תדברו במה מותר ולא במה אסור.
דברו אליהם כמו שאתם רוצים 
שידברו אליכם. 
גם כשאתם חושבים שהם עושים לכם דווקא, 
תביטו בעיניהם הקטנות ותיווכחו לדעת 
שהם אף פעם לא נגדכם אלא בעד עצמם. 

למדו אותם מה זו אהבה טהורה
שלא תלויה בהתנהגות זו או אחרת. 
תראו להם את הדרך גם כשהיא מלאה
באבנים גדולות.
תאירו אותה בהתבוננות שיש בה
תקוה ואמונה. 
תאהבו אותם גם כשהם מתנהגים
"לא יפה" או בעצם-לא כמו שציפיתם. 

תהיו שם בשבילם תמיד. חיבוק, אילוסטרציה

טעו בהם אמונה וביטחון עצמי. 
האמינו בהם, 
האמינו במה שהם יכולים להיות 
אם רק ירצו. 
האמינו בהיותם בני אדם טובים, 
ערכיים וסובלניים. 

תראו בהם את הטוב גם ברגעי משבר. 
כיתבו לכם במחברת מה מיוחד בהם. 
כל יום. 
ודווקא בימים קשים.
תלמדו מהם. 
יש בהם הרבה מעבר ל- 
חמוד, מתוק, מקסים וחכם. 
תראו אותם.
גם בתור ישויות נפרדות
וגם כחלק מהמבנה המשפחתי שלכם.

תהיו שם בשבילם.
תמיד. 

שחררו את הביקורת והשיפוטיות, 
תחייכו אליהם
שימו עליהם יד
חבקו אותם. 
תהיו נוכחים בחיים שלהם, 
לא רק וירטואלית, 
אלא גם פיזית. 
זכרו שהם רואים הכל
ולא קונים זיוף.

חינוך מתחיל באהבה.
לאהוב מישהו אין פירושו לעשות כרצונו. 
לאהוב אותם פירושו להנהיג אותם. 
בענווה גדולה אבל עם המון ביטחון בדרך.
להיות אנשים שראויים להיות הורים
גם כשהם לא בסביבה.

חישבו מה יגדל אותם ומה יביא אותם
להיות בוגרים משמעותיים, בני ובנות זוג אוהבים, 
אנשים ערכיים, שיודעים לדחות סיפוקים, 
להתמודד עם תסכולים, לדבר רגשות, 
לומר מה הם צריכים, לחבק את הקושי, 
להאמין בעצמם, להגשים חלומות, 
להיות חברים טובים, לא לפחד מכישלונות, 
לאהוב את החיים ולחיות חיים משמעותיים.

ואסיים במשפט של יאנוש קורצ'אק:
"תיקון העולם משמעו תיקון החינוך."

הפוסט חבקו אותם, לא משנה מה הופיע לראשונה ב-פנימה.

לרבים מאיתנו יש חלומות ושאיפות כאלה לגבי הילדים שלנו. רצון לשמור אותם עטופים ושמורים עם התמימות והאמון שלהם בעולם.
כך חשבו גם בבית משפחת כהן בתקופת האינתיפאדה השנייה, כשאוטובוסים התפוצצו בירושלים. יוני ושירה היו הקטנים במשפחה, ילדים מתוקים ורגישים. שירה הייתה בת שש ויוני בן שלוש.
כשהייתי באה לבקר את המשפחה דיברנו תמיד בקולות מהוסים, וכל פעם שאחד הקטנים התקרב כולם נלחצו. "ששש… אל תספרו לילדים!", "ששש… יוני שומע! אחר כך יהיו לו סיוטים בלילה".
בבית משפחת כהן היה אסור לדבר ליד הילדים. כל כך שמרו עליהם, כל כך חששו עליהם, מה יקרה אם הם ישמעו? אם יפחדו? ניסו לעטוף בשבילם את המציאות בצמר גפן.
"לא קרה כלום, הכול בסדר", היו אומרים להם תדיר.
לפעמים אחיהם הגדולים והמגוננים אפילו עזרו להם להכין שיעורי בית, כלומר – הכינו בשבילם את השיעורים.
למה שהמורה תכעס עליהם? הם הרי כל כך נעלבים כשצועקים עליהם.

בומרנג
היום יוני ושירה הם בני יותר מעשרים, ואף אחד מהם לא מתפקד.
הם עדיין סובלים מחרדות, למרות ואולי בגלל שניסו למנוע מהם לשמוע ולהתמודד. במשך שנות ילדותם ונערותם הם חוו הכול. כיכר ציון, סמים, נשירה מהלימודים.
אי אפשר באמת לחסוך מהילדים התמודדות. ואם ננסה לחסוך מהם – הם ייקחו אותה בכוח.
את דואגת, אימא? הבת שלך תראה לך שהיא יודעת להתמודד, ועוד עם דברים שאת בחיים לא התמודדת איתם.
תמימות תהיה לחשוב שאם איננו מדברים בפירוש ובקול על הדברים הרעים שמתרחשים, אז הילדים לא יודעים.
כאשר מתרחש פיגוע, תאונת דרכים קשה או כל אסון חלילה,  התחושות, הפחדים, המנגינה שמעבר למילים – נשמעים, אם נרצה ואם לא. משהו קרה, הם ירגישו. אי אפשר לעבוד על הילדים שלנו.
הם גם יידעו שמשהו קרה והם גם ילמדו לשקר, כמו אימא – שברור שמשהו קרה לה, אבל היא עומדת על כך שהכול ממש בסדר.

אי אפשר לחסוך מהילדים התמודדות. אילוסטרציה

איזון
"אני מפחדת לדבר עם הילדים שלי על דברים קשים", סיפרה לי נורית, "אבל הילד שומע בבית הספר ובא אליי. מה לעשות עם זה?". הילדים שומעים, מדברים ומרגישים.
מה הם יקלטו בחיישנים שלהם אם לא נדבר איתם בעצמנו?
אם לא מדברים עם הילדים על דברים רעים שקורים, המסר שעובר בלי מילים הוא: אני לא סומך עליך, אני לא מאמין בך שתוכל לעמוד במה שקורה, לא מאמין שתוכל להתמודד עם המציאות. אתה עוד קטן, לא יכול, לא מסוגל. חלש.

כמובן, אין צורך לרדת לפרטים ואין צורך להראות תמונות. בטח שלא לראות איך המחבל קופץ ודוקר. שכל ישר, כן? לא להעמיס במידע. אבל כן לדבר בצורה עניינית על מה שקרה, לא ברגשנות יתר ובביטויים כמו "אני לא עומדת בזה", "זה איום ונורא", "אני מפורקת כולי" וכן הלאה.
חשוב לדבר, ליידע מה מעציב אותי עכשיו.

"אימא, למה את בוהה?" שואלת אותי בתי בת התשע. "אני חושבת על משפחת עטר שנהרגה בתאונה, אני עצובה". "אימא, למה את אומרת תהילים?". "אני מתפללת על תושבי הדרום. שמעת מה קורה שם? יש טילים מעזה ואזעקות והילדים מפחדים ורצים למקלטים. רוצה שנתפלל ביחד?".
דיבור במידה על דברים רעים שמתרחשים עשוי לחזק את הביטחון אצל הילד, "סוף סוף יש מילים למה שהרגשתי, סוף סוף אני מבין מה קרה".

***
מתוך המדור חוג הורים במגזין פנימה
לקריאת החלק השני במדור 'שיתוף והעצמה' של גלית גלבוע
להצטרפות מהירה לחצי כאן

הפוסט הסתר או גילוי: מצד שני הופיע לראשונה ב-פנימה.

"לעתים, בתקופה שנראה שהלומדת נוגעת באור,
נמצאת בחיבור ובאיזון, מופיע יום שיש בו עצב.
אז תפתח ראייתה למקום הזה ותעשה צפייה.
לא תחפש את סיבת העצב, לא תחטט בעומס,
אלא תראה כי נפלה בידה הזכות להכיל עצב
שחיכה שתהיה מסוגלת להכיל".

(ימימה אביטל ע"ה)

הימים שלפני חנוכה חשוכים וקצרים, ומועדים לעצבות או לנמיכות הרוח בתוכנו. החלק המקסים שלפנינו מדבר על העצבות והחרדה, אולם ימימה, בדרכה המיוחדת, מראה לנו עד כמה העצבות והחרדה הן רק סימן לכך שאנחנו בדרך הנכונה.

העצבות עלתה דווקא בזכות זה שהתחזקנו. אילוסטרציה

המבנה המתואר כאן הוא שלפעמים דווקא כשנראה לנו שאנחנו במקום טוב, מאוזן והכל עובד יחסית טוב, מופיע יום שיש בו עצב, סוג של מועקה לא מובנת.
על פי רוב, רגעים כאלה מבהילים אותנו, ואנחנו מפרשות אותם כאובדן של כל הטוב שהצלחנו להשיג עד כה. שהרי, אם הצלחנו במשך תקופה שלא לכעוס ופתאום כעסנו, סימן שאיבדנו את מה שעשינו, וכעת עלינו להתחיל מהתחלה.
בא הלימוד ומחדש לנו מבנה חדש: העצבות, או כל סוג של עומס וחולשה, לא עלו בגלל שכל מה שעשינו עד עכשיו לא היה יציב, אלא בדיוק להיפך: בזכות זה שהתחזקנו, המערכת שלנו יכולה כעת לשחרר מתוכה חלקי עומס שהיו רשומים בה ממילא, עוד מילדות. בזכות זה שהתחזקנו, נוכל להכיל את החלקים הללו, את העצבות, את הכעס, את החולשה, בלי ליפול. נפלה בידינו הזכות להכיל עצב שחיכה בתוכנו עד שהמערכת תתחזק מספיק, וכעת, משהתחזקנו, אנחנו יכולות להכיל אותו.

כשמופיעה העצבות, קשה לנו לעמוד מולה פנים אל פנים, אז אנחנו ממהרות לחטט, לחפש סיבות, "כשיש עומס – ממהרים לעשות עשייה" (ימימה), ואילו כאן נאמר לנו "לתת לדברים להיות". פשוט לפתוח את הראייה ולִצפות, כמו בסרט שמוקרן על המסך לפנינו, בלי לנסות להזיז את הדמויות ולהכניס להן משפטים לפה. רק לצפות כמעט מבחוץ, ממידת רוחק. ככל שלא נחטט בעצבות, היא תוכל להשתחרר בצורה תקינה יותר, ללא התנגדות ומאבק.

הרצון לתקן מהר מהר את העצבות נובע מעומס, כי קשה לנו להיות עצובות, המערכת מפרשת את העצבות כאי-תקינות ואף נבהלת מקיומה. ואילו כאן נאמר לנו ההיפך: ככל שנרשה לעצמנו להיות עצובות ולהרגיש את העצבות הזו במלואה, כך היא תוכל להשתחרר מאיתנו ללא שאריות של מיותר, ואף יותר מזה, אם נלמד את מלאכת העצבות, היא תוכל לתת לנו מברכותיה.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

הפוסט הזכות שנפלה בידינו לתקן הופיע לראשונה ב-פנימה.

תמר הגיעה אחרי הריון שלישי. הגדולה בת שבע, האמצעי בן ארבע והקטנה בת שנה וחצי והיא עייפה.
כן, היא ישנה בלילה.
לא, הקטנה כבר לא מתעוררת ב"ה, ככה זה בילדה שלישית, חייכה.
אבל היא עייפה. מאוד.
מרגישה שאיננה מוצאת את עצמה.
היא אוהבת את בעלה ואת הילדים ויש להם כבר דירה משלהם וסבא וסבתא עוזרים. משני הצדדים.
אבל אני כל כך עייפה, היא חוזרת. אני צריכה בית.
אני צריכה מישהו או אולי בעצם, אני צריכה מקום. כן, מקום שאוכל לספר שאני עייפה. כל כך עייפה ולא להרגיש על זה אשמה, חרטה או מבוכה.

עייפה מלרצות את כולם . אילוסטרציה

בדקתי איתה מה גרם לה לבוא לפגישות עכשיו, מה גרם לה להתחיל טיפול בנקודת זמן הזו, שהרי נראה כי היא עייפה כבר לפחות 7 שנים…
היא אמרה שוב שמעולם לא הרגישה כ"כ עייפה.
אני תוהה בתוכי מה העייפות הקונקרטית אומרת?
מה היא מספרת על מציאות חייה?
אני עייפה בעיקר מעצמי. אני עייפה מהמחשבות. מהצורך לרצות את כל העולם ואישתו, מהרצון שלי להיראות מצויינת, מעולה, מושלמת. בעיני כולם- בעבודה, בקהילה, מול המשפחה, אפילו מול הילדים ומול בעלי. Miss perfect, מכירה?

שתקתי.
מיס פרפקט הגיעה לטיפול, הוסיפה.
ומולי? שאלתי בעדינות.
גם, היא ענתה בקול חלש.
אוקי חייכתי, אז אשתף אותך במחשבה שלי, אמרתי לה. פה בחדר הזה- ננסה להיות כמעט. כמעט מושלמת, כמעט מעולה, כמעט מצויינת. מה דעתך?
אני לא יודעת להיות כמעט, היא ענתה.
אז נתחיל פה ביחד, לאט לאט.

הפוסט על ספת הטיפולים: הצצה לעולמה של המטפלת הופיע לראשונה ב-פנימה.

"בתוך הבנתך לדעת להקשיב ולא להקפיד עם לב איש.

תביני ותישארי על מקומך קשובה ונותנת תשובה ללבו של הילד, כי ישמח.

זאת אומרת: אין ערבובים,

אין חוטים מתערבבים, אין סבך,

כל אחד על מקומו וכולם ביחד ומתוך הבנה עמוקה"

(ימימה אביטל זצ"ל)

ההקשבה היא תכונה אימהית מובהקת.
אנו מפעילות אותה אל מול ילדינו על מנת ללמוד אותם, וגם על מנת ללמד אותם – כיצד להקשיב, להכיל, להתמודד עם תסכולים ולפתור בעיות שהקשבה נקיה בכוחה לפתור.
לפי ההקשבה אנו יודעות איזה מענה לתת לילד שלנו, ומה הוא צריך. אנו יודעות לתת לו את המענה המדויק מתוך מה שהאימהוּת בתוכנו נושאת, כלומר: יש בתוכנו את הידע כיצד להיות האימא הטובה ביותר לילד הזה, וכשאנו מלאות אמון בכך שיש לנו את הידע הזה, כך אנחנו פועלות טוב יותר כאימהות.

אולם, לא לכל בעיה או שאלה של הילד אנחנו חייבות לתת מענה מיידי. זוהי הבנה עמוקה כיצד לא להתערבב עם ילדנו. לעתים הוא מגיע אלינו חסר, כואב, מתוסכל, עצבני, לא רוצה להקשיב, או כל צורה אחרת של הפרה. כיוון שאנחנו האימא, יש לנו כבר ידע ואג'נדה מה הילד שלנו צריך, אך לעתים זה יוצר ערבוב.
אנחנו מנסות לתת לו תשובה מיידית ובעצם לא נותנות לו להיות במקום שאליו הוא הגיע כעת. אנחנו לא נותנות לו לרדת, אנחנו רוצות להעלות אותו משם מיד, מתוך כוונה טובה ורצון טוב, אך הוא לא יגדל ויעלה כך. תהליך ההתפתחות טומן בחובו ירידות ועליות. אם נמנע ממנו את כל הירידות, בעקיפין נמנע ממנו גם את ההתחזקות שנובעת מהתמודדות עם הירידות, וממילא נמנע ממנו גם את העליה.

רק להקשיב ולהכיל. אילוסטרציה

ויותר מזה, דווקא כשאנחנו לא עונות לילד ולא מסדרות לו את המצב, ובעיקר לא מתערבבות עם השדה שלו, דווקא אז יש תחושה חזקה יותר של יחד. כשהכאב של הילד מפעיל בנו את הכאב שלנו, ואנחנו לא מסוגלות לראות אלא את העומס האישי שלנו, כדוגמת: איך יכול להיות שהילד שלנו סובל, האם זו אשמתנו, ועוד ערבובים שונים – אין שם יחד.
יחד מתהווה בין שני אנשים נפרדים. כשאין נפרדות, העומס שלנו פוגש את העומס שלו. לכן זהו תרגיל חשוב לאימהות, ובכלל: כשהילד שלנו מגיע אלינו בתוך סערה, הפרה או עומס, לנסות שלא להתערבב איתו. אם החולשה שלו מחלישה אותנו, לזהות את העומס המחליש בתוכנו, לתחם ולתת לו מקום, אך מול הילד – רק להקשיב, לא לענות לו דבר.

כשאין ערבוב וכל אחד על מקומו, זה מאפשר לנו לתת ללבו של הילד תשובה אמיתית. תשובה שגם אם אינה מתבטאת בדיבור ובמילים שיתקנו לו את הרגשת החסר, היא כן מעניקה הקשבה ואמון עמוק וארוך טווח בכך שהילד שלנו יידע להתגבר על הירידה הזו, ולקום ממנה. אם אנחנו רצות להוציא אותו מן הירידה, אנחנו למעשה לא מקבלות אותו כפי שהוא כרגע, והוא מרגיש את זה. כשאנחנו מקבלות את מקומו, גם כשזה מקום לא נעים, כואב ומעיק, דווקא במקום הנמוך הזה נפתחת דלת חדשה שממנה הוא יכול לקום.
התרגול של ההקשבה ללבו באמת, מתוך קבלה אמיתית של המקום שבו הוא נמצא, ללא התנגדויות וללא ערבובים – זוהי פריצת דרך אמיתית, מתוך חסד, מתוך יחד, מתוך הסכמה שבשתיקה אל מה שהילד שלנו מביא מולנו, ובעיקר מתוך אמון גדול.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו.

הפוסט לדעת להקשיב הופיע לראשונה ב-פנימה.