"לא באתי לעולם הזה בשביל לחלוף על פניו. בראש מעייניי נמצאת המדינה ולכל אדם יש תפקיד, וזה יותר חשוב לי מעצמי." שמש, צילום: הלל מאיר

ביומיום תוכלו למצוא אותה גם מג'נגלת בין אולפן החדשות 'ישראל היום', כתיבת טורי דעה, המצאת פורמטים טלוויזיוניים, נסיעות ליעדים אקזוטיים ופחות ברחבי העולם או הנחיית טקסים רשמיים ובינלאומיים. שמש מגייסת את שירותה הצבאי כלוחמת ואת כישרונותיה הרטוריים המעולים כדי לשנות את הקונספציה כלפי ישראל ברחבי העולם, ומנפצת את התדמית של חיילי צה"ל.
רק עכשיו היא חזרה מנסיעה למועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה, כחלק מהמשלחת של ארגון 'האמת שלי', תנועה שהיא אחת ממקימה ומטרתה להוות קונטרה לפעילותו של 'שוברים שתיקה'. הפעם היא נסעה לא כדי לסקר אלא כדי להסביר שהמהומות ליד הגדר הן לא הפגנות, "אלו הפרות סדר אלימות. העזתים לא רוצים לחצות את הגבול כדי לשתות איתנו קפה, אלא כדי לטבוח במשפחות יהודיות".

את ליטל פגשתי לראשונה אי שם לפני עשור, כששתינו השתתפנו בתוכנית ההכשרה לדיפלומטיה ציבורית של StandWIthUs . כבר אז היא עשתה חיל ונראתה מוצלחת ולא כל כך נגישה בעיניי. שנתיים לאחר מכן שוב הצטלבו דרכינו, הפעם על ספסל הלימודים, ושם מהרגע הראשון שבאמת החלפתי איתה מילה גיליתי בחורה מרשימה, עוצמתית ובלי טיפת אגו, שמכתתת את רגליה בעולם למען שמה הטוב של מדינת ישראל.

"אין לי אגו בכלל. אחד הדברים הטובים שאימא שלי עשתה איתי הוא שכבר בגיל 16 היא לקחה אותי
לשיעורי תורה. אחד השיעורים שהכי נחקקו בזיכרוני מאז היה על למה חשוב לבטל את האגו, למה כשמישהו נותן לך הערה שאת לא אוהבת לשמוע זו הזדמנות לתקן את עצמך. לקחתי את זה לכל החיים. עולם התקשורת הוא תחום שבו אני נתקלת בהמון אנשים עם אגו, ואני מבטלת את הדבר הזה לחלוטין. אני מאוד מודה על זה, כי ככה צומחים ומתפתחים".

כאן ביתי פה אני נולדתי
שמש נולדה לפני 35 שנה לאימא ממוצא הודי ולאבא יליד הארץ. אמה עלתה ארצה בגיל 15 יחד עם אחיה הגדול, שרצה להתגייס לצה"ל.
"גדלתי בבית מאוד מסורתי ורוחני. בעבר הייתה קהילה יהודית גדולה בהודו, אבל היום נותרו שם אלפים בודדים וכמעט כולם עלו לישראל".
אמה סיפרה לה שאנטישמיות כמעט לא הייתה בהודו, וכל דת חגגה את חגיה בחופשיות.
כשהייתה בת חמש הוריה התגרשו והיא עברה יחד עם אמה ואחיה מאשדוד לגדרה. "אימא שלי גדלה אותנו די בכוחות עצמה. אני נמצאת בקשר עם אבא שלי, אבל כשהיינו קטנים הוא לא היה כל כך נוכח, ואימא שלי החזיקה אותנו. בתקופה ההיא זה היה קשה וחריג להיות אישה גרושה. לגדל ולפרנס שלושה ילדים לבד זאת משימה קשה מנשוא, והיא עשתה איתנו עבודה מדהימה".

לבטל את האגו, שמש, צילום: הלל מאיר

איך זה היה לגדול בבית כזה?
"כשאת גדלה בבית כזה את הופכת עצמאית מגיל מאוד צעיר. אני מעריצה את אימא שלי על כל מה שהיא נתנה לנו. היא גידלה שלושה ילדים בכוחות עצמה ועשתה הכול כדי שיהיה לנו טוב ושלא יחסר דבר. אני מזכירה לעצמי תמיד איזה מזל שהיה לי אותה, וכמה אני מי שאני היום, על כל רבדיי, בזכותה".
למרות שזה מאוד לא טריוויאלי שילדה בת 12 תדע באיזה מקצוע היא רוצה לעסוק בעתיד ותתחיל לצעוד במסלול הזה, ליטל כבר עשתה את בחירותיה בערך בגיל שבו אנחנו חשבנו על המגמות לחטיבה.
"חלום העיתונאות התעורר בי בגיל 12 . בתקופת בית הספר היסודי רציתי להיות רופאה, כי מאוד רציתי להציל את העולם ולרפא אותו. איכשהו מה שאני עושה היום משיק לתחום הזה בעיניי, כי יש לך כוח להשפיע על אנשים, לשנות חיים ולהביא סיפורים. ידעתי שאף אחד לא יסדר בשבילי שום דבר, וכבר בגיל צעיר הייתי פעלתנית וגם מאוד דעתנית ואידיאליסטית. כתבתי בעיתון המקומי של גדרה, ומגיל 13 כתבתי במגזינים לנוער ולילדים. הייתי מתרוצצת כל היום, מחפשת סיפורים וכתבות. זו פחות או יותר הייתה הילדות שלי".

מה חשוב לך בעשייה הזאת?
"אני מרגישה שלא באתי לעולם הזה בשביל לחלוף על פניו. בראש מעייניי נמצאת המדינה ולכל אדם יש תפקיד, וזה יותר חשוב לי מעצמי. אני רוצה להעביר את החיים שלי בידיעה שעשיתי משהו משמעותי ותרמתי".

הזדמנות למשימה
צה"ל זימן אותה להתגייס לשורותיו כחיילת במודיעין בתפקיד תרגום מאנגלית, "אבל הדבר האחרון שרציתי אחרי כל הבגרויות זה לשבת כל היום במשרד בין ארבעה קירות ולקרוא טקסטים. חתמתי על ויתור וביקשתי תפקידי לחימה".
בהשראת אחיה, שהיה אז קצין בגולני, היא התגייסה כלוחמת למג"ב, "עשיתי גיבוש למג"ב ועברתי, אבל לא ידעתי כל כך לאן אני מכניסה את עצמי. שרדתי את הטירונות בשן ועין. אחר כך ניסיתי להתקבל לגל"צ, שלחתי להם פקסים כי רציתי שינצלו את הכישורים שלי – אבל מעולם לא חזרו אליי. מאוד קשה להיכנס למקומות האלה".

למה רצית להגיע דווקא לשם?
"זה יכול היה לחסוך לי עשר שנים של עבודה, אבל במקום זה בניתי את עצמי בעשר אצבעות. אני מוקירה את הדרך וחושבת שהיא חשובה. דווקא הקושי מוליד איתו הזדמנות. למדתי את זה בילדות כשהפכתי להיות ילדה מאוד בוגרת בגיל צעיר, אחרי זה בצבא ואחרי זה בעבודה בתחום התקשורת, שזה שוק לא פשוט ולא קל. יש מעט מאוד גופי תקשורת והמון אנשים שרוצים להיכנס, ואני מגיעה מאג'נדה שמאוד לא מקובלת. רק בשנים האחרונות יש איזושהי פריחה של גופי תקשורת מהצד השני של המתרס, שמביאים גם קולות אחרים, למרות שזה עדיין לא מספיק".

את שירותה הצבאי היא גייסה לטובת העבודה העיתונאית שהיא עושה כיום. "השירות תורם לי גם היום בעבודה. שירתי בחברון, במזרח ירושלים ובכל הגזרות החמות של האינתיפאדה השנייה, התקופה שבה שירתי. ראיתי את אזורי החיכוך בעיניים, מהשטח. אני חושבת שזה נתן לי הרבה, גם כאישה – כי זה ממש מרחיב את מנעד היכולות הפיזיות והנפשיות שלך, היות שאת עוברת דברים קשים מאוד פיזית, אם זה בטירונות או באימונים – ואם זה נפשית, כי את בקושי יוצאת הביתה, ויש שמירות ארוכות בקור של ירושלים בלילה, מעצרים בלילה והמון דברים שכאישה לא דמיינתי שאעשה. זה מאוד חישל ובנה אותי".

אחרי שסיימה את שירותה הצבאי, עיתוני הילדים המתינו לה וגייסו אותה לשורותיהם.
"במשך ארבע שנים הייתי העורכת הראשית של עיתוני הילדים של ידיעות אחרונות, ואחרי זה עזבתי כי בער בי לעשות חדשות. הבנתי שיש לי תשוקה לפוליטיקה ואקטואליה ולכל מה שקשור במדינה".
שמש הפכה לכתבת חדשות בדרום בתקופה של מבצע עופרת יצוקה, משם עברה להגשת האולפן של 'ישראל היום' באינטרנט, קיבלה את תפקיד המנחה של 'ערב חדש' בחינוכית, ובשלוש השנים האחרונות היא מגישת החדשות של המהדורה המרכזית בערוץ 20 . "התחלתי כפאנליסטית בפטריונטים בעקבות טורי הדעה שלי, ועכשיו אני מגישה שם תוכניות שונות – את חדשות הלילה ואת מהדורת החדשות".

חלום העיתונאות התעורר בגיל 12, שמש באולפן ערוץ 20. צילום:

איפה התגבשו דעותייך הפוליטיות?
"כשנכנסתי לאקדמיה. פתאום במהלך לימודי התואר הראשון נתקלתי בכל מיני מרצים כמו גדעון לוי, שהעביר את אחד הקורסים שלמדתי בהם. ואז לא נותרה לי ברירה אלא להתחיל לשאול את עצמי שאלות".

מה מצבו של עולם התקשורת הישראלי בעינייך ומה צריך לשנות?
"התשובה המתבקשת ביותר היא גיוון, גיוון, גיוון. העם מתוסכל שקולו לא נשמע במהדורות. התקשורת מאוד חד-גונית, אותו מילייה לבן, תל אביבי ושמאלני שלא נותן פתח לקולות אחרים. אז יגידו 'אבל יש את עמית סגל', אבל הוא היה צריך לשתוק עשר שנים כדי להגיע למעמד שהוא נמצא בו היום, כדי שהוא יוכל באמת לדבר. צריך יותר גיוון של דעות בערוצי הטלוויזיה הגדולים, שישקפו את מה שקורה בעם באמת".

הכתבה המלאה במגזין פנימה גיליון ניסן
להצטרפות עוד החודש למגזין הנשים האיכותי בישראל לחצי כאן 

הפוסט תנו לשמש לעלות הופיע לראשונה ב-פנימה.

חיה פוליטית מילדות. שרה ב"ק, צילום: דעאל סבטיה

הימים היו ימי הסכם אוסלו, תקופה קשה מאוד מבחינה ביטחונית ומלאת מאבקים מבית ומחוץ. בעוד היא עומדת עם חברותיה על גג האולפנא עם שלטי "העם עם הגולן" שהכינו, הבינה ב"ק את כוחה העצום של התקשורת.
"הייתי חיה פוליטית כבר מגיל 12 . קיימנו הפגנה מול משרד החינוך עם המון בנות אולפנא וישיבות. עמדנו עם שלטים שצבענו בגואש, והדבר היחיד ששכחנו היה להזמין את התקשורת. כשהם לא הגיעו הבנו כמה כוח יש שם. ראיתי את זה כל יום בבית כשאבא שלי היה מעביר הודעות לעיתונאים והבנתי כמה התקשורת היא כלי חשוב.
"התחתנתי בגיל 18 וחודשיים. בבוקר יום החתונה רצו לפנות בית כנסת ביריחו, ושמעתי את אבא שלי מעביר הודעה לעיתונות שבגלל הפינוי הם רוצים להעביר את החתונה של הבת שלו לבית הכנסת הזה. בסוף הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לא לעשות את זה ולקיים את החתונה כמתוכנן, אבל שתביני באיזה בית גדלתי", היא מספרת בחיוך.

תיק תקשורת

אחרי שבעים שנה יש מקום לעוד קולות להישמע. ב"ק ברדיו גלי ישראל, צילום: מיכאל אנקרמן

ב"ק, בת 43 , מתגוררת בכפר עציון, נשואה לרב אפרים ב"ק ואם לשישה. אחרי השירות הלאומי ואחרי שנישאה הלכה ללמוד קולנוע בבית הספר מעלה, שם למדה את רזי הטלוויזיה. משם המשיכה לעבודה ככתבת חינוך ורווחה בחדשות 2 דאז.

בתור כתבת, היא מסבירה, לא היה מקום להביע דעה פוליטית. היא עסקה בנושאים ענייניים, והתרחקה מזה כשחשבה שפוליטיקה לא מולידה שיח ורק יוצרת פירוד. כיום, היא מעידה, היא במקום אחר.
במשך כמה שנים הגישה ב"ק את החדשות בתוכנית 'ערב חדש' בערוץ הראשון לצידם של דן מרגלית, עידן קוולר ואראל סג"ל, ואז גם את 'ערב חדש לילדים' יחד עם קובי מחט, עד לסגירתו של הערוץ וחלופת התכנים. היום היא
מגישה רצועת בוקר יומית ברדיו גלי ישראל וכותבת טור במעריב, שם דעותיה מגיעות לידי ביטוי הן בבחירת האייטמים והן במונולוגים הנוקבים שבהם היא חותמת את תוכנית הבוקר שלה.
"אני במקום אחר היום, אני מרגישה שאני יכולה להשפיע. ברדיו זה שלח לחמך על פני המים. אני מדברת ולא יודעת למי זה מגיע, ואני מקבלת תגובות מדהימות מאנשים במהלך ואחרי התוכנית על כמה שזה מדבר אליהם".

יש הבדל בין עבודה במקום עם אנשים בעלי דעה פוליטית דומה לשלך ובין עבודה במקום שלא?
"בגלי ישראל אני מרגישה בבית", היא עונה, "זו תחנה מאוד מיוחדת וזה גם קשור לעובדה שאלה אנשים שהאגו שלהם הוא לא במקום הראשון וזה נדיר בעולם התקשורת. וגם במעריב, העורך גולן בר יוסף הוא דמות שנדיר למצוא, נטול אגו, והמקומות שאני עובדת בהם היום מחפשים קודם את האנושיות והמקצועיות. ספינת התקשורת די שוקעת בגלל פריחת הרשתות החברתיות וריבוי הקולות. זה די מדהים שאחרי שבעים שנות מדינה רק עכשיו יש את ערוץ 20 , ישראל היום ורדיו גלי ישראל ונותנים לעוד קולות להישמע".

את התוכנית שלה בגלי ישראל, יחד עם רצועות האקטואליה של הבוקר, ישדרו בקרוב בערוץ 20 בשידור ישיר שם היא תקבל פלטפורמה רחבה יותר של רדיו וטלוויזיה יחד.

את כניסתה לתקשורת וגישתה המחודשת לגבי פוליטיקה והבעת עמדה, מסבירה ב"ק בסיפור חסידי שהיא שולפת בקלות ממאגרה העצום. "מסופר על החסידים של הרבי מסלונים שהגיעו לבית המדרש", היא מספרת, "דפקו דפקו והיה סגור. אחד הילדים הצליח להיכנס פנימה דרך פתח קטן ושמע רעשים מהשירותים. שם הוא ראה את הרבי בכבודו ובעצמו מנקה את השירותים כשכל הידיים שלו בג'יפה של הביוב. הייתה סתימה שגרמה להצפה והודיעו שאם לא יסדרו את הסתימה יסגרו את בית המדרש. הרבי השביע את הילד שלא יספר לאף אחד שראה אותו, ואמר לו: דוד המלך אמר 'מי יעלה בהר ה'? נקי כפיים ובר לבב'. להיות נקי כפיים זה לפעמים להכניס את הידיים לביוב, ובר לבב – מי יודע?
"זה נכון גם לגבי הבחירות ברשויות המקומיות וגם לגבי התקשורת. מסתכלים מהצד ואומרים שהתקשורת זה משהו מלוכלך, אבל כדי להשפיע באמת, לתקן ולהיות נקי כפיים צריך לפעמים להכניס את הידיים ללכלוך".

כדי להשפיע באמת, צריך גם לפעמים להכניס את הידיים ללכלוך. צילום: דעאל סבטיה

מה הסיפור?
עולם הסיפורים החסידיים מלווה את שרה ב"ק בשנים האחרונות והפך לשליחות שלה. סיפורים בכלל מלווים את העם היהודי מראשית דרכו, ובאמצעותם אנו לומדים על האבות, על גדולי האומה ואורחות חייהם, על מוסר ותיקון המידות. סיפור טוב נשאר איתנו כל החיים ומצליח להטביע בנו חותם גם כעבור שנים.
בסיפור אף טמונים הכוחות ליצור שינוי וריפוי לנפש, תוכיח שיטת הביבליותרפיה אשר משתמשת בכלים של קריאה וכתיבה כדי לטפל, ומצליחה לעקוף מחסומים רגשיים ונפשיים באמצעות הסיפור.
בעידן שבו המילה הכתובה הולכת ומתקצרת לכדי תווים בטוויטר או מקסימום סמיילי בווטסאפ וסיפורים מפה לאוזן כבר לא מסופרים מאב לבן, החליטה ב"ק כי הגיעה שעתם היפה של הסיפורים החסידיים לראות אור ולקבל את הבמה הראויה להם, נגישים וברורים לכל בית וסמארטפון בישראל.
יחד עם ד"ר זאב קיציס, מומחה לספרות חסידית ונצר לאחד מתלמידיו המובהקים של הבעל שם טוב, הם הקימו את מיזם 'זושא – מגלים את הסיפור החסידי', אתר נגיש ונעים ובו כ‑ 800 סיפורי חסידים עם מקורות ומושגים בחסידות, תקציר המבהיר את מהותו והמסר הנלמד ממנו. בחלק מהסיפורים אף מצורף תצלום של הסיפור המקורי, כפי שסופר לראשונה.
"יש סיפורים שמגיעים אלינו עם גלגולים שונים וצריך לחפש היטב ולהגיע לסיפור המקורי הראשון", מסבירה ב"ק. "יש בספרים הללו פשוט אוצרות. החלק שהכי מרגש אותי בפרויקט הזה הוא כשאני מסתכלת על המקור של הסיפור, אם זה ספר משנת תרנ"ז (1896) שמצאנו בספרייה הלאומית וכתוב בכתב רש"י עם המון ראשי תיבות, ואפילו ספר משנת התק"מ (1780), בין העתיקים שמצאנו. תביני, אף אחד לא היה מגיע לסיפור הזה אם
לא היינו מוצאים אותו, אנחנו גאלנו את הסיפור הזה ממרתפי הספרייה".

כל סיפור מתויג לפי נושאים קשורים, דמויות שמופיעות בו, מקומות שמוזכרים בו ומושגים מעולם היהדות והחסידות. כך למשל סיפור על ר' שניאור זלמן מלאדי מכיל תגיות של בחירה, שינוי, נשים בחסידות, תפילה, משפחה, יחיד וחברה ולימוד תורה, וזירת ההתרחשות היא "בדרכים", בערים לאדי, מזריטש ווילנה.
"המטרה היא שאלו לא יהיו רק סיפורי פולקלור ומופתים, אלא סיפורים עם מסר רלוונטי להיום. אני רואה את מילות החיפוש של אנשים באתר. הם מחפשים שמחה, תפילה, בין אדם לחברו, אלו דברים שמדברים לכל אחד".

גאה להשלים את העבודה של שלושת ענקי הרוח, ביאליק, בובר ועגנון  . שרה ב"ק, צילום: דעאל סבטיה

ב"ק מתארת את ראשית הקמתו של 'זושא'. היא חשבה שזה יהיה  דבר גדול לכנס את כל הסיפורים החסידיים למקום אחד, אך גילתה שהיא לא הראשונה שחשבה על כך. חיים נחמן ביאליק, שעסק רבות באיסוף ובכתיבת חומרים מהתרבות היהודית העתיקה ומסיפורי חז"ל, פנה לפני כמאה שנים לסופר ש"י עגנון ולמרטין בובר, חוקר ופילוסוף יהודי, וביקש מהם לכנס את הסיפורים החסידיים לכדי ספר אחד שיהווה את המענה הרשמי לכך. לספר יקראו 'קורפוס חסידיקום', והוא יהיה אוסף של מאות סיפורים חסידיים שיקיף את אוצרות הסיפור החסידי.
ביאליק האמין מאוד בהקמתו של הקורפוס, ואף הכריז לידידיו כי הספר יהיה רלוונטי לאלף שנה.
הסופר והחוקר נענו לאתגר של ביאליק והחלו לעמול על הפרויקט המשותף. אחרי שסיימו לערוך ולכתוב את הכרך הראשון בסדרה, פרצה שריפה בביתו של עגנון בגרמניה וכילתה את עבודתם יחד עם כמעט כל החומרים לכרכים הנוספים. דפים בודדים ששרדו את השריפה ונמצאו מפויחים מוצגים היום בספרייה הלאומית, עדות למפעל שעליו עבדו. השריפה כילתה גם את המוטיבציה להמשיך ולעבוד, כמו גם מחלה שתקפה את עגנון, והם נטשו את הפרויקט.
ב"ק מצידה מרגישה זכות גדולה להשלים את העבודה של שלושת ענקי הרוח ולהגשים את חלומם הגדול – הקמת קורפוס חסידיקום של שנות האלפיים.

***
הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה
להצטרפות מהירה או השארת פרטים ונחזור אלייך לחצי כאן>>
אני רוצה מנוי למגזין פנימה

הפוסט חיי שרה הופיע לראשונה ב-פנימה.