כשהייתי קטנה הדבר שהכי אהבתי לעשות היה להופיע. הייתי נעמדת באמצע שולחן שבת ומחקה את ריטה, את דוד ד'אור, את רבקה זוהר ואת בלה הריתמיקאית של גן חרמון. כשגדלתי מעט הופעתי בהכתרה של כיתה ח' בתפקיד ראשי, ולאחר מכן גם בהכתרה בתיכון מול מאות אנשים בתפקיד הראשי (אותו כתבתי לעצמי כשכתבתי את הטקסט להצגה ולאחר מכן בחרתי את עצמי לתפקיד. בלי פרוטקציות חס וחלילה. בחרתי את הטובה ביותר פשוט).

כשהתחילו כל תכניות השירה בטלוויזיה, הייתי מסתכלת על המסך המרצד ומדמיינת כיצד אני שרה מול השופטים כשבראש עוברות התלבטויות לא מעטות באיזה שיר אבחר לשיר באודישנים ואת איזה שיר אשמור לגמר. ההורים שלי לא הפסיקו לעודד אותי ולהציע שאעשה ערבי שירה באולפנות ובתי ספר, והחברות תמכו גם הן, אבל מתישהו, כל זה נעלם.
לא רק נעלם, אלא התהפך בקיצוניות מוזרה לצד השני עד כדי כך שהיום מול הפסנתר בביתי, אינני מוכנה שאנשים ישמעו אותי מנגנת או שרה מלבד משפחתי הקרובה ביותר, ובעת הנגינה אני סוגרת את חלון החדר כדי שהשכנים לא ישמעו.  

כשעבדתי ברדיו כקריינית חדשות – לעיתים הייתי נתקפת בחרדה מול המיקרופון בידיעה שיש אנשים ששומעים אותי, וקולי היה נאלם.
הייתי מתכסה אגלי זיעה, לא מסוגלת להוציא מילה מהפה, מנסה לסיים את המהדורה מהר מהר לפני שיהיו פאדיחות, סוגרת את המיקרופון בין משפט למשפט כדי לנשום אוויר ולנסות להרגיע את עצמי. ולעיתים בעלי היה מגיע עד לאולפן כדי לתת לי יד במהדורה כדי שלא אלחץ. עד כדי כך. (וכל הכבוד לו על זה כמובן)

ניסיתי לחשוב מתי קרה המהפך הזה באופי שלי, מתי הביטחון העצמי שלי התערער עד כדי כך וגרם לי לפחד לפתוח את הפה שלי מול אנשים ולהסתיר את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות?

מתי הביטחון העצמי שלי התערער עד כדי כך?. אילוסטרציה

חילקתי את חיי לחלקים: תיכון, צבא, לימודים ונישואין ונזכרתי באחד המחזורים הקשים ביותר שפיקדתי עליהם בעת שירותי בצבא כמפקדת של חיילים שנשרו מהתיכון, בו התערערה כל סמכותי כי החיילים לא עשו לי חיים קלים, עד כדי כך שכל פעם שהייתי עולה לכיתה, הרגשתי שאני מגיעה למופע אימים שאני רק מחכה שייגמר.

בזמן האחרון הבן המתוק שלי שמאוד אוהב לשיר, גילה את ההנאה שבהופעה. כל שבת הילד עולה על הכיסא ולא מוכן להיפרד מהבמה למשך דקות ארוכות הכוללות לופים של השיר "אדון עולם" ו"נר לי דקיק" כדי להראות לצופים את יכולותיו.

ואז אני נזכרת באותם חיילים בצבא שכל כך ערערו את הביטחון העצמי שלי והשאירו בי צלקת עצובה בנפש ומקווה שאצליח לרפא אותה ביום מן הימים. בינתיים אני מסתכלת על הבן המתוק שלי ששר בגרון ניחר ומחייכת בליבי בתקווה שימשיך כך תמיד. שהביטחון העצמי שלו ימשיך להיות יציב ואיתן כדי ששום דבר לא יעצור אותו לעשות את הדברים שהוא אוהב לעשות.

כי מי כמוני יודעת שאפשר לגדול להורים וסביבה תומכת ומאפשרת, ולהיפגש במהלך חיינו עם דברים אחרים שיסדקו את הביטחון שלנו ויקלקלו את הכל.
נותר לי רק להתפלל שהעננים המסתירים כרגע את השמש שלי יהיו רגעיים ויחלפו מעצמם, ושאם בני הקטן יפגוש יום אחד בעננים שכאלו, הקרניים שלו יהיו מספיק חזקות כדי לחדור דרכם ולהמשיך להאיר דרך החושך.

הפוסט פחד במה הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל האמונה הפכה לתמימות של אישה שהיא בסה"כ קורבן של המציאות. נועה ירון דיין

ככה זה הלך: הקטן הביא את זה מבית הספר, העביר לזה שמעליו, זה שמעליו העביר לאחותו הגדולה, שמסרה לאחותה הקטנה, שמסרה לי, וטאצ' דאון – מזל טוב לי! קיבלתי שפעת גלאט עם כל השדרוגים של העונה האחרונה ישר לפרצוף שלי.
שלושה ימים הכחשתי, התעלמתי, הדחקתי, הלכתי ובלעתי ויטמינים עד שנשברתי ונכנסתי למיטה לשבוע של הזיות עם רעשי רקע רמים מדי ושק של מחשבות ספירלה מתמשכות שלא עוזבות.

גם בימים בריאים המחשבות הולכות איתי, אבל מחשבה שיש בצידה עשייה היא לא חמורה כמו מחשבה של אישה שלא יכולה להרים את הראש מהכרית ורק חושבת וחושבת וחושבת. אבוי לגולגולת שכך היה לה.
ככל שהמצב בבית הלך והחמיר מסביבי, ואני אין בידי להועיל, כך גדלו וטפחו המחשבות. ביחד עם ערימות הכביסה ועם מספר הסירים המלוכלכים, יד ביד עם המחסות במגבות ובמוצרי מזון.

התנפח לי הראש. לא מהשפעת, מעצמי. אני לא באמת רוצה לחלוק איתכן שפעת, אני רוצה לחלוק איתכן את חוויית חוסר השליטה. כשאני מאבדת אותה, התחושה הפנימית היא שהכול מתמוטט. שאין דבר אחד טוב שקיים באמת. הכול זה רק את ואת ואת, והבלגן שבחוץ מסתנכרן עם הבלגן הפנימי. ואם את לא מסוגלת לאחוז במושכות – כלום לא קורה כמו שצריך, וכל ההזיה ששמה החיים שלך מתמוססת מול עינייך.

אף אחד לא אוהב לראות איך מדאם קונטרול קורסת, בעיקר לא מדאם קונטרול בעצמה. כל הכוח הופך לחולשה, כל העוצמה לבכי, כל מסירות הנפש לטעויות פטאליות, כל האמונה לתמימות של אישה שהיא בסך הכול קורבן של המציאות.

בקיצור, הפכתי לגרעין קטן ומר. גוש אמא מנוזל שכועס על הכול. חשבתי שאפסה תקווה, בשלב מסוים אפילו קצת התאהבתי במצב, כי להיות קורבן זה גם קצת כיף. זה משחרר מאחריות. אמרתי לעצמי: "הנה, זאת את האמיתית! אישה פתטית עם הזיה שהיא בשליטה על משהו. את לא, עובדה. תיכנעי כבר, תעזבי הכול. זה לא שווה את זה. תני לכל מה שצריך להתפרק ולקרוב להתפרק ולקרוס."

זריקת פרופורציות
אחרי ארבעה ימים יצאתי לסיבוב בבית פלוס פינות נידחות ושירותי אורחים. כל פגם נדמה לי כפגם פנימי שלי, ככישלון אחד גדול. הסתובבתי בבית ופשוט קיטרתי וקיטרתי, התמסכנתי והתמסכנתי, כעסתי וכעסתי, דמעתי ודמעתי ודמעתי וידעתי שאני האדם הבודד ביותר על הפלנטה. אישה אחת קטנה עם בובו גדול וחלומות גדולים, ועם חיים קטנים שלא תואמים את גודלו של החלום.

ואז קיבלתי הודעה מהבן שלי שמשרת בנצח יהודה. ההודעה הכיל שלוש מילים בלבד. הוא כתב: "אמא, אני בסדר."
עשר דקות אחר כך התחילו לזרום הידיעות. שני חיילים מהגדוד שלו, אחד מהם חבר ממש קרוב, נהרגו ליד רמאללה. סמל יוסף כהן הי"ד וסמל ראשון יובל מור יוסף ה"יד.

קפאתי. כל הכעס והמרירות נשרו ברגע. כל הריכוז שלי בעצמי הפך בשנייה לעלוב כל כך, הצרות הענקיות שלי, חוסר השליטה שלי – כאילו לאישה בריאה מתפקדת ומתוקתקת יש שליטה על החיים שלה. כאילו למישהו יש שליטה על משהו, וכמה נורא הוא הצורך לשלוט והכעס שבא אחריו וכמה הכול אחד.

בזמן שהייתי עסוקה בלכעוס על הילדים שלי, כעס גדול יותר לקח שני ילדים טהורים של שתי חברות שלי. בזמן שהייתי מרוכזת ביום הגרוע שלי, היה דין גדול יותר והיו אימהות שהרגישו אותו, השם ירחם איך. הייתי כל כך רק בתוך עצמי, והנה זריקת פרופורציות, זריקת ערבות הדדית, אחדות.

התיישבתי על הספה בוהה בהודעה של החייל שלי. "אמא, אני בסדר."
דשדשתי דרך הבלגן בלי להרים אפילו גרב ונכנסתי בחזרה למיטה. הבלגן סביבי שידר לי פתאום רק דבר אחד: חיים.
הרמתי עיניים ולחשתי: "סליחה". ואז הוספתי, עוד יותר בלחש: "ותודה."

***
מתוך הטור של נועה ירון-דיין שפורסם בגליון שבט האחרון במגזין פנימה
רוצה לקבל כבר בראש חודש הקרוב מגזין עשיר עם הטורים של הרבנית ימימה, נועה ירון דיין, רמה בורשטיין, אמילי עמרוסי, רוחמה בן יוסף, ריקה רזאל, הרבנית נעמי שפירא, ועוד טורים, מדורים וכתבות מרתקות?  לחצי כאן להצטרפות מהירה

הפוסט "אמא, אני בסדר" הופיע לראשונה ב-פנימה.

היה קשה מנשוא לראות את בעלי סובל מכאבים. שיראל פלק

אבל הוא עקשן, ויש לו כוח רצון מטורף, ולכן הוא התעלם מקריאות הגוף שהלכו וגברו בכל אימון, ומהכאבים ברגל שלא פחתו ולא הפסיקו לרגע.
באחד מהמסעות כשאחד החיילים האחרים נמצא על גבו, רגע לפני שיצא לקורס קצינים – הגוף התמוטט. הוא קרס באמצע ההליכה ולא הצליח לזוז, משתנק מכאב ומנסה להכחיש.

מאז הצבא החליט שהוא לא יכול לשרת בו יותר ושחרר אותו. הלך קורס קצינים, הלכו החלומות להיות לוחם בשנים הקרובות, וכמובן שהלכה גם הרגל.
הרופאים צעקו עליו ונזפו בו איך הוא הזניח אותה כל כך, אבל הוא רק רצה להיות חייל ולשרת את מדינתנו בצורה הכי טובה שיכל, אז הוא הקשיב ושתק.
אני הכרתי אותו בדיוק אחרי שעבר את הניתוח הראשון. אישה יקרה הכירה בינינו ויצאנו. הדייטים היו מושלמים. הוא בדיוק התחיל עבודה כמפיק אירועי חתונות, ואני הייתי מאוהבת בו מעל לראש.
ואז החלה ההתדרדרות.
חשבו שאחרי הניתוח הראשון – הוא יוכל לחזור ללכת כרגיל. אז חשבו. מסתבר שהנזק ברגל היה הרבה יותר גדול ופתאום הוא נאלץ להתחיל ללכת עם קביים, ולענות לאנשים ששואלים כל הזמן "מה קרה", ולהתפטר מהעבודה שכל כך אהב כי לא יכל לדרוך יותר על הרגל.

אני חושבת שנקודת השבר הייתה בחתונה – כי הרגל כל כך כאבה לו, עד שבמשך שעה שלמה בזמן הריקודים, הוא היה בחדר ייחוד מתפתל מכאבים ומקווה שיצליח לחזור לחתונה ולרקוד איתי איזה ריקוד או שניים, אבל כמובן שזה לא קרה.

ואז הגיע הניתוח השני, ובמשך שלושה חודשים הוא ישב על כיסא גלגלים, לא מסוגל לזוז. ואני טיפלתי בו וניסיתי לעזור כמה שיכולתי, אבל לראות את בעלי סובל כל כך מכאבים, פחות משנה אחרי החתונה, היה קשה מנשוא בשבילי.

נתן את הרגל שלו למדינה. תמונה מהחתונה של שיראל וצור

אבל הזמן חלף, וברוך השם אחרי שלוש שנים הוא כבר לא הולך עם קביים, והוא כבר לא סובל אחרי חמש דקות של הליכה. הניתוח הצליח. אמנם הרגל לא חזרה לעצמה, וחצי שעת הליכה זה לא דבר מובן מאליו מבחינתו, אבל אני למדתי להבין שאפשר לטייל בצורות אחרות ולא חובה ללכת למדבר יהודה כדי לטייל עם המשפחה. ובעיקר למדתי כמה כוח רצון מדהים יש לבעל הזה שלי. כמה כוח סבל, כמה אידאליים יש לו, עד כדי כך שנתן את הרגל שלו למדינה.

אז נכון, לא היה שם קרב הירואי ולא שריקות של כדורים מעל הראש. אבל היתה שם נחישות והיתה שם הקרבה.
ביום הזה שבו מוקירים את פצועי צה"ל, אני מוקירה את הבעל המדהים שלי שסבל כל כך הרבה, ונאלץ לגדוע הרבה חלומות רק כדי לשרת פה בארצנו הקטנטונת,
ואומרת לו תודה.
תודה לך בעלי היקר, כי בזכות אנשים כמוך יש לנו מדינה טובה יותר.

הפוסט אנחנו מגש הכסף: טור ליום ההוקרה לפצועי צה"ל הופיע לראשונה ב-פנימה.

גילוי נאות את אסי, השחקן הראשי ויוצר ההצגה, אני מכירה מהתקופה בה עבדתי בערוץ מאיר לילדים, שם הוא משמש כשחקן במאי תסריטאי ותפקידים נוספים.  ראיתי אותו בכמה וכמה הצגות וסרטי ילדים, אבל הצגת היחיד שלו למבוגרים שונה בתכלית, כמה רמות מעל לכל מה שראיתי עד היום.

"הגעתי למקומות שאין מהם יציאה," אסי צובל, מתוך ההצגה, צילום: יח"צ תאטרון פסיק

בהצגה מגולל צובל את סיפורו האישי מהלחימה בעזה בצוק איתן בקיץ 2014  ואת המזכרת אותה לקח משם – הפוסט טראומה. בדרכו הייחודית מחבר צובל רגעי צחוק והומור לקטעי עומק ומסרים חזקים של התמודדות.
כבר בתחילת ההצגה הוא נוגע בנקודה רגישה בחברה שלנו, כשהוא מצליח להעביר את הקושי שלו להיכנס לבניין הנקרא בר"ן (בריאות הנפש) כשהוא צועק על המאבחנת שאומרת לו שהוא סובל מפוסט טראומה בטענה שזו טעות וזה לא יכול להיות.

להצגה חשיבות רבה בהעלאת המודעות לנושא  ובהצגת דרך ההתמודדות והטיפול, כמו גם המסר החד והברור של רצון לצמיחה פוסט טראומתית, לא להמשיך ולחיות עם או למרות או מעל לטראומה – אלא לצאת ממנה לצמיחה חיובית.
"אסי שהייתי לפני הטראומה לא קיים יותר, הוא לא הכיר ולא ידע את תהומות הנפש אליהם הוא יכול להגיע, הגעתי למקומות שאין מהם יציאה, ולמרות זאת מצאתי דרך ויצאתי וצמחתי, היום אני אסי חדש שגדל למקום גבוה יותר" עונה היוצר לשאלות הקהל, שמנסה להבין את היחס בין האדם שהיה לפני המלחמה לזה שחזר הביתה.

בצורה רגישה ומדויקת מציג צובל את תסמיני הפוסט טראומה אותה מכירים כתגובה המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של האדם.
פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים ובזיכרונות פולשניים של האירוע (פלשבקים). תחושת הבדידות וההרגשה שאף אחד לא מבין אותו מועברות היטב בהצגה, וקל מאוד להתחבר לחרדה ולמצוקה שלו ברגעים בהם שבים אליו הזיכרונות מימי הלחימה.

להיכנס לחושך כדי שימשיך לדלוק האור. צילום: יח"צ תאטרון פסיק

בסיום ההצגה, בהמשך לשאלות הקהל מדגיש צובל את הצורך והחשיבות לפנות לטיפול, כשהוא מציג את ההדחקה, הייאוש מהטיפולים הארוכים, רגעי המשבר והדיכאונות, מול ההכרה בקשיים והרצון לטפל ולהצליח להשתקם.

"האורות שאתם רואים מימין אלו האורות של אשקלון, משמאל החושך של עזה" אומר דודי המ"פ "אנחנו הולכים להיכנס לחושך הזה כדי ששם ימשיך לדלוק האור." (מתוך ההצגה)
הבחירה בין כניסה לעזה והגנה על עם ישראל לבין האחריות והחשש לגורל האישה והילדים, היא נקודה מרכזית שחוזרת בהצגה מספר פעמים, רגשי האשמה על כך שבחר לצאת לקרב באי ודאות אם וכיצד יחזור ובכך עלול לפגוע בחיי אשתו וילדיו – אלו רגשות המלווים אותו מרגע היציאה למלחמה ועד שהוא מצליח לאחר טיפול ומאבק לסלוח לעצמו, להשתחרר מהטראומה ובאמת, לחזור הביתה.

בסיומו של הערב, הרגשתי חיבור עמוק לכל אדם המתמודד עם קושי מסוג זה או אחר, ובפרט למתמודדים עם פוסט טראומה. ההצגה נותנת כוח לצמיחה, התמודדות, בחירה בחיים ורצון לגדול ולצאת חזקים.

ההצגה מוצגת בתאטרון בית מזי"א ירושלים

הפוסט להתעסק עם חומר נפץ: ההצגה חוזר הביתה – ביקורתרבות הופיע לראשונה ב-פנימה.

מי מאיתנו שמע על ניסיון שריפת יהודים ביישוב כרמי צור? או על ניסיון הצתת היישוב יצהר? או על ארבעה שוטרים שנפצעו ב הר הבית? על השלכת בקת"ב לעבר בניין בירושלים, שגרם לארבעה בני משפחה להישרף ולהיפצע קשה? על אבנים וסלעים לעבר מכוניות ליד שילה, גוש עציון, קרית ארבע, רימונים, מכמש, כביש גלעד, שערי תקווה, תקוע, בית אל, כוכב יעקב, מגדלים ועוד ועוד.
כל אלו קרו השבוע, כן?

אז למה לא מספרים לנו? הרי ברור לכולנו שאם יהודי היה משליך בקבוק תבערה לעבר בית בכפר ערבי ושורף שם תושבים, כל הארץ היתה רועדת, לא? (אהמ אהמ, דומא) אז למה את הטרור הערבי משתיקים?

טרור ההבלגה הולך ומתעצם. ערבים חוצים את גדר המערכת. מתוך שאטרסטוק

ובכן, אם היה מדובר בהשתקה מצד התקשורת בלבד, הייתי עוד איכשהו מבינה. כולנו מכירים את האג'נדה של התקשורת הממוסדת ולא מהיום, כולנו יודעים שבמאבק בין ימין לשמאל, בין "פלסטינים" למתנחלים, בין שלמות הארץ לבין חלוקתה, הם תפסו צד. אז מהם אין לי ציפיות.

אבל במדיניות ההשתקה חברות גם מערכות הממשל, שבוחרות להסתיר אירועים בכוונת מכוון. כך למשל נכתב בהודעה שיצאה ע"י דוברות משטרה, על האירוע החמור בסופ"ש על הר הבית, בו התפרעו מאות מחבלים, השליכו סלעים וירו זיקוקים לעבר כוחות ביטחון: "עם סיום התפילות, בצעד לא ברור ולא מובן החל ידוי אבנים וזיקוקים לעבר כוחות המשטרה". סירייסלי? צעד לא ברור? לא מובן? למי במשטרה הטרור הערבי עדיין לא מובן? למי במערכת הביטחון, ירי חי והשלכת סלעים לעבר יהודים מצד פורעים ערבים זה קטע "לא ברור"?! למי במערכת הביטחון דחוף להיתמם ולסנגר על האוייב? אבל זה לא מתחיל ולא נגמר פה. זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות אך קצרה היריעה מלהכיל.

למערכת המדינית יש רציונל מאחורי ההשתקה. הם רוצים את הציבור רדום. שתחשבו ששוויץ זה פה. אין טרור, מה פתאום. אם תשמעו על כל אירוע, הם יידרשו לפעול ולהגיב. שיטת הבת יענה עדיפה יותר על מערכת הביטחון. זה לא טרור, זה 'פלילי', זה לא טרור, זה 'זליגה'. זה לא ברור ומובן, למה מנסים לרצוח יהודים?! ממש תעלומה.

ידידיי, כל עוד נשתף פעולה עם טרור ההבלגה המכוער הזה, כל עוד ניתן יד להשתקה ולחוסר טיפול מאסיבי בטרור, נמשיך לחטוף ולהירצח.

הפוסט טרור ההבלגה הופיע לראשונה ב-פנימה.