עצמאית בשטח. אילוסטרציה

כשנולד לי הילד הראשון הרגשתי שאיבדתי את העצמאות שלי לעולם, ואכן, צדקתי לגמרי.
כשהילדים התחילו לגדול קצת הבנתי שזאת משימת חיים בשבילי לגדל ילדים עצמאיים, אלף – כדי שיצליחו לשרוד בעולם בלעדיי ובית – כי אז אולי סופסוף תחזור אליי עצמאותי.

הפוסט עצמאית בשטח – יריית הפתיחה הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש דירות גדולות וקטנות, חדשות או ישנות.
דירות של בנים ודירות של בנות, אם תכנסו מיד תראו את ההבדל.
יש דירות של דיירים רבים עם חגיגות, בלאגן וחברה שתמיד עוטפת,
ויש דירות של דייר אחד  שכבר נמאס לו ממערכות יחסים סבוכות,
שהספיק לו להתווכח עם שותף על מקלחת חמה, כלים בכיור או יוקר החשבונות.
כל אחד ואופיו כל אחת ורצונה.

הבית הזה (ויש שיתעקשו להגדירו: הדירה) אוצר בתוכו חיים שלמים,
חיים של אנשים שונים שכל אחד נמצא בדרכו, בדרך להקים את הבית שלו.
בבית שכזה גרים אנשים שעד לפני רגע היו זרים ומנהלים יחד משק בית,
כל אחד הוא אישיות
כל אחת היא דמות.

בין בית ההורים לדירות מעבר. פורשת כנפיים, אילוסטרציה.

אין היררכיה של אבא ואמא וילדים שסרים למרותם
אלא כולנו ברמה דומה, יחידה אחת של כמה אינדיבידואלים שונים.
כל אחת והחלומות שלה כל אחד וההרגלים שלו.
האם ככה אפשר לבנות בית?

אז כן, מנסים ובונים מקום חם ובטוח שמשמש אותך לתקופת חיים מיוחדת.
האחת מוותרת, השניה מתעקשת, השלישית לומדת פחות לשלוט,
והרביעית מתרגלת דיבור ברור ובקשות פשוטות,
וכולן יחד זוכרות שהן בעצם רק בדרך.

כי בית הוריי החם והאהוב כבר לא תואם לצרכיי וביתי שלי טרם נבנה,
ובין דירה לדירה אני אוגרת ואוספת חפצים והרגלים
ואהבות ורגעי געגוע
והכנה לבית שיקום במהרה.

אז אם תשאלו למה אני מתגעגעת ועל מה הכי חולמת בתקופת החיפוש הזו?
מיד אענה, לבית.

הפוסט מקום שתקראי לו בית הופיע לראשונה ב-פנימה.