מי חשב שנגיע לזמן הזה כשהכול עדיין לא ברור? כל יום מחדש הלב נמחץ ונשבר מדאגה לחטופים שעוד נשארו מאחור ולחיילים, והשאלה "מה יהיה" מרחפת כמו צל מאיים.  

אני יודעת שיש כאלה שכבר חזרו לסוג של שגרה, אבל אודה ואומר שאני לא ממש מצליחה. אני כן עובדת בתוכנית הבוקר, עושה כביסות, דואגת לילדים ולבית, אבל מתחת להכול, אני מרגישה שהלב שלי שבור. אולי כי כל יום אני מראיינת משפחות שאיבדו את היקר להן מכול, חיילים גיבורים, וזה משאיר אותי באבל תמידי ועצב. ואולי כי אני פשוט רגישה מדי.

באת אליי פתאום 

אם גם אתן בהרגשות האלה, בטייס האוטומטי הזה, אני רוצה לשתף אתכן מה מרים אותי, מה נותן לי כנפיים. כי וואו, כמה צריך את כנפי הרוח האלה שיעזרו לנו לעבור את התקופה הלא פשוטה הזאת. 

הדבר הראשון שמרים אותי הוא קהילה. קהילה נשית טובה ותומכת שמרימה ועוזרת, אפילו אם זה ברמה של שיחת טלפון – מרומם לדעת שאני לא לבד. אני זוכרת שאחרי שראיתי סרטונים קשים ולא יכולתי להפסיק לבכות ימים ולא הצלחתי לצאת מפתח הבית שלי, אחותי פשוט אספה אותי אליה כמו כשהייתי ילדה קטנה, ודאגה וידעה לומר את המילים הנכונות שהכניסו שקט, גם אם זה היה לרגעים. 

שלחתי הודעה גם לסיון רהב־מאיר ואמרתי לה, תני לי אור. תשלחי לי כל שיעור שיש לך, כל מילה שתגרש את החושך שבלב שלי. היכולת הזאת לבקש עזרה כל כך חשובה. הבנתי שלבד אני לא יכולה. חוץ מהשיעורים שסיון שלחה לי היא התפללה, דיברה ודאגה, וזה ניחם אותי. אני לא לבד. 

ומי שממש עברה לגור איתי, יותר בשבילי מאשר בשבילה, היא חברתי היקרה יובל דיין. יובל היא שמש. בכל מקום שהיא מגיעה אין יותר חושך. והביחד הזה ממש ריפא אותי. הרגשתי שיש אנשים טובים שאני יכולה ליפול והם יחזיקו אותי. ושזה בסדר להגיד, שומעות? אני חלשה. אני ממש לא חזקה, ואני צריכה עזרה.

מילים של הנצח 

הדבר השני שעוזר לי הוא ללמוד את פרשות השבוע בעומקן. יש שם מסרים אדירים לנו לכאן ועכשיו, ואני מרגישה חזק את החיבור ואת הדיוק של המילים שהן מעל הזמן. ראינו את זה עם פרשת נח, שהייתה ממש אחרי שמחת תורה, והיה כתוב בה המון פעמים חמס. ואז המשכנו בפרשות ופגשנו בישמעאל, פרא האדם. כמה אנחנו סובלים ממנו, ולצערי עוד נסבול. ואחר כך הגענו לעשיו ששונא ליעקב. וואו, כמה אנחנו מרגישים את זה. כמה אנטישמיות יש בעולם. כמה שנאה כלפינו, הפגנות באירופה של מאות אלפי אנשים שצועקים לשחרר את פלסטין, ממי שמחשיבים את עצמם לנוצרים נעלים. אני מתחברת לעוצמה היהודית שלנו, לאמונה שה' לא נשאר חייב לאף אומה שמנסה להשמיד אותנו. אנחנו יודעים שעל בימת ההיסטוריה כבר היו כל כך הרבה שניסו, והנה, עם הנצח פה, וכל אותם רשעים נשארו שם מאחור.

מעגל הנתינה 

וברגע שיכולתי קצת לצאת מבועת העצב שחנקה אותי, התחלתי להתנדב ולהיכנס לעשייה. זה נתן לי כל כך הרבה כוח פתאום, הדאגה לאנשים אחרים, ללכת לחזק אזרחים, חיילים וחיילות גיבורים. זה הרים אותי למקום של שייכות ושל אחדות. אני יודעת שיש קולות על כך שהפילוג מרים את הראש, אבל למי אכפת? אני לא שומעת, לא משתפת עם זה פעולה, ממשיכה לראות את הטוב שיש בכל פינה ומעצימה אותו.

לא תמיד יש כוח לתת ולצאת מעצמנו. זה ממש בסדר גם כשלא מתאפשר. צריך לחכות לרגע שיש קצת כנפי רוח, ומיד לקום ולעשות. 

והדבר האחרון שנותן לי כוח הוא תפילה… תפילה פשוטה מהלב. לבקש משיח. לא להתפשר על פחות מזה. המרפא הכי גדול הוא דוד המלך שנתן לנו את ספר תהילים, שכל מילה בו היא רפואה.

הגענו לעת הזאת, מספיק להתבייש במי שאנחנו. אנחנו עם קדוש עם תפקיד אלוקי, הגיע הזמן שנעשה את שמוטל עלינו, נקיים את הייעוד שלנו כעם, ולא נסתתר מאחורי מערביות מיותרת. נהיה גאים במי שאנחנו.

כי עם ישראל חי.

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט עם הפנים למעלה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בעקבות הסיפור הזה, יצא לי לחשוב קצת על כל העניין של תרומה לחברה. הרי לכולנו יש אלף ואחד עיסוקים מדי יום, ובכל זאת אנו מוצאים זמן להושיט יד ולהתנדב. לעורר מודעות לדברים שקורים סביבנו, לעזור לאלו שזקוקים לעזרה.  

תרומה לקהילה היא שורש העם היהודי. אילוסטרציה

יצא לי לשמוע בשיחה באולפנה את מייסד עמותת "ידיים", בשיחה על מה שעומד מאחורי העמותה שלו, הדואגת לשפץ חינם בתים של משפחות נזקקות. ביום אחר, יצאתי להתרים לעמותת "אור מיכאל", שמשמחת בבתי חולים ברחבי הארץ. שאלתי את עצמי- "וואו! מה יש בעם הזה, שכל-כך בוער לו לעזור, לתרום ולהירתם לפרויקטים למען החברה והסביבה?? איך זה שיש במדינה אחת קטנה למעלה מ-13,000 עמותות פעילות???"

את התשובה שסיפקה אותי, מצאתי בשורש העם היהודי. אפרופו פרשת וירא.
אברהם, אבי האומה, מתחנן ומתעקש בפני ה' שימצא צדיק אחד בסדום. שלא יהפוך את העיר. זהו עדיין היום הקשה, החם, והכואב ביותר לאברהם- ולמרות הכל, הוא עומד לפני ה' ומפציר בו שירחם על סדום. למה?  כי כל-כך אכפת לו מאחיו. כי הוא יעשה הכל בשבילם, גם זה קצת יבוא על חשבונו. כי הוא מאמין ודוגל בעזרה לזולת, באכפתיות טהורה.

וזה הדבר שנשאר, ועודנו טבוע בנו אפילו אחרי 3,000 שנה. הצורך לעזור לאחינו, לתמוך בהם.
אם זה לשלוח תמונה שלי עם כמה חברות לקהילה שנפגעה, אם להקדיש זמן בין החודש ארגון והלימודים כדי להתנדב בדברים קטנים, אם זה לדאוג לחברה שקשה לה. זה אנחנו. זה עם ישראל.

הפוסט מחוזקים לעולם: טור נוער הופיע לראשונה ב-פנימה.