כל החיים מחנכים אותנו להיות גיבורות. נוטים להגיד לנו: "קומי, תתגברי! את לא ילדה קטנה. תהיי חזקה בשביל המשפחה שלך" וכו'.

אבל מה שלא אומרים לנו, זה שיש בתוכנו ילדה שרוצה שיחבקו אותה ברגעים קשים ושיגידו לה שזה בסדר לפחד וזה בסדר לא לדעת הכל וזה בסדר להישבר לפעמים.

לצערי ישנם אנשים שלוקחים את זה למקום דתי אמוני: "איזה חסרת אמונה אני", "איפה הביטחון בריבונו של עולם שיהיה בסדר?"

אנחנו צריכות להבין שלפחדים ולחרדות שלנו אין קשר לחוסר אמונה. זה רגשות שעולים והם בסדר. השאלה היא מה אני עושה עם הרגש הזה שעולה. אני יכולה להגיד לכן מה לא כדאי לעשות:

לא כדאי לבקר את עצמכן על קיומו של הרגש כי מביקורת לא מתקדמים לשום מקום.

לא כדאי להדחיק אותו עמוק פנימה כי יבוא יום ויודחקו יותר מדי רגשות ואז הכל עלול להתפוצץ בהתקף חרדה, בדיכאון או לא עלינו במחלות כאלו ואחרות.

ולא כדאי פשוט לא לעשות כלום כי אין לי כלים למה עושים עם רגשות שעולים. כשבוחרים לא לעשות כלום המצב לא נשאר סטטי אלא מחמיר.

לכן, דווקא בתקופה כזאת עם מתיחות גדולה באוויר ורגשות פחד שרבים מאיתנו חווים, יש כלים רבים שיכולים לסייע לנו לעבוד עם הרגשות הללו שעולים ומציפים אותנו ברגעים כאלה.

איך מתחילים? מצרפת לך תרגיל מעשי קטן, שיוכל ללוות אותך ברגעים שבהם הפחד מתגבר:

כשאת מרגישה שהחרדה מתחילה לעלות תיכנסי פנימה, קחי נשימות עמוקות ונסי להרגיש איפה בגוף את מרגישה אותה.

תנסי לשהות במקום הזה ולחבק אותו, לחבק את האיבר הכואב או המכווץ.

חבקי גם את עצמך – פיזית ו/או בדמיון וכבר תתחילי להרגיש הקלה. זה בסדר להרגיש!

אחרי זה, קומי ועשי לך משהו שמשמח או מרגיע אותך.

הכותבת היא בינת הופמן, יועצת מיניות ומייסדת שיטת 'אישה בתנועה'.

הפוסט בין אזעקה לנפילה: תנו מקום גם לפחד הופיע לראשונה ב-פנימה.