השנים עברו, הלל כבר בן 12 וחצי, אבל הקושי והכאב ממשיכים ללוות אותו. לילה אחד, אחרי שהתעורר מחלום רע, הוא שם לב שהמחשב של אמו דלוק ועל המסך מרצדות המילים: "הסיפור של לולק". מכיוון שלוּלק הוא שם החיבה שלו, הלל מתחיל לקרוא. זהו סיפור ממקום אחר ומזמן אחר על ילד קטן בשם ישראל לאו, לולק בפי משפחתו, שגדל בפולין בשנים החשוכות ביותר בהיסטוריה. אט-אט נפרש בפני הלל ובפנינו הקוראים סיפור ילדותו מעורר ההשראה של הרב ישראל לאו, שנודע כאסיר הצעיר ביותר ששוחרר ממחנה הריכוז בוכנוולד. אחרי שעלה לארץ והשלים את לימודיו, מילא הרב לאו בישראל שורה של תפקידים רמים, ובראשם הרב הראשי האשכנזי לישראל.

בלשון קולחת ובכישרון רב פורשת מיכל כהן-חי את סיפורו של הילד לולק, סיפור שלמרות הקשיים והאובדן שהוא מתאר, מצליח להפיח בכל אחת ואחד מאיתנו השראה ותקווה שבמקום שבו ניתן למצוא את הרעים שבבני האדם יימצאו גם הטובים שבהם.

מיכל כהן חי קראה את הספר "אל תשלח ידך אל הנער", ספרו האוטוביוגרפי של הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לישראל, לשעבר וגמלה בליבה החלטה לכתוב ולספר את סיפורו מעורר ההשראה, לילדים. היא הרגישה שיש שם, בין השורות,  סיפור שלא סופר ופנתה לרב עם הרעיון.

לפני 8 שנים, ארבעה ימים אחרי שקיבלה את ברכתו של הרב, נפטר במפתיע בעלה של מיכל, בעל חנות הספרים "צו קריאה", שהיתה מוסד תל אביבי, מדום לב. היא נשארה אלמנה עם ארבעה ילדים, כשהקטנה שבהם בת שנה בלבד.
אחרי התלבטויות רבות איך לספר את סיפורו של לולק (כינוי של ישראל מאיר לאו בפי משפחתו) הלאומי, הציבורי והמוכר – הרב לאו – שאיבד את הוריו שנרצחו, החליטה מיכל לחבר בין לולק הפרטי שלה – כינויו של בנה הצעיר הלל – שאיבד את אביו בגיל צעיר לבין לולק הממלכתי.

כך נולד הספר "לולק"  – סיפור חוצה דורות המיועד לגילאי 9 ומעלה. הוא מנגיש לדור הצעיר את סיפור השואה דרך עיניו של הנער הצעיר. האובדן הפרטי שלו מתחבר לאובדן הלאומי והציבורי של ניצול השואה הכי צעיר ממחנה ההשמדה בוכנוולד, שגדל והפך לרב הראשי של ישראל. זהו ספר שמספר על התמודדות אבל גם על הכוחות שנולדים כתוצאה ממנה, ועל הדרך לצמיחה ולסיפור חדש.

מיכל כהן-חי כתבה עם מאיה חנוך את ספר הילדים "תפילילה", אחד מספרי הילדים המצליחים והאהובים ביותר בישראל בכל הזמנים.

בלולק היא רוקמת ביד אמן את הסיפור הלאומי ביותר עם הסיפור האישי ביותר, של הרב ישראל לאו ושלה עצמה.

הפוסט איך מסבירים שואה לילדים? סיפורו של הרב ישראל לאו כפי שלא סופר הופיע לראשונה ב-פנימה.

אז מי זה אמיר מויאל?

1. כשמבקשים מSiriלספר בדיחה, יש סיכוי שתפלו על בדיחה של אמיר מויאל.
2. בערך שלו בויקיפדיה כתוב עליו שהוא סטיריקן, פובליציסט, תסריטאי ואושיית רשת. אז אי אפשר להגיד שהוא חסר ערך.
3. יש לו למעלה מ-63 אלף עוקבים בפייסבוק, 37 אלף בטוויטר, ועוד עשרת אלפים עוקבים באינסטגרם ובטלגרם. ואחת שמתעקשת לעקוב אחריו פיזית. הוא קורא לה אשתי.
4. הוא לגמרי עונה על ההגדרה של "כוכב מגזר". בוגר קבוצת "קורעים רשתות" וחבר במופע "זובור", ובעל מופע סטנדאפ שרץ כבר 3 שנים ונצפה ע"י עשרות אלפי אנשים- במגזר ומחוצה לו
5. הוא בן 35, נשוי + 5 ומתגורר בגבעה 362. סתם בקרני שומרון. או כמו שחבריו לעבודה קוראים ליישוב "אה, עשיתי שם פעם מילואים"
6. הוא מעיד על הספר החדש שלו ש"הוא אחלה ספר שירותים". או טיסה. אפשר גם בשירותים בטיסה.
7. הבדיחות שלו ממש פופולאריות בקרב מורים ללשון. זה הגיוני כמי שמגדיר את ההומור שלו כ"הומור לאנשים חושבים" ומשחקי שפה.
8. הוא הופיע פעמיים ב"הגיונריה" – כנס פותרי תשבצי הגיון
9. כשנולדה ביתו הוא פרסם פוסט ששמה הוא "אפרכסת". כולם האמינו לזה, ויש כאלה שעד היום עוצרים ושואלים אם זהו באמת שמה.
10. ה-day jobשלו הוא בכלל כאיש הייטק במלאנוקס. כן כן, החברה שעשתה בקורונה אקזיט של 7 מיליארד.

ספרו החדש של אמיר מויאל  כוכב ואושיית רשת הינו ספר קומיקס והומור המאגד את המיטב שבכתיבתו – בדיחות ומשחקי לשון – שאפשר לחזור ולקרוא בהן שוב ושוב.

בניגוד לספרים אחרים, את הספר שלו אפשר לפתוח אקראית בכל עמוד ולהבין את העלילה. מהסיבה הפשוטה ש… אין עלילה.

אז מה כן יש? במחשבה שנייה הוא לקט מובחר של תובנות קומיות, רצועות קומיקס, פאנצ'ים ומשחקי שפה שיגרמו לכם למחשבה שנייה (הופה! השם של הספר), והכול במנות גורמה מדודות ומוקפדות, קלות לבליעה, שעושות חשק לעוד.

במהלך השנים שבהן הוא פעיל ברשתות החברתיות השונות צבר לו עשרות אלפי עוקבים והעלה מופע סטנדאפ מצליח בנוסף להרצאה מרתקת בנושא הומור. מאחוריו אלפי תכנים ויראליים שכיכבו בכל במות הרשת ומחוצה לה, מה שהביא אותו להיות חבר פאנל בתוכנית הסאטירה "עד כאן".

כתחביב הוא מתפרנס ממשרה מלאה בחברת הייטק ונאלץ לכתוב על עצמו מחמאות בגוף שלישי כי "אתה הסופר, אז אתה יודע לכתוב, קדימה", מה שמביך אותו מאוד. אז די, נעצור כאן.

הפוסט במחשבה שנייה: ספר חדש לאושיית הרשת אמיר מויאל הופיע לראשונה ב-פנימה.

פירות גן עדן

חכמי הקבלה מכינים ארבע צלחות נפרדות: בצלחת אחת – פירות שבעת המינים. בשלוש הצלחות האחרות – מינימום ארבעה מיני פירות ומקסימום עשרה מיני פירות בכל צלחת. בסך הכול יש על השולחן לכל הפחות שנים עשר פירות, ושלושים לכל היותר. אפשר לכלול גם פירות יבשים.

מסופר במדרש לפרשת בשלח ששולחן גדול ומפואר יש בגן עדן ועליו כל פירות הגן. בראש השולחן ניצב ה’ ומסביב ישובים אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרון, המלאך גבריאל והמלאך מיכאל. 1 ה’ אומר, “קדימה, נסעד”. לְפָנַי שלְ ָחן נֶגֶד צֹררי”, “ תערֹך שואלים האבות: “מי יברך? ה’, בכבוד!” “לא”, ה’ אומר, “מיכאל, בכבוד”. “לא”, אומר מיכאל, “אברהם, בכבוד”. “לא”, אומר אברהם, “יצחק, בכבוד”. כך הם מעבירים את הכבוד מאחד לאחר עד שנופלת ההחלטה: “מישהו מלמטה צריך לברך. דוד המלך נמשח למלכות בעולם הזה וה’ הוא המלך בעולמות העליונים. יברך דוד המלך מלמטה, ונענה לו אמן מלמעלה וזו תהא הברכה המובחרת ביותר”.

מכאן נמשך מנהג המקובלים בט”ו בשבט, מסביר רבי שלמה הכהן רבינוביץ, בעל ה”תפארת שלמה”: כשהם מסבים לשולחן ט”ו בשבט, הם מצטרפים לקב”ה ולכל 3 כאשר מניחים על שולחן ט”ו הקדושים בגן עדן, כי זֶה הַ ֻּׁשלְחן אשר לִפְנֵי ה’. בשבט שלושים מיני פירות שונים, הם מחקים את סעודת גן עדן במדויק, כי גם שם יש שלושים מיני פירות. והאכילה האסורה של אדם וחווה בגן עדן גרמה לקלקול בבריאה כולה. אכילת פירות ט”ו בשבט בברכה ובכוונה מתקנת את אותה אכילה אסורה, ומניין הפירות שבידינו? אדם הראשון הוציא את שורשיהם ולא יצא מגן העדן, עד שלְקחם ברשות הקב"ה ונטע אותם בעולם. לפיכך, משהו מגן העדן נוכל גם אנחנו לטעום בט”ו בשבט.

לרכישת הספר איך היא צומחת

הפוסט איך היא צומחת: הרבנית ימימה מזרחי לט"ו בשבט הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש סטריאוטיפ על שחקנים. רחלי מושקוביץ. צילום: מרים אלסטר, פלאש 9

"חרוטה בי תמונת ילדות, שבה אני יושבת ליד סבא במרפסת הקטנטנה בדירתם בנתניה, לידי היה שולחן קטן שעליו מכונת התפירה הגדולה של סבתא מצד אחד ומכונת הכתיבה של סבא מן הצד השני, כל מכונה על קולותיה ונקישותיה. אני זוכרת את סבא יושב ומקיש מילה במילה, את זרועות המכונה הארוכות נשלחות ומנשקות את הדף בנשיקת דיו. מדי פעם הוא היה נותן לי לרדת שורה, לגלול את הדף או להסיט את הגליל המרכזי חזרה למקומו. זה היה כמו קסם, הרעיונות של סבא הפכו למילים על הדף". רחלי מפליגה בזיכרונות וממשיכה לספר על צעדיה הראשונים בעולם הכתיבה. "יום אחד סבא נתן לי דף ועיפרון ואמר לי: 'תכתבי משהו'. הלכתי לפינת האוכל וכתבתי שיר. הייתי אולי בכיתה ג'. נתתי לסבא את הדף ועד היום אני זוכרת אותו קורא את השיר ומחייך בשביעות רצון. זו הייתה המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל".

משחק חייה

מושקוביץ מוכרת לכולנו מסיפוריה במגזין, אך רוב זמנה מוקדש לא לכתיבה, כי אם לתיאטרון 'לחישה' שאותו הקימה לפני כעשור. לאחר שסיימה לימודי תיאטרון במכללת אמונה שבירושלים החלה לעסוק ביצירה בתחומי התיאטרון, המשחק והכתיבה. "התיאטרון הוא לב היצירה שלי, זה העיסוק המרכזי והמלא שלי. במקביל אני גם כותבת, פרוזה וקצת כתיבה עיתונאית. אנסמבל השחקניות של 'לחישה' ובית הספר למשחק שלנו מנוהל על ידי שני שח"ם, שותפתי היקרה לדרך. התיאטרון תובע ממני כל פיסת זמן, והכתיבה נדחפת לשעות הקטנות של הלילה, מתחננת לחמצן".
כתיבה ומשחק הם תחומים שמפרים זה את זה?
"גם בתיאטרון הכתיבה משחקת תפקיד משמעותי, במחזאות. כל הצגה טובה מתחילה בכתיבת המחזה. יש מחזות שכתבתי בשבועיים, ולעומתם יש לי מחזה שנכתב במשך יותר משנתיים. הכתיבה היא עולם שכולו מילים. התיאטרון לעומת זאת הוא עולם שמבוסס על עבודת הגוף, שעל גביה נוספות גם המילים. בעיניי זו השלמה מופלאה – כשאני משחקת אני מביאה לבמה דרך הגוף שלי את המילים שכתבתי".
בתיאטרון אנחנו רגילים לראות אנשים מוחצנים ודרמטיים. כתיבה לעומת זאת היא מקצוע שנמצאים בו הרבה אנשים שבאופיים נחבאים אל הכלים. מי זו רחלי?

"מישהי פעם שאלה אותי מה העבודה שלי, ולא האמינה לי שאני שחקנית. היא נתנה לי מקסימום מעצבת גרפית אם לא מורה… יש איזה סטריאוטיפ ששחקן הוא אדם רעשני שמקהיל סביבו אנשים, נותן אותה בפאנצ'ים, ויש לו לוק מופרע עד מפתיע. אני לא עונה לקריטריונים האלה, יש בי משהו אפילו ביישן מעט במפגשים חברתיים. אני לא יודעת איך וגם לא מנסה לתת 'שואו' בחיים. אבל על הבמה זה אחרת, ברגע שאני עולה להציג אני מתמרכזת פנימה, ואז אני יוצאת במלואי, בגדול, בקצב ובאדרנלין שוטף. הרי זו בכלל לא אני – על הבמה אני בעצם גאיה על חוף בהודו, או יעל יעקובי, או עברייה מארץ גושן. זה פלא להעביר דרכי מישהו אחר ושונה ממני. בהצגה 'שלא מדעת' למשל, אני מחליפה תשע דמויות, כל אחת מהן חייבת להיות היא עצמה, אמיתית עד קצות האצבעות. זה ממלא אותי תחושת חיים מדהימה. ככה אני חיה ואני לא מרגישה סתירה פנימית. רחלי
הרגועה והשקטה חיה בטמפרמנט שלה, ועל הבמה כדמות היא תזעק, תשתולל, תכרע ותמריא".

רואה את השליחות שלי בעשיה. רחלי מושקוביץ עם הספר 'שמתי לב'. צילום: מרים אלסטר, פלאש 9יצירה יהודית ואיכותית
רחלי מתגוררת במעלה אפרים שבבקעת הירדן, "ממש מול פסגת הסרטבה", נשואה לאורן ואימא לחמישה ילדים. בשבילה תרבות היא לא רק מקצוע, תחום עניין או תחביב, אלא דרך חיים ושליחות אישית. "אני רואה את השליחות שלי בעשייה שמביאה ליצירה נשית בטהרתה. אני מייחלת להגשים את זה באופן מלא – בתיאטרון, בבית הספר למשחק ובכתיבה.
אני נמצאת בשדה תרבותי מאתגר, גם בתוך החברה הדתית לא תמיד יודעים איך לאכול את 'לחישה' שמופיעות רק בפני נשים. בשבילי זו משימת חיי – ליצור תרבות איכותית, אומנות מזוקקת ועמוקה, בלי להתפשר על ההלכה. אם השם נתן לי את הכלי הזה, מתבקש שאשתמש בו על פי רצונו", היא אומרת נחרצות, "אחרת – במקום לעבוד את השם אני עובדת את השם שלי. בהרצאה שאני מעבירה על תרבות יהודית, יצירה נשית ומה שביניהן, אני חווה שליחות נוספת – להצמיח קהל תורני שצורך תרבות, מבין תרבות ויוצר בעצמו תרבות".
ימי הזוהר של התרבות הדתית- אמונית עוד לפנינו, אומרת רחלי, "השטח עובר מהפכה, והיצירה היהודית הולכת ומתמקצעת. אם פעם הציעו בעיקר תוכן, עם הזמן גם מביאים אותו בכלים מוקפדים יותר. סימן לדרך הזאת קיבלנו השנה, כשהיינו שותפות בהוספת אפיק חדש לתוכנית המנויים של היכל התרבות באריאל – מנוי נשי אותנטי, לקהל נשי בלבד. הבשורה הזאת מתפתחת וצומחת. בעיניי אלה פעמי גאולה. בתיאטרון, במוזיקה, במחול ובספרות. באמת, שמתי לב", היא מחייכת.

מתי התחלת לכתוב?
"בגיל בית הספר היסודי. למדתי ב'תחכמוני' בנתניה, ובכיתה ג' זכיתי במחנכת מקסימה, אסתר שטארק שמה. היא נהגה לתת לנו משימות כתיבה. פעם אחת התבקשנו לכתוב חיבור בהשראת תמונה גזורה מעיתון, ועד היום אני שומרת בשולחן העבודה שלי את החיבור שהיא החזירה לי. היא כתבה עליו 'כדאי לך לשלוח חיבורים לכתבי עט לילדים ולזכות בפרסים'. בערך באותה התקופה התחלתי לכתוב בחשאי שירי ילדים. הערצתי את לוין קיפניס וחיים נחמן ביאליק, התלבטתי כמו מי מביניהם אני רוצה לכתוב. כתבתי שירי ילדים על חלוצים ופירות הדר ועל החיים דרך מבטו של ילד. עד היום הם שמורים באהבה במגירה, הם היו צעדי בראשית שלי".
"בלי הרבה בושה החלטתי שאפילו שאני ילדה, אין סיבה שלא אכתוב ב'הצופה לילדים'", מגלה רחלי. "שלחתי להם סיפור שכתבתי, וביקשתי לכתוב אצלם סיפורים. עד היום לא קיבלתי מענה. אבל לאורך כל השנים בבית הספר תמיד המשכתי לכתוב".

היו לך רגעי שיא כילדה, שבהם הבנת שתוכלי להגיע רחוק?
"בכיתה ח' היה לי רגע מכונן. הייתה ב'הצופה' פרסומת מטעם עמותת 'בינינו' שקראה לילדים לכתוב חיבורים בנושא אחדות העם, הפרס הראשון היה מחשב. כתבתי שני דפים ושלחתי. יום אחד חזרתי מבית הספר ומיד הטלפון צלצל. האישה על הקו בישרה לי שהסיפור שלי זכה במקום הראשון בתחרות. מרוב התרגשות לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לזכייה היו הרבה הדים: טקס הענקת הפרס, מפגש עם המשוררת חמוטל בן זאב, תוכנית בערוץ הילדים, טקס הקראה בבית הנשיא. כל הרעש סביב זה, יחד עם הזרות שהייתה בו, נתן לי ביטחון בכתיבה שלי".
איך נולד 'שמתי לב'?
"מהתגובות. קוראות, ומתברר שגם קוראים, חזרו ושאלו אותי לגבי ספר שיאגד סיפורים נבחרים. עם הביקוש, הרעיון החל להתרקם במחשבה. עם דחיפה ואמון ממערכת פנימה והוצאת מים – זה קרה".

הסיפורים התפרסמו כפי שהופיעו במגזין?
"החלטתי שלקראת הספר הסיפורים צריכים נגיעה נוספת. לכן רחלי לביא היקרה הופקדה על העריכה הספרותית. על כל סיפור שרציתי להכניס קיבלתי שיעורי בית ומשימות. דמויות מסוימות השתנו, אחרות הועמקו, דימויים הוחלפו וכל מילה נשקלה לפחות 12 פעם. הסיפורים לא השתנו מקצה לקצה, אבל הם עברו ליטוש אומנותי שבשבילי היה חשוב. את הטיוטות שלחתי גם לאמונה אלון ואסתי רמתי היקרות. הספר עבר עריכה לשונית, תיקונים, הגהות נוספות והתהליך כולו ארך קרוב לשנה".

איך נולד סיפור?

איך מגיעים אלייך רעיונות לסיפורים?
"מכל פינה. זה יכול להיות תמונה בעיתון, התרחשות בתור בסופר, משפט ששמעתי באקראי באוטובוס, כל פינה היא פנינה להשראה. בעלי כבר מכיר אותי, יש לי נטייה לבהות באנשים זרים מסביבי ולבנות להם בראש סיפור חיים. זה משחק שאני ממש אוהבת, סיפורים יכולים לצוץ מערבוב קסום של דמיון ומציאות. קרה גם שמישהי ביקשה שאכתוב סיפור על התמודדות שהיא עוברת, שמחתי ואשמח לעשות זאת עוד.
יש גם דברים שנובעים מהעולם האישי שלי, אבל הם עוברים מטמורפוזה. אם קיבלתי השראה ממקור אחד מאוד ברור, אני משתדלת לשנות כל פרט אפשרי וליצור לגיבורים מעטפת חיים חדשה, ובכל זאת לא פעם אנשים קרובים היו בטוחים שהסיפור נכתב ממש עליהם. להם ולכולם הקדשתי את הסיפור האחרון בספר, 'איך סיפור נולד'. הוא אומנם נכתב בקריצה, אבל מכל הלב".
"סיפור יכול להיכתב גם בארבע לפנות בוקר אחרי הצגת לילה, ואני מתפללת שמשהו מכל המילים והדמויות ייגע במישהי ויפתח לה מקום חדש בלב, ייתן לה כוח, יחולל משהו טוב בעולם. אני מאוד שמחה ומתרגשת לקבל תגובות. כשאני מקבלת תגובה מקוראת אני מרגישה שהמכתב הגיע ליעדו, מישהי אספה את המילים לליבה. יש תגובות שמגיעות במייל, בוואצאפ, בפייסבוק, אבל רוב התגובות מגיעות אחרי הצגות, נשים שמגיעות אל מאחורי הקלעים בסוף הצגה כדי להודות על סיפור שנגע בהן".

הייתה תגובה שריגשה אותך במיוחד?
"היו כמה. היו סיפורים שנגעו כנראה במקומות רגישים מאוד. למשל 'מקווה', 'אוכלת את עצמי' ו'בואי ניפגש'. אלו סיפורים שנוגעים בדימוי גוף, בעומק הזוגיות, באינטימיות, בחוץ ובפנים, הם קיבלו הרבה תגובות".

הכתיבה בפנימה הכריחה אותך להתמיד ולכתוב מדי חודש סיפור חדש. המחויבות יצרה משהו חיובי?
"זכיתי לכתוב בפנימה מהגיליון הראשון, זה אומר שמינוס כמה חודשים עמוסים, כתבתי בערך 80 סיפורים. בשבילי זו זכות וגם מתנה. כי כל חודש מחדש למדתי להתחדש, גם כשהייתי משוכנעת שאין עוד שום רעיון בעולם ושהתייבשה לי היצירתיות. זה המקום גם להודות לעורכות המגזין לאורך השנים, שהיו שותפות מדי פעם לשאלה 'מה אני עושה? אין לי רעיון', וליוו בעצות טובות ובפרגון, עד שהסיפור התבשל וקרם עור וגידים. אני רוצה להודות למערכת פנימה גם על העריכה הלשונית ועל העיצוב הגרפי, ולכל מי ששמה את ליבה בספר הזה".

הפוסט חולמת בהקיץ: רחלי מושקוביץ מספרת את הסיפור מאחורי הסיפורים הופיע לראשונה ב-פנימה.

הזוכים בפרס הם אביתר בנאי שקיבל פרס מפעל חיים, אמונה אלון ויורם טהרלב בתחום הספרות והשירה, ליאור אלמליח ונאור כרמי בתחום המוזיקה, אבנר בר חמא וציפי מזרחי בתחום האמנות הפלסטית, טלי אברהמי ומורדי קרשנר בתחום הקולנוע וגיא בירן ורחלי מושקוביץ בתחום התאטרון.

תרבות יהודית. רחלי מושקוביץ במעמד הטקס עם שר החינוך נפתלי בנט והרב איתיאל בר לוי ראש אגף תרבות יהודית. צילום: יוסף איפרגן, לע״מ

מושקוביץ היא שחקנית ויוצרת תאטרון, כתבת במגזין פנימה ובעיתון בשבע, לאחרונה הוציאה לאור את ספר הביכורים שלה 'שמתי לב' המאגד סיפורים שכתבה, ומי שעומדת בראש תאטרון ובית הספר למשחק לחישה, תאטרון עם אנסמבל נשי שהוציא לעולם את ההצגות 'עד סוף העולם' העוסקת במאבק על הזהות היהודית במציאות מעורבת, 'שלא מדעת', 'אל אשר תלכי' ועוד רבות.

שר החינוך נפתלי בנט במעמד בטקס, צילום: יוסף איפרגן, לע"מ

זוכה בפרס מפעל חיים לתרבות יהודית, אביתר בנאי. קרדיט: שחר רצנברג – שילוח הפקות – צילום יח"צ

יצירותיה של מושקוביץ נוגעות בנושאים נפיצים וחשובים בחברה הישראלית ולצד הנאמנות הבלתי מתפשרת להלכה – עומדים בסטנדרטים הגבוהים והמקצועיים ביותר.

משפחת פנימה מברכת על הזכייה המוצדקת והראויה של רחלי מושקוביץ וגאה לתת במה לכותבת מוכשרת שכמוה.

הפוסט הפרס הנכון: פרס תרבות יהודית לשחקנית והיוצרת רחלי מושקוביץ הופיע לראשונה ב-פנימה.