6:30 בבוקר- שמחת תורה, כ"ב בתשרי- בני נצרים 

אנחנו מתעוררים לקול אזעקות ובומים מחרישי אוזניים. יושבים בממ"ד ומנסים להסדיר נשימה. 8 נפשות וכלבה קטנה. האזעקות מתריעות בזו אחר זו והבומים חזקים מאי פעם.

אלישיב, בתפקידו במילואים, אחראי על איתור וזיהוי חללים בגזרה, ובאזרחות הוא מתנדב בזק"א. הוא מחזיק את הטלפון ומנסה לברר מה המצב. אני חושבת שהוא קצת מגזים – זה אומנם חזק מהרגיל, אבל לא מעבר לכך.

השכנים עם ארבעת ילדיהם מצטרפים אלינו, כי אין להם ממ"ד. אלישיב לוקח חלקים של משחק וממחיש לילדים את היחס בין עזה לישראל, ומדגיש כמה אנחנו חזקים לעומתם. ה' שומר עלינו. אבל אנחנו עוד לא מבינים את גודל האירוע, יודעים רק שמחבלים השתלטו על תחנת המשטרה בשדרות.

אלישיב יוצא לכיוון. רק כמה ימים אחר כך אנחנו מבינים את גודל הנס שהיה לנו. כשהוא רצה לנסוע, חבר מהיישוב חיכה בשער ולא נתן לאף אחד לצאת: "אני יורה כדור בגלגלים למי שיוצא מהשער. לך תתארגן על אפוד וקסדה ואז נדבר".

זה מעכב את אלישיב, אבל בהמשך, כשהוא יוצא, הוא מגיע לאזור פתחת שלום, ושם רואה רכבים מחוררים. מהר מאוד הוא עושה אחורה פנה בחזרה ליישוב, ומטפל בינתיים בפצועים מכרם שלום ומפריגן. המראות קשים מאוד.

אנחנו מעבירים את החג בבית בחוסר ודאות גדול. הפסקת חשמל. פרקי תהילים. הרבה שוקולד וחיבוקים. לאף אחד אין חשק לאכול.

טל ממן הי"ד ומשפחתו.

אביעד כהן הי"ד ומשפחתו

יום־יומיים עוברים, ואני מבינה שעוד ועוד אנשים שצילמתי מהאזור – אינם בין החיים. אני מצטמררת מהמזכרת שהשארתי להם, לתמיד

18:54- מוצאי שבת – בני נצרים 

בצאת השבת אני מריצה בראש את כל החברים והמכרים מהאזור. שולחת עשרות הודעות מודאגות כדי לברר שכולם בחיים. מרגישה בסרט רע. שולחת הודעה לנאורה, חברה יקרה לליבי מהיישוב השכן שלומית. 

היא עונה לי בבכי ומעדכנת שבעלה, בכור, יצא בבוקר כדי להצטרף לכיתת הכוננות בקרב במושב פריגן ומאז נעלמו עקבותיו. הוא נעדר כמה ימים, ימים שנמשכו נצח, עד שלבסוף נמצאה גופתו.

יום־יומיים עוברים, ואני מבינה שעוד ועוד אנשים שצילמתי מהאזור – אינם בין החיים. אני מצטמררת מהמזכרת שהשארתי להם, לתמיד. זאב וזהבה הקר, שצילמתי את אירועי בת־המצווה של הנכדות שלהם בבארי היפה. משפחת שוש מבארי, שנוי, אב המשפחה, נלחם באומץ בממ"ד והציל את אשתו מחול ואת הילדים, אך נהרג. ראובן שישפורטיש ואביעד כהן משלומית, שנלחמו שניהם בגבורה בקרב בפריגן, ואת המשפחות של שניהם זכיתי לצלם לקראת בת־המצווה של הבנות, בנות אותו גיל. 

טל ממן נהרג בקרב במושב מבטחים. אותו ואת אשתו צילמתי במסגרת יום הולדת לסבתא, בחיק המשפחה המורחבת. טל, אשתו והילדים הגיעו ראשונים, וכל שאר המשפחה איחרה. וכך יצא משמיים שצילמתי רק אותם במשך 20 דקות. ועוד ועוד… 

בימים רגילים אנחנו אלישיב ויעל בוחבוט, הורים לשישה מתוקים, גרים ביישוב בני נצרים. תמיד כששואלים אותי איפה אני גרה, אני עונה במין תשובה ארוכה כזאת: "בני נצרים, גבול מצרים, עוטף ישראל, מועצה אזורית אשכול". מועצה של יישובים, מושבים, קיבוצים, חקלאות ענפה, נופים מרחיבי לב. אנשים טובים ופשוטים, אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים.

10:00 בבוקר- יום שני, כ"ד בתשרי -בדרך לירושלים 

ביום שני שאחרי שמחת תורה אנחנו אורזים במהירות ויוצאים בשיירה דרך כביש 10, ממש צמוד לגבול מצרים. אני מסתירה דמעה סוררת, ונשארת דרוכה כל הדרך.

אנחנו מתפנים עם כל היישוב למלון שערי ירושלים, מגיעים ומקבלים חיבוק ענקי מעם ישראל. צריכים לכבס בגדים? קיבלתם. תרופה דחופה באמצע הלילה? קיבלתם. פרחים לפני שבת, ממתקים, הופעות. תחושה חזקה שאומנם אנחנו עברנו את הטראומה, אבל החיבוק החם של העם הזה לוקח מאיתנו חלק מהטירוף. איזה עם מתוק.

ירושלים.

הכול מסביב גושי בטון שכל כך זרים לי, אבל הלב של ירושלים ואנשיה מרככים אותי.

כל רגש מורגש בעוצמה הכי גבוהה שיש. הודיה עצומה על הניסים שקרו לנו. שמחה גדולה להיות חלק מעם גדול וקדוש כזה. כאב אינסופי על חברים שלא יחזרו… צער על החוויות והמראות הקשים… פחד מהלא נודע.

כל רעש קטן מקפיץ אותי. המקרר בחדר חורק כל הלילה ומתערבב עם הסיוט הלילי. בלילות אני מתעוררת כמה פעמים אחרי שחלמתי שעובדי המלון הערבים חוטפים אותנו ואני חושבת על דרכי מילוט, ואיך אצליח לברוח עם שישה ילדים.

יום שלישי, כ"ג בחשוון- בדרך מירושלים לבני נצרים

חודש אחרי שמחת תורה אני מחליטה לנסוע לבקר בבית. לסגור מעגל. חברות שלי מפצירות בי לקחת איתי מישהו, אבל אני מרגישה שאת הנסיעה הזאת אני צריכה לעשות לבד. עולה על הרכב ומתחילה את המסע – הביתה. שלוש מילים שחיכיתי להגיד בקול: אני נוסעת הביתה!

כל דבר מציף אותי ופותח את סכר המודעות. פותחת ווייז, ומודה לאל שהוא עדיין מגדיר את בני נצרים כ"הבית", ורק מזהיר אותי: "זהירות, אתה נוסע לאזור מסוכן".

השירים ברדיו כאילו מתאימים את עצמם לסיטואציה. אני מתקרבת לנגב המערבי, אותו אזור שקיבל את התואר "עוטף עזה", ולא בכדי. אותו אזור שאני מתעקשת לקרוא לו "עוטף ישראל". אני עוברת בצומת סעד, ממש לא רחוק מהלוקיישן האהוב עליי, גן הקקטוסים. כמה רגעים ראה הגן הזה. כמה משפחות… 

ממשיכה, והדרכים יפות ומוכרות, אך ניכרים סימני מלחמה. אני נזכרת בכל הלוקיישנים האהובים שצילמתי בהם עשרות משפחות. פרדס הלימונים בין עלומים לשוקדה. יער שוקדה, שדה ירוק בין בארי לרעים.

ממשיכה בדרך, מימין חניון רעים. האזור היפהפה של הנגב המערבי כולו פורח ומלא במרבדים אדומים משמחים. כל שנה בחורף, המונים מגיעים לדרום אדום. אלה ימי חג עבורנו, האזור הופך להיות קסום ומלא יופי. תמיד אני צוחקת שזה הופך להיות המשרד שלי בימים האלו.

והנה חניון רעים, ממש פה ליד הייתה המסיבה. מאות אנשים נרצחו ונטבחו. והפער הוא בלתי נסבל. בצומת מעון, רק המיגונית המאוירת מימין נשארה כעדות אילמת לטבח שהתרחש פה.

אני בוכה יחד עם האדמה, על טובי בניה שהלכו ואינם. על הדם הקדוש שנספג בה. הכול מתערבב לי. הדמעות והחול. הולכת יחפה בדיונה, ומרגישה חיבוק של ה'

יום שלישי, כ"ג בחשוון- בני נצרים 

מגיעה ליישוב, הנה השער הצהוב, הביתה. אלישיב מגיע מהבסיס כדי שלא אהיה לבד, ומכין ארוחת צהריים. כמה אוכל יכול לנחם. אני קופצת לדיונה. הדיונה שבה היינו מבלים אחר הצהריים. ילדים יחפים, כלבה שובבה, מצלמה ושמיים.

אני בוכה יחד עם האדמה, על טובי בניה שהלכו ואינם. על הדם הקדוש שנספג בה. הכול מתערבב לי. הדמעות והחול. הולכת יחפה בדיונה, ומרגישה חיבוק של ה'. תראי, ילדה שלי, יש יציבות. יש אדמה ויש שמיים. אני כאן איתך, תמיד.

החיים במלון מעורבבים, בין הזויים למצחיקים. תחושת פליטות איומה בארצנו. הזמנים נקבעים על פי הארוחות. רעש והמולה תמידיים. ילדי מושב יחפים מתרוצצים בין מלצרים המומים, ידיים קטנות אוחזות בשקית ממתקים פתוחה. מעליות עמוסות לעייפה.

תרומות בלי סוף, סדנאות, הפוגות. הופעות ושיחות של הרבנית ימימה, אהרן רזאל, יונתן רזאל, ריקה רזאל ועוד רבים וטובים. 

בתוך כל הטירוף, נוכחת כל הזמן הדאגה לאלישיב שנמצא בעוטף. דאגה לגוף שלו, ויותר מכך גם דאגה לנפש, שראתה מראות קשים מנשוא. ואני מחזיקה. מחזיקה את עצמי, ואת ששת ילדיי וצורכיהם. ורק בלילות אני מרשה לעצמי להתפרק. לבכות ולפרוק את המציאות הכואבת שאנחנו חיים עכשיו.

אלישיב מגיע בימי שישי לבית בבני נצרים, ומפיח בו חיים וריחות של שבת. מבשל דגים ואופה חלות, רמז לחיים שהיו פה ועוד יהיו, ואז ממשיך משם בחזרה לבסיס.

במלון, החברויות מתהדקות. מסדרון ארוך וחדרים קטנים. המון לבבות של נשים וילדים, מותשים, תלושים, אבל אנחנו יחד. אנחנו כוח של דאגה ומסירות עד הסוף. אני מתיידדת עם נשות שדרות טובות הלב. חודשיים וחצי אנחנו שוהים במלון.

יום חמישי, ט' בטבת- חודשיים וחצי אחרי שמחת תורה 

אחרי התלבטויות אינספור, אנחנו מחליטים לחזור הביתה. לרגע נדמה שחוזרים לחיים שלפני. אבל לא. החזרה מורכבת ומלווה בחששות. אנחנו חוזרים לאזור מלחמה, שירותי מועצה חסרים, בן ה־16 נוסע יום יום בהסעה בדרכים, והדאגה נוכחת.

בלילות הבית רועד. רוב היישובים השכנים עוד לא חזרו. המלחמה עוד לא הסתיימה, אבל אני כאן. ואני רוצה לדמיין סוף טוב. ואני יודעת שהסוף יהיה טוב. כי אנחנו עם של נצח.

עוד נשוב לחיות, לבנות, לצמוח. השדות יוסיפו לפרוח.

כתיבה וצילום: יעל בוחבוט

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק  הופיע לראשונה ב-פנימה.

אחת הסדרות המעניינות בתערוכה היא זו של הדס פרוש, צלמת פלאש 90 , שנקראת "האישה היפה הגיעה". בסדרה מוצגים פורטרטים של נשים עם כיסויי ראש מרשימים וצבעוניים. פרוש היא חילונית שעובדת לא מעט בירושלים, ובשנים האחרונות היא שמה לב לכך שכיסויי הראש של נשים דתיות הולכים וגדלים.
"זה נורא הזכיר לי את הכתר של המלכה נפרטיטי", היא מספרת, "המשמעות המילולית של השם נפרטיטי הוא 'האישה היפה הגיעה', לכן קראתי ככה לסדרה. זה באמת מרגיש כאילו האישה היפה הגיעה. הנשים האלה בולטות ביופי שלהן, בנשיות שלהן, וזה מתבטא מאוד בכיסויי הראש".

במהלך הצילומים שאלה פרוש את המצולמות מהי המשמעות של כיסוי הראש בשבילן.
"כיסוי הראש נועד להסתיר ולהצניע את האישה, אבל בעצם הוא גם מאוד מבליט אותה ואת הנשיות שלה. זה עניין אותי. נשים שצילמתי אמרו שזה גורם להן להרגיש נשיות ויפות ועוזר להן להקרין החוצה את היופי הפנימי שלהן".
"היו נשים שאמרו שכיסוי הראש הוא ביטוי להתקרבות הגאולה", מגלה הדס, "כי כשהמראה החיצוני משקף ומקרין החוצה את הרוחניות והפנימיות, זה אומר שאנחנו חוזרים לגוף שלנו ולבית שלנו ומקרב אותנו לגאולה. פרט לכך, כל הרעיון שאישה יותר בולטת ויותר מעזה להקרין ולזרוח זה עוד סמן של הגאולה".

אחת המצולמות ציטטה את הפסוק "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא", כדוגמה לכך שהתחזקותה של האישה היא חלק מהגאולה. נשים אחרות אמרו לה שכיסוי הראש נותן להן תחושה של מלכותיות והוא דומה בעיניהן לכתר.

צילום: הדס פרוש, פלאש 90
מתוך מדור תרבות במגזין פנימה
להצטרפות לחצי כאן>>
אני רוצה להיות מנויה במגזין פנימה

הפוסט האישה היפה הגיעה: תערוכת צילומים הופיע לראשונה ב-פנימה.

באותם ימים,לפני חמישה חודשים יצאנו לצלם עם הצלם המוכשר יליד המושב – אמנון ארד.
את ילדנו ביער שהפך לשחור ומפויח. רגעים ספורים לפני הצילומים פרצה שריפה גדולה ביער והמציאות שוב הפכה למוחשית וכואבת.
כשהגענו ליער בתחילה הילדים נחרדו, חששו להתקרב לאדמה השחורה, התקשו לזהות את היער שבו אנו נוהגים לעשות פיקניק ולבלות בעיקר בתקופת 'דרום אדום', חלקם אף רצו לחזור הביתה. אבל לאט לאט הילדים התחילו להתבונן,לדבר ביניהם,לגעת, לשחק בטבעיות ולהתלכלך. כוח טבעי ויפה כל כך של ילדים להתמודד עם משברים שאנו לעיתים כמבוגרים עומדים מולם חסרי מילים.

התחושה הייתה שהצילום ביום הזה הייתה הרבה יותר מתיעוד, היא הייתה תרפויטית ממש, היכולת להתבונן למציאות כואבת בעיניים ולהתיידד איתה, לתת מקום לכל הרגשות שעולים: פחד, כאב, וגם לראות את היופי. כמה יופי יש בשחור- שחור הזה. הבנה שה' ברא יופי גם במצבים שנראים כעורים וקשים.

באותם ימים הזדמן לי לנסוע עם נהגת מונית מבוגרת שאמרה לי בביטחון ומניסיון חיים קשה: "את עוד תראי.. לשריפה יש גם כוח להצמיח, ליצור משהו חדש בטבע, הוא ישתקם"
האמת התקשיתי להאמין, אז חיכיתי בסבלנות ורק עכשיו אחרי חמישה חודשים הלכתי לראות.
השבוע יצאנו שוב אמנון הצלם והמשפחות לאותה נקודה בטבע בה הצטלמנו וראינו, ראינו את כוחו המדהים של הטבע להשתקם מאסון. נשארו עצים מפויחים שלא ישובו לחיים וזה כואב, אך יחד עם זאת, צצו להן כלניות ראשונות והכל כל כך ירוק.
הילדים רצו בבטחה והנאה בטבע ואנחנו רק תיעדנו את החיבור המתוק הזה בין האדם לטבע גם כששחור וגם כשירוק. בדרך חזור דיברנו עם הילדים על האפשרות שלנו ללמוד מהטבע ולהתגבר גם באופן אישי על מכשולים, וגם כששחור, לדעת שהירוק מחכה לנו ממש מעבר לפינה.

צילום: אמנון ארד

הפוסט כוחו של הטבע: פרויקט צילומים מיוחד מהיער שנשרף בעוטף עזה וחזר לחיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

קולר (35) נשואה לאיתי, מוזיקאי רגאיי, היא אם לזוהר בת השש ואיתמר בן החצי שנה ומתגוררת בתל אביב. מאז סיימה את לימודיה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין לפני כעשור, היא משמשת כשחקנית בתיאטרון גשר רוב הזמן. מדי פעם היא מבליחה לשחק או לכתוב לתכניות טלוויזיה ('משפחה לא בוחרים', 'בלתי הפיך'), וזוכה לתשבחות רבות.
בסרט 'לעבור את הקיר' היא עושה את תפקידה הראשון המשמעותי בקולנוע.

"נס, קסם, שידוך מדהים", היא אומרת על בחירתה של רמה ללהק דווקא אותה לתפקיד. "רציתי את התפקיד הזה מאוד ונותר לי לקוות שגם הצד השני הרגיש את הלב שלי וקלט אותי. עשיתי כמה אודישנים, כמו כולם, ולאחר זמן הודיעו לי שהתקבלתי", היא מספרת.

"נס, קסם ושידוך מדהים", נועה קולר על הסט עם הבמאית רמה בורשטיין, צילום: סשה תמרין

מי שתצפה בסרט תבין עד כמה מתאימה נועה לתפקיד מיכל, ממש כמו כפפה ליד. עד כי בריאיון שלאחר מכן קשה לי להבחין מי זו מי. מיכל היא רווקה מתבגרת שחזרה לא מכבר בתשובה. לאחר שצלחה מספר דייטים לא מבוטל היא מתארסת סוף סוף. אך החתן המיועד מקבל רגליים קרות במהלך הטעימות באולם ונוטש. היא לא מתייאשת וברגע של ביטחון ונחישות מחליטה שהחתונה תתקיים במועדה ויהי מה, בנר שמיני של חנוכה.
הימים נוקפים. שמלה יש, אולם יש, ההזמנות חולקו זה מכבר. והחתן? עדיין לא נראה באופק.

את רגעי האמונה והשבירה, הכאב וההתמודדות מול הסביבה הקרובה, אנחנו זוכים לחוות יחד עם מיכל עד ליום החתונה. האם תזכה לענוד את הטבעת בזאת חנוכה? אחסוך מכן את הספוילר.

מה גרם לך, בחורה תל אביבית חילונית ואפילו נשואה, לרצות כל כך לשחק את מיכל?
"לפני האודישנים קיבלתי מרמה את התסריט והוא היה מהמם בעיניי. ראיתי את מיכל, אישה מאוד חזקה ומיוחדת. האמת שלה קנתה אותי. היא אישה שמסכימה להסתכל לאמת בעיניים ולא מפחדת ממנה. לא מתחבאת.
התאהבתי בדמות ובתסריט, וכמובן ברמה, שעוד לפני כן שמעתי עליה רבות".

את משחקת בחורה שנאחזת באמונה ובריבונו של עולם כאחוזת טירוף כמעט. איך את התחברת לזה?
"אני ומיכל לא מאוד שונות. מה ששתינו חושבות על אהבה וזוגיות הוא די דומה. אני זוכרת היטב מה זה לכמוה לזוגיות טובה, לחיבור נכון ואמיתי. כל ההתפכחויות שצריך לעבור בדרך, והדמיונות שצריך לוותר עליהם. אני מכירה את זה. גם התברר לי שאני מאמינה לגמרי בהמון דברים בחיים שלי.
האמונה בה' אצלי קיימת ופחות חד משמעית אמנם, אבל היו לי הרבה מקומות בחיים שהאמנתי בנחישות והלכתי נגד כל הסיכויים, למשל שאצליח להקים משפחה. זה אקט ענק. מיכל באמונה שלה הצליחה לעבור את הקיר. אני לא יודעת אם אני ממליצה לעשות את מה שהיא עשתה, אבל היה מדהים לשחק אותה".

זו לא פעם ראשונה שאת משחקת אישה דתייה. בסדרת הטלוויזיה 'סרוגים' שיחקת את נעמה, גרושתו של אמיר. איך היה לשחק דתייה?
"הרבה שואלים אותי את השאלה הזאת, והמפתיע ביותר הוא שההבדל לא גדול. נהדר לגלות שכולנו בני אדם, מאוד מאוד דומים, ובגלל זה אנחנו יכולים לאהוב זה את זה באמת, כי אנחנו לא באמת שונים. לכולנו יש מחשבות קשות לפעמים, וכולנו חוזרים להאמין. ככה שחוץ מהלבוש, הפנימיות שלנו היא לא שונה".

נאחזת באמונה. מתוך הסרט לעבור את הקיר, צילום: נורמה הפקות

לנצח את העולם ביחד
גם בחיים עצמם, ולא רק בקדמת הבמה, נועה היא אישיות כובשת.
הכנות שלה, הפשטות, הפוזה שיש להרבה שחקנים במעמדה, אצלה פשוט נמוגה. למרות שהיא לא באמת מיכל, וברגע הראשון לקח לי זמן לעכל את העובדה שהיא לא באמת מתלבשת כמו דוסית גם בחיי היום-יום שלה, תוך רגע אני מרגישה שאני מדברת עם חברה טובה מימי האולפנה.

אילו הכנות עשית כדי להיכנס לדמות, ולהכיר את הניואנסים של הרווקות הדתיות?
"גם בחיי האישיים הרגשתי את חוויית הרווקות. תקופה ארוכה יצאתי עם גברים שלא באמת רצו אותי, ורק כשהכרתי את בעלי מהר מאוד הרגשתי בבית. הרגשתי בנוח. הוא לא כיבה אותי".
כדי שנועה תכיר מקרוב את עולם הרווקות של בעלות התשובה, לקחה אותה רמה לשבת כלה במדרשת 'נתיב בינה'. "לא ראיתי דבר כזה אף פעם. זו הייתה חוויה מהממת בשבילי", היא מתפעלת, למרות שזה קרה כבר לפני כשנתיים. "פגשתי אחוות נשים חזקה יותר מאש. נשים שמרימות ומעודדות זו את זו באופן אקטיבי. עם התכווננות מלאה לשמח. הבנתי שיש עולם שאני לא מכירה. בעולם שלי, למשל, לא אומרים בקול רם 'אני רוצה להתחתן', זה לא פוליטיקלי קורקט. ואילו שם הייתה השלמה גדולה עם הרצון הבסיסי הזה של נשים להתחתן, ואחת מעודדת את השנייה שזה אכן יקרה".

מה היה באותה שבת כלה?
"זו הייתה כלה בעלת תשובה שחיכתה עשר שנים להתחתן. היא סיפרה את סיפור ההיכרות שלהם, שאינו שונה מהסיפור שלי ושל חברותיי, חוץ מזה שמדובר בבחורה ששמה את החתונה והאמונה בקשר כדבר ראשון. למרות הקשיים והאמביוולנטיות, היא לא ויתרה. אצלנו קשר כזה לא היה מחזיק מעמד, אבל הכלה הייתה מכוונת מטרה ולכן הצליחה.
"סביבה היו המון רווקות שחיכו לצאת החוצה. מקסימות, יפות ומצחיקות שעשו לה הצגות, בישלו את כל סעודות השבת, התפללו יחד והיה נראה שהן פשוט נהנות זו מזו. הרגשתי שהן יכולות לנצח את כל העולם ביחד".

"בעולם שלי לא אומרים בקול 'אני רוצה להתחתן', זה לא פוליטיקלי קורקט, נועה קולר. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

באחד הרגעים העוצמתיים בסרט את יושבת עם בחור בדייט ראשון ומתארת לו באריכות ובכנות מכמירת לב עד כמה את מרגישה שהספינה שלך טבעה ואת עייפה ואבודה. איפה זה פגש אותך?
"הרבה פעמים בחיי הרגשתי שהספינה שלי טובעת ושאני לא מוצאת אחיזה. בלבול עמוק. אחרי שסיימתי את הלימודים אצל יורם לוינשטיין הייתה לי שנה קשה של דיכאון עמוק. לא ידעתי לאן ללכת וגם לא איך לבקש עזרה.
לא האמנתי שיכולים לעזור לי. הייתי בחוסר אמונה משווע. ובתוך התקופה הקשה הזאת, כשלא האמנתי שאצא ממנה מתישהו, מתחת לקולות הקשים, מתוך הערפל, שמעתי מישהי בתוכי שכן מאמינה שאצליח לצאת. גיליתי את הקצה. כששיחקתי, החזרתי את עצמי למקומות האלה והתחברתי למקום האותנטי הזה של
המשמעות של להיות אבודה, ומשם לשחק את הטקסט של רמה".

***
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון חשוון תשע"ז 
והיא אחת מ – 10 הכתבות שאהבנו ב-100 הגיליונות של פנימה
המשיכי לעקוב אחרי ההאשטאג #הכתבותשאהבנו ברשתות החברתיות

לרכישת מנוי לפנימה הקליקי כאן

הפוסט עברה את הקיר הופיע לראשונה ב-פנימה.