מזה 15 שנה שאני בדיאלוג פנימי איתו ולגביו. יש ימים שאני מרגישה שאני מתהלכת עם כתר על הראש ממש, ויש ימים שהכובד הפיזי והנפשי שלו מורגשים. יחסי אהבה- שנאה שכאלה.
באחד הקורסים שלי בתואר השני נתבקשתי לבחור 'בד טעון'- כלומר בד שיש לו משקל רגשי עבורי,  כמובן שבחרתי במטפחת, כיסוי ראש שבעצם החבישה שלו על ראשי כבר יודעים עליי כל כך הרבה עוד לפני שאני פותחת את הפה: יודעים שאני נשואה, שאני דתייה, שאני ימנית בדעותיי הפוליטיות. זה מגיע יחד עם ציפיות להפוך לקול ולנציגה של הציבור הדתי כשלפעמים אני רק רוצה שיראו אותי כדף חלק.
לאפשר לאנשים להכיר אותי בלי מסכות או תוויות, בלי קהילה שלמה מאחוריי. סתם אני, הילה.
כשיש לי תקופות מורכבות מול כיסוי הראש שלי, ואולי דווקא אז, אני ממש משתדלת ומתאמצת להשקיע בחידוש מטפחות יפות או למידה של קשירה חדשה, או אפילו שינוי קטן בשיער, (זה שרואים), לפעמים זה עוזר ולפעמים לא. אבל אני עובדת על זה.

15 שנה, והוא חלק ממני, מהזהות שלי.
איך זה אצלך?

?

הילה

כיסוי ראש: הדס HADAS, שמלה: גולף GOLF

*סטיילינג תרפי – על פי שיטת ד"ר טלי סטולובי

הפוסט כתר או נטל? על היחסים המורכבים עם כיסוי הראש הופיע לראשונה ב-פנימה.

לשמור על האוצר
התשובה נעוצה בהבנה עד כמה אנחנו חשובות, ומתוך כך איזו חובה מדויקת מונחת עלינו לשמור על האוצרות המדהימים שה' נתן לנו. לא לבזבז אותם – וגם לא לבוז להם. שערכו של דבר יקר לא יתבטל בעינינו ולא יתמעט. מרגע שמשהו הופך בטל בעינייך, לא מועיל ולא עובד בשבילך מספיק, אין אבידה גדולה מזו.
אני לא אוהבת את הביטוי “בטלה לבעל". ממש לא. אבל כשהבעל בטל בעינייך, ויש מיליון דברים חשובים ממנו, זה רע. גם הוא אוצר שניתן בידייך, אל תבוזי ואל תבזבזי אותו.

גם אוצרות אחרים קיבלת. קול, שיער, גוף. אלה אוצרות. תאצרי אותם – למבינים בלבד.
כל זמן שכיסוי הראש נובע מאיזשהו טרנד חברתי-אתני- הודי, אין לנו ערובה לכך שדור הבנות יספוג לתוכו את התוכן הערכי של כיסוי הראש ולא ייסחף לטרנד אחר, כשהוא יעבור. האמת היא שהציווי על האישה לכסות את השיער הוא אחד הציוויים שזוכה ליחסי הציבור הגרועים ביותר. למרביתנו אין מושג מה המקור והסיבה של האיסור לגלות את שיער הראש, אולם המקור נמצא בפרשת סוטה: אחד מהעונשים שמשיתים על האישה שנחשדה הוא “ופרע הכהן את ראש האישה" לפרוע משמעו לגלות. אז מלכתחילה, ההקשר הראשוני הוא בקונטקסט שלילי, קונטקסט מבייש ומאשים.

לא רק צו אופנתי כזה או אחר – ראיה לדורות. | תמונה מתוך מאגר שאטרסטוק

היופי שבצניעות
נשים שואלות: האם אני אמורה להתכער, כי אני נשואה עכשיו ועליי להיראות מושכת פחות (חלילה!? )
זו תפיסה שגורמת לנשים מסוימות לסלוד מכיסוי הראש. ואולי עליי לגלוש לנזירוּת ולהזניח את המראה שלי בעקבות כיסוי הראש – אולי אישה מוזנחת זה מצווה… (חלילה גם!) ואולי הפוך – אולי אני אמורה לשדרג את המראה שלי, ממראה של נערה למראה נשי ומושך. לא נזירוּת, כי אם אישה שנזר אלוקים על ראשה?

או שמא כיסוי הראש הוא בעצם שלט אזהרה: “עצור, נשואה לפניך!" ואז באמת מספיק כיסוי ראש סמלי בדמות סרט או מעין חצי כובע סרוג?
לכיסוי ראש אין טעם מובן. אנחנו רואות סביבנו את כל הווריאציות הללו, והן נובעות מחוסר הבנה של הציווי הלא פשוט הזה. כל מי שחושב ש"זה בסך הכול כיסוי ראש" – תבינו, זה לא שינוי זניח במראה, זה שינוי הראש!
הכלל הוא שאין לך יפה מן הצניעות. אם יש צניעות, אז תופעת הלוואי המיידית שלה היא היופי. ואם לא מצאתן
יופי, אז זו אינה צניעות אלא נזירוּת.

בנזירות יש גאווה, אומר הכלי יקר. כך גם בהזנחה המכוונת. זו צניעות מאוד לא צנועה. כשהמראה הצנוע כל כך יוצא דופן ומושך מבטים, אז הפקעתן את הצניעות מצניעותה. הזוהר הקדוש כותב בפשטות שאישה שמכסה את ראשה בבית, בניה יהיו חשובים. מה הקשר? ילדים שרואים אימא מכסה ראש בבית, רואים אמת. הם לא רואים מסר כפול – הנהגה אחת בבית והנהגה אחת לאנשים זרים. אימא שמכסה ראש גם בבית מודיעה: “אני עושה כי אני חשובה, כי אתם חשובים, כי הקב"ה חשוב, ולא כי השכנים חושבים כך או כך".
המדרש כותב דבר מדהים: דווקא ביום מתן תורה קיבלו על עצמן בנות ישראל כיסוי ראש. עד מעמד הר סיני לא היה להן כיסוי ראש. וביום אחד, בשבועות (מלכות שבמלכות) – הן בעצם אמרו: “עד היום ספרנו את העומר. יום פה ויום שם, משהו מפוזר. ומהיום – הכול אסוף ומרוכז", הוציאו מטפחות או פיאות קאסטם, או מה שהיה נהוג בימים ההם ושמו על ראשיהן.

השיער קשור לחשיבות. אינך פרועה, אינך אסופית – את אסופה. את מלכה.

הפוסט הכול בראש: בין ראש השנה לראש האישה הופיע לראשונה ב-פנימה.