צילום: טל מרנץ

"אסור לנו לאכזב…" פותח הרב בחיוך, "בכל הזדמנות שאנחנו מספרים על עמיחי, הדמות שלו ניצבת מולי והוא אומר לי 'מה שיכולתי לעשות עשיתי, אז אל תפשל כשאתה מדברר אותי. תאמר מה שנכון להגיד'". אחד מהם קם ומניח על השולחן בינינו תמונה גדולה של עמיחי, משעין אותה על האגרטל, ועמיחי הופך לשותף נוכח בשיחה שלנו.

צילום: טל מרנץ

גם בכניסה לבית תלויה תמונה גדולה שלו מאז השבעה, ובמרכז הבית ניצב עמוד עם תמונות רבות, מליל הסדר. "חשבנו איך עמיחי ישתתף", מספרת רחל, "נתנו לכל אחד מהנוכחים מעטפה עם משפט מתוך ההגדה, וכל אחד קישר את המשפט שלו לעמיחי. זה מרומם אותנו". 

אנחנו צופים בסרטונים משפחתיים, ובהם עמיחי תמיד עם ילד על הכתפיים או בידיים. "סיפרו לנו שבליל שמחת תורה הוא וידידיה הי"ד רקדו בכל עוז, עמיחי כמובן היה עם כל הילדים עליו", רחל משתפת, "הוא היה מחובר לאדמה. מביא לנו סברס שהוא קטף, שמן שהוא מסק, ירקות שהוא גידל. היה לו חוש הומור, הוא היה מצחיק מאוד, חיוני מאוד, שמח ומשמח".

בקרוב נציין שנה למלחמה. מאיפה מתחילים לאסוף את השנה הזאת? 

הרב יוסי: "יש כאלה שהפסיקו להגיד קדיש ב־11 חודש למלחמה, אני הולך לפי הדעה שאני מרוויח עוד חודש של אמירת קדיש. אם הייתי יכול לא הייתי מפסיק בכלל, קדיש זה קידוש השם. בכלל מיוחד להגיד קדיש בסיטואציה של מלחמה וחבלי משיח. 'יתגדל ויתקדש' זה מתוך נבואת יחזקאל על ימים גדולים בארץ אחרי שעם ישראל יתקבץ ויהיו מלחמות, גויים יצורו על עם ישראל וה' יתגלה, ותתגלה האמונה בקדוש ברוך הוא. בכל הדורות אמרו את התפילה הזאת מתוך תקווה לזכות לתקופה הזאת שבה מתגדל ומתקדש שמו הגדול, ואנחנו ממש נמצאים בימים הללו".

רוקדים ומתפללים 

אנחנו צוללים אחורה ליום של שמחת תורה. "יחסית לשנים אחרות היינו עם הרבה ילדים נשואים בבית", פותחת רחל, והרב יוסי משלים את דבריה: "בבוקר עצרו את התפילה לפני הלל, וביקשו שכל מי שיכול לקבל צו גיוס ידליק את הטלפון. כרב בוועד רבני בנימין הדלקתי גם אני את הטלפון. ההוראה הייתה לקצר בתפילה ואפילו להפסיק ולבטל את ההקפות, אבל אמרתי לקהל שיש קהילות שלא יכולות לעשות את ההקפות עכשיו, ולכן אנחנו נעשה את ההקפות עוד יותר חזק בשם כל ישראל".

"הסתובבו ביישוב שמועות שקורה משהו בדרום", נזכרת רחל, "כאן היה חשש בגלל הקרבה לרמאללה, והיינו יותר עסוקים בביטחון היישוב ופחות עסוקים בשמועות מהדרום". כשהגיעה שמועה שבכרם שלום שבעוטף עזה, שם גר בנם עמיחי, הכול בסדר – רווח להם. מתברר שההורים של ידידיה רזיאל הי"ד מפסגות התארחו בכרם שלום בחג, ומתוך הממ"ד התקשרו לומר שהכול בסדר. אולם הם עשו זאת בלי שידעו מה קורה בחוץ, ובלי לדעת שגם בנם נהרג.

"בזמן של סעודה שלישית כבר הייתה עננה", היא משחזרת, "מצוקה לאומית, אבל רחוקה מלהיות אישית. לקראת צאת החג ראיתי את נשות המגויסים ביישוב דואגות, וניגשתי לאחת מצוות צח"י כדי לומר לה שצריך לחשוב איך עוזרים להן. אחרי רבע שעה היא חזרה אלינו הביתה ושאלה איפה הרב. אני רגילה שמחפשים אותו בלי שאני יודעת למה, אז ליוויתי אותה למצוא את הרב, שהיה באותו זמן בבית הכנסת. זה היה כבר בערבית של מוצאי החג. התכוננתי לחזור הביתה, אבל היא אמרה שעדיף שגם אני אשאר, ואז הודיעו לנו על עמיחי".

"מיד הבנו שאנחנו צריכים לשלוט בכוחות שלנו כשבבית מחכים לנו ילדים ונכדים", מספר הרב יוסי. "הייתה לנו מחויבות שגם הרגעים הראשונים לא יהיו טראומטיים. כרב יישוב אני יודע שההודעה והרגעים הראשונים הם חשובים מאוד. עוד לא באמת קלטנו את האירוע, זה בא לנו משום מקום. פתאום העננה הלאומית הפכה להיות אישית. עמדנו ככה בחוץ וחשבנו איך לספר לילדים, אבל בינתיים טליה, אשתו של עמיחי, התקשרה הביתה וסיפרה להם".

מחליף כובעים 

הרב יוסי (65) ורחל (62) חיים את החיים במלואם ואין להם רגע דל. עמיחי הוא הרביעי משמונת ילדיהם, "הלב ביניהם", וכילד אמצעי במשפחה הוא היה הגדול שמנהיג את הצעירים ממנו. 

"את חושבת שאני סופרת כמה שנים אנחנו כאן…?" רחל צוחקת כשאני שואלת ונעצרת לחשב. "בערך 38 שנים". הזוג הגיע לפסגות לכולל הדיינות, ובתוך שנים ספורות ביקשו מהרב להתמנות לרב היישוב כשהוא בן 30. "התמודדנו כאן עם הרבה דברים לאורך השנים", הם נזכרים במבט לאחור. "היו כאן שכול ואובדן כמו של משפחת דיקשטיין, או עטר – משפחה שלמה שעלתה בסערה השמימה בתאונת דרכים. היו תקופות של יריות על פסגות, ממש בחזית. עברנו כאן לא מעט בשעות קשות וגם בשעות שמחות של התרחבות". רחל מצביעה על המיקום האסטרטגי של היישוב, בראש ההר.

צילום: טל מרנץ

מחבלים בכרמים 

לקח להם זמן להבין את מה שהתרחש בכרם שלום בשבת ההיא. "הבנו שבכרם שלום היו הקפות מסוג אחר", אומר הרב יוסי, "הקדוש ברוך הוא ראה את ההקפות בפסגות, אבל יותר את ההקפות בכרם שלום בלי ספרי תורה, הקפות של כיתת הכוננות עם רוח גבורה ומסירות נפש".

בשעת בוקר חדרו לכרם שלום ראשוני המחבלים. חברי כיתת הכוננות חשבו בהתחלה שזו קבוצה קטנה של שבעה מחבלים, עד שגילו שמחוץ לגדר יש המונים שבהמשך חדרו פנימה. מי שעמד מולם היו שמונה חברי כיתת הכוננות, רבש"ץ ושלושה חיילים. ג'יפ של הנח"ל נתקל ראשון במחבלים מחוץ לקיבוץ, ובקרב הקשה ביניהם עיכבו החיילים את המחבלים לכמה דקות שבהן חברי כיתת הכוננות הספיקו לצאת מהבתים להתארגנות, זמן יקר מאוד שהציל חיים. 

אנחנו מקשיבים בשקט להקלטות של עמיחי מתוך הקרבות. "לומדים עליו הרבה מההקלטות. הוא שולט ברוחו. איך הוא נלחם, אבל כשהוא מדבר עם טליה הוא מדבר ברוגע ומחזיק ראש. תוך כדי לחימה הוא מחזק את טליה ומבקש ממנה לשמוח עם הילדים: 'תרקדו, תוציאו את כל הממתקים שיש בבית, תחרות ריצה בממ"ד, תעשו תפילה, לעבוד על לעשות להם הרגשה טובה'", וההקלטה נקטעת בקולות ירי. "אני רואה בזה מסר לכולנו", אומרת רחל, "אנחנו הבית, העורף, החיילים שלנו בחוץ, בחזית, ואנחנו כעם צריכים להחזיק בבית את האווירה הכי טובה שאפשר". 

תוך כדי שעמיחי וחבריו נלחמים, מסוק קרב שעלה לאוויר על דעת עצמו יצר קשר עם הרבש"ץ והפציץ את הלוחות הסולריים מחוץ לקיבוץ שתחתיהם התחבאו המוני מחבלים. בינתיים כמה מחבלים חדרו לקיבוץ מחלק אחר בחומה ופרצו לבית של אביטל ועמיחי שינדלר שהיו בממ"ד. עמיחי הי"ד וידידיה הי"ד נלחמו במחבלים ונהרגו בקרב. 

"משעה 12 וחצי המחבלים באורח פלא הפסיקו לירות, לא ברור למה, וזה נס כי התחמושת של כיתת הכוננות נגמרה. עמיחי וידידיה הי"ד הצילו את משפחת שינדלר, את הבית, את הקיבוץ כולו". הזוג ויצן ממשיכים לפרט שרשרת של ניסים לא נתפסים שהקיפו את כרם שלום, ולמרות שהכרתי את סיפורו של הקיבוץ אני משתאה.

"כששומעים את הסיפור הזה רואים כל כך הרבה ניסים ונפלאות", מוסיף הרבה יוסי. "הקדוש ברוך הוא היה יכול לעשות נס נוסף קטן שהמחבל יפספס את עמיחי, אבל אם הוא לא עשה את זה אז כנראה שזה המדויק. זו האמונה. הכול מדויק". רחל מהנהנת ומוסיפה: "עמיחי היה אומר: 'העולם הוא לא פייר, העולם הוא מדויק'".

גיבור בחייו ובמותו 

"טליה התקשרה במוצאי החג", משחזרת רחל, "היא רצתה לצאת משם אחרי שעות מאוד קשות, ועם זאת היא הייתה מסורה לילדים לעזור להם להיפרד". 

הטלפון מטליה במוצאי החג הזכיר לרחל שיחת טלפון אחרת, שקיבלה מהם חמש שנים קודם לכן אחרי שהייתה אצלם שריפה בבית בשבת. "עמיחי לא הצליח להיכנס הביתה כדי להציל את הילדים, וניסה שוב ושוב, ובשנייה האחרונה הוא אמר: איך אני אחיה שנייה אחת אם אני אדע שלא ניסיתי בכל נשימתי להציל אותם? הוא לקח נשימה ארוכה ומשך את עצמו דרך החושך והעשן הכבד עד שהוא פרץ לממ"ד שבו הם ישנו וזרק אותם מהחלון לטליה". 

"נפשנו יצאה להיות איתם", היא נזכרת בתחושות שליוו אותה באותו מאורע, "אבל המרחק היה כל כך גדול ורציתי לתת להם חיבוק עכשיו, מיד. אותה תחושה חזרה במוצאי שמחת תורה".

"אחרי השריפה ההיא עמיחי כתב לעצמו ברשמים אישיים שזה הפסוק שעמד לנגד עיניו: 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל נפשך ובכל מאודך' – למסור את הכול", אומר הרב יוסי, ורחל מוסיפה: "בכלל, בחיים של עמיחי הוא הכין את עצמו ואת הילדים לגבורה. הוא תרגל את עצמו להיות גיבור, וזה התבטא בכל מיני דברים, גם בחינוך של הילדים. הוא עודד אותם להצליח ולא להתייאש, סיפר להם סיפורי גבורה על חלוצים. הוא לא אהב בכיינות. אם מישהו אמר לו משפט כמו 'מסכנים הילדים, מסכנה טליה…' הוא היה אומר 'הם יהיו חזקים'. הוא היה אדם מאוד נעים ורך, איש משפחה חם, אבל האמין באידיאלים ולא ויתר לעצמו במהירות". 

עמיחי עבד כרב בישיבה התיכונית־חקלאית חלוצי דרור בחלוצה, ואת אותה דרישה פנימית העביר גם לתלמידיו. "הוא דרש מהם הרבה, וזה התחיל מזה שהוא מאוד האמין בהם. בכלל היה לו אמון גבוה באנשים".

 הנה ימים באים 

"זו הייתה שנה מאוד מאתגרת", משתפת רחל, "כאב גדול, געגוע גדול, וקושי גדול לראות את ההתמודדות של הילדים הקטנים ושל טליה. מצד שני, אנחנו עם אמונה ועם שותפים מפורום הגבורה, משפחות שכולות שמצליחות לא להיות רק בכאב, אלא מבינות שאנחנו חייבים לתת רוח גדולה בעם ולמנהיגים שלנו. 

צילום: טל מרנץ

"בניחומי האבלים הרבים אנחנו שומעים על בחורים מופלאים שמסרו את נפשם, שהיו להם מאור פנים, צניעות, טוב לב, משפחתיות, עין טובה, ומזה אנחנו מסיקים על שאר הלוחמים ומבינים שרוב העם בגדלות רוח. את הרוח הזאת אנחנו מנסים להשמיע ולהעביר הלאה. אנחנו מקבלים כוח מהעם הרב שמגיע למאהל הגבורה ומהמשפחה החדשה שלנו, משפחת השכול". 

אני מביטה בהם במהלך הריאיון, צחוק ודמעות משמשים בערבוביה. חיוכים והומור בצד געגוע כואב.

מה מנחם אתכם ונותן לכם כוח?

הרב יוסי: "אנחנו יודעים שהכאב הוא לא רק שלנו, הוא כאב של הקדוש ברוך הוא ושל כל עם ישראל. 'איכה ישבה בדד… הייתה כאלמנה'. אבל אנחנו לא בדד, הכאב הוא לא פרטי. אנחנו מאמינים שהגאולה מתקדמת, לפעמים רואים איך היא מתקדמת ולפעמים היא נסתרת, אבל הרב קוק אומר שבהסתר היא לא נעצרת אלא מתקדמת בהסתר. עם ישראל יגיע למדרגות חדשות. ולמדנו שאי אפשר לכרות ברית עם הרוע". ועיניו מלטפות שוב ושוב את התמונה של עמיחי.

רחל: "מה שמנחם הוא הידיעה שאנחנו חלק מתהליך של גאולה, סבא שלי וההורים שלי שהיו בשואה אומרים לנו במפורש: לא יכולנו להגן על עצמנו, היינו חסרי אונים, וכאן עם ישראל קם כמו אריה, ממגר את הרוע, מקדש שם שמיים.

וכמו חתימת מעגל, רגע לפני שאנחנו סוגרים את התמונות אני מתבוננת בתמונה מתוקה של עמיחי ובנו בונים סוכה. מתשרי עד תשרי, חלפה שנה. כאב נורא בצד עוצמות מופלאות. מתפללים לנחמה ומרגישים קרובים לגאולה מאי פעם. או כמו שאומר הרב יוסי: "השנה המרחק בין השמיים לארץ הצטמצם".

צילום: טל מרנץ 

המשך הכתבה בגיליון תשרי תשפ"ה,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט עוד עמי חי- ראיון עם הרב יוסף ורחל ויצן הופיע לראשונה ב-פנימה.

הגשמת חלומות היא חלק מהייעוד שלנו ומהתפקיד שלשמו ירדנו לעולם. אני מאמינה שכל אישה שעושה צעד כדי לחיות טוב יותר ומדויק למי שהיא, מביאה גאולה לעצמה ומשם לעולם כולו. 

היצירה שלנו הפעם מעט שונה, משום שהיא תשמש אותנו יותר ככלי לעבודה פנימית מאשר יצירה לשם היצירה. 

אני עובדת עם לוחות חזון כבר כמה שנים, והם פשוט מוכיחים את עצמם. הכנתי לכן מדריך קצר וקולע שבעזרתו גם אתן תוכלו להגשים חלומות, ולמשוך לחייכן שפע, ברכה וסיפוק.

מהו לוח חזון?

לוח חזון הוא לוח ויזואלי שמאגד ומגלם את החלומות, המטרות והיעדים שלנו – גם הרוחניים וגם הגשמיים. בלוח יש אוסף של תמונות ומשפטים שמכוונים את התודעה שלנו לתדר מסוים. הלוח ממחיש את היעד שלי, לאן אני רוצה להגיע ומה אני רוצה להשיג, והוא מתבסס על שני חוקי יקום בסיסיים: 

1. האנרגיה זורמת לאן שתשומת הלב מופנית – מבט בלוח החזון מכוון בכל פעם מחדש את האנרגיה שלנו לדברים שאנחנו רוצות להגשים. ככל שנתמקד בהם יותר, האנרגיה שלנו תזרום מאליה ונהפוך אותם למציאות.
2. דומה מושך דומה – כדי למשוך לחיים שלנו דברים טובים, אנחנו צריכות לפלוט אנרגיה זהה. אנרגיות טובות ימשכו דברים טובים, ולהפך. 

יצירת לוח חזון מולידה בהירות וסדר ברצונות ובשאיפות שלנו, ועוזרת לנו להתקדם בפרויקט הכי חשוב – הלוא הוא החיים שלנו. 

נשמע מעט מוזר? אל דאגה, צעד אחר צעד אלמד אתכן ליצור לוח חזון מדויק, כזה שעובד בשבילכן ומזמן לכן את החיים שאתן רוצות.

מה צריך?

לוח קאפה 36×50

מגזינים

ניירות יפים

מספריים

דבק סטיק

מדבקות נצנצים

מחברת כתיבה או יומן

צעד ראשון: כִּוונוּן תדר

בשביל ליצור לוח חזון אני מכוונת את התדר הפנימי שלי לאנרגיה גבוהה של שפע ואהבה. הדרך הכי קלה ומהירה לעשות זאת היא בהודיה. היכולת להודות על מה שיש לנו בחיים ולפרש את המציאות לטובה היא כוח רב־עוצמה.

אני מתחילה בכתיבת תודה על השנה שהייתה לי. על כל מה שעברתי, על מה שיש לי בחיים, על הדברים הקטנים והגדולים. פרטִי ממש לפרטי פרטים את כל השפע והטוב שעוטף אותך. דומה מושך דומה, זוכרת?

צעד שני: רצון 

הרצון שלנו מגיע מהנשמה שלנו. לכל אחת יש רצון הנובע מהאופי הנשמתי שלה ומהתפקיד שבשבילו ירדה לעולם. רצון הוא דבר יקר מאוד שכדאי לכבד ולהוקיר. 

עשי רשימת רצונות לשנה הקרובה בכל תחום בחייך. כתבי מה את רוצה להגשים בתחומים הבאים: גופני, נפשי, רוחני, זוגי, משפחתי, קריירה ועבודה ועוד חלומות שמתחשק לך להגשים. כרגע אל תשאלי את עצמך אם הדבר אפשרי או מעשי. תני לעצמך לעוף, בלי לתת לשכל לקרקע אותך.

צעד שלישי: רגש

הרגש שלנו הוא מאיץ רב־עוצמה בהגשמה. רגש הוא אנרגיה שאנחנו רוצות לכוון כדי למשוך לחיינו דברים טובים. 

שאלי את עצמך, איך תרגישי אם תגשימי כל דבר שכתבת שאת רוצה? נסי לערב כמה שיותר חושים. עצמי את העיניים והכניסי את עצמך למנהרת זמן שלוקחת אותך קדימה ומורידה אותך בנקודת הזמן שבה התגשמו כל החלומות שכתבת. איך את מרגישה? איזו אישה את עכשיו? איך את מתהלכת בעולם?

כתבי את כל מה שאת חווה ומרגישה בלשון הווה. את יכולה לכתוב יום ממוצע בחיים החלומיים שלך. הרבי לכתוב רגשות, תחושות וחוויות.

צעד רביעי: הפיכת החזון למוחשי

כעת יש לנו תמונה ברורה ותחושה מוחשית, ואנחנו מכוונות ויכולות לגשת למגזינים. פשוט מתחילים לגזור, בלי להסתבך או לחשוב יותר מדי. אם עשית עבודת הכנה טובה תראי שהתמונות והמילים פשוט יקפצו לעינייך. מטרת לוח החזון היא להפוך את הרגשות החיוביים שכתבת קודם למוחשיים. אפשר לגזור תמונות או מילים שמסמלות בשבילך את מה שאת. 

צעד חמישי: חיבור כל החלקים

הגיע השלב האחרון, וכעת נדביק הכול יחד על הפלקט. אין כאן כללים. תקשיבי ללב, הוא יודע. אני ממליצה קודם להדביק רקעים יפים, ועליהם את מה שגזרנו. אפשר לקשט במדבקות, וואשי טייפ וכדומה.

לסיום

תלי את לוח החזון במקום נגיש שתוכלי לראות לנגד עינייך כל יום. אני ממליצה על קיר חדר השינה. בכל בוקר, כשתקומי, המודע והתת־מודע יכוונו את עצמם מאליהם להגשים את החלומות שלך, וגם יזכירו לך שיש לך מטרות שאת רוצה להגשים. 

 הכנת לוח חזון? מוזמנת לתייג אותי ואת מגזין פנימה באינסטגרם! 

צילום: עידית יקותיאל

מתוך גיליון אלול תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט יוצרת חלומות  הופיע לראשונה ב-פנימה.

אשמים אנחנו

כשאני חושבת על ה"סליחות" של תשפ"ד, אני מבינה איזה עם מופלא אנחנו. אני מבינה עד כמה היינו במשך שנים שבויים בקונספציה שאנחנו רעים ומלאי שנאה פנימית. אם בשנים קודמות חיכינו ש"האחר" יבוא כבר ויבקש את סליחתנו, בשנה הזאת לא הפסקנו לבקש סליחות. אם בשנים קודמות התגוננו מפני אשמה, השנה הכינו על חטא ואמרנו שוב ושוב, בנסיבות בלתי נתפסות, "אשמנו". אם בשנים קודמות נלחשו סליחות בחדרי חדרים, בשנה הזאת ביקשו אנשים אצילים סליחה לעין כול. אם בשנים קודמות היינו צריכים לחפור במשמעות המילה "סליחה", השנה היא ניבטת אלינו מכל תמונת שבוי ברחוב, מכל משפחה שמנסה שוב לקום על רגליה, מכל מפונה מביתו שאנחנו פוגשים בבית הכנסת בשבת.

שני מלכים בכתר אחד

נדמה לי שכאשר רואה הקדוש ברוך הוא את העם שלו מצטער, רוצה שהדברים יקרו אחרת, מתפרק מהעובדה שלא היה טוב דיו, הגם שהשתדל כל כך – הסליחה, כך יסבירו חז"ל במדרש מטלטל, עוברת צד. בבריאת העולם, כשביקשה הלבנה למלוך לבדה, כשלא יכלה לסבול את העובדה שיהיה לצידה עוד מישהו בעולם שיאיר כמותה, היה הקדוש ברוך הוא חייב למעט אותה. "לכי ומעטי עצמך", הוא אמר לה. שני מלכים חייבים לדעת איך להשתמש בכתר אחד. ימנים לצד שמאלנים, חילוניים לצד דתיים. כל זמן שתרצו להקטין צד אחד, תמצאו את עצמכם קטנים גם כן. 

אבל אז, בירח האחרון של השנה, הירח הממועט של ראש חודש אלול תשפ"ד, ירח שניסה להאיר ללוחמים בחושך, ירח שהיה שם עם מוכי הירח, הלומי הקרב, ירח שמרימים אליו עיניים מדי לילה חטופים בעזה ואימותיהם מעבר לגבול. בשנה שבה רואה הקדוש ברוך הוא את פניה של האישה הלבנה שמבכה על בנה, הוא מנסה לפייס אותה: "אתן לך ילדים אחרים, לבנה, כוכבים ממש כמותו!" והיא ממאנת להינחם. "בחגים תיזכרו בו תמיד, החגים ייקראו על שם בנך הקטן", הוא יאמר לה, והיא תמאן להינחם. "לוח הזמנים של העם הזה וסדרי העדיפויות שלו ישתנו בעקבות החיסרון שלך!" הוא יוסיף ויאמר. אבל כשיראה אותה זורחת בעוניה, באזכרת האחד־עשר חודש לחסרונה הגדול, בראש חודש אלול תשפ"ד, הוא יאמר את המשפט שירעיד את העולם: "הביאו עליי כפרה על שמיעטתי אותה!"

שכינה עמהם

בפסוק נפלא שנקרא בעזרת ה' לפני חגי תשפ"ה הטעונים כתובות המילים המופלאות: "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך… שמה". המפרשים מתחבטים בביטוי "ושב ה'" והרי צריך לומר "והשיב ה'!". "היה לו לומר: והשיב ה' אלוקיך את שבותך. רבותינו למדו מכאן ששכינה כביכול עימהם בצרת גלותם וכשנגאלין, הכתיב הקדוש ברוך הוא גאולה לעצמו, שהוא ישוב עימהם". לפי הפירוש הזה של רש"י, הקדוש ברוך הוא מחכה כביכול להיגאל עימנו ורואה בכאבנו הגדול. כשישובו השבויים, בעזרת ה', הוא כביכול ישוב גם כן. 

הביאו עליי כפרה

אבל רבי נחמן יפסע עוד פסיעה אמיצה קדימה. הוא יאמר לנו: נכון שבשנה הזאת ראיתם אנשים שביקשו סליחה כשאי אפשר היה להבין על מה? ובכן, כך בדיוק יעשה הקדוש ברוך הוא בחודש התשובה, חודש אלול: "ואנו רואים רחמנותו במה שקבע לנו ראש השנה, שהוא יום הדין, בראש חודש, כי הוא חסד גדול. כי איך היינו מרימים פנינו לבקש כפרה מאיתו יתברך? על כן עשה עימנו חסד וקבע יום הדין בראש חודש שאז, כביכול, הוא יתברך בעצמו מבקש כפרה בבחינת 'הביאו עליי כפרה על שמיעטתי את הירח', ועל כן אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה כי על ידי זה שהקדוש ברוך הוא עצמו עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו ולומר 'הביאו עליי' וכו', על כן אין לנו בושה לבקש כפרה כי גם הוא יתברך עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו". 

לפעמים, יחדש רבי נחמן, אמירת המילה "סליחה" דווקא מהצד של הטובים, ולא מהצד של הרעים שהיינו מצפים מהם לסליחה, היא עצמה מעמידה אותנו מול השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, והיא, השנה החדשה, תעמוד מולנו ותבקש סליחה. היא יודעת שחגיה ייראו שונים כל כך, שרבים מילדיה עדיין לא יחגגו בביתם, היא תביט בהם קמים לסליחות ומבקשים עליה שתהיה טובה, ואז, היא עצמה, השנה הבאה, תחזור בתשובה. "סליחה", היא תאמר לנו לתשובת השנה. אני מבטיחה להיות טובה כל כך.

מתוך גיליון אלול תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט תשובת השנה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בחווה המבודדת אני פוגשת את 'השועלות', שאחת מהן, גילוי נאות, היא לא אחרת מהבת שלי, אלומה. 'השועלות' הוא פרויקט חינוכי לנערות בנות 17-16, שעזבו את מקום הלימודים שלהן לטובת התנדבות בחוות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. 

בתור מי שחבשה את ספסל הלימודים כל שנות התיכון, אני מודה שלא הבנתי מה השתבש אצל הבת שלי כשהכריזה בסוף כיתה י' שהיא עם האולפנה סיימה. היום, כעבור שנה, אני אם גאה מאוד שמבקשת להעלות על נס את המסגרות הלא קונבנציונליות, אלה שהחיכוך עם החיים עצמם הוא חומר הלימוד העיקרי בהן. אין שם תיאוריות ותזות מופשטות אלא חיי מעשה, יגיעה ועמל. לא כותבים שם עבודות ביוטופ מלומדות, אלא קושרים קשר בלתי אמצעי עם עולם החי והטבע. 

בפרויקט, שפועל בחסות תנועת 'השומר יו״ש', ייפתח השנה המחזור הרביעי. הבנות גרות בדירה יחד עם שתי מדריכות בנות שירות לאומי, וממנה הן יוצאות לחמישה ימי עבודה, כל פעם בחווה אחרת, כדי לנהל ולתפעל את גלי ההמלטות של הכבשים. בכל חווה יש גל המלטות אחת לכמה חודשים, ובכל סבב המלטות נולדים בין 50 ל־200 טלאים.  

העבודה מתבצעת מסביב לשעון, בכל ימות השבוע, ודורשת תשומת לב מלאה למתרחש בדיר. היילוד של הטלאים וההאכלה שלהם, הטיפול התרופתי והחיסונים שהם נזקקים להם, כמו גם הטיפול בכבשים החלשות מההמלטה – כל אלה נמצאים תחת אחריותן של הנערות. 

זיהתה את הצורך 

מי שהקימה את פרויקט 'השועלות' ועומדת בראש התוכנית היא הלל בר יוסף (21), סטודנטית למשפטים תושבת תקוע. על אף גילה הצעיר היא פועלת במרץ וחדורה תחושת שליחות. בכיתה י"א עזבה את מוסד הלימודים לטובת התנדבות בחווה, ושנה לאחר מכן פתחה את המחזור הראשון של 'השועלות'. את הלימודים לבחינות הבגרות השלימה בכוחות עצמה. 

הרעיון להקמת המיזם עלה מתוך היכרות עם האתגרים העומדים בפני החוות. "גלי ההמלטה היו בלי ספק החלק הכי קשה בעבודה", מתארת הלל, "זו תקופה שבה הכבשים זקוקות לעזרה צמודה כשיש המלטה, והרבה פעמים זה קורה בשעות הלילה. זה תמיד היה אינטנסיבי ומאתגר מאוד. לרוב בעלי החוות מסביבי היה קשה לעשות את זה לבד, ומצאתי את עצמי קוראת לאחיות ולחברות שיבואו לעזור לי. הבנתי שזה דורש המון משאבים וכוח אדם שלא תמיד קיים, אז החלטתי להקים צוות מקצועי".

הערך שהוביל אותה מאז ועד היום הוא השותפות במאבק על שטחי הארץ ועזרה לחוואים שמובילים את המשימה הזאת. בנוסף למפעל ההתיישבותי, רואה הלל בפרויקט מפעל חינוכי בעל ערך בשביל הבנות, שלומדות להיות עצמאיות וחברות טובות.  

"כל נערה שמגיעה לשועלות לומדת לדחוף את עצמה בידיים שלה, להחליט מה טוב לה, ולהתמסר למשהו גדול ממנה. כל זה קורה באופן עצמאי, עם המון בחירה חופשית. הבנות לומדות במקביל בפרויקט מניפ"ה לימודים אקסטרניים ומתאמצות להוציא בגרות". 

"בנוסף לכך", היא מספרת, "הן לומדות את ערך החברות. כשנערה נמצאת בהמלטה עם חברה, ושתיהן מגיעות לקצה מבחינה פיזית בגלל העבודה הקשה וחוסר השינה – בדיוק ברגע הזה הן לומדות להיות חברות, להתחשב זו בזו ולעזור זו לזו". 

העבודה הקשה, לדבריה, היא ערך בפני עצמו. "העבודה בונה אצל הבנות חוסן, מגבירה את המוטיבציה שלהן לפעול ומחזקת את תחושת המסוגלות של כל אחת בעיני עצמה". 

עם כל העבודה החשובה, יש מי שיגיד שעדיף שהבנות יישארו בחממה המוגנת של האולפנה.

"המסגרות הקונבנציונליות, כמו שהן מתנהלות היום, לא מתאימות לכל הבנות. ברור לי שיש כאן תופעה רחבה של דור שמחפש יותר משמעות ועשייה. אני לא מכנה את היציאה מהמוסדות כנשירה, כי בעיניי יש כאן חיפוש ורצון אמיתי לצמיחה. הבנות שאני פוגשת מבקשות להיות חלק ממשהו גדול, ואני רואה בכך ברכה". 

צילום נעמה שטרן

יחד עם זאת, הלל מדגישה כי פרויקט 'השועלות' אינו מתאים לכל אחת. "אני מנסה לבחור את הבנות שהפרויקט יצמיח אותן. מהחוויה שלי אני מבינה שיש משהו לא מותאם במסגרות הקיימות, ואני שמחה להציע אלטרנטיבה". לדבריה, הבנות שנמצאות כיום בפרויקט הן "הבנות הכי מדהימות שפגשתי בחיים. יש להן עוצמות וכוחות לא הגיוניים. זו עבודה קשה, וכל מי שעובד בדיר יגיד את זה. הן  עושות את העבודה שנה שלמה שוב ושוב, ואפילו נהנות מזה. הן מתמסרות ברמה הכי גבוהה לעבודה וזו לזו, שמות את עצמן בצד ורואות קודם כול את הצורך של השותפות שלהן, של החוואים, של הכבשים ושל עם ישראל".

סטאז' ביילוד כבשים 

אני יושבת עם ארבע נערות, עלמות חן, שהתנדבו השנה בפרויקט: זיו וילנסקי, איילת השחר הלר, מרים גרינברג ואלומה בן ישי. בתור אמא של אלומה אני מכירה את הסיפורים, אבל כשאני שומעת את החוויות של הבנות ברצף וביישוב הדעת, אני מבינה לעומק איזו השפעה יש לשנה כזאת על נערה צעירה. 

צילום נעמה שטרן

הן נזכרות בימים הראשונים של המלחמה, כשמפלס החרדה של הציבור כולו עלה על גדותיו. האימהות, ובתוכן אני כמובן, רצו את הבנות קרוב אליהן במקום בטוח. אבל הן ארזו תיק ויצאו. "יום אחרי שמחת תורה היינו אמורות ללכת לחווה של סקאלי בשומרון", נזכרת אלומה. "התלבטנו מה נכון לעשות ואם יהיה שם מספיק בטוח, והחלטנו ללכת. ידענו שאין מי שיעשה את העבודה במקומנו".

"כמו שהחיילים לא חשבו יותר מדי והלכו לחזית", מחדדת זיו, "אנחנו התגייסנו למלחמה על הארץ שמתנהלת בחוות". מרים נזכרת שכשהן הגיעו לחווה אפילו לא היה מנעול לדלת המגורים שלהן, אז הן חסמו את הכניסה באמצעות שולחן כדי להרגיש בטוחות יותר.

כאחראיות על ההמלטות, מה התפקיד דורש מכן?

אלומה: "זו אחריות גדולה מאוד, כי החוות מתקיימות מהכבשים וכל טלה שווה הרבה כסף. כל 20 דקות עושים סיבוב בדיר, וכל שלוש שעות מאכילים את הטלאים". 

מרים: "חייבים להיות בערנות. אם יש המלטה שמסתבכת צריך להתערב, ואם יש טלה שחולה צריך לתת לו תרופות".

זיו: "לפעמים צריך לעשות לטלה החייאה. כמה פעמים עשינו לטלה הנשמה והוא חזר לחיים". 

חוויית ההמלטה חושפת אותן בטבעיות למחזור החיים של הטבע, והן מספרות שזה חיבר אותן גם לגוף שלהן. "דרך ההתעסקות בכבשים אפשר ללמוד איך הרחם עובד", מסבירה מרים. "המערכת הנשית שלהן דומה כביכול לשלנו, כי גם אנחנו יונקים. כך, מגלי ההמלטות, למדתי על הגוף שלי. בהתחלה זה היה מלחיץ, כי צריך להכניס יד לרחם. חייו של הטלה שנולד תלויים בנו, וזה דבר גדול".

"בשבילי זה היה ממש מגעיל בהתחלה", מוסיפה זיו, "אבל לאט לאט מתרגלים לריח ולמראות של הדיר". היא משתפת בחוויה משעשעת שזכורה לה: "פעם ברח לי טלה קטן מתחת לטפחות, שזה המקום שעליו הם עומדים ועושים את הצרכים. הכול היה חשוך והייתי צריכה להיכנס לתוך הביוב ולזחול בפנים כדי להביא את הטלה. צחקנו מהסיטואציה, ולקח זמן עד שהריח התנדף ממני".

לא הולכות לפי הספר 

מה שהבנות מתארות נשמע לי מצד אחד מאתגר מאוד, ומצד שני פסטורלי מאוד. בעידן שבו רוב בני הנוער יושבים שעות רבות מול מסכים, היכולת שלהן להתמסר לעבודת כפיים מרשימה. מנגד, אני מנסה לברר על איזה רקע בחרו לעזוב את המסגרת הקונבנציונלית של האולפנה, והאם יש אנשים שמסתכלים עליהן בעין עקומה בעקבות כך. כולן אומרות שלא נתקלו בתגובות כאלה. "אנשים שמכירים אותי יודעים שזה הדבר הכי טוב שעשיתי", אומרת מרים. "גם אם זה לא ללכת לפי הספר, המסלול הזה בונה אותי, וכולם שמחים שאני עושה משהו משמעותי".  

"עזבתי את האולפנה כי הייתי שם בחוסר מעש", מתארת זיו. "שמעתי מחברה על 'השועלות', וקרץ לי להיות בעמדת נתינה. העשייה נתנה לי המון, פתאום את חיה ועושה משהו עם החיים".

צילום נעמה שטרן

גם אלומה מתארת חוסר סיפוק במקום לימודיה הקודם. "לא היה לי טוב באולפנה שהייתי בה, כי במשך הרבה שעות לא עשיתי כלום. במניפ"ה אנחנו משתלבות בלימודים, ובזכות היחס האישי וצוות המורות המדהים שלא ויתרו לנו, התחלנו ללמוד". איילת השחר משתפת שהיא לא הסתדרה עם הצוות באולפנה, והייתה נקראת לשיחות אישיות לעיתים קרובות.

איך הקשר עם בעלי החוות שאתן נמצאות בהן? לא קשה לנוע ממקום למקום בכל שבוע? 

מרים: "הם מתייחסים אלינו יפה מאוד, ואנחנו מרגישות הכרת תודה. לפעמים המשפחה בחווה אומרת לנו שממש הצלנו אותם, אבל המעבר ממקום למקום כל שבוע מורכב. מצד אחד זה כיף, מרענן וחדש, אבל מצד שני אנחנו לא מצליחות באמת להיקשר למקום ולהתחבר לאנשים ולאווירה כי אנחנו עוזבות אחרי חמישה ימים".

זיו: "בעלי החוות מעריכים אותנו ממש ומודים לנו בכל יום. בתקופת ההמלטות צריך להיות 24/7 על הדיר, וכשאנחנו מגיעות אנחנו עוזרות להקל על העומס שגם ככה קיים. 

"המעבר ממקום למקום הוא חוויה שפותחת פתח לעולם. אני שמחה להכיר אנשים שונים וסוגים שונים של חוות. בזכות המעברים אנחנו גם לומדות יותר. נחמד בעיניי לא להישאר באותו מקום, כי להעביר שנה שלמה באותה חווה זה יכול להימאס". 

הבנות מספרות שבעקבות העבודה עם הכבשים והקִרבה לטבע הן מרגישות חיבור לקדוש ברוך הוא. "כשאני לבד בשמירה ואני גמורה אני מדברת עם הקדוש ברוך הוא", אומרת אלומה, "אני אומרת לו תודה שיש לי את הזכות ליישב את הארץ".

מרים: "בגלל שהשנה מילאה אותי, היה לי מקום בנפש לבקש את ה' וללמוד תורה. המפגש עם אנשים שונים פתח לי כיוונים חדשים בעבודת ה', ואני מסתכלת על הדברים מנקודת מבט רחבה יותר".

זיו: "אתה נכנס אדם מסוים ויוצא אדם אחר, עם הרבה יותר ערכים. גם מהמצבים הלא פשוטים – גדלנו וצמחנו". 

לסיכום, אני שואלת אותן מה משמעות השם 'השועלות'? והן עונות בחיוך שמקור השם הוא בכלל מקבוצת נערים שעבדו בחוות, שנקראו 'שועלי שמשון', ובאופן אוטומטי כשהוקמה קבוצת הבנות, הן קיבלו את הכבוד להיקרא 'השועלות'. בחברת שועלות כאלה, אני מהרהרת לעצמי בדרך חזרה הביתה, דווקא כדאי להיות בראש. 

 הנוער מחפש משמעות

מי שמכירה מקרוב את בני הנוער ואת תהליכי העומק שעוברת קבוצת הגיל הזאת היא הודיה יהב, בת 44, תושבת מצפה דני, שבנוסף לעיסוקה כמנהלת בית ספר לתלמידות עם בעיות רגשיות, מרכזת את תוכנית 'מניפ"ה לגובה' בתיכון אמי"ת בירושלים. 

מניפ"ה היא תוכנית ארצית המספקת מענה לימודי מותאם לבני נוער יחד עם תמיכה רגשית וחברתית. תלמידי מניפ"ה יכולים לשלב יחד עם הלימודים עבודה או עשייה התנדבותית.

"הנוער בדורנו מחפש משמעות, רוצה יותר דיוק, ופחות הולך אחרי העדר", היא קובעת. "הנוער מבקש שיתאימו את המסגרת אליו, ופחות מוכן להתאים את עצמו למסגרת".

הודיה נמנעת משימוש בצמד המילים "לימודים אקסטרניים". "אקסטרני זה בחוץ, ואנחנו לא רואים את התלמידים מחוץ למערכת. הם לגמרי חלק. במשך כל השנים תוכנית מניפ"ה סמוכה לבית ספר קיים, כי אנחנו רואים חשיבות בכך שהבנות יהיו מעורבות בלימודים ויסיימו את בית הספר". 

מה את מציעה להורים שהבת שלהם רוצה לעזוב את האולפנה? 

"אני מאמינה שבגיל הנעורים הבנות פחות מקשיבות להורים, ולכן אפשר לנסות לשכנע את הבת להישאר באולפנה, אבל אם זה לא הולך עדיף להיות איתה ולא נגדה. הנערה צריכה להרגיש שמאמינים בה ובכוחות שלה, וכך היא תהיה מחוברת לעצמה. הכי חשוב זה לשמור על קשר טוב, גם כשהבת לא הולכת לפי מה שרצינו או שהיא לא מתלבשת כמו שתכננו. חשוב לשמור על שיח מכבד, מעריך וטוב, כי זו הדרך לשמור על הבת". 

מה לגבי גבולות?

"צריך לתת גבולות ממקום אוהב ומכיל ולא מתוך כוחנות. אם מרגישים שהבת הולכת לאיבוד צריך לשמור על קשר איתה כל הזמן. גם אם הבת ויתרה, לא לוותר עליה, ולהאמין בכוחות שלה".

הודיה רואה במסגרות הלימוד המשלבות עשייה דבר חיובי ונצרך. "אני רואה כמה מבורכות מסגרות הלימוד שמשלבות עבודה חקלאית כמו 'רגבים' או כמו 'השועלות'. הבנות רוצות להרגיש משמעותיות, בעלות ערך, ורוצות לתרום לקהילה. הלימודים לבגרות נראים להן סתמיים ופחות מדברים אליהן".

היא מספרת שבשנים האחרונות יש ביקוש הולך וגובר לבתי ספר עם תוכניות לימודים מותאמות אישית. "הייתי רוצה שבכל אולפנה תהיה כיתת לימוד שבה הבנות יכולות לשלב עבודה, לימודים במדרשה או עשייה התנדבותית עם לימודים. המצב כרגע הוא שאם את לא שייכת לאולפנה את נחשבת בעייתית, וזה לא צריך להיות ככה".

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אלול תשפ"ד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט ראש לשועלות הופיע לראשונה ב-פנימה.

"גדלתי בכפר חב"ד", פותחת חני. "אבא שלי, הרב מרדכי צבי דוברבסקי, נשלח על ידי הרבי מלובביץ' לפני 46 שנים להיות מהשליחים הראשונים של חב"ד לארץ הקודש. כשהייתי בתיכון אבי מונה לרב קהילת חב"ד בראשון לציון ועברנו לכאן". הרב שניאור אשכנזי הוא בנו של הרב מרדכי אשכנזי זצ"ל, שהיה רבה של כפר חב"ד במשך שנים ארוכות. הם הכירו בשידוך, כמקובל בחב"ד, והתחתנו כשחני הייתה בת 19 וחצי והרב שניאור בן 23. 

מה זה אומר להיות שליחים של הרבי?

"אתן לך דוגמה", אומרת חני. "לאחר החתונה עבדתי כמחנכת של כיתה י"ב. באחת ההפסקות קיבלתי טלפון מבעלי. הוא אמר לי 'מזל טוב', והסביר שצריך להקים מעונות וגני חב"ד בראשון לציון – ואני זכיתי לקבל את התפקיד. שאלתי: איך זה קשור אליי? אני מורה בתיכון, מכינה לבגרויות, אין מצב שאני עושה דבר כזה!"

ובכל זאת עשית.

"כן. אני שליחה של הרבי. גדלתי על חיים של שליחות, וכשיש משימה אני עושה מה שצריך לעשות גם אם זה לא בדיוק מה שתכננתי". 

הרב שניאור, הפלת על אשתך משימה רצינית.

"בראשון לציון היו גני חב"ד ותיקים שהיה צריך לרענן", מסביר הרב. "המנהל היה מבוגר, ולפני שהוא הניח את המפתחות הוא פנה לצעירי הקהילה כדי לשאול מי מוכן להתנדב למשימה. אני ועוד חבר לקחנו אחריות על הנושא, אבל עיקר השליחות שלי הייתה להביא את חני לתפקיד", הוא מחייך. "ידעתי שזה לא התפקיד שלי כי זה לא מה שאני יודע לעשות, והבנתי שצריך פה אשת מקצוע מסודרת ומאורגנת. אני יודע להגיד דברי תורה, לא להזיז דברים, וחני אלופה בניהול". 

"השליחות היא המניע העיקרי שלי", אומרת חני, "ובכל זאת המעבר מחינוך בתיכון לחינוך בגיל הרך היה טראומה אמיתית בשבילי. הייתי מאוד רחוקה מהעבודה עם הגיל הזה". יחד עם זאת חינוך ילדים בכל גיל בער בה מאז ומתמיד, והיא מסבירה כי לאדם שיש בו את הבערה הזאת, בסוף הגיל פחות משחק תפקיד. 

במשך שמונה שנים עסקה חני בהקמת מוסדות חינוך לגיל הרך בראשון לציון. "היום יש לנו עודף רישום ואנחנו לא יכולים לקבל את כולם כי אין מקום. המוסדות שלנו מאוד מבוקשים". 

יהדות מסביב לשעון 

כשהרב שניאור התחיל למסור שיעור בפרשת השבוע בבית הכנסת המרכזי בראשון לציון, שבו הוא משמש כרב, הוא לא חשב שהשיעור יהפוך לפופולרי כל כך. אדם בשם מיקי בהגן, במאי מצרפת, שהגיע לארץ לזמן קצר כמו היה שליח משמיים רק כדי לפרסם את השיעורים של הרב, החל לצלם את שיעוריו ולהעלות אותם לאתר שלו. "בשיעור השני שהעברתי הגיע פתאום אדם עם ציוד צילום והחל לצלם", נזכר הרב. "לאחר השיעור הוא ביקש רשות להעלות את השיעורים לאתר האינטרנט שלו". 

השיעורים עלו לרשת ונהיו פופולריים מאוד באתרי אינטרנט של חב"ד ואחר כך ביוטיוב. כיום, לאחר 14 שנים שבהן השיעור מתקיים, הוא מגיע ביוטיוב לכ־60 אלף צפיות מדי שבוע, וכן משודר בתחנות רדיו ומופץ בקבוצות ווטסאפ ובאמצעים דיגיטליים אחרים. 

צילום אריק סולטן

הרב גם עורך ספרים בנושאי חינוך ילדים ויחסים בין־אישיים, מוסר שיעור שבועי ברדיו קול חי ומוזמן להרצאות רבות בארץ ובעולם. הפופולריות שלו נובעת, בין השאר, מיכולתו להעביר דברי תורה עמוקים בצורה נגישה, בהירה ורהוטה, משולבת בסיפורים ומשלים. הרב מקשר את המסרים שלו, שבמרכזם עומדת השליחות האישית של כל אחד וההשגחה הפרטית המכוונת כל פרט במציאות, לחיי היומיום ולסוגיות שמעסיקות רבים.

הרבי ידע מראש 

אם נחזור שמונה שנים לאחור, חני הייתה אז בשיא העשייה שלה כמנהלת מוסדות הגיל הרך של חב"ד בראשון לציון, כשחשה שהגיע הזמן למשימה הבאה: הקמת בית ספר יסודי לבנות בעיר, כדי שהתלמידות לא יצטרכו לנסוע ללמוד מחוצה לה. "רציתי לחזור לבית הספר, שזה המגרש הטבעי שלי. ראינו גם שיש בעיה לילדים שמתחנכים בחב"ד עד גיל שש ואחר כך נותרים בלי מענה להמשך". 

"היו הרבה סיפורי ניסים והשגחה פרטית בהקמת בית הספר, אבל יש סיפור אחד שאני מאוד גאה בו", אומר הרב שניאור. "בסוף שנת 2017 החלטנו להקים בית ספר יסודי לבנות. נפגשנו עם עיריית ראשון לציון בסוף השנה והייתה הסכמה עקרונית להקמת בית הספר מהעירייה. החלטנו יחד שחני תתפטר מהנהלת הגנים והמעונות ותעסוק בהקמה של בית הספר. היינו תמימים וחשבנו שביום אחד מקימים בית ספר. חני התפטרה, נמצאה ממלאת מקום, נעשתה חפיפה, והיו כבר תלמידות שנרשמו לכיתה א' בבית הספר החדש. יום לפני תחילת שנת הלימודים קיבלנו מהעירייה מכתב שבו היא הודיעה לנו שהם עשו מיפוי נוסף לממ"דים בעיר, והגיעו למסקנה שאם נפתח בית ספר נוסף זה יפגע בכל השאר, ולכן אין לנו אישור לפתוח את בית הספר. 

"בשביל עיריית ראשון לציון זה היה עוד מכתב, בשבילנו זו הייתה אכזבה גדולה וחני נותרה בלי עבודה. היא ויתרה על מקום עבודה בטוח, ממלכה שבנתה בעשר אצבעות, ומצאה את עצמה בתחילת שנת הלימודים בלי פרנסה". 

לאחר כשנה נבחר לראשות העיר רז קינסטליך, "בחור יקר וצדיק שעולם הבא מובטח לו על כל הדברים הטובים שהוא עושה פה בעיר", לדברי הרב. קינסטליך לקח על עצמו כמשימה להקים בית ספר חב"ד לבנות. "ראשון לציון היא אכן אחת מהערים עם ריכוז הדתיים הנמוך בישראל, יש פה רק 10 אחוז דתיים. קינסטליך לא דתי, אבל יש לו יועץ מאוד מסור לענייני דת בשם רונן זינגר, והזוג הזה הופך את ראשון לציון לעיר שאנשים דתיים יכולים לחיות בה". 

בפברואר 2019 עיריית ראשון לציון הוציאה מכתב למשרד החינוך ובו הצהירה כי היא מכירה בצורך של בית ספר לבנות חב"ד, ושאם המשרד ייתן אישור להקמת בית הספר, העירייה תספק את כל מה שצריך. "מאוגוסט 2017 עד פברואר 2019 עברה שנה וחצי, בדיוק כמו שהרבי כתב במכתב. למדתי מכך שבכל הקשור לחינוך ולהקמת דורות נוספים של עם ישראל יש סייעתא דשמיא מיוחדת", מסכם הרב.

צילום אריק סולטן

"אני מאוד אוהבת להקים מוסדות מההתחלה, לקחת משהו חדש ולעשות אותו בעשר אצבעות, מבחירת הצוות דרך הנראות הפיזית ובניית התוכניות", מתארת חני. "התחלנו את כיתה א' עם 20 תלמידות, וכיום אנחנו על סף פתיחה של כיתה א' שלישית". 

 זה הזמן שלנו 

כשהיומיום של שניהם מלא וגדוש עד כלות, יש פינה אחת שהם מקדשים לזוגיות ולמשפחה. "אנחנו מאוד משקיעים בשבת. יש לי סיכום עם חני שבשבת אנחנו נשואים", מחייך הרב. 

"אנחנו כמעט לא יוצאים לשבתות מחוץ לבית", מצטרפת חני. "בשבת אני צריכה לנשום ולהרגיש את המשפחה, להשלים פערים ולהקדיש להם את מלוא תשומת הלב". 

מלבד בשבת, הם משתדלים בכל שנה לצאת לחופשה משפחתית. "חזרנו עכשיו מעשרה ימים בניו יורק. נסענו לרבי, וזה היה מפגש רוחני מאוד נעלה וגם מפגש משפחתי חשוב. היינו 'לבד ביחד' וזה דבר עצום שאנחנו לא זוכים לו כל השנה". גם בתקופת בין הזמנים הם משתדלים לבלות כמה ימים בחופשה משפחתית שאליה הם נוסעים בלי טלפונים. "אנחנו לוקחים טלפון אחד בשביל הווייז. זה מבריא נפשית להיות בלי הטלפון ולקלוט שהעולם יכול להסתדר בלעדיך בזמן הזה". 

ושבת עד ה' אלוקיך

בשבעה באוקטובר חני הייתה בחודש התשיעי של הריונה השמיני. "בכל פעם ששמעתי אזעקה הייתי בחרדה גדולה, הבטן נהייתה קשה כמו אבן ולקח זמן עד שהתנועות חזרו. ממש חרדתי לעובר. בנוסף לכך הייתי צריכה לנהל את הלמידה מרחוק, ושלא כמו בקורונה, גם הצוותים וההורים היו בחרדות והתקשו לשדר ביטחון. חודשיים אחרי הלידה חזרתי לנהל את בית ספר. הוצאתי את בעלי לחופשת לידה", היא מחייכת. "למזלו, קיבלנו את התינוק הכי טוב שיכול להיות. הוא התאים את עצמו למצב ורק אכל וישן". 

צילום אריק סולטן

מה המסקנות הרוחניות שלכם ממה שקרה בשמחת תורה?

"חטפנו סטירה", אומר הרב. "צריך לזכור שפרשת התוכחה, פרשת כי תבוא, אומרת בצורה הכי חמורה שיכולות להיות קללות בארץ ישראל. הקדוש ברוך הוא אף פעם לא אמר שיהיה פה רק טוב אלא אם בחוקותיי תלכו. בעיניי, לפעמים הסטירה היא אפילו יותר מרגשת כי היא אומרת 'אני לא אוותר עליכם, יש לי יותר מדי ציפיות מכם מכדי שאני אאפשר לכם לאבד את הדרך'. הכוזרי אומר שאומנם אומות אחרות לא סבלו כמונו, לא עברו שואה ולא מסעות צלב, אבל קרה להן מה שקרה לכל אומה אחרת: מגיעה אימפריה חדשה ומבטלת את הקודמת. אנחנו עונינו אבל אנחנו קיימים כי עלינו הקדוש ברוך הוא לא מוותר. המחלוקת, השנאה והקיטוב שהיינו בהם הגיעו לידי כך שביום כיפור כבר אי אפשר היה להתפלל, ואז קיבלנו סטירה כדי שנחזור לפוקוס". 

הרב אופטימי כי הוא סבור שהמסר עבר והופנם: "ראינו את הגבורה, את ההתחברות של עם ישראל לעצמו. היום כולם אומרים 'אני יהודי לפני שאני ישראלי'. אנחנו יודעים מי אנחנו ועל מה אנחנו נלחמים. התברר לנו שהעולם מתחלק ליהודים ולכל השאר. זה מאוד מעודד כי גילינו את עצמנו, את הייעוד שלנו ואת החשיבות שלנו למשפחת האומות. אנחנו במקום אחר לגמרי. חטפנו סטירה אבל שמענו את הקריאה שמאחוריה. כשמסתכלים על ההיסטוריה של עם ישראל, רואים שאת השנים הטובות אנחנו לא מכירים כל כך ודווקא הקשיים הצמיחו אותנו ועשו אותנו מי שאנחנו. כיום עם ישראל נמצא במקום של חיבור ורואים שההסתה לא תופסת כמו שתפסה קודם".

ובכל זאת עיריית תל אביב אוסרת על תפילות במרחב הציבורי.

"משיח עוד לא הגיע ובית המקדש עוד לא נבנה, אבל העובדה שאת יודעת לציין רק עירייה אחת שעושה את זה אומרת שזה לא נורמטיבי. לפני שנה זה היה בדיוק הפוך, הייתה תחרות בין העיריות מי ילבה יותר את השנאה והמחלוקת". 

מהי העבודה המיוחדת של חודש אלול?

"חודש אלול הוא זמן שבו אין הסחות דעת", אומר הרב. "יש התעוררות טבעית שלא צריך להתאמץ ליצור אותה. המלך בשדה, הקדוש ברוך הוא מגיע אלינו, להיכן שהאדם נמצא בעולם האמיתי והיומיומי שלו, ורוצה אותנו כמו שאנחנו, בלי מסכות וגינונים. בזמן הזה אפשר לדרוש מעצמנו יותר, ואם היצר הרע מגיע, נאמר לו 'תבוא אחרי החגים'", הוא מחייך. "אלול הוא עיר מקלט רוחנית, ימים שבהם הנפש נמשכת לקדושה. זה הזמן להשתדל יותר בתפילה, בלימוד התורה, בהתעלות רוחנית, כי אלול זה זמן שתומך בהתעוררות רוחנית, והמקום לעשות את זה הוא בין יהודים – בבית הכנסת, בשיעורי תורה ובהתוועדויות. צריכים זמן טוב וסביבה טובה כדי לחזור בתשובה".

מה ההכנה הנכונה לשנה החדשה לאדם שמרגיש שאינו יכול לקיים הכול אבל מאוד רוצה להתחזק בחיבור היהודי שלו? 

"השאלה הזאת נכונה לגבי כל אחד מאיתנו", אומר הרב. "כל אדם רוצה להתחזק אבל אומר לעצמו 'כבר ניסיתי כל כך הרבה שנים ולא הצלחתי'. מה שה' רוצה מאיתנו זה התחדשות, שבכל שנה נוסיף משהו ונתחדש. אנחנו לא אמורים לעלות מאפס למאה, אבל אפשר לחיות בצמיחה מתמדת ובכל שנה מחדש לשאול את עצמנו: מה הגדילה שלי? לאן אני רוצה עוד להגיע? 

"עלינו לחיות בהתקדמות ובהתחדשות, כי אנחנו צריכים רעננות שמשמעותה לגלות מקום שעוד לא היינו בו. כדאי לדבר על זה בבית עם הילדים, 'אני מקבל על עצמי כך וכך בראש השנה, להוסיף שיעור תורה, להוסיף בפעולה של חסד', כי כשיש בבית אווירה של התקדמות רוחנית זה הופך את היהדות לשאיפה, לערך העיקרי שעומד במרכז חיינו, ולפעמים מעט יכול להחזיק את המרובה".

הכתבה המלאה בגיליון אלול תשפ"ד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

"התנערי" כנס פנימה תשפ"ד | 17.09 | יום שלישי | בנייני האומה- כרטיסים אחרונים

הפוסט "אלול הוא עיר מקלט רוחנית, ימים שבהם הנפש נמשכת לקדושה"  הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני מתרגשת בכל פעם מחדש לעבור עם נשים תהליכים בקשר לעור ולנראות שלהן. אני לא רק מאמינה שגוף ונפש הם אחד, אלא ממש רואה מדי יום איך אישה שמשקיעה בעצמה ואוהבת את איך שהיא נראית – מקרינה החוצה את האור הפנימי שלה.

מקווה בעזרת ה' להעביר גם כאן את הידע והכלים שיעזרו לכן, קוראות פנימה, להרגיש הכי יפות בעולם!

שלכן,

עדי

בשבוע שעבר הגיעה אליי לקליניקה אישה מתוקה בת 65. בחנתי את פניה, היא נראתה בהתאם לגילה, גיל שבו הזדקנות העור כבר החלה. עורה היה דק מאוד והקמטים קישטו את פניה, ובכל זאת היא אמרה לי: "עדי, הגעתי אלייך כי אני רוצה שתעשי לי טיפול אנטי־אייג'ינג!" 

הסברתי לה בעדינות שכדי למנוע את הזדקנות העור היא הייתה צריכה להגיע אליי שלושים שנה קודם, אך גם כעת יש עוד מה לעשות.

מהו אנטי־אייג'ינג?

אנטי־אייג'ינג פירושו עיכוב תהליכי הזדקנות. בדרך כלל מגיעות אליי נשים כדי לעצור את הקמטים אחרי שהם כבר התחילו להופיע, אך למעשה, טיפולי אנטי־אייג'ינג אפקטיביים צריכים להתבצע עוד ****לפני***** שעור הפנים מתחיל להתעייף. 

אייג'ינג, הזדקנות, הוא מצב שבו התהליכים הפנימיים המתרחשים בעור נחלשים ומאיטים. המערכת החיסונית חלשה יותר, תהליכי ההתחדשות והריפוי איטיים יותר, והעור הופך יבש, סדוק וחשוף יותר לחדירת מזהמים ומחוללי דלקת. הטיפול בעור בוגר שונה מהטיפול בעור צעיר, מכיוון שהעור הבוגר מתקשה לבצע תהליכים חיוניים באופן טבעי.

מה קורה לעור שמתבגר?

בדֶרְמִיס, השכבה האמצעית בעור, מיוצרים החלבונים קולגן ואלסטין. הקולגן אחראי על חוזק העור ויכולת המתיחה שלו, והאלסטין על הגמישות שלו. בסביבות גיל 30 יש ירידה בייצור חלבונים אלו, ולכן עם השנים מופיעים בעור סימני גיל שונים, כגון קמטים וקמטוטים, כתמי פיגמנטציה, רפיון של העור, אובדן נפח, יובש ועוד.

מה עושים כדי לעצור את הזמן?

כמו שחשוב לדאוג לגוף שלנו לכל אורך החיים, לבצע פעילויות ספורטיביות ולשמור על תזונה נכונה, כך גם עור הפנים שלנו, שהוא איבר בפני עצמו, זקוק לתחזוקה ולטיפול מתאים. כל פעולה יומיומית שנעשה על מנת לחזק את עורנו ולטפל בו מעכבת את הזדקנות העור ונחשבת פעולת אנטי־אייג'ינג, כולל מריחת קרם הגנה בבוקר, מריחת קרם לחות בערב וניקוי העור בסבון פנים. כל טיפול כזה, גם בגיל 20, עוזר להרחיק את הופעת הקמטוטים.

ואם הקמטים כבר החלו להופיע? 

אם את כבר בשלב שהעור שלך קיבל את סימני הגיל, את יכולה לקבל אותם בחיוך ובשמחה ולהיות גאה – זכית בהם ביושר.

אם בכל זאת את רוצה להפחית אותם, גשי לקוסמטיקאית לטיפולים המיועדים לעור בוגר הכוללים תכשירים עם רכיבים ביומימטיים ומכשור שמגרה ייצור קולגן ומאיץ תהליכים חיוניים שהעור כבר מתקשה לבצע באופן טבעי.

טיפולי אנטי־אייג'ינג ביתיים:

סבון – השתמשי בסבון פנים עדין שאינו מייבש את העור, פעם ביום. 

קרם – אמצי לך קרם לחות טוב המתאים לסוג העור שלך ולמצבו, והקפידי למרוח אותו בוקר וערב.

קרם הגנה – הקפידי גם בחורף על מריחת קרם הגנה בכל בוקר, וחדשי אותו מספר פעמים במהלך היום. כך תימנעי מפיגמנטציה סולרית שפוגעת בתאים ומזרזת תהליכי הזדקנות של העור.

רכיבים פעילים – שימי לב שהמוצרים שבחרת מכילים רכיבים פעילים כמו חומצה היאלורונית, חומצה לקטית, חומצה גליקולית, חומצה מלית וחומרים אנטי־אוקסידנטיים המונעים חמצון כמו הוויטמינים C, B ו־E ורטינול.

מים בששון – שתי במהלך היום הרבה מים. זה עושה פלאים לעור הפנים.

תזונה – תזונה בריאה ועשירה בנוגדי חמצון, בוויטמינים ובמינרלים תורמת רבות לשמירה על העור.

גופנפש – דאגי לנפש שלך. כשהנפש שלך בריאה, גם את מאירה.

מתוך גיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני מייצגת ומשווקת תרבות ישראלית לחו"ל דרך מכירת סרטים ישראליים עצמאיים, עלילתיים ותיעודיים, לרשתות שידור, לפסטיבלים וכדומה. בין היתר: 'שטיסל', 'עבודה ערבית', 'בית', 'ליל כלולות' ועוד. במקביל, אני מעבירה הרצאות על הפצה ועסקים, ומפרוץ המלחמה שותפה למאבק נגד גילויי אנטישמיות בענף שלנו. איירתי ספר ילדים ('רות שאהבה תחרות'), ובשנים האחרונות אני מוצאת את השילוב בין הנסיעות שלי בעולם לכתיבה.

הרגע שבו ניצת בך הניצוץ של היצירה

בילדות ציירתי תמיד ציפורים בקצות המחברת. המורה לאומנות ראתה ציפור קטנה שאיירתי, לקחה אותי לקיר ענק וריק של כמה מטרים ואמרה לי: הקיר שלך. עכשיו תציירי ציפורים על כל הקיר.

תחנה במסע שהשפיעה על האומנות שלך

גיליתי שיש לי השפעה על תוכן בעולם כשקניינית שוודית התלבטה לגבי סרט על ניצולת פיגוע ישראלית שעוברת טיפולי פוריות. היא חששה שהקהל שלה יתקשה לראות אישה על כיסא גלגלים כאמא, עד ששכנעתי אותה שדווקא כאישה וכעורכת תוכן יש לה תפקיד בהעברת המסר החשוב הזה. היא השתכנעה, והקהל באמת התחבר והתרגש מאוד.

יוצר שהיית שמחה לשבת איתו לכוס קפה 

המנהל האומנותי של עולם הסרט 'אווטאר', אולי אוכל לקבל איזה תפקיד קטן בעיצוב.

צילום:דאפי ספונר

יצירה משמעותית שנחשפת אליה 

ספר שאני חוזרת אליו מדי פעם הוא 'אל תיגע בזמיר' של הרפר לי. יצירה מצחיקה, מרגשת ומעוררת השראה על גזענות, סובלנות, ושפה שמייצרת תודעה.

יצירה בתחום שלך שאהבת ואת ממליצה עליה

שני סרטי תעודה מטלטלים שעוסקים באירועי השבעה באוקטובר: '06:30' (כאן 11), סרט ביכורים עם עדויות הניצולים שיצר אלון דניאל, ו'עוד נחזור לרקוד' על הטבח בפסטיבל נובה בבימויו של יריב מוזר.

מה הטעות הכי גדולה שעשית בדרך?

היה לי רעיון חדשני שהקדים את זמנו בישראל, ועל אף שלקוח גדול היה פתוח לשמוע, לא היה לי אומץ ללכת על זה. לקח לי שנים לבסס את הביטחון שלי בעצמי ובשליחות שאני עושה. 

מה נותן לך השראה?

יצירות עמוקות באיכות קולנועית גבוהה, וגם – היוצרים שלי. זכיתי לעבוד עם יוצרים נפלאים. אחת מהם היא שי־לי עטרי, אלמנתו של הבמאי יהב וינר שנרצח בביתם בכפר עזה. מאז אנחנו במסע בין־לאומי עם הסרטים שלו. העוצמה שלה מעוררת השראה ונותנת לי כוח.

איפה תהיי בעוד 10 שנים?

בבריאות ובנחת עם האיש שלי, מוקפת נכדים וחתולים, משמשת מנטורית ויועצת ליוצרים וכותבת את הספר שלי.

עצה ליצירה 

כשאני רואה סיטואציה אנושית מעניינת או מצחיקה או סיפור טוב, אני מצלמת או רושמת לי את זה בנקודות בפתקים בטלפון. אחר כך אני עורכת את זה, ובודקת אם זה בכלל רלוונטי ונוגע. לפעמים זה נשאר בפתקים, ולפעמים מתגבש ליצירה.

הפוסט הזרקור: חדוה גולדשמידט הופיע לראשונה ב-פנימה.

הדראי (54), אם לשלושה ילדים המתגוררת בקריית גת, היא אישה מרשימה ומעוררת השראה, מנהיגה ובעלת חזון. לפני 20 שנה הייתה מהמקימים של עמותת 'הנני' להעצמת הקהילה האתיופית בארץ. הכפר הוא יוזמה חינוכית של העמותה. 

הביקור בכפר הוא חוויה רב־חושית קסומה. השתתפתי בסדנת מחול אתני, ונהניתי מארוחה מהמטבח האתיופי שכללה מאפים כמו אינג'רה ודָאבּו,ֹ וקפה אתיופי המכונה בּוּנָה. הקפה הנהדר מעודן ומריר במידה המדויקת. 

"הבנו שיש לנו בעיה בקהילה עם הצעירים ועם ההורים המבוגרים שלנו", פותחת גאולה בסיפור הקמת הכפר. "התאגדנו 15 משפחות והחלטנו לגור בקריית גת, בתוך השכונה של הקהילה. המנכ"ל היה משה סלומון, שכיום מכהן כחבר הכנסת, ויחד החלטנו על שלוש מטרות. הראשונה הייתה לתת מקום תעסוקה למבוגרים בקהילה. רצינו לתת להם תחושה של מקום, של שייכות, שהם מבטאים את עצמם, כי יש להם חוכמת חיים עצומה שלא באה לידי ביטוי בארץ". 

כדי לממש מטרה זו הוקם לפני 18 שנה הכפר החקלאי, שנותן תעסוקה בחקלאות לגברים ונשים בני 90-60. "לכל אחד יש חלקת אדמה בגודל של 200 מ"ר ובה הוא מגדל יבול למשפחתו. הם באים לעבוד שישה ימים בשבוע, כל יום כמה שעות, מחמש בבוקר. כך הם לא מרגישים נטל על החברה וממלאים את היום שלהם בעשייה.

"המטרה השנייה הייתה עבור הילדים שלנו, שנולדו וגדלו בארץ. רצינו שתהיה להם זהות איתנה, כי זו הדרך הנכונה להשתלב בחברה הישראלית. בכפר הם מעמיקים בתרבות ובהיסטוריה של הקהילה, שואלים את המבוגרים שאלות ומפתחים תחושת גאווה בזהות שלהם. 

"והמטרה השלישית הייתה להפיץ את המורשת של יהדות אתיופיה ולצמצם ככל האפשר את הסטיגמה שקיימת בחברה הישראלית". 

לאורך השנים הפך המקום למוקד משיכה עבור מי שמתעניינים בעדה האתיופית, ומגיעים אליו כ־20,000 מבקרים בשנה, מכל רחבי הארץ והעולם, כמעט ללא פרסום. כיום הכפר נמצא בתהליכי הַסְדרה, וגאולה חולמת על שדרוג של מרכז המבקרים והגעה לקהלים נוספים. 

במרכז המבקרים אני פוגשת תערוכת אומנות שבה מוצגות עבודותיהן של נשים שעלו ארצה בילדותן וסיפורן האישי נשאר שנים רבות "בתוך הבטן". אחד המיצגים שמשך את תשומת ליבי הוא אוסף מְכלי פלסטיק של חומרי ניקוי עטופים באריגה אתיופית. לשאלתי, גאולה מספרת על הסיפור שמאחוריו: 

"נערכה בכפר סדנה שבה כל אחת סיפרה את הסיפור האישי שלה, ובאמצעות עבודת האומנות עיבדה את החוויה המטלטלת שעברה בדרך. היוצרת היא בחורה שהגיעה לארץ בגיל 16 לבדה, ללא ההורים. היא התחתנה מוקדם, לא רכשה השכלה ועבדה בניקיון לפרנסתה. לפני שבע שנים החליטה לשים מאחור את עבודתה כמנקה והתחילה לעבוד בכפר כמדריכה. במיצג היא נתנה מקום לחומרי הניקוי שליוו אותה לאורך השנים ועטפה אותם באריגה אתיופית. התהליך שהיא עברה מעיד מבחינתי שאם רוצים – השמיים הם הגבול". 

ירושלים של זהב 

סיפור העלייה של גאולה מסמר שיער ומלמד על גודל הנס של קיבוץ הגלויות בדורנו. יהודי אתיופיה נשאו במשך דורות את החלום לשוב לציון, התפללו עליו, ולבסוף עשו מעשה נועז והרואי כדי לממשו. בימי בין המצרים, כשאנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, כמיהתם של יהודי אתיופיה לירושלים מקבלת משמעות חזקה אף יותר. 

"גדלתי בצפון אתיופיה בכפר יפה ופסטורלי", משחזרת גאולה. "סביבנו היו שדות חיטה ושעורה, פרות, סוסים, חמורים, מעיינות ומפלים. אני זוכרת ילדות קסומה של גן עדן. ועם זאת, כל מה ששמעתי בבית היה שיש מדינה רחוקה שקוראים לה ירוסלם ויום אחד נעשה מסע ונגיע אליה. מתי? אף אחד לא יודע. יהודי אתיופיה חיו 2,500 שנה עם חלום, כיסופים וגעגוע לארץ ישראל מתוך מטרה להגיע לליבה של ירושלים. כשאני חושבת על זה אני מתרגשת, כי אני מבינה כמה זה היה מטורף והזוי. מי מבטיח לך שתגיע?" 

מה ידעתם על ירושלים?

"ידענו כילדים שירושלים היא מקום קסום. היינו יושבים בשבתות ובחגים סביב ההורים והסבים שלנו ושמענו סיפורים על ירושלים שעשויה מזהב, על מדינת היהודים שהכול בה צח, לבן וטהור. הייתה ציפור יפהפייה וצבעונית שבאה מדי פעם והיינו שרים לה שיר: 'ירוסלם ירוסלם, האם ירוסלם בסדר?' החזקנו קרוב ללב את התקווה שאוטוטו נעשה את המסע ונגיע לירושלים. החוויה הזו נצורה אצל כל ילד וילדה שגדלו באתיופיה".

כמו השירים והסיפורים, גם חג הסיגד, הנחגג 50 יום אחרי יום הכיפורים, מציין את הכמיהה לירושלים. "כל הקהילה, יחד עם אנשי הדת המכונים קֵסים, היו צמים ביום זה, לבשו לבן, והיו נקיים וטהורים. היינו עולים למקום גבוה עם ספר התורה תוך כדי תחינה ותפילה לירושלים. היינו על ההר כמו במתן תורה, כדי להיות קרובים לקב"ה ולבקש: לשנה הבאה בירושלים. לקראת הערב ירדנו מההר בחזרה לכפר, ושם נערך משתה לתוך הלילה עם שמחה וריקודים. 

"כיום אנחנו מציינים ביום ירושלים את נספי סודן בהר הרצל ומזכירים את אלה שלא זכו לעלות ארצה. בחג הסיגד כל הקהילה עולה לירושלים. בשביל יהודי אתיופיה, ירושלים היא כמו חלק מהגוף", היא מתארת. "אנחנו מרגישים שייכות עמוקה ואהבה לירושלים ולבית המקדש".

צילום:גל הפקות

האמונה היוקדת, העוצמה והכמיהה לציון של קהילת ביתא ישראל טשטשו את הסכנות האורבות בדרך, ונתנו להם את הביטחון לעשות הכול כדי להגיע ארצה. וכך, כשהייתה גאולה בת שמונה, הגיע הרגע המיוחל. 

"באמצע הלילה אמא העירה אותי וסיפרה במפתיע שאנחנו עוזבים את הכפר. לא שאלתי שאלות, קמתי, התלבשתי ויצאתי החוצה. בחוץ היו סוסים וחמורים שעליהם אוכל ומים. יצאנו, המשפחה הגרעינית, כשאני בת שמונה ויש שלושה אחים מתחתיי. אמי יצאה עם תינוק בן ארבעים יום שהיא נשאה על גבה. יצאנו למסע שאף אחד לא ידע איך ייראה ואם בכלל נגיע ליעד. 

"התחלנו ללכת ברגל, וההורים התוו את הדרך על פי השמש והירח, בלי לדעת לקרוא מפה. ידענו שאנחנו צריכים להגיע לסודן. זו ארץ שקרובה לאתיופיה, והדרך לא קלה, אבל אפשרית. הלכנו דרך קשה ומטלטלת, נפשית וגופנית. במשך שבועיים רצופים עברנו 1,000 קילומטר".

מה היו התחושות במסע?

"המסע לא נעשה מתוך שמחה, כי היה הרבה פחד וחשש שאולי יהרגו אותנו. מדינת אתיופיה לא נתנה ליהודים לצאת", היא מסבירה, "השארנו הכול מאחורה ויצאנו לדרך בסתר. במהלך המסע נגמרו האוכל והמים, כי לא תכננו נכון את תוואי הדרך. הגרון היה יבש והבטן קרקרה. יש אנשים שאכלו אדמה רטובה. אחרי שבועיים קשים הגענו לסודן, מדינה עוינת עם מנטליות חדשה ושפה חדשה. שכרנו בית מפח וחיינו שם שנתיים של פחד, מחלות ורעב. 4,000 יהודים נהרגו בדרך לסודן ובמגורים בה".

לא קלה דרכנו 

רגע האמת הגיע כעבור שנתיים. "אני זוכרת שבשבת בצהריים הייתה דפיקה בדלת. הסתרנו את היהדות שלנו, ואמא תמיד הייתה בהיכון שאולי השכנה תשאל למה לא מבשלים ולא מכבסים אצלנו בשבת. לשמחתנו היו בדלת שני גברים בני הקהילה שעבדו עם המוסד הישראלי, והם אמרו להוריי שהיום בלילה נעלה לארץ. במוצאי שבת אמרו לנו לצאת אחד אחד מהבית ושיש אוטו שמחכה לנו בחוץ. נכנסנו למשאית של עופות עם עוד כ־150 אנשים, תינוקות, ילדים וקשישים. את המשאית הם כיסו בברזנט".

בשלב הזה, מספרת גאולה, התחילה נסיעה הרת גורל על אדמת סודן. היה עליהם לעבור שלושה מחסומים שבכל אחד מהם ריחפה סכנה ממשית על חייהם. "במחסום השלישי המשאית נעצרה לחמש דקות", היא משחזרת. "ברגע שהיא נעצרה ההורים הבינו שקורה משהו בחוץ ועשו את מה שיהודי אתיופיה יודעים לעשות היטב – תפילה לבורא עולם מהמקום הכי עמוק.

"השוטר עיכב את נהג המשאית ושאל אותו מה יש במשאית. הנהג ענה שהוא מסיע חומר למפעל. השוטר ביקש להסיר את הברזנט ולבדוק, אך שני האחראים מטעם המוסד הוציאו מעטפה מכובדת מלאה בשטרות והגישו לו אותה כשוחד. השוטר לקח את המעטפה, אך התעקש לדפוק על הברזנט כדי להרגיש אם החומר קשה או רך". 

כאן התגלתה גאולה כאשת ברזל. "באמצע המשאית", היא נזכרת בהתרגשות, "עמדתי אני, בת עשר, אוחזת אח בן ארבע ואח בן שש, ולידי אמא אוחזת תינוק בין שנתיים. פתאום הרגשתי שלוש דפיקות חזקות על הגב, והגוף שלי קפא. הכאב היה חזק, אבל ילדה קטנה בת עשר שגדלה באתיופיה היא ילדה חכמה, וידעתי שאם אצעק לא נגיע ליעד. רק היום, כשאני מספרת את הסיפור שלי, אני מבינה שזה היה נס גלוי לנגד עינינו. ברגע שהשוטר דפק על הגב שלי, עלתה מכל האנשים במשאית תפילה מצמררת לקב"ה. והקב"ה לא אכזב, והקשיח את הגב של גאולה כמו מוט ברזל. השוטר הבין שיש במשאית חומר קשיח, ושחרר אותנו לדרכנו".

המשאית ובה 150 היהודים הגיעה אל אתר הצלילה שהמוסד הקים, שממנו העבירו יהודים לישראל דרך הים. "כשהגענו לאתר הצלילה אמרו לנו להיכנס לים, לתוך גלים גבוהים ורוח חזקה". 

ממש כמו נחשון בן עמינדב שנכנס למי ים סוף.

"ממש. האנשים היו מבוהלים והתחילו להיכנס לים. הייתה בהלה, היו צעקות ובכי, ופתאום ראינו אורות קטנים מתקרבים אלינו מכיוונים שונים. זה היה חיל הים הישראלי. כל משפחה עלתה על סירת גומי ושטה בה לעומק הים, עד לאונייה 'בת גלים'".

ברגע שעלתה לאונייה, פגשה גאולה את האדם הראשון שעתיד לסמל עבורה את המעבר מאפריקה לארץ ישראל: "כשהגענו לאונייה ראיתי על המדרגה האמצעית גבר גבוה מאוד, לבוש בלבן, נעליים שחורות, חגורה שחורה וכובע שחור. הוא עזר לכל מי שהתקשה לעלות לאונייה, וגם לי – ילדה בת עשר, מפוחדת ורזה, הוא הניח אותי על האונייה. שאלתי את אמי אם מי שעזר לנו כרגע הוא אדם חולה. היא ענתה: 'ממתי נהיית רופאה?' אמרתי לה: 'תסתכלי עליו ועלינו ותסבירי לי מה קורה פה'. אמי חייכה חיוך קטן ואמרה: 'חולים כאלה תראי הרבה בישראל'. זו הייתה תמימות של ילדה בת עשר שחשבה שכל העולם צבוע בצבע שלה. אז הבנתי לראשונה שיש סגנונות של צבעים ומגוון סוגים של אנשים".

המסע עדיין לא תם 

לארץ ישראל הם הגיעו בשעות הלילה, ולמחרת בבוקר הועברו לעתלית, שם גרו בתקופה הראשונה. לקח זמן עד שהחלום להגיע לירושלים התממש לבסוף. 

ההגעה ארצה הייתה מלווה באכזבה?

"זה לא היה כמו שתיארו, וירושלים לא הייתה של זהב. באנו עם חלום והחלום התנפץ לנו בפנים. חשבתי שבמדינה יהודית יקבלו אותי כמו שאני, בניגוד לאתיופיה, שבה היהודים חוו קריאות גנאי. חשבנו שפה זו מדינה של יהודים שבה נחיה כמו שאנחנו, עם התרבות והצבע. החוויה הייתה בוקס בבטן של כמה שנים טובות", מתארת גאולה בכנות. "היום אני יכולה לדבר על זה, כי עברתי מסע בתוכי. לקח לי המון שנים להבין מאיזו עוצמה וקהילה אני מגיעה.

"לילדים כמוני", היא מוסיפה, "לא הייתה שפה לדבר על הכאבים, ולא היה מי שיעודד או ישאל מה מתחולל בפנים. יש מושג בקהילה שאנחנו אוגרים הכול בבטן עד שזה מתפוצץ. אצלי זה לא התפוצץ, אבל מאוד כעסתי. הייתי עושה את אותו מסע עוד פעם, כי זה חישל אותי, אבל לא כל אחד היה צולח את הקשיים. המסע בתוך ארץ ישראל היה קשה עוד יותר מהמסע מאתיופיה".

היום, נוסף על תפקידה כמנהלת התיירות בכפר, היא סטייליסטית טיפולית המטפלת בדימוי עצמי ודימוי גוף. "היום אני מבטאת את המסע שלי דרך הבגדים. בהרצאה שאני מעבירה הבגדים עומדים על בובות, ודרך הבגדים אני מספרת את החוויה".

אחת מהחוויות הללו קשורה לפרידה משמלה שסבתה תפרה לה. "כשיצאנו למסע באותו לילה לבשתי שמלה אתיופית שסבתא הכינה לי. סבתא ארגה לי את הבד מכותנה, ורקמה עליו רקמה אתיופית – עבודה מסורה עם הרבה אהבה. באותו לילה יצאתי למסע שבסופו השמלה הלבנה התלכלכה ונקרעה. כשהגענו לסודן אבא קנה לי בגדים חדשים ואמר לי לזרוק את השמלה מסבתא. הרגשתי שהפרידה מהשמלה הייתה כאילו חתכו משהו מהזהות שלי, והיה לי קשה לקום. עברתי תהליך עם עצמי, והיום קל לי יותר לדבר על הדברים, כי עשיתי עיבוד לחוויה ועבודה פנימית. למדתי לטפל בילדה הפנימית שבי". 

שמלה נוספת שנצרבה בזיכרונה היא ממסיבת הסיום של כיתה ו'. "הבנות התחילו לדבר על קניית שמלה חדשה, וידעתי שאין מצב שאני מבקשת מההורים שלי בגד חדש, כי לא היה להם כסף. אך אני אדם עם אמונה, ומצאתי סכום כסף שבו קניתי שמלה לבנה עם פפיון אדום. הייתי שמחה כי הרגשתי כמו כולן, יפה ומסורקת, אבל הפנימיות הייתה רחוקה ולא באמת הרגשתי חלק".

איך קיבלת את שינוי שמך מאמהרית לעברית?

"מי שבחרה את השם העברי שלי הייתה עובדת במרכז הקליטה של הסוכנות. נתנו לנו את השם בלי לשאול אותנו, ואנחנו לא התעמקנו ולא התעמתנו איתה. באתיופיה לכל שם יש משמעות ולכל אדם יש כמה שמות, כי כל מי שאוהב אותך נותן לך שם. אבא קרא לי גזץ', שמשמעו: קנתה את העולם שלי. אמא כינתה אותי טלם. בישראל נתנו לי את השם גאולה, והיו תקופות שכעסתי על זה, עד שהגעתי להשלמה. היום אני גזץ' בתוך הבית וגאולה בחוץ".

לצאת מהבקתה 

מתוך הליווי של נשים ונערות בתהליכי סטיילינג וחיבור לגוף, גאולה מתארת שההווי הנשי באתיופיה השפיע לטובה גם על הדימוי העצמי שלהן. "בכל קהילה יהודית באתיופיה הייתה 'בקתת נידה' הקרויה באמהרית 'מרגם גוג'ו' ומיועדת לנשים. אישה בזמן הווסת ישבה שם שבעה ימים, אישה שילדה בן ישבה ארבעים יום, ומי שילדה בת – שמונים יום.

"יהודי אתיופיה הקפידו מאוד על ענייני טהרה וטומאה", היא מסבירה, "כך נוצר הווי נשי. הן טיפלו זו בזו במרחב שבו נשמרה כל הזמן תמיכה הדדית. כל אחת שהיה לה קושי עם הבעל או הילדים הייתה מקבלת טיפים מהנשים המבוגרות. האישה הייתה נחה, ובזמן שהייתה בבקתה לא דאגה לילדים, לבישול או לכביסות. השכנות הקרובות דאגו לכול, והיולדת הייתה במנוחה עם עצמה ועם התינוק שלה. אישה לא הייתה בודדה או מתוסכלת, היא הייתה כל הזמן בחברת נשים". 

נשמע ממש חלום בעידן המודרני, שבו נשים לא יודעות לנוח.

"ממש כך. הנשים היו מיילדות באתיופיה, והן גם אלה שמלו את התינוקות. לפני שהיולדת הייתה חוזרת לביתה היא הייתה צמה יום שלם, בצהריים הייתה יורדת לנהר, טובלת, ובשקיעה הייתה נכנסת לביתה, היו עושים סעודה, והקס היה מברך אותה, מתיז עליה מים, מטהר אותה, ואז היא חיבקה את כולם". 

איך את צופה את העתיד של הקהילה האתיופית בארץ?

"הקהילה האתיופית עשתה בעשר השנים האחרונות מהפך. ראינו שהצעירים הולכים לאיבוד והבנו שצריך להתחזק מבפנים ולחזק את המסורת שלנו. צעיר שלא מתבייש בהורים, בזהות ובמורשת שלו – מביא את הייחודיות שלו ומסוגל להשתלב. להכיר במורשת זה כרטיס כניסה לכל מקום. זה הביטוח שלך, זה ביטחון עצמי, לאן אתה שייך, מאיפה באת? ואז כל דבר קשה – קל לעבור אותו. היום בני העדה משתלבים בכל מקום – בצבא, בכנסת ובתחומים רבים. הקהילה פרצה את הדרך, וזה הולך ומתעצם".

צילום: דאפי ספונר 

מתוך גיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט המסע לגאולה  הופיע לראשונה ב-פנימה.

לאחר כשעה וחצי, כשהמופע הסתיים ונפלטתי בחזרה לרחובות תל אביב, הודיתי בליבי לעורכת ששלחה אותי לשם, ונזכרתי בפסוק "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה ושמחה". שלמה המלך כנראה לא תיאר לעצמו שאפשר ללכת לשניהם ביחד. גם להבין משהו על הסופיות והארעיות של החיים, וגם לצחוק עליהם. יש משהו מלא עוצמה באנשים שהשמיים נפלו עליהם ועדיין מצליחים למצוא את האירוניה ברגעים הקטנים ולעשות מהם בדיחה.

את המופע מנחה יעל שבח, שנכנסת בחן לצלילי השיר "אתה חייב למות עליי", ומציגה את עצמה ואת הבאים אחריה. ראשון עולה ברק רודל, שאמו נפטרה בפתאומיות מדום לב – נציג השכול האזרחי שלכאורה "לא נחשב". הקהל רועם מצחוק בין השאר כשהוא מספר על אביו שנאלץ לפתע ללמוד לבשל ועל שאלותיה התלושות של הסטאז'רית לפסיכולוגיה. 

שאר המופיעים עולים בזה אחר זה ויורים גם הם פאנצ'ים. היו שם יחיאל פיש, שאחיו נהרג בחודש השני של מלחמת חרבות ברזל, וגם שרית גומז, דנה שחייני ומיכל קסטן קידר, אלמנות צה"ל, וחן מור, שאביה נהרג בצבא ואחיה נרצח ב'ברנוער'. 

כל אחד מהם תיאר בכישרון אנקדוטות לא מדוברות שאף תסריטאי לא היה מעלה על דעתו – כמו רגע הדפיקה בדלת, שבו מגיע איש צבא שלא מוכן ללכת כי יצא לחופשת שחרור ואשתו לא רוצה אותו בבית, כיצד מנציחים על ידי מתכון כשיקירך בקושי בישל, ומה קורה כשחברה לשעבר שלא הכרת מגיעה לשבעה כדי לספר על חוויותיה עם בעלך לפני שהכרתם.

טיפול בהומור 

"הרעיון להעלות את המופע 'מה נפל עליי' התחיל בעקבות השבעה באוקטובר", מספרת יעל שבח. "כשהתחילה המלחמה, כל אחד מאיתנו חיפש מה הזהות שלו בתוך המצב הזה ואיך הוא יכול להועיל. די מהר השתבצתי במשבצת של ניחומי אבלים, בעיקר של אלמנות, מהסיבה הפשוטה ששם הרגשתי שיש לי מה לתרום".

יעל כיתתה את רגליה בניחומי האבלים, אך לא עשתה זאת לבד. "פתחנו קבוצת ווטסאפ שקוראים לה 'סיירת אלמנות ואלמנים', והיו בה הרבה אלמנות ואלמנים ותיקים שלקחו חלק בפרויקט של ללכת ולנחם".

בזמנו, כשהגיעו אלייך אלמנות לניחום אבלים, הרגשת שזה חיזק אותך? 

"כן. זה נתן הרבה כוח, ולכן הבנתי שזה יכול לתת כוח גם לאחרים. מהר מאוד זה קיבל הד חיובי מאוד, ואז ידעתי שצדקתי. מעניין שזה נתן הרבה כוח גם לאלמנות ולאלמנים שהלכו לנחם".

יעל היא חברה טובה של מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר שנהרג בצוק איתן, והמלחמה הנוכחית חיברה ביניהן אפילו יותר. "היינו משוגעות ומטורללות לגמרי בתקופה הזאת, בגלל שמסביב היה שכול בלי הפסקה כל הזמן", יעל משחזרת.

סא"ל דולב קידר עם מיכל ובתם

באחת הפעמים מיכל אמרה ליעל בצחוק שהיא מפנטזת על קבוצות תמיכה, אבל עם הומור, עם גורי אלפי במקום עובדים סוציאליים. ואז, רגע לפני האזכרה של בעלה של יעל, היא שלחה למיכל הודעה. "כתבתי לה: 'יש לי רעיון, אולי נרים מופע של משפחות שכולות מכל הסיפורים שיש לנו מניחומי האבלים?' מיכל, השותפה המושלמת לפשע", צוחקת יעל, "ישר אמרה: 'מגניב, רעיון טוב, אבל איך נעשה את זה?' התחלנו לדשדש בזה. יותר השתעשענו בזה בראש מאשר הבאנו את זה לאמירה מעשית, אבל ברגע שהרעיון נשתל לי בראש, לא הצלחתי להשתחרר ממנו".

"כולנו מאוד אוהבים הומור, והומור שחור", מצטרפת לדברים בחיוך מיכל, ומשתפת שאצלה ההומור היה נוכח כבר מההלוויה. "יצא שאמרתי משהו חצי מצחיק בהלוויה. לפניי הספיד דן הראל, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון. תוך כדי ההספד הוא סיפר את פרטי האירוע שלא הכרתי אז – שהיו שני ג'יפים, ג'יפ ראשון של המ"פ, והמ"פ עצר ודולב עקף אותו ואז הוא חטף טיל. אני לא ידעתי את זה, אז כשהתחלתי את ההספד שלי זה היה משהו כמו 'אהובי וכו", ואז – 'אבל אם הייתי יודעת מראש מה שדן אמר אז אולי הייתי כותבת הספד אחר'".

הרעיון של המופע התחיל להתגלגל כשיעל שיתפה אנשים שהיא מכירה והתייעצה עם קומיקאים כמו אמיר מויאל, חברתה הניה שוחט ורשף שי מ'ארץ נהדרת' האם יהיה למופע כזה קהל. "כולם הדהדו לי שזה הדבר הכי גאוני שאני יכולה להעלות על הדעת ושאני אלך על זה", היא נזכרת. 

במסגרת סיבוב השיחות היא התקשרה גם לרביטל ויטלזון יעקבס, שהפכה את החזון למעשי. "היא אמרה לי: 'מצוין, לכי על זה, מה הבעיה?' עוד לא הספקתי להתייחס לשאלה, והיא המשיכה: 'טוב, תפתחי יומן, אני סוגרת לכם שני תאריכים ב'צוותא', ורוצי על זה'. הרעיון היה עדיין בוסרי, אבל פתאום כשהיה לי הגב של רביטל והדחיפה מצד כולם, התחלנו להתקדם במהירות".

היא פרסמה פוסט ובו שאלה מי מעוניין לספר על השכול שלו מזווית קומית, והייתה בהלם מכמות התגובות שהציפו אותה. "זה היה מטורף", היא מתארת, "היה לי תאריך למופע בעוד חודש וחצי והיה צריך להתחיל להתכונן. פניתי לחלק מאלה שפנו, בנינו קבוצה קטנה, ואמרתי להם שכל אחד יתחיל לעשות שיעורי בית, לכתוב כמה שיותר סיפורים מצחיקים מהשבעה ובכלל". 

צילום: דאפי ספונר

אני שואלת את יעל אם הסטנדאפ מאפשר לדבר על דברים שהם לא היו מדברים עליהם בשגרה. "אנחנו מדברים שם על הכול", היא מאשרת. "באופן אישי, אף אחד מאיתנו לא בוחל באמצעים, כולנו משתמשים בהומור כדי להתמודד. המופע הוא סוג של מסגור שאומר: אוקיי, אנחנו נחצה פה עכשיו את כל הגבולות בתוך המסגרת של הקומדיה, נצא מכל מה שאתם מכירים, ואחרי זה נחזור להיות אנשים נורמליים שמתאבלים בדרך הנכונה, המקובלת. לדבר על הדפיקה בדלת שדנה שחייני מדברת עליה זה לדבר על הטאבו הישראלי, ואתה לא יכול לצחוק על זה בשום סיטואציה אחרת של אנשים רגילים". 

מיכל, מה המופע שינה אצלך?

"גיליתי מה שקצת ידעתי – שאני מאוד אוהבת לעמוד על הבמה, ועושה את זה לא רע בכלל, אם יורשה לי להעיד על עצמי", היא מחייכת בכנות. "זה לא הניע אצלי איזשהו תהליך. יש כאלה שזו הפעם הראשונה שהם שמספרים בקול את הסיפורים ונזכרים בדברים, אבל אני כל השנים עסקתי בזה. 

"מה שכן, השבעה באוקטובר העיף אותי חזק מלהיות בצד של האלמנה שצריכה עזרה – לצד המטפל, כי לא הייתה ברירה, כולנו עברנו לצד המטפל, וזה עשה לי טוב מאוד. כשהלכתי להלוויות, למשל, הלכתי לאחראי בית העלמין ממשרד הביטחון ובדקתי איתו שהכול מאורגן, והלכתי לתת מחמאות לקציני נפגעים שירגישו טוב".

הנצחה לכל דבר 

המפגש על הבמה הוא מפגש ישראלי של כל קצוות הקשת הדתית והפוליטית הישראלית, מה שניכר גם בלבוש ובצורת הדיבור של המשתתפים. כך למשל, מיכל מספרת על הבדיחה של יחיאל פיש על "העליונים והתחתונים" – הומור דתי שהיא לא הכירה – שהפכה לבדיחה האהובה עליה. 

חשוב לציין שמאחר שמנעד המופיעים מגוון, בדיחות מסוימות עלולות לעורר אי־נוחות בצופה הדתית. עם הזמן התוכן דויק ועודן, אולם יעל מבהירה שהיא מודעת לכך שהמופע אינו מתאים לכל הקהלים. "הומור שחור הוא נישה, והומור שחור שבא ממשפחות שכולות הוא נישה בתוך נישה. אנחנו יודעים את זה ומקווים להרחיב את היריעה ולהפוך את זה לקצת יותר מקובל חברתית. זה סטארטאפ ישראלי שהיה יכול להיוולד רק בנסיבות הספציפיות האלה.

"לצד זה שאנחנו מודעים לחריגות שבזה", היא מחדדת, "היינו רוצים שזה יפסיק להיות נדיר, ויתחיל להיות יותר שגור. כמו שיש בכי, שהוא ידוע ומוכר וכולם משתמשים בו כדי להתאבל, יש גם צחוק, ובשני האופנים אנחנו מקבלים אמפתיה. וזה מה שמשפחות שכולות מחפשות – אמפתיה, קשר, חיבוק. זאת הדרך שלנו להגיד שאנחנו רוצים שיחבקו אותנו בדרך שלנו". 

יעל ומיכל לא עוצרות, וחושבת כיצד ניתן לפתח את המופע לכיוונים נוספים. "אני ממש מקווה שיהיו לזה הדים ואדוות, ואני חושבת איך להוסיף לתחום גם מכיוונים אחרים. חן אביגדורי אוהב לומר – 'זאת הנצחה לכל דבר ועניין'. אז הייתי רוצה שתחת המותג 'מה נפל עליי' תהיה איזושהי פלטפורמה להנצחות מסוג הומוריסטי". 

מקום לכאב

"אצלי החיבור למופע הגיע ממקום קצת שונה", מספרת חן מור, אחת המשתתפות במופע, שאביה נהרג באסון צאלים כשהייתה פעוטה, ואחיה ניר, שהיה האדם הכי קרוב אליה, נרצח ב'ברנוער'. 

"תמיד אהבתי הומור שחור, וגם ניר, אבל החיבור למופע התחיל דווקא כשלפני שנה וחצי פוטרתי מהעבודה האחרונה שלי", היא משתפת. "ניהלתי את המותג 'ניקול', ובגלל צמצומים בחברה פוטרתי. הלכתי ממש סמוך לפיטורין לריטריט של מיתוג אישי, ואחת המרצות נתנה משימה להציג את עצמנו – לכאורה הכי פשוט בעולם. התחלתי להציג את עצמי, 'היי, אני חן מור', והתחלתי לבכות, כי פתאום לא היה לי טייטל שיבוא אחרי השם שלי. 'היי, אני חן, מנהלת המותג ניקול' זה משהו שהייתי אומרת כל יום, זה נהיה חלק מהזהות שלי, ובאותו רגע משהו בי קצת נשבר. פתאום לא הבנתי מי אני, מה אני רוצה לעשות ומה המקום שלי. אחרי השבעה באוקטובר הבנתי שאני נורא רוצה לדבר על ניר, לספר את הסיפור שלו, ולא ידעתי מאיפה להתחיל".

הטלטלה שעברה הובילה אותה ללכת לסדנה שבה בונים הרצאה על סיפור החיים שלך, "ובפעם הראשונה אחרי 14 שנים ממש התמודדתי עם המוות של ניר, עברתי דרך הכאב, בכיתי אותו, דיברתי על האשמה, באמת עברתי את ההתמודדות, אבל זה לא התחבר לי להרצאה. תוך כדי, נתקלתי בפוסט של מיכל על מופע הסטנדאפ, וזה ישר התחבר לי. ישר ידעתי שזה הדבר".

מה בשבעה באוקטובר פתאום גרם לך לרצות לדבר על ניר?

"זה הציף המון פחדים. בשבועיים הראשונים עמית בעלי יצא למילואים, ומצאתי את עצמי ישנה בממ"ד עם שלושת הבנים שלי, עם סכין מתחת למזרן, עם דלת ממש סגורה, ועם כדורי שינה, כי אחרת אני לא עוצמת עין. סף החרדה והלחץ עולה והכול פתאום צף, כל הדברים ששנים הצלחתי להדחיק, אי אפשר היה להדחיק אותם יותר. הכאב הכי גדול בחיים שלי זה האובדן של ניר, ולא התמודדתי איתו מעולם, פשוט הדחקתי אותו וחשבתי שיהיה בסדר. וכשניסיתי להיזכר, גיליתי שבגלל ההדחקה אני גם לא זוכרת ממנו המון דברים".

לכתיבת הקטע שלה במופע הוצמדה חן לרשף שי ('קופה ראשית', 'ארץ נהדרת', 'מועדון לילה' ועוד). "הוא אחד הכותבים הכי מוערכים בארץ", היא אומרת, "זה התחיל מזה שפשוט דיברנו. סיפרתי לו קצת את סיפור חיי ואת הדברים שעברתי, וכל מיני סיטואציות הזויות שקרו. למשל שהלכתי לבנק לקבל ירושה, ואז הבנקאי שאל אותי למה זה לא עובר לאבא שלי, עניתי לו שאבא שלי נהרג בצבא ואני יתומת צה"ל, והוא אומר לי 'אהה… זה היה ממש מזמן'. פתאום אני מוצאת את עצמי מתנצלת, 'טוב, סליחה שזה לא מהשבעה באוקטובר'. אלו אירועים אבסורדיים שבאמת קרו, ורשף בעצם עזר לי לקחת אותם ולפאנצ'ץ' אותם, להצחיק אותם, להפוך אותם לכתיבה קומית".

היה משהו שהמופע חידש להם לגבייך? 

"אני חושבת שכששמעו אותי מדברת על הכאב בפודקאסטים או כשהתראיינתי – דווקא שם זה יותר חידש להם. כי אני תמיד הלכתי למקום הקליל והמצחיק, ודווקא כששמעו אותי מדברת על הכאב ועל התחושה של הלבד, על חוסר האונים וחוסר המשמעות, הם יותר הופתעו לגלות את זה עליי מאשר הקטעים שאני צוחקת בהם".

גם חן מספרת על קשר אמיץ עם החברים לקבוצה. "זה באמת מיוחד לשמוע פתאום עוד אנשים מדברים על זה וצוחקים על זה. אני זוכרת מהמפגש הראשון את דנה שחייני, שלא הכרתי קודם, ואמרתי לעצמי 'הבחורה הזאת מצחיקה!'

"בהתחלה הסתכלתי על חלק מהחבר'ה, ויש לכאורה פער תרבותי שמיד קופץ, אבל מהר מאוד הכול השתטח, ונוצרה חבורה מאוד מאוד מגובשת. אם אחד המופיעים לא מגיע זה מורגש. יש משהו בהרכב הזה שהוא מאוד שלם. בא לי שזה יימשך לנצח".

צילום: דאפי ספונר 

המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט "את הכאב כולם מכירים, אבל את הצחוק עליו לא כולם מכירים" הופיע לראשונה ב-פנימה.

היא הגיעה לנחם בשבעה, וזה קירב ביניהם, אבל מאז הוא מתאמץ להיות פנוי לקשר. הוא לא ממש מצליח לשתף, כאילו משהו נסגר בו. כשעשינו לו דמיון ללב, מה שבדרך כלל נותן אינדיקציה יחסית ברורה אם הבחורה נמצאת בפנים או ליד, הוא ראה שהלב מרוסק לחתיכות קטנטנות שנפלו על הרצפה. אני הוצפתי דמעות, מזל שהוא עצם עיניים. איך אפשר לחשוב או להרגיש משהו במצב הזה? לא משנה מי זאת תהיה, הוא מרגיש חוסר יכולת לתת לה את הלב, פשוט כי אין כרגע לב.

במפגש ההוא ניסינו לתת איחוי, אהבה והשבת תקווה למקום השבור והפצוע שבתוכו. הוא אמר לחברה שכרגע הוא לא פנוי לבנות קשר. היא הבינה, ואמרה שהוא מוזמן ליצור קשר כשיתאים לו.

דבקים בחיים

אני בקליניקה כבר 19 שנה, ראיתי עד היום אלפי רווקים ורווקות. הסיפורים שמגיעים עכשיו הם אחרים.

אליה סיפר על האקסית שפתאום התקשרה כששמעה שהוא בעזה. וזה הפך לו את הבטן. רונית הייתה נוסעת לבסיס במשך חמישה חודשים כדי לשבת לדייט ליד הש.ג. וזאת שהספיקה לצאת לשלושה דייטים בלבד לפני המלחמה, וכשהיא הגיעה לפנק את הבחור בחזית, הוא הפתיע אותה עם טבעת.

הלוחמים שהגיעו אליי בזמן האחרון סיפרו על החברים שנפלו, על חילוץ מטנק בוער, על התמודדות עם פציעה, על הרגל החדשה מטיטניום, על ההילה, הסבל, התסכול, השאלות החדשות באמונה, ובעיקר על הרצון העז לבנות כבר בית. עם מות חבריהם הם מרגישים את הציווי לחיות ולהביא חיים נוספים.

 תובנות מהחזית

המלחמה מוסיפה עוד נדבכים של רגישות שצריך להתייחס אליהם בבניית קשר. אנסה לתת כאן כמה עצות פרקטיות למי שנתקלת באתגרי ההיכרות בזמן שגרת החירום שנקלענו אליה. 

ראשית, לא לכל אחת מתאים לצאת עם מישהו שלא יודע מתי הוא יהיה זמין בטלפון ומתי יוכל להיפגש בפעם הבאה. נסי לראות אם זה מתאים לך, או מכניס אותך למתח שמפריע לך להתחבר. 

אם חס ושלום נקלעתם לסיטואציה של פציעה או אֵבל על קרובים שלו שנפלו וזה מעורר בו שאלות קיומיות או אמוניות ואת לא ממש יודעת מה לומר, דעי שאף אחד לא באמת יודע איך להגיב בסיטואציות לא טבעיות. פשוט תהיי שם בשבילו, תבחני מה נכון לך לעשות, לעזור, להקשיב. חשוב שתשימי לב גם ליכולות שלך לשמוע את הדברים. אם זה קשה לך מדי, זה בסדר גם לומר שכואב לך לשמוע, ואת לא יודעת אם נכון לך להקשיב לכל הפרטים. הלוואי שלא נידרש לזה לעולם.

ומה קורה אם תכננת לחתוך ואז הבחור עובר טלטלה? זה מזכיר לי את עידית, שרצתה לסיים קשר עם בחור שלא ממש התאים לה, למרות שהיה ממש בחור טוב. כשהוא נפצע במלחמה, היא לא ידעה מה לעשות. איך אפשר להודיע לו שהיא הולכת בדיוק כשהוא נפצע?! היא החליטה להישאר ולתמוך, ביקרה ועזרה, כבר הכירה את כל המשפחה והשתתפה בסעודת ההודיה. אחרי שהדברים נכנסו למסלול, היא נתנה לקשר עוד צ'אנס. הם יצאו עוד חודש וקצת, ורק אז נפרדו. אני הצדעתי לה.

לביאות בלי טבעת

אני רוצה להביע מכאן את הערכתי העצומה לבנות על הסבלנות, על כוננות הספיגה, על ההמתנה בגבורה במשך שבועות עד שתהיה לבחור יציאה הביתה ופניות להיפגש. על שעות של ציפייה לכמה דקות שיחה ולתשובה בהודעה. על נסיעות ארוכות לדייטים עם ריחות זיעה שהפכו לשגרה. על חבילות, עוגיות וארגזים של סבלנות. ובעיקר על האמונה, שדווקא בשעת מלחמה, העולם זקוק לאהבה. 

הכותבת היא מאמנת לאהבה עצמית וזוגית, מייסדת בית הספר לאימון מרווקות לזוגיות, ולשדכנות אפקטיבית. 

מתוך גיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט נלחמים להתאהב הופיע לראשונה ב-פנימה.