אחיות, אין הורים, אין בנות דודות, אין את כל מי שהיה ונעלם, אפילו קברים אין.
יום האין.
ושם? שם את איתם שוב, עם כל אהובייך ואוהבייך הראשונים, צופים בנו כולם יחד. עכשיו היום הזה הוא יום ה"יש"? כי יש לך כל כך הרבה שם למעלה וכל כך הרבה כאן למטה ואת רואה ומרגישה גם משם וגם מכאן.
תמיד אמרת שהדבר הראשון שתעשי כשתגיעי למעלה, זה לתבוע את הקב"ה בדין תורה על מה שהוא עשה לך בשואה, " and I will win !" הכרזת. צחקנו שהקב"ה נותן
לך חיי נצח כדי לא להיכנס למשפט.
באמונה שלמה בקב"ה – אני גם מאמינה שזכית. שכשהגעת בית דין של מעלה חיכה לך מוכן וערוך, פרטי חייך פרושים לפניו כעדים. אני מניחה שאת מוציאה בכל שנה ביום הזה את פסק הדין, מנופפת בו ומכריזה: "ניצחתי. הגעתי למעלה אחרי 97 שנה ואלוקים אמר שאני צודקת".
תמיד חשבנו שתחיי לנצח, היית חזקה מדי כדי לא לחיות. אני יודעת שאת נצח, שמתנות רבות שקיבלתי מאז שהלכת הן פרי עמלך.
תודה על שאת הכי יש שבעולם.
מתגעגעת בטירוף, תמיד.

אביטל.

הפוסט הולכת תמיד איתי הופיע לראשונה ב-פנימה.

רובנו חווינו או חווים את ההזדקנות של ההורים או הסבים והסבתות. כואבים את אובדן העצמאות, אובדן הבריאות ויותר מכול את אובדן צלילות המחשבה והאישיות האהובה והמוכרת.
אחוז ניכר מהאוכלוסייה המבוגרת מתמודד עם מחלות שפוגעות במוח, בחשיבה ובתפקוד והופכות את הזיקנה לאתגר גדול לחולה ולבני משפחתו המטפלים בו.
אנשי צוות רפואי שמלווים את הזיקנה על שלביה השונים שיתפו אותנו בשלבי המחלה של החולה ובתהליכים שעוברים משפחות חולי האלצהיימר ובאני מאמין שלהם כצוות רפואי, המלמדים שגם במחלה הקשה והנוראית הזאת, בסבל של החולה ומשפחתו בשלבים הסופיים, אפשר לעזור, לכוון ולהקל על הסבל וקושי.

כשהזיכרון בוגד
דמנציה היא קובץ של תסמינים המצביעים על פגיעה בתפקודי המוח: בעיות זיכרון, פגיעה בשפה, פגיעה ביוזמה, קושי בזיהוי, בתפיסה ובשיפוט, חוסר התמצאות בזמן ובמקום, שינויים התנהגותיים וירידה תפקודית. ישנן מחלות רבות הגורמות לדמנציה, המוכרת והשכיחה ביניהן (60 ‑ 70 אחוזים מקרב חולי הדמנציה) היא מחלת האלצהיימר.

בשלב הסופי יש אובדן מוחלט של היכולת לזהות אנשים. תמונת אילוסטרציה

שכיחות הדמנציה מוכפלת בכל חמש שנים. אם בגיל 60 שכיחות המחלה היא אחוז אחד, שכיחות הדמנציה בקרב בני 85 ‑ 90 היא כ‑ 30 אחוזים. הארכת תוחלת החיים מגדילה את אחוז הלוקים במחלה.
מחלת האלצהיימר פוגעת בזיכרון, ביכולת הקוגניטיבית, במצבי הרוח ובהתנהגות.
האלצהיימר היא מחלה שמתפתחת בשלבים. מקובל להבחין בשלושה שלבים של המחלה, אורכו הממוצע של כל שלב כשנתיים עד ארבע שנים. בשלב המוקדם החולה מאבד את הזיכרון לטווח הקצר, מתקשה במציאת שמות ומילים, מתקשה בהתמצאות במרחב ובביצוע משימות מורכבות כמו ניהול כספים ועבודה. ייתכנו שינויים במצב הרוח, נטייה לדיכאון או לתוקפנות ואובדן עניין בתרבות הפנאי ובחברה. בשלב השני יש החמרה משמעותית בכל התהליכים של השלב הראשון, ובשלב השלישי והסופי אובדן מוחלט של הזיכרון ושל היכולות הקוגניטיביות, אובדן מוחלט של היכולת לזהות אנשים וחפצים ואדישות למתרחש.

בדרך כלל מה שמביא משפחה למרפאה הוא לקות בזיכרון או לקות קוגניטיבית. משפחות שמבלות עם קרוביהן בחגים, פתאום שמות לב שאבא לא זוכר את שמות הנכדים או שאמא שוכחת את המתכונים שלה. או מקרים שבהם נוסעים לבקר את ההורים ורואים שהמקרר ריק ובקבוקי התרופות עדיין מלאים.
ד"ר שלי שטרנברג, רופאה גריאטרית ומנהלת מרפאת הזיכרון בשערי צדק, מספרת כיצד מתחילים לאבחן את המחלה: "התהליך האבחוני כולל שלושה מפגשים. במפגש הראשון המטופל ומשפחתו עוברים הערכה על ידי גריאטר ומרפאה בעיסוק. כל הערכה כזו אורכת כשעתיים. חשוב לנו להקשיב לסיפור, להבין איך הירידה התחילה ואיך היא משפיעה על התפקוד היומיומי. האם המטופל זקוק לעזרה בדברים בסיסיים כמו אכילה, או שהוא רק נפגע ביכולות היותר מורכבות כמו נהיגה או ניהול מסמכים? המטופל עובר בדיקה פיזיקלית, בדיקות דם, ובמידת הצורך בדיקות נוספות. אצל המרפאה בעיסוק המטופל עובר מבחנים קוגניטיביים עם דף ועט, שאלון לבדיקת מידת הפגיעה הקוגניטיבית. בפגישה השנייה עובדת סוציאלית נכנסת יותר למערכת המשפחתית והפיננסית, לאתגרים ולדרכי ההתמודדות או האי-התמודדות. פסיכיאטר בודק האם יש חרדות או דיכאון, האם יש הפרעות התנהגותיות ואי שקט, איך האדם ישן והאם הוא אלים. בודקים גם שאין אלימות כלפי המטופל".

הפוקוס במרפאת הזיכרון של שערי צדק הוא על התפקוד. יש אנשים שמקבלים ציון נמוך במבחני הקוגניציה אבל הם עדיין עובדים ונוהגים ומסתדרים בחיים. הירידה הקוגניטיבית פחות משפיעה על התפקוד היומיומי. יש אנשים ששוכחים מילים אבל עדיין מתפקידים ביומיום, ויש אנשים שיש להם ירידה קטנה וזה מאוד משפיע עליהם. צוות המרפאה נוהג לומר את הביטוי: "ראית מקרה של דמנציה אחד – ראית מקרה של דמנציה אחד". כלומר, אי אפשר להשליך ממקרה אחד לשני, משום שיש כל כך הרבה מרכיבים – משפחה, רקע, טראומות מהעבר.
הצוות הרפואי משתדל לראות כל מצב באופן ספציפי, לדון בו ולעזור ולמטופל ולמשפחתו באשר הם.

כל מקרה לגופו, אי אפשר להשליך ממקרה אחד לשני. אילוסטרציה

עד כמה חשוב לשמוע את בני משפחתו של המאובחן כדי לקבל תמונת מצב?
"חשוב לנו שבן משפחה קרוב יתלווה אל המטופל בתהליך הבדיקות, כדי לראות את ההערכה של המשפחה", אומרת אשירה אדלמן, אחות גריאטרית במרפאת הזיכרון בשערי צדק. "לפעמים האדם מודע לקשיים שלו ולפעמים
לא. יש מקרים שבהם בן משפחה יעיד שאמו הדליקה נרות ביום רביעי והתעקשה ששבת. מהמשפחה שומעים על התנהגויות שאתה לא שומע עליהם מהמטופל עצמו".

לוודא שזה השורש
ד"ר דבי שפירא, רופאה גריאטרית במרפאת הזיכרון, היא חלק מצוות הרופאים בתהליך האבחון והמעקב של המטופל. לדבריה, הבדיקות המקיפות הכרחיות משום שלא כל פנייה של ירידה קוגניטיבית מעידה בהכרח על דמנציה או אלצהיימר:
"הרבה פעמים אנחנו מוצאים שמקור הבעיה הוא לא הזיכרון. לפעמים מדובר בבעיית לב קשה, בחסר של ויטמינים או בדום נשימה בשינה. יש צורך בראייה כוללת של הדברים השונים ובמידת הצורך אני מפנה הלאה לטיפול".
אחרי שני מפגשים כל הצוות הרפואי מתכנס, דן במקרה ובונה תוכנית טיפולים. ישיבת צוות של מרפאת הזיכרון מונה כעשרה אנשי מקצוע: צוות רופאים ובראשם מנהלת המרפאה, גריאטרית, נוירולוג, פסיכיאטר, מרפאה בעיסוק, עובדת סוציאלית ואחות. למרפאת הזיכרון יש גישה הוליסטית, כשכל אחד מחברי הצוות מציג את הממצאים, מביא את הצד שלו וכך מתקבלת תמונה שלמה יותר ותמיכה רחבה יותר במטופל.

איך ממשיכים מכאן?
לאחר האבחון הרשמי, כשבני המשפחה מבינים שלא סתם נדלקו להם נורות אדומות ואימא לא סתם שורפת סירים או שוכחת את המתכונים, מגיעים לפגישה השלישית, שבה המטופל ובני משפחתו מקבלים ידע והכוונה וכלים להתמודד עם המחלה. הידע שניתן הוא גם ידע אינפורמטיבי- טכני אבל גם ידע רעיוני וגישה נפשית להתמודדות עם האתגר העומד בפני המשפחה.
"אני מכינה ערכה ובה חומר כתוב לעיון אודות המחלה ואודות עמותות וגופים שונים המסייעים להתמודד עם המחלה ועם נושאים נלווים לה כמו ניצול זכויות מביטוח לאומי, קבלת עובד זר, ייפוי כוח, ייעוץ משפטי וכיוצא בזה", מסבירה אשירה אדלמן. "אנו מכוונים את המשפחה לפעול במישורים שונים בהתאם להמלצות: טיפול רפואי, תזונה, פעילות במועדון, פעילות גופנית, הערכה על כישורי נהיגה אם יש חשש בנושא, הפעלות של המוח ועוד. בהדרכה אני משתדלת לעזור למשפחה בגישה שלהם כלפי המחלה, להבין את תהליך המחלה ולעזור עם רעיונות כיצד להתמודד עם בעיות התנהגות או אחרות".

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי חודשי לחצי כאן

הפוסט משחק זיכרון הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשההווה כל כך גרוע רק מחכים לזמן אחר שיבוא, שאולי יביא איתו הקלה למצב הקשה. אם נודה על האמת, השיטה הנפשית הזאת שבה אנחנו מחכות לזמן שיעבור, מוכרת לחלק מאיתנו גם מחיי היומיום.
בשמינית יש לחץ נפשי ממבחני הבגרות? לא נורא, עוד מעט יגיע השירות הלאומי. בשירות הלאומי העבודה היא לא מה שחשבתי? לא נורא, השנה עוד מעט נגמרת. הרווקות מעיקה? בעזרת השם אתחתן בקרוב. הילדים הקטנים לא משאירים לי רגע לעצמי? עוד מעט הם יגדלו. הם משגעים אותי לגמרי בגיל ההתבגרות? עוד מעט הם יתחתנו ויעזבו את הבית. הבית ריק ועצוב לי? עוד מעט יגיעו הנכדים.

מתי נשמח בהווה? מתי נבחר להיפרד מקללת הגלות שרק מחכה שהזמן יעבור? יש גיל שבו ההרגל הזה נגמר. כשאנחנו סבתות צעירות, למה נחכה? להיות סבתות זקנות? יותר חלשות, יותר תלויות, יותר שוכחות? לא. אנחנו מנסות להתענג ולמצות את הכאן והעכשיו. אם אנחנו ממוקדות בהווה, נוכל להקרין את המסר הזה גם לבני המשפחה האחרים. נוכל להגיד לשמיניסטית שלנו שיש לה הזדמנות לתרגל ריכוז מחשבתי ודבקות במטרה דרך מבחני הבגרות. נעיר את תשומת ליבה של בת השירות לכך שהיא מקבלת השנה שיעור חשוב ביותר על התמודדות עם תסכולים. נחזק את האימא הצעירה, שאין גבול לחשיבות של מה שהיא עושה – מעצבת גוף ונפש של נשמות בתחילת דרכן. למתמודדת עם מתבגרים נציע להתבונן פנימה, לראות מה בהתנהגות שלהם הכי מקפיץ אותה וללמוד על עצמה. כדאי לנו לחזק את עצמנו, יש לנו המון מה לתת לצאצאינו.

מתוך גיליון אב התשע"ח

הפוסט מתי כבר יגיע היום הופיע לראשונה ב-פנימה.