'גדול אמני הסטנדאפ של ישראל'. ישראל קטורזה. צילום: אביטל הירש

השנה היא 2017, אני בתחילת הקריירה שלי כסטנדאפיסטית צעירה, יושבת עם חברה וחולמת בהקיץ. “את יודעת מה בא לי?“ אני זורקת לעברה. “נו“, היא עונה ונוגסת במשולש הפיצה השישי בעוד אני נעמדת ופורשת ידיים לצדדים, “בא לי להיכנס לבמה, ושיאהבו אותי כמו שאוהבים את קטורזה, הוא אהוב כזה, כולם אוהבים אותו“.
“טוב שלא אמרת סיינפלד“, היא נחרה בבוז, “יש לך קילומטראז‘ ארוך עד קטורזה“. לא התערערתי, רק עניתי בשקט: ‘אני מעדיפה לחלום רחוק‘.
ארבע שנים וקורונה מאוחר יותר, אני יושבת עם ישראל קטורזה, אחת הדמויות האהובות והחיוניות למורל המדינה בעשרים וחמש השנים האחרונות, לריאיון אדר חגיגי בשנה שהיא, איך נאמר בעדינות, קצת פחות משעשעת.
“אני מברך את יתרונות התקופה הזאת“, הוא מפתיע כהרגלו, “לא צריך לקום מוקדם, אנחנו בנחת עם הילדים בבוקר. אני לא יכול לסבול את הלחץ של הבקרים, ההסעות, הלימודים… עכשיו כולם פה סביבי, ואני יכול לשמור עליהם הכי טוב“. בעוד רובנו מתחרות בימים אלו על התואר הלא נחשק של אימהות שוקעות במיוחד, המייחלות לשגרה של מוסדות לימוד הפתוחים ברציפות ואפס בידודים, המילים של קטורזה לא מובנות מאליהן. למי מכן שמרימה גבה בפקפוק, נזכיר כי ישראל הוא אב לשבעה, “שישה שלי והשביעית גם היא שלי“, הוא אומר ומתכוון לבתו הבכורה דורין (30), שהגיעה בעסקת חבילה יחד עם אשתו סורלה.
ששת הגמדים הנוספים, דור (20), עידן (19), עדן (15), ליעד (14), אדל (8), והקטן שבחבורה עידו אשר (5), הפכו גם הם לכוכבים בתקופות הסגר, ושיחקו תפקידי מפתח בלא מעט סרטונים שהעלה ישראל לעמוד האינסטגרם שלו. שאלות הרות גורל, כמו מי אחראי על הוצאת הזבל בבית של תשע נפשות, ומהן הסנקציות המוטלות על מי שמסרב להתקלח, זכו למענה שהיה מנחם כל אמא שוקעת באשר היא.

מצוין בקושי

"אני לא פועל בשביל הקידום האישי שלי. באמת ניתנה לי האפשרות והזכות לשמח אנשים". צילום: אביטל הירש

המסורת העיתונאית של ימינו מכתיבה נוהג ברור לנסות ולהוציא ממרואיינים מפורסמים את סיפור הילדות שלהם, הטלנובלה הפרטית שלהם שהובילה אותם, איך לא, לחיי הזוהר והתהילה. אני מחליטה להצטרף לחגיגת ה“טרגיאלטי“ ולנסות בעצמי, אך מהר מאוד מגלה כי אפשר להגיע לגדולות גם עם הורים טובים ומשפחה מתפקדת. מפתיע.
הרבה אנשים מצחיקים מספרים על ילדות קשוחה. מה הסיפור שלך?
“תראי, קודם כל היו לי משקפיים. המשקפיים, שהפכו לסמל המסחרי שלי, היו סמל לא משהו אז. דבר שני, סבלתי מאוד בלימודים. לא הייתי מסוגל להקשיב, הראש שלי קפץ לכל מיני מקומות. בזמנו קראו לילדים כאלה חמורים. היום זה אחרת לגמרי, היום זה חמורים – אבל עם רישיון“, הוא מדייק. “יש לך אבחונים, הפרעות, לכל דבר יש הגדרה מתאימה. אחד הילדים שלי עבר אבחון, והעברנו אותו בית ספר. במקום החדש הוא ממש פורח, לומד בכיתה קטנה, מקבל יחס אישי. לי לא היה את הלוקסוס הזה, למדתי עם כולם, ואף אחד לא באמת ניסה להבין אותי או להקשיב לי. באסיפת הורים מדדו אותי רק במספרים ובציונים, לא בנפש. היום המורים כבר לא ממספרים אותך, הם כותבים מילים, כשאתה כותב זה יותר רגשי. ככה הדימוי שלי היה – האם אני ‘מספיק‘ או ‘בקושי‘, בחיים לא קיבלתי ‘מצוין‘. קיבלתי את ההרגשה שאני בחיים לא אצטיין בכלום, מצוין היא מילה אמביציוזית מאוד… אבל אני לא. הרגשתי אהבל ושונה“.
אני שואלת אותו מתי הממושקף עם הפרעות הקשב הפסיק להרגיש ‘מספיק בקושי‘ והתחיל להרגיש שהוא ‘מצוין‘, והוא מפתיע, “אני לא חושב שאני מצוין, אני גם לא יכול להיות מצוין. כדי להיות מצוין צריך להיות טוטאלי, אני לא אוהב להיות טוטאלי, אני מעדיף להיות טוב מאוד בכמה דברים מאשר מצוין בדבר אחד“.
אבל אתה נתפס כמצוין בתחום שלך.
“כל מה שאגיד עכשיו יישמע כאילו אני עף על עצמי, אבל בכנות – אף פעם לא ראיתי בעבודה שלי אתגר מקצועי, ראיתי בה שליחות. קשה להגיד ‘שליחות‘ כי משלמים על זה, אבל אני אגיד לך משהו מהלב: הייתי עושה את זה גם אם לא היו משלמים לי. אם הייתה לי עבודה אחרת, והיו מבקשים ממני ‘בוא תתנדב פה ושם‘, הייתי עושה את זה בשמחה.
אני לא פועל ממקום של קידום עצמי, אלא כי באמת ניתנה לי האפשרות והזכות לשמח אנשים. גם כשאני בא לשבעה, יש לי את היכולת לגרום לאנשים לשכוח לרגע מהטירוף שלהם, מהכאב, אני משתמש ביכולות האלה. אני לא חושב על משהו מעבר לזה“.

חיוך של אבא

המשקפיים שהפכו לסמל המסחרי. צילום: Joseph Pal

"הדבר הכי חשוב שמחזיק אותי הוא המשפחה". קטורזה עם שניים מילדיו. צילום: אביטל הירש

ישראל (52) נולד בנאנטר שבצרפת, בן לזוג עולים מאלג‘יר. כשהיה בן ארבע עלתה משפחתו לארץ והשתכנה באשדוד. אני מספרת לו שגם אני עליתי בגיל ארבע מצרפת, ושנינו עושים קולות של שני מרוקאים שגילו זה את זה על אוניית מעפילים.
הוא גדל בבית מסורתי וחם, וניכר כי מושרשת בו יראת כבוד עמוקה להוריו. כבר בגיל 16 נכנס למסגרת צבאית ופנימייתית, שעיצבה את ראשית חייו. רק כתשע שנים מאוחר יותר, ואחרי שלוש שנות קבע, שבמהלכן כבר התנסה בסטנדאפ, יצא חזרה לאזרחות.
“כבר מגיל תיכון אני במשמעת צבאית. ישנתי עם אנשים בחדר, תחת משטר. רק פעם בשבוע ראיתי את הבית. אתה מסיים ללמוד והולך שמאל-ימין-שמאל לחדר האוכל, שמאל-ימין-שמאל לחדר שלך. תקופה קשוחה“, הוא מסכם.
מה זה עושה לילד בגיל כל כך צעיר?
“כל החיים שלי הוביל אותי דבר אחד: לרצות את אבא שלי. גם את אמא, אבל בעיקר את אבא. הוא תמיד היה איש התרבות, הישראליות. אבא שלי דיבר עברית, קרא עברית. אמא לא. כל דבר שחשבתי שיעשה לו טוב – עשיתי. גם אם לא אהבתי, גם אם סבלתי. אם לא רציתי ללכת בשבת לבית הכנסת – אז הלכתי. תמיד אהבתי לראות את החיוך שלו כשאני נכנס לבית הכנסת.
הכי אהבתי את הפיוטים שכולם שרים ביחד“, הוא נזכר בנוסטלגיות, “בילדות לא נתנו לי לשיר, והיום בבית הכנסת הקהילתי אני זה שמפייט ושר. אבא אף פעם לא הכריח אותי להגיע לבית כנסת, אבל הייתי רוצה להגיע רק בשביל החיוך שלו, בשביל הנחת. היו לנו כיסאות צמודים זה לזה, וגם אם לא היה לי כוח, הייתי מקפיד להגיע“.
אביו נפטר בגיל 85, בשיבה טובה, וגם לאחר לכתו ישראל מרגיש מחויבות עמוקה אליו. “בשנותיו האחרונות הוא אמר לי שוב ושוב: ‘ישראל, תגיד עליי קדיש‘. לא מזמן שאלו אותי: ‘אם היית יכול להחליף מילה עם אלוקים, מה היית מבקש?‘ אמרתי שהייתי מסדר לאבא גן עדן. בינתיים אני משתדל להקפיד על קדיש“.
אתה חושב שכשהוא נפטר הוא היה מרוצה ממך? מהמקום שלך בחיים?
“בטח. מיליון אחוז. עוד כשהייתי חייל בקבע התנסיתי בסטנדאפ, וכשהחלטתי לעזוב את הצבא ולהיכנס לתחום, חששתי מהתגובה שלו. הוא לא הכיר את העולם הזה, הוא ראה בסטנדאפ סמים וסיגריות, והיה מריח מהבגדים שלי ריח סיגריות חזק. בכל פעם הייתי מבקש מהמנהל שלי: ‘תגיד לבעל הבית שיבקש שלא יעשנו בזמן ההופעה‘, כאילו שזה בכלל אפשרי… לא רציתי שהוא יתבאס ממני, אבל לאט לאט זה תפס תאוצה, והוא ראה אותי בעיתונים.
יש מדור בידיעות אחרונות עם לוח הופעות. הוא היה עוקב קבוע בכל שישי, קונה עיתון כדי לראות איפה אני מופיע. אם היו שבועות שלא הופעתי בקופות פתוחות, אמרתי למנהל שלי: ‘תפרסם אותי בכל זאת, אני רוצה שאבא שלי יראה ולא ידאג לי‘. הוא הספיק להכיר חמישה ילדים שלי, לראות אותי בטלוויזיה, בהופעות, בהצגות, הוא כבר העריך אותי. אני חושב שאפילו הפתעתי אותו לטובה“, הוא מחייך.
איך אתה זוכר את התקופה שבה שמך ומשקפיך עוד לא הלכו לפניך?
“אני זוכר איך בתחילת הדרך אף אחד לא הכיר אותי. הגעתי לאיזה פאב, ועל המודעה בכניסה היה רשום ‘גדול אומני הסטנדאפ ישראל קטורזה‘. זו הייתה תקופה שבה אני עצמי לא ידעתי שאני סטנדאפיסט. השומר לא נתן לי להיכנס, אני מצביע על הכיתוב ואומר לו ‘זה אני, זה אני‘. והוא מצידו אומר לי ‘אני מחכה לבעל הבית‘. אלו היו ימים אחרים, היום הצחוקים מתחילים כבר בוואן שלנו בדרך להופעות, יחד עם כל הצוות“.
31 שנה של הופעות והצגות, קמפיינים והצלחה מדהימה. אני מספרת לעצמי שבשלב שלך אתה כבר לא צריך להתאמץ על הבמה, אני טועה?
“את רוצה לשמוע משהו מצחיק? לפני יומיים התארחתי אצל קרן מרציאנו באולפן. את יודעת כמה דפק לי הלב? אולי כי לא הופעתי שנה שלמה ופתאום רסיסי תהילה. אבל עדיין, חובת ההוכחה קיימת כל הזמן. אולי לא ההוכחה, אלא יותר רצון לא לאכזב. כשאני מגיע לאירוע חברה, חשוב לי שיהיו מבסוטים, לא רוצה שירגישו ‘כבר שמענו, כבר מכירים‘, בגלל זה אני אף פעם לא עובד עם שעון. אז מה אם התחייבתי על 45 דקות? אני לא רואה בזה עבודה, אני רוצה שאנשים יהיו מאושרים. אני ממעט להתראיין בטלוויזיה, אבל אתמול התקשרה אליי אופירה אסייג לבוא ולדבר אצלה בתוכנית. את יודעת למה הסכמתי? כי היא אמרה לי: ‘ישראל, אנחנו בסגר, בוא נעשה לעם ישראל קצת שמח‘“.

היה בין האומנים הראשונים שהפסיקו לעבוד בשבת. קטורזה. צילום: אביטל הירש

בשיא הקריירה שלך יש בך פחד שפתאום הכל ייגמר, שתפסיק להיות רלוונטי?
“אני לא מפחד. אפילו לא לרגע. אני לא רואה במה שאני עושה איזה משהו יוצא דופן. אז אנשים לא יקנו כרטיסים? מה אני אכריח אותם? אני לא יכול לשלוט עליהם. אני יכול לעשות את המיטב שלי, לשקף איך אני רואה את העולם. גם הסגר הזה, אני לא יכול לשלוט עליו, אני לא יכול לפחד ממנו. אני יכול לפחד רק מדבר אחד: שאני לא ארצה לעבוד או אשב בבית ואגיד ‘מה אכפת לי‘. אנשים יבואו אם יהיה אכפת לך מעצמך ומהקריירה שלך, הם מרגישים את זה. אני 27 שנה עם אותו מופע, כל הזמן מוריד ומחדש דברים, והוא מצליח“.
קטורזה פורש את משנת חייו, ואני עוצרת לרגע כדי לעבד את הדברים של האיש העניו והמצליח הזה, שאומר לי בדרכו: לא עלייך המלאכה לגמור, אבל את לא בת חורין להיבטל ממנה.
“אם יפסיקו לאהוב אותי אני אמשיך בעשייה שלי במקום אחר“, הוא מבהיר, “אני לא מפחד. אני זז קדימה. עכשיו למשל אני עסוק בהצגת תיאטרון חדשה, ואני נהנה בה בטירוף. אני תמיד אחפש את המקום הבא. תראי את ציפי שביט, שנים שהיא על הבמה, היא אוהבת את מה שהיא עושה, ולכן היא תמיד תהיה רלוונטית ואהודה. היא לא מהאנשים שעסוקים במחשבות על האם זה ייגמר, היא פשוט נהנית מהדרך.
אני משתתף בפסטיגל, ותמיד יש לי את השיחה הזאת עם המנהל שלי – הרי אני מרוויח במופע שלי פי חמישה מאשר בפסטיגל, אז למה לי? כי אני נהנה. אז מה אם זה חמש הצגות ביום. אני פוגש היום צעירים שמספרים לי שהם גדלו עליי בפסטיגלים של פעם. אני משחק גם בתיאטרון דימונה, מה אני צריך את זה? לנסוע רחוק, להרוויח פחות? כי אני פה בשביל הכיף והעשייה. אני חושב שזה המפתח להישאר ולשרוד כל כך הרבה זמן, ובעיקר להפסיק לפחד, פשוט להיות. ואת יודעת, הדבר הכי חשוב שמחזיק אותי הוא המשפחה שלי – בפרט בשנה האחרונה – כשיש לך משפחה ואישה שנותנת ביטחון שהיא תהיה שם תמיד, גם במצב פחות טוב, זה מחזיק אותך נגד הכל“.
אפרופו אתגרים בעבודה, איפה פגשה אותך הקורונה במרץ 2020?
“הפתעתי את עצמי. לא הראיתי חולשה בכלל. הקורונה גרמה לי לגלות על עצמי דברים מפתיעים ממש. עשיתי סרטון מחאה עבור עובדי במה, הרגשתי שאני בא אל הקורונה עם ביטחון כלכלי, והם באים בלי שום בסיס או תקווה כלכלית, ופתאום הבנתי כמה אכפת לי, שהמצב הכלכלי המסודר והמקום שהגעתי אליו לא הכניסו אותי לבועה שחשבתי שאני נמצא בא. לכאורה, מה הייתי צריך ‘להתלכלך‘ עם סרטונים ולעמוד על בימות המחאה ולזעוק? זה יכול לכאורה לפגוע בתדמית ה‘מאמי‘ שלי, אבל באמת שכאב לי ובאמת שדאגתי. זה לא סותר את העובדה שהיום אני פרזנטור של משרד הבריאות לעידוד השמירה על ההנחיות. אדרבה, אני רוצה שנשמור על ההנחיות כדי שנחזור להופיע כמה שיותר מהר. כשזעקתי את זעקת עובדי הבמה, הבנתי כמה אכפת לי.
הקורונה שינתה את העולם, ובהכרח גם את ההופעה שלי“, הוא משקף תפנית עמוקה יותר, “בפעמים הבודדות שהיה אפשר להופיע בין הסגרים, פתאום הרגשתי כל כך לא קשור עם התוכן הרגיל שלי. אני כבר לא יכול להגיד: ‘באנ‘ה, בפעם האחרונה שטסתי… מי טס? מה טס?‘ הרגשתי שהקורונה ביגרה אותי, אני תמיד הייתי ילד, יש בי ילד, אבל הקורונה כבר גידלה אותי להיות בר מצווה, עליתי לכותל“.

סוף שבוע רגוע

"תמיד הייתי ילד, אבל הקורונה ביגרה אותי להיות בר מצווה". צילום: אביטל הירש

אחת ההחלטות האמיצות ויוצאות הדופן שקיבל קטורזה במהלך הקריירה שלו היא ההחלטה שלא להופיע כלל בסופי שבוע. כבר שנים רבות שהוא מקפיד על ערב שבת (המכונה בלעז: ליל שישי) ומוצאי שבת נטולי הופעות, החלטה שעלולה להיחשב כסוג של התאבדות מקצועית במחוזות הברנז‘ה התל אביבית. הסיפור שעומד מאחורי ההחלטה הזאת הוא לא פחות ממדהים.
“לפני כמה שנים הייתי בצימר עם אשתי. בעל הצימר אמר לי שהוא הולך לבקר רב מוכר ובעל שם בנהריה, והציע לי להצטרף. נסעתי איתו. נכנסתי אל הרב, והוא שאל אותי ‘מה אתה עושה?‘ עניתי שקומדיה. ‘על מה אתה צוחק?‘ עניתי ‘על האישה, הילדים‘. ‘מה אתה מדבר על האישה?‘ אמרתי שהיא לא מבשלת, לא נעים – מה אני אעשה לו קטעים בחדר?
ואז הרב שאל אותי מה אני רוצה, אמרתי שהאמת היא שכלום, וביקשתי רק שיברך לי את המשפחה. רגע לפני שיצאתי אמרתי: ‘אני יכול לשאול שאלה? תשמע, אני מופיע גם בימי שישי, זה בסדר? כי כולם אומרים שאין בזה ברכה‘. הוא ענה לי: ‘אתה עושה דבר נפלא, אתה משמח אנשים, ויבוא היום שכבר לא תצטרך להופיע בשבת‘. ככה יצאתי משם, והלכתי עם התשובה שלו במשך הרבה זמן“.
הכדור נותר בידיו של קטורזה, התשובה המעומעמת של הרב העסיקה אותו, וזמן קצר לאחר מכן הגיע השינוי. “אחרי כמה שבועות אמרתי לאשתי: ‘אולי אני כבר במקום הזה שהרב דיבר עליו? אולי אני כבר לא צריך את זה?‘ וככה הפסקתי להופיע בשבת“, הוא מספר, “אני חושב שאני בין הראשונים שפתחו קופות בימי חול. זה לא היה קיים בשעתו בכלל. אחריי עוד כמה אומנים הפסיקו להופיע בימי שישי. האמת? הייתי מבסוט מההחלטה, פתאום יכולתי להישאר בסעודה המשפחתית גם לפיצוחים, לפירות ולתה, ליהנות מהילדים, בלי להילחץ שאני צריך לרוץ. בהמשך התפתיתי גם לא להופיע במוצאי שבתות“, הוא אומר בקריצה, “וככה כל השבת אני במנוחה טוטאלית. ההחלטה הזאת, לא להופיע בסופי שבוע, יצרה לי עומס עבודה במהלך השבוע. יותר הופעות מוזמנות, וכשכבר כן נפתחות הופעות עם כרטיסים – הן נמכרות מהר מאוד“.
אז אני יכולה לכתוב ששבת הביאה לך ברכה?
“לגמרי. אני חושב שהרב היה חכם בכך שהוא לא אמר לי בַּמקום להפסיק להופיע. הוא לא יצר אצלי אנטי, הוא פשוט בירך אותי והראה לי את הכיוון. אני מאמין באנשים שיש להם כוח, והכוח לא חייב לבוא לידי ביטוי ביכולת לשנות אותך מיידית, או לגרום לך לזכות בלוטו, אבל לגרום לך למלא טופס? להביא לך חכה ולא את הדג עצמו? זה מה שתפס אותי“.
אם כבר מדברים על זמן משפחתי, מי מחקה את מי בשולחן שבת? הילדים צוחקים עליך?
“היום התראיינתי אצל גורי ברדיו, הוא אמר לפרטנרית שלו: ‘את צריכה לבוא לקטורזה הביתה להבין כמה יורדים עליו…‘ כולם אצלנו יורדים עליי“, הוא אומר בחיוך, “וגם אחד על השני, אבל בקטע טוב ומפרגן. גם בהופעות שלי אני לא ארד על אשתי בקטע מעליב, רק על דברים שהיא יודעת וזורמת איתם, זה אגב לא מובן מאליו בכלל שהיא מפרגנת“.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה אדר. להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט עושים שמח: הניה שוחט במפגש פסגה עם ישראל קטורזה הופיע לראשונה ב-פנימה.

הילדה המוזרה של השכבה. צילום: פנחס ברחי

משקפיים מגושמים, שיער קצר ולבוש קצת משונה. ממש במילים אלו מתארת הסטנדאפיסטית רביטל ויטלזון יעקבס (40) בריאיון אישי לפנימה את הילדה שהייתה. "הייתי ממש, לא נעים לומר, מוזרה. ילדה מלאה בעוצמות ודמיונות, שלא הלמו את מצבי החברתי. למעשה בראייה לאחור אני מבינה שלא קראתי נכון את התמונה החברתית והגבתי באופן לא תואם לסיטואציה".

אם היו אומרים לילדה הקטנה והדחויה הזאת שיבוא יום והיא תמלא אולמות שיוכרזו כ-sold out במהירות, שקהל גדול יגיע כדי לצפות בה על הבמה והיא תיחשב לאחת הסטנדאפיסטיות היותר מצחיקות שהצמיחה הציונות הדתית, היא הייתה כנראה מתגלגלת מצחוק בעצמה.

"תמיד הייתי הילדה הלא מקובלת", היא ממשיכה לתאר בכנות מכאיבה, "זאת שאין לה חברים בגילה, זאת שנמצאת לבד כל אחר צוהריים, זאת שהחופש הגדול עבורה הוא מדבר שלם של בדידות. ידעתי שכל הזמן קובעים דברים ואני לא בלופ. היו עובדים עליי הרבה בטלפון ומעבירים לי פתקים אנונימיים נוראיים".

מקרה כואב במיוחד זכור לה כאשר הוזמנה סוף סוף לישון אצל חברה מהכיתה. "במהלך הלימודים הבנים הוציאו לי מהתיק את התחתונים ותלו אותם למעלה על הלוח". לתחושתה של רביטל, השונות שלה היא שגרמה לה להיות מושא ללעג. האם הייתה באמת שונה או שרק בדמיונה היא מצטיירת כך? אין לדעת.

מה לדעתך גרם לילדים להתנכל דווקא אלייך?

"הייתי משונה למראה ולמשמע, מתווכחת ונלחמת ומעצבנת. הייתי משקרת המון כדי למשוך תשומת לב. כל הדברים האלו גרמו לחיכוכים בלתי נגמרים".
על התמודדותו של הצוות החינוכי מול הסיטואציה, יש לה רק מילים טובות להגיד. "אני זוכרת שההורים שלי ממש ניסו לעזור ועירבו את המורה ואת המדריכה מבני עקיבא. המורים תמיד היו נותנים לי להרגיש בעלת ערך וחכמה, הציבו אותי בהמון משימות ופעילויות כדי שארגיש חלק".

רביטל היא אם לחמישה מכפר הרא"ה. מלבד ההופעות שלה, אותן היא מכנה כ"סטנד-אפ אימהות עייפות", היא כותבת טור אישי ב"מקור ראשון", מתחזקת חשבון פייסבוק פופולארי בו היא מעלה את הגיגיה השנונים ומפיקה סרטונים שהופכים ויראליים תוך זמן קצר. נראה שאת האהבה והחום שחיפשה אז לשווא, היא מקבלת היום במנות גדושות.

מתי הגיע השינוי?

"כשעברתי לחטיבה ידעתי שנפתחת בפניי הזדמנות – כי היו שם עוד המון ילדים וילדות שלא הכירו אותי. זה בהחלט היה חלק מהשינוי, אבל לא רק. לקראת כיתה ח', כשניסיתי להשיג את תשומת ליבם של ילדים חדשים, התחלתי להבין איפה החוזקות ואיפה החולשות שלי. שם מצאתי את ההומור".

חוש ההומור של רביטל התחדד והתפתח, והיחס שקיבלה מבני גילה החל להשתנות לטובה. "התחלתי לבחון את התגובות הסביבתיות להתנהגויות מסוימות שלי, הפסקתי חלק מהן והתחלתי עם התנהגויות אחרות. חלפה עוד שנה, ובכיתה ט' מצאתי את מעמדי החדש כליצן האהוב של הכיתה, ואפילו רכשתי לי כמה חברות טובות מאוד".

על אף ההישגים המרשימים אליהם הגיעה מאז, רביטל לא שוכחת את שנות ילדותה המורכבות. "הייתי אומללה ובודדה, ובעיקר מתוסכלת. ילדה עם המון המון אנרגיות ורצון לתקשורת. הייתי משחקת עם השכנים ועם בובות ברבי רק כדי לבטא את עצמי. חד משמעית חלק ממה שאני היום כאדם, ובטח כאימא, נובע מהימים ההם", היא מסכמת. "עדיין יש לי פחדים חברתיים וחוסר ביטחון, ולדעתי בכל פעם שאני עולה על הבמה – משהו בי פשוט עדיין מחפש אהבה ומחיאות כפיים".

עולם הדממה

שלוש שנים לא דיברנו איתי, בכלל. צילום: רעות קורנברג

גם את השחקנית חנה כהן אלורו (35), אם לחמישה ממושב שוקדה שבעוטף עזה, אתן רגילות לראות על הבמה, כשהיא מצחיקה או מרגשת אתכן עד דמעות. כשרואים את שפע הביטחון העצמי שלה בהופעות, ואת החיוך שלא מש מפיה, שיורה בדיחות בקצב מסחרר, קשה להאמין שלאורך כל שנות ילדותה סבלה מחרם חברתי קשה מאוד.

"זה התחיל כבר בכיתה א'. הייתה דינמיקה כיתתית לא טובה ומלכת הכיתה סימנה אותי, לא אהבו אותי ועשו עליי חרם רציני", היא פותחת גלויות. כשהיא מתארת את התקופה הארוכה והקשה שעברה, הדברים נשמעים בלתי נסבלים אפילו לאדם מבוגר, קל וחומר לילדה בת 6.

"במשך שלוש שנים לא דיברו איתי בכלל. אף אחת. חייתי בעולם הדממה מכיתה א'. התקווה היחידה שלי אז הייתה הבנים מהשכונה שלי. הייתי משחקת איתם אחר הצוהריים והייתה לי ממש את חבורת הבנים שלי. הקמתי איתם מחנה ונרשמתי לחוג קראטה. כשגדלנו יותר, הבנות שנאו אותי גם על זה, כי הבנים היו חברים שלי. הם היו משענת חיי, חברי הילדות שלי".

"כיתות ה'-ו' היו בשבילי גיהינום עלי אדמות. בת המצווה שלי הייתה זוועה. בכיתות ז'-ח' הייתה קצת הקלה אבל עדיין היה נורא".

התקופה הקשה שעברה, הסתיימה באחת, עם כניסתה לאולפנה. "רק אחרי כמה שנים הצלחתי להבין את גודל הזוועה שעברתי. באולפנה, כשפתאום לראשונה בחיי היו לי חברות, לא הבנתי למה הן אוהבות אותי, כל הזמן חיכיתי לרגע שבו הן יעזבו אותי. היו לי כל מיני תאוריות על עצמי, שאני בן אדם בלתי נסבל, שאי אפשר לאהוב אותי. עד היום בכל סיטואציה חברתית של הרבה נשים קשה לי מאוד ואני צריכה לנשום עמוק. זה מדהים, כי זה המקצוע שלי. בסופו של דבר, רק ביום שבו עזבתי לאולפנה התחלתי לחיות. האולפנה היא הנס של החיים שלי"

איפה הכעס הזה נמצא היום?

"אחרי עבודה שעשיתי עם עצמי, אני במקום אחר. אני מבינה שלפעמים בנות מתנהגות בצורה מסוימת כתוצאה מקנאה. יש גם אנרגיות בין אנשים, לפעמים אתה פוגש מישהו שנוגע לך בנקודה כואבת מאוד בקישקע, וכילד אתה לא מסוגל להבין את זה. יש גם הרבה משחקי כבוד, מי שרוצה שמלכת הכיתה תאהב אותה – היא זאת שתהיה הכי מגעילה אלייך".

היום, כשעולים בה זיכרונות פוצעים, היא כבר יודעת איך להתמודד איתם. "אני מזכירה לעצמי שהבנות האלו הן לא העניין. העניין הוא שאני הייתי צריכה לעבור את זה, זה המסע שלי. אני מעודדת את עצמי ואומרת 'תראי את כל היהלומים שאת עושה מהפחם הזה היום!', אני מזכירה לעצמי שלא הייתי מי שאני כאדם בוגר, לולא מסע החיים הזה, ולא הייתי מוותרת עליו, עם כל הכאב שהיה בו. הוא מאוד בנה אותי".

מהפך

כמו קודמותיה, גם הסיפור של ברוריה ברטלר (43), אינו פשוט. החרם עליה נמשך אומנם זמן קצר בהשוואה לסיפוריהן של רביטל וחנה, אך הוא התרחש גם בשכונה ולא רק בכיתה, והמשקעים והצלקות שהותיר בליבה עמוקים מאוד. עבור ילד, משתפת ברוריה, גם תקופה קצרה יכולה לחולל טראומה משמעותית ומטלטלת.

חוויה שנחרטה לכל החיים. ברוריה ברטלר. צילום: סיגל קרימולובסקי

"גדלתי בפרדס חנה, בבית מתוק להפליא, עם הורים אוהבים מאוד ומחבקים. נולדתי לתוך מציאות של אבא חולה לב, וככל שהשנים נקפו – הלך החולי והתגבר", היא פותחת, "כילדה טיפלתי בו והייתי מלווה אותו לבית החולים. נדרשנו להתנהג בהתאם וחיינו כל הזמן תחת ההרגשה שהוא עומד למות".

היא הייתה ילדה טובה מאוד וחרוצה, כהגדרתה, אך חסרת ביטחון ונחבאת אל הכלים. "שמנה עם שם ארוך שאוהבת ללמוד", היא מתארת בחיוך. "בכיתה ו' התרחש החרם והוא נשאר איתי כמכתש בתוך הלב עד היום. חברה טובה מאוד שלי, שסמכתי עליה, סחפה אחריה כיתה שלמה בגלל ריב קטן שקרה בינינו. הבנים והבנות לא דיברו איתי, לעגו לי, התנכלו אלי, לא הזמינו אותי לשום דבר. לא יכולתי להסתובב במסדרונות בית הספר. אני ממש זוכרת איך הייתי בורחת מהכיתה, לא נכנסת לשיעורים, והמנהל היה מלווה אותי חזרה. המורה ניסתה לדבר עם התלמידים והייתי מאוד מובכת מזה. דיברו עם הוריה של אותה חברה טובה אך ללא הועיל".

באותם ימים סבלה ברוריה מסיטואציות חברתיות קשות והייתה בורחת הביתה תדיר. "המנהל הציע שאבקש סליחה, אבל משהו בי סירב להיכנע. ידעתי שאני לא אשמה ואין לי על מה להתנצל".

מה עם אימא שלך? הצוות בבית הספר?

"אימא מאוד ניסתה. כולם ניסו ולא הצליחו. הכוח החברתי היה חזק כמו גל, כל הכיתה נסחפה. אני לגמרי יכולה לראות את זה קורה גם היום, איך חבורה שלמה יכולה להרוג ילד אחד".

"היה שם הרבה בכי וכאב במשך שבוע וחצי, עד שילדה אחת החליטה להתרצות ולבקש ממני סליחה. וככה, בדיוק כמו גל הפוך, אחת-אחת הן הגיעו להתנצל. אבל מאז אני לא אותה ברוריה. לא יכולתי להמשיך להיות אני, הבנתי שמשהו בי חייב להיות חזק יותר כדי שלא ירמסו אותי, וגם אם אני בעצמי אצטרך לרמוס או להיות ליצן הכיתה – אעשה זאת רק כדי לא להמשיך להיות אותה ברוריה".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה סיוון. להצטרפות למגזין כבר היום לחצי כאן >> https://bit.ly/2UL0Jrt

הפוסט לא חראם? מפורסמות שעברו חרם מדברות הופיע לראשונה ב-פנימה.

לאחרונה שוטף את הרשת בארץ ובעולם גל של תמונות לפני ואחרי באתגר הנקרא 10yearschallenge, אתגר עשר השנים, וכמו כל תופעת רשת צץ משום מקום וצבר תאוצה בקרב מיליוני גולשים. אנשים מפורסמים יותר ומפורסמים פחות העלו בחודש האחרון תמונות שלהם משנת 2009 ותמונה עדכנית מהשנה הנוכחית, כשבדרך כלל יש כמובן, הבדל ניכר בין התמונות. מאחורי האתגר הזה, ככל הידוע לי, לא עומד עיקרון ערכי כלשהו, אך אין ספק שזהו טרנד חביב למדי וצהוב להפליא, כמו שבתוך תוכנו, כולנו אוהבים.

View this post on Instagram

2019<——>2009 . . #לא_מתלונן

A post shared by Idan Amedi | עידן עמדי (@idan_amedi) on Jan 16, 2019 at 4:14am PST

View this post on Instagram

מפה לשם, אמנם עברו 11 שנים אבל עדיין תופס, לא? ? שבוע טוב אהובים! ❤️ אגב, כרטיסים אחרונים למערת צדקיהו? #10yearschallenge

A post shared by Hanan Ben Ari חנן בן ארי (@hananbenariofficial) on Jan 27, 2019 at 6:42am PST

אתגר עשר השנים – מתוך עמוד האינסטגרם של הזמרים עידן עמדי וחנן בן ארי.

גם פוליטיקאים רבים הצטרפו לאתגר, וברקע הבחירות הקרבות, קוראים לגיוס קולות נוספים על ידי העלאת תמונות לפני ואחרי של עשייתם הציבורית. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שידוע בשימוש הנרחב שלו ברשתות החברתיות וההתמצאות בטרנדים החמים – הצטרף בכמה תמונות של לפני ואחרי 10 שנים.

View this post on Instagram

#10yearchallenge

A post shared by Benjamin Netanyahu נתניהו (@b.netanyahu) on Jan 17, 2019 at 2:52am PST

מתוך עמוד האינסטגרם של בנימין נתניהו.

עכשיו תורן

בדור עם קשיי קשב וריכוז כמו שלנו, אנחנו לא מסתפקים רק באתגר אחד.
בשבוע האחרון הגיח ברשת אתגר חדש, שבשקט בשקט הפך לתופעת רשת של ממש בקרב בנות המגזר הדתי והחרדי.

קבוצת התמיכה הגדולה בעולם, יונת קפלן. צילום: חיה כהן

בקבוצת הפייסבוק לנשים "עכשיו תורי", החלה יוזמה קטנה בשם – "10 דברים שלא ידעתן עליי" בו משתפות בנות הקבוצה בעשרה פרטי טריוויה עסיסיים על החיים שלהן. בימים האחרונים, מספרים לנו מהנהלת הקבוצה, עלו אלפי פוסטים של נשים בקבוצה ששיתפו בעשר עובדות על עצמן וזכו למאות ואלפי לייקים זו מזו, תוך פרגון הדדי והמון הזדהות.

"קבוצת התמיכה הגדולה בעולם אני קוראת לה," אומרת יונת קפלן, מי שעומדת מאחורי הקבוצה. "זו קבוצה שהוקמה בדמדומי חופשת הלידה של הילד הרביעי שלי, בלילה אחד, עם שם שבא מהבטן – כי ככה הרגשתי, שעכשיו תורי ועכשיו תורה של כל אחת. בן לילה וחצי מנתה עכשיו תורך כ- 4,000 חברות שהרגישו שיש פה הכלה וחיבוק מסוג שלא מצוי כל כך ברשת. בזכות המנהלות היקרות שאיתי, יפעת ויעל, ובזכות החלטות שקיבלנו כשיצאנו לדרך, אנו מקפידות שלא תהיה בריונות מקלדת, פגיעה, אלימות, שפיטה וזלזול. חברות הקבוצה יודעות שיש פה נשים אדירות שתרמנה אותן מכל משבר ותענקנה את העצה הטובה "ביותר וסיעור המוחות האיכותי ביותר."

עכשיו תורך היא קבוצה סגורה לנשים מהציבור הדתי והחרדי, ומונה כיום למעלה מ-45 אלף נשים. האתגר '10 הדברים שלא ידעתן עליי' התחיל כפוסט ככל הפוסטים בקבוצה, אך במהרה צבר תאוצה וסחף אחריו את אלפי בנות הקבוצה ואף יצא גם החוצה אל עמודי הפייסבוק הפרטיים. אחת הנשים ששיתפה באתגר גם בדף הפרטי שלה היא הסטנדאפיסטית רעיה כהן, שמספרת מדוע הטרנד כל כך תפס אותה.

כוח נשי. רעיה כהן

"יש אתגרים שנוגעים בי במיוחד. אני רגילה לראות פעמיים ביום טרנדים למיניהם ולא תמיד זה עושה לי את זה, הפעם איכשהו שקעתי לתוך זה וקראתי עוד אחד ועוד אחד, נורא עניין אותי לראות מה אנשים בחרו לספר על עצמן. הרי יש מלא דברים שאף אחד לא יודע עליהן וכל אחת בחרה את הסיפור הקטן הזה הנוגע ללב, או המצחיק. הדבר היפה הוא, שכמעט לא ראיתי פוסטים שנשים מציגות את עצמן כמושלמות, כל אחת דווקא פצעה את זה קצת, הביאה סיפור שלה של חולשה או של חוזק.
"זה מאוד קלישאתי," היא אומרת בחיוך, "אבל אני חושבת שזה הכוח הנשי. בדיוק זה, לנרמל את הסיטואציה, לתת לכולן את ההבנה וההרגשה שיש פה סיפור מאחורי כל אחת. שיש פנים ואנשים מאחורי הפייסבוק הזה. והקבוצה הזאת, עכשיו תורי נותנת מקום לנשים לדבר, לבקש שיקשיבו להן, זה לא מובן מאליו בכלל."

האתגר, נתן במה לאלפי נשים 'שקופות' בקבוצה, כאלה שקוראות ואינן נראות ובזכות הפרגון וההכלה פתח פתח לשיתוף מהחיים הפרטיים של כל אחת, אך הוא רק חלק מהשינויים החברתיים המשמעותיים שמתרחשים מידי יום בקבוצה, בדיונים ובמפגשים הנוצרים בין הדעות והמגזרים השונים.

"עכשיו תורך היא פינת חמד של דעות רבגוניות בחברה הישראלית," אומרת קפלן, "אנחנו מכבדות, נותנות מקום ומאפשרות, גם כשקשה מאוד, הפידבקים בפרטי וגם בקבוצה מדהימים. הקבוצה בעלת צביון דתי מובהק, אבל מעניקה גשר איכותי בין נשים מכל המגזרים, אין 'דתומטר' בכניסה, אבל כן חשוב שיהיה כבוד הדדי למרות השוני."

בקרוב, היא מגלה תצאנה חברות עכשיו תורך מהמקלדות ותיפגשנה. "אני חושבת שאחרי שיצרנו אמון, הגיע הזמן לפגוש פיזית, להתחבק, להתרגש, לשתף, לייצר נטוורקינג אנושי. הוירטואליות היא טובה, אבל גם בשנת 2019 כדאי להיפגש פיזית מפעם לפעם. אנו קוראות לכל מי שמעוניינת בחברה טובה עם אוריינטציה של הגשמה עצמית, עסקית, נשית, אימהית, זוגית, אקדמית – להגיע. אין דמי מנוי, רק באהבה מייצרים אהבה."

הפוסט הטרנדים החמים שכובשים את הרשת לא פוסחים על נשות המגזר הופיע לראשונה ב-פנימה.

קשה שלא לאהוב את הניה מהרגע הראשון ; היא צוחקת על הכול ועל עצמה, היא מלאת קסם וחום אנושי יחד עם ציניות עוקצנית,  וכמו סטנדאפיסטית טובה – היא מדייקת בניואנסים הקטנים והיום- יומיים ומעצימה אותם לכדי פילי קרקס ענקיים במופע החיים. הבמה נראית כמו ביתה הטבעי והיא מצליחה להעמיד מופע יחיד של שעה וחצי וללהטט בין טקסט בועט לשירים מצחיקים וחלקים נוגעים ומרגשים באופן חלק וטבעי.

אך לא תמיד הבמה הייתה אזור הנוחות שלה. מי שרואה את שוחט על הבמה עם מיקרופון מריצה פאנצ'ים – לא יכול לנחש שעד לפני שנה היא ישבה על כיסא משרדי במחלקת גביה, ומנהלת חשבונות של לקוחות. המעבר המפתיע הוא ללא ספק אחת המתנות שקיבלנו לשנה החדשה – מופע נשי, אמיתי ודוקר ובלי הרבה מילים מפוצצות – פשוט מצחיק וטוב.

במופע שלה, שוחט מדברת על הכול; על עדות וגזענות בסמינרים, על שידוכין, הורות, אוכל ועבודה וגם על המקום ההוא שכל הנשים הולכות אליו אך לא מדברות עליו, הטאבו על המקווה. גם מי שלא מתמצא בשפה החרדית או בסלנגים הבני-ברקים – יכול היה להבין היטב את הג'יבריש שמתנהל אחרי נטילת ידיים או לצחוק איתה על ההלם במגזר החילוני כשמגלים שהיא חובשת פאה, וכמה היא עלתה.

מרגישה בבית על הבמה. צילום מתוך המופע 'דברים שעיבדתי בדרך'

הקהל מלא בנשים עם פאות מכל הסוגים והסגנונות, אך ממש לא רק. במשך חייה, כך מתגלה לאורך כל המופע – אספה שוחט מעגלי חברות מכל הקשת, והיה מקסים לראות נשים ממעגלים שונים ומתקופות שונות בחייה –  מהסמינר ומהעבודה הקודמת כמו גם קולגות למקצוע האמנות – באו, פינו ערב, שילמו כרטיס וצחקו יחד עם 300 הנשים שהיו באולם, בלי להרגיש שזה מופע חרדי או דתי – אלא מופע שמדבר לכל אחת, לכל אמא, לכל אישה.

כי אין אישה שלא תתחבר לקרב המתנהל תמידית מול המשקל, או על הקושי בחינוך ילדים נורמליים ולהשאר אף היא שפויה – ובכישרון רב היא משחקת דמויות רבות שעברו בחייה, כאלה שכל אחת פגשה אף היא מתי שהוא; אם זו פקידת העירייה, הבלנית או השכנה המאנפפת שמעירה לה על איך לחנך את הילדה שלה.
הקוטביות המשעשעת שהיא מציגה – בין החצי האשכנזי לחצי הספרדי שלה מצליח לייצר תמהיל מדויק בין העולמות ומציג בצורה הומוריסטית יחד עם ביקורת עקיפה כלפי הגזענות הסמויה או הבלתי סמויה בה נתקלה בעיקר בשנות ילדותה – כששמה הניה הציל אותה לעיתים אך הקוסקוס מבית הסגיר אותה.

באותנטיות נוגעת ללב, מצליחה הניה שוחט להצחיק עד דמעות לאורך כל המופע אך גם לרגש גם כן עד דמעות, כשהיא מודה לקהל שוב ושוב על שהגיע ולספר עד כמה זה לא מובן מאליו עבורה. קולה המקסים חודר ללבבות בשירה כשחתמה את הערב עם הפיוט "אוחילה לא-ל" לקראת ראש השנה.
אם אנסה כן לסכם במשפט את הערב הזה – שוחט יצרה מופע הדוק, מצחיק ונוגע ומוכיחה כי כשיש כישרון ודבקות במטרה – השמיים הם הגבול.

הפוסט דברים שעיבדתי בדרך: ביקורתרבות הופיע לראשונה ב-פנימה.