מי ייתן לה מקום לבדידות הזאת. מי יבכה איתה. מי יבכה איתה עוד דייט כושל, מי יבכה איתה עוד בחור שלא רצה לפגוש בה בכלל כי היא משהו מדי. דוסית מדי לייטית מדי אנרגטית מדי מופנמת מדי.

מי יבכה איתה על שכבר מלא זמן לא היה את מי לפגוש. מי יבכה איתה כשהיא סופרת ימים של אין, וחושבת על אחרות שסופרות דברים אחרים ומקנאה מאוד. מי יבכה איתה כשהיא סופרת בחורים. מי יידע שהיא כבר לא סופרת. מי יהיה שם. מי יבכה איתה על אשמה וחוסר ביטחון שמתעצמים ככל שרשימת הפגושים מתארכת.

יש, אין

והאשמה מה איתה. מי ידבר עליה. מי יראה שבתוך כל הביטחון מבחוץ שהיא הכריעה נכון, ושכבר מזמן התגברה על ההוא שחתך, יש בפנים אשמה גדולה. אולי לא הסבירה מספיק מה היא מחפשת. אולי הסבירה לא נכון. אולי לא שלחה את קורות חייה למספיק שדכנים. אולי לא נרשמה למספיק אתרי היכרויות. אולי לא הסכימה להצעות שהיו יכולות לעבוד. אולי הרסה הכול. אולי היא פשוט לא מוצלחת ולכן לא מצליחה. מלא מלא אשמה. מלא מלא אולי.

היא לא צריכה את הקולות מבחוץ. מבפנים היא צועקת על עצמה שאולי היא הייתה צריכה לתת עוד הזדמנות. אולי היא לחצה. אולי לא הייתה מספיק. אולי הייתה יותר מדי. אולי כבר הייתה יכולה להתחתן, אבל יצאה טיפשה, ריקה ומשותקת מפחד. מי יבכה איתה. מי יראה אותה בכלל. מי יסתכל לה בעיניים.

והספק מה איתו. מי ידבר עליו. מי ידבר על הלילות הלבנים של האם כן או לא. מי יהיה שם להקשיב כשהיא עוד יוצאת וכולן כבר בפנים. חלקן נרדמות בחיק אוהב, וחלקן מרדימות בחיקן. מי ידבר על הספקות בדרך, על המחשבות של אולי אין. אולי לא קיים. מי ידבר על הגוף שאין לו מקום, ועל זה שהיא מתחילה להרגיש שהיא חייבת לבחור בינו לבין אלוקים. מי יהיה שם לתפוס. מי יידע לנחם בכלל בתוך כל הבדידות האשמה והספק האלו.

מה איתם, שאלתן פעם?

הכותבת היא סטודנטית לתקשורת חזותית, והעורכת של כתב העת 'דברים בעלמא'.

לתגובות: ogosh3@gmail.com‏

הפוסט עד החתונה / נ. ב. הופיע לראשונה ב-פנימה.

אבל כשאת רווקה בת 30, השעון הביולוגי מתחיל לתקתק. 
המשפחה כבר לוחצת, שלא לדבר על ההורים המודאגים והדייטים, הדייטים… לכל אחד יש מגילה שהוא כתב לעצמו למה הוא לא רוצה לצאת איתך והוא כמובן חייב לשתף אותך בפניני החכמה שלו. שיברון לב רודף שיברון לב, ובכלל רוב הזמן הוא תקופת יובש אחת גדולה עד שלפעמים נדמה כי הכאב הנפשי הזה הופך להיות פיזי.

השבוע נפגשתי עם מישהו לדייט והיה נורא. אף פעם לא מתרגלים לזה.
תמיד מגיעים עם תקווה שאולי יש סיכוי שסופסוף הוא הגיע והתקווה הזו מתפוצצת כל פעם מחדש,
ושם יקירותיי , שם אנחנו פוגשות את מר ייאוש. זה שלוחש לנו כל הזמן באוזן בלי שנשים לב כמה אנחנו לא טובות, כמה אנחנו פגומות ולא בסדר ובגלל זה אף אחד לא רוצה אותנו.

שיברון לב רודף שיברון לב. אילוסטרציה

הפעם החלטתי שאני לא מקשיבה לו. אחרי הדייט הכושל התאבלתי קצת על עצמי ובכיתי, בכיתי המון תמיד אחרי שבוכים יש כמו תחושת ריקנות כזו, אבל בתכל'ס- הלב מתרוקן כדי שיהיה לנו מקום להכניס לשם את כל הטוב שבחיים שלנו. 

נכון, רוב הזמן לא מבינים אותנו הרווקות, כל רווקה יושבת כנציגת הרווקות ביקום על כס הנאשמת- נאשמת בבררנות יתר, בחוסר השקעה, באישיות פגומה, במראה פגום, ברצון יתר, בחוסר רצון, ועוד מיליון ואחת סיבות.
אבל אני? החלטתי שהפעם, הפעם אני לא נותנת למר ייאוש להשתלט לי על החיים.
אני לא נותנת לקולות המחלישים לקבוע את סדר היום שלי, אין לי במה להתבייש, אין לי על מה להתנצל.  אני אומרת תודה על מה שיש לי, על הבריאות והמשפחה ועל עצמי.
חיפשתי אהבה של גבר ומצאתי את עצמי- את האהבה שלי לעצמי
"אל תחפש רחוק, תשאר קרוב- כי ככה זה לאהוב את עצמך." (ברי סחרוף, ככה זה)

אז אחותי, תעופי על עצמך.

הפוסט שלושים זה העשרים החדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

אימונים ליצירת זוגיות, הרצאות, דמיון מודרך, תפילות, השתטחויות על קברי צדיקים ואת הסגולות הכי מוזרות שהמציאו. הם שמעו כבר הכול; תני לזה צ'אנס אל תהיי לי בררנית, אין זוג מושלם, אז מה אם הוא לא מה שחשבת. תמונה זה דבר מטעה, אל תחליטי על פיה. את צריכה להוריד ציפיות, את מגיעה כוחנית. את עדינה מידי. את חכמה מידי. את משדרת משהו שלא נותן להם להתקרב אלייך, שחררי קצת.

והנה, מסתבר שלמרות הביקורות שחוזרות ונשנות, הם עוד לא מצאו זה את זו. ואנחנו- החברים והמשפחה, אובדי עצות מה לעשות עם התופעה הזו ואיך עוזרים לכל החבר'ה האלה, שכל- כך צמאים כבר להקים בית? הרי את הכול כבר אמרנו להם! אז למה? למה זה לא קורה?

אין לי עצות קסם. אבל כמישהי שהייתה שם תקופה ארוכה, אני יכולה להגיד ממה יהיה לנו טוב להימנע.

קוראים לזה ביקורת. לא עוד להסתכל בעין עקומה ולהגיד מה לא בסדר. את זה הם שמעו אינספור פעמים, ואת זה הם מיטיבים לעשות עם עצמם.

צריך שכל אחד יבין, שאנשים רווקים בגיל מאוחר, מותשים. מותשים מלקוות, מותשים מלהביא את עצמם, למכור, לתת צ'אנס וכל פעם מחדש להיפגע, להיקשר ולהתאכזב. להתאהב ולהיפרד. והימים והבדידות מקשים. אבל הביקורת עוד יותר.

אז מה הם צריכים באמת?

אהבה. מקום. הקשבה לקושי. הם רוצים להרגיש שהם בסדר, שהם טובים, למרות שעוד לא מצאו זוגיות. הם רוצים להרגיש שמקבלים אותם ככה, כמו שהם. הם רוצים להרגיש שיש להם בית בכל מקום, גם כשאין להם. הם רוצים אנשים שיראו שאכפת להם במילים חמות, בהזדהות, בהבנה. הם רוצים אנשים שיגידו "נכון, זה קשה. אבל זה זמני".

כי בסופו של דבר, מלבד ניסיונות לשידוכים, זה הטוב ביותר שנוכל לתת למי שמחפש אהבה. פשוט, אהבה.

אבא אני רוצה להתחתן כבר. צילום: רחלי אלקסלסי

הפוסט צמאים לאהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.