צעד אל הפחד

"בתפיסה ובהבנה שלי לכולם יש אפשרות להתחתן. אני רואה לא מעט בנות שעושות הכל וכבר הופכות להיות סגולות בעצמן מרוב הסגולות שהן עשו, ובכל זאת אני חושבת שבאמצעות עבודה ותהליך כולם יכולים להגיע לנישואין. הייתה פעם אחת ויחידה בכל שנותיי בקליניקה שהגיעה אליי מישהי וחשבתי לעצמי שאין סיכוי שהיא תתחתן. אחרי עבודה מדהימה שלה היא נישאה, ואז הבנתי שאין דבר כזה מישהי שלא יכולה להתחתן", פותחת מיכל ופורשת את משנתה.

היא משתפת בהתרגשות שלה, בכל פגישה מחדש, עם גילוי האתגר ופתירת נקודות חסימה יחד עם האדם שמולה, אבל חשוב לה להוסיף נקודה משמעותית שמלווה אותה בתור עובדת ה' בכל תחום ובייחוד בתחום הנסתר של זיווגים: "מעבר לרצון שלנו ולעשייה המתמדת צריך לזכור שיש רצון אלוקי, והקדוש ברוך הוא מנהל את העולם. מחובתנו לעשות, להשתדל ולהתפלל, ובסוף ה' קובע את חלקו של כל אדם בעולמו".

אני צוללת איתה לשיחה על המפגשים שלה בקליניקה ועל שיטת הטיפול שלה. לדבריה, את רוב הניסיון שיש לה כיום צברה מתוך מחקר ולימוד דרך האנשים שפגשה בכל שנות הטיפול. "מה שקורה בחדר הזה הוא פלא, יש כאן כל כך הרבה סייעתא דשמיא", היא אומרת בתודה.

אילו דברים את מזהה שיכולים לגרום לתקיעה במערכות יחסים?

"כשמגיעות אליי עוד ועוד בנות עם דפוס מסוים אני מבינה שאני צריכה לחקור אותו יותר לעומק, להבין אותו ולתת לו פתרון. הדברים המרכזיים שעולים פעמים רבות", היא מפרטת, "יהיו משפטי בסיס לא פשוטים בנפש ואמונות קשות של בחורה על עצמה או על המין הגברי או על בן הזוג הרצוי עבורה, תפיסות לא נכונות של מה זה קשר, מה טיב הנישואין, רצון לא נקי בגלל פחדים שעולים מהמחשבה להינשא, תלותיות בחברות או במשפחה, תפקידים בבית או דפוסים שונים שלא יאפשרו לבחורה לפתח קשר נכון, כמו ריצוי לדוגמה".

אני מקשה על מיכל ושואלת אם הדברים האלו בהכרח קשורים לנישואין, או שזו עבודת חיים שעלינו לעשות כל הזמן, בלי קשר לסטטוס המשפחתי.

"את צודקת", היא עונה לי, אך ממשיכה ומדייקת: "אני עובדת עם רווקים רק על דברים שלהבנתי פוגעים באפשרות ליצור זוגיות טובה. לכל אדם יש עבודה רבה על הנפש, וזו עבודת חיים שחשוב להמשיך ולדאוג לה גם אחרי שמתחתנים, אבל אצלי בקליניקה אני אזהה את הנקודות שיכולות למנוע זוגיות או לפגוע בנישואין ואעבוד עליהן. הציר המרכזי שאנחנו עובדים עליו הוא יצירת קשר בריא שיביא לזוגיות טובה.

היום, דווקא בגלל המודעות הרבה לתחום של הטיפול והאימון, רווקים יכולים לקבל שדר של 'אם לא התחתנת כנראה יש לך בעיה'. רווקות יכולות לעשות השתדלות גדולה, ולספוג ביקורת מהסביבה. מה דעתך על כך?

"אף פעם לא הבנתי איך קשור 'לא בסדר' לרווקים ורווקות. לא מצליחה להבין את הביקורת עליהם. יש לבן אדם, לכל בן אדם, משהו שלא משרת אותו, ככה אני קוראת לזה. לכל אחד מאיתנו יש את הקש שאנחנו מאכילים את עצמנו. ואין פה מקום להגיד 'הוא לא בסדר'. זה אולי כואב, אבל אין מקום לביקורת.

בית ספר ליהדות

וולשטיין, בת 43, נשואה לדן, אותו הכירה עוד מימי הגן בשכונת ילדותה בחדרה. כשבגרו נוצר ביניהם קשר בסיפור לא רגיל, "בהשגחה פרטית"; אלה המילים היחידות שהיא מוכנה לחשוף בנושא. לאחר שנישאו עברו להתגורר בקהילת רמת גן ונולדו להם שבעה ילדים. כיום שני הגדולים נשואים וגרים בעיר צפת.

בין יתר עיסוקיה היא מעבירה שיעורים גם במכון מאיר, מרצה בפני נערות בכיתות י"א–י"ב ומעבירה השתלמויות לצוותי הוראה לצורך הכנת הבנות לזוגיות. היא מלמדת אותם לזהות דפוסים בעייתיים שעליהם אפשר לעבוד כבר מגיל צעיר, ולאמן את התלמידות לעולם הזוגי שיגיע בהמשך. תחום נוסף שבו היא נוגעת ואליו היא מחוברת בכל נימי נשמתה הוא חיבור בין דתיים לחילונים, ובמהלך השנים העבירה שיעורי יהדות ב'מקום' וב'ראש יהודי' בתל אביב.

לא לבנות בלבד

כשראתה מיכל כי שעות הקליניקה מלאות והביקוש גדול, החלה לפעול במישורים נוספים במטרה להעביר את הידע והניסיון שלה הלאה לכל דורש. היא פתחה סדנאות אינטרנטיות הנקראות 'אוטוטו כלה' לבנות ו'לשבור את הכוס' לבנים, ואליהן נרשם מי שרוצה לקבל מהידע ומהכלים שלה ולעשות את העבודה בצורה פרטית, תוך מתן אפשרות לפגישה אישית אחת ומענה לשאלות במיילים.

יש היענות לסדנאות כאלו? הבנים מעוניינים לשמוע מה שיש לך לומר?

"בנים היום פתוחים מאוד לשמוע ולעבוד עבודת נפש. יש להם רצון להתקדמות והמודעות שלהם גדולה. הם רוצים שיכירו להם שפה נשית ופנימית. לאחרונה התחילו להזמין אותי לישיבות תיכוניות כדי לדבר עם נערים ולהעניק להם זווית אחרת, להשמיע את הדברים בצורה שונה".

סדנה ייחודית נוספת שאותה פתחה מיכל לאחרונה מיועדת להורים של רווקים ורווקות, ציבור גדול שלדבריה לא מקבל יחס לקושי ולמצוקה שלו. ההורים עומדים מהצד וכואבים על ילדיהם שעוברים מסע חיים מאתגר בחיפוש אחר הזוגיות, אך לא תמיד יודעים כיצד לעזור להם, ואין להם מענה או שיח על החלק שלהם בהתמודדות הזו.

 אך יותר מכל, יש מסר אחד שבוער לה להעביר לאימהות: "הבת שלך היא הבת שלך בכל מצב, צריך להוציא את עניין הזוגיות מהקשר ביניכן. על אף שהוא נושא משמעותי וחשוב, הקשר שלכן הרבה יותר חשוב. אם תצליחו להשכיל ולהמשיך להיות בקשר טוב ולדבר על העבודה, על הכישרונות שלה ועל החיים עצמם שבהם היא פורחת ומשגשגת, תקבלו מתנה גדולה. זה חשוב וקריטי בתקופה הזו, ולאימהות יש כל כך הרבה כוח עבור הבנות שלהן".

בשמחה תמיד

ט"ו באב בימי התנ"ך היה יום שבו רווקות יצאו לחולל בכרמים, יום של זיווג זיווגים, יום מלא בתקווה, בחיפוש ובאהבה. בימינו השתנה אופי היום הזה, ורווקות רבות חוששות שיגיע, מחכות שיעבור ומקוות להיתקל בכמה שפחות סיפורי אהבה מאוסים, ובכלל מרגישות מודרות מחגיגת האהבה ששוררת בזמן הזה.

"אני חושבת שצריכים להיות שמחים תמיד, בכל פעם שמישהו לא שמח הוא צריך לברר מה קורה ולמה הוא לא שמח, לתקן ולחזור לשמחה. זה המסלול הבריא, הרגיל. זה נכון בכל התמודדות ובטח בתהליך חיפוש הזוגיות, שחלק ממנו הוא 'לשווק את עצמך' ולתת מעצמך.

"כל אחד צריך לעבות את החיים שלו בדברים שהוא אוהב; תחביבים, תחומי עניין, חלומות ודברים שישמחו אותו. גם בשביל עצמו, וגם כדי שכשיבוא לפגוש מישהי מולו יהיה לו מה לתת, מה לספר, הוא יהיה באנרגיית חיים של שמחה ורצון לקשר ולהתפתחות. אלו דברים שכל כך חשובים ליצירת קשרים אמיתיים וטובים. כשאדם משקיע בעצמו, פועל עבור עצמו, נהנה ושמח בחייו, השדר שלו הוא אחר, וכיף לפגוש אותו ולהיפגש איתו".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"א של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

איפור: אושרת שילון

צילום: אביטל הירש

הפוסט עוד ניפגש: על הקשיים בדרך אל החופה ועל האמונה שכל אחד יכול למצוא זוגיות הופיע לראשונה ב-פנימה.

אחיות אוהבות. מאור קפלן ושירת מלאך. צילום: שריה דיאמנט

15 שנים מפרידות בין שתי האחיות לבית משפחת בראלי: שירת מלאך, אחת הנשים המוכרות בתחום הייעוץ לרווקים ורווקות, שהפכה בשנים האחרונות למעין 'גורו' בעולם הדייטים המגזרי; ומאור קפלן, מנחה למיניות בריאה ודמות בולטת בתחום החינוך למיניות. למרות פער הגילאים, הן משתפות אחת את השנייה בהכול, תומכות ונתמכות, מייעצות וחולקות תדר אנרגטי משותף. שתיהן מונעות מתוך תחושת שליחות גדולה, רצון לשנות את השיח הקיים בתחומן וחיבור עמוק לדרכה של סבתן, הרבנית רחל נריה זצ"ל.

תחומי העיסוק של שתיהן משיקים לפרקים, מטעינים זה את זה ומהווים כר פורה לדיון עמוק בקשר שבין תפיסת המיניות של הפרט ובין ההתמודדות שלו בעולם הרווקות. הן עוסקות בתחומים טעונים, אך ניגשות אליהם בחיוך גדול ובלב פתוח ומכיל. שתיהן מאופיינות בחוסר שיפוטיות ובחום אימהי שזורם מהן בטבעיות. עין טובה, קבלה ושמחה – כך הן מגדירות את המוטו המשולש שלהן בבואן לגעת בנושאים שהם דיני נפשות ממש.

שירת (47), נשואה לאסף ואימא לשבעה, ביניהם ילד עם פיגור קשה, מתגוררת בעופרה ועוסקת שנים ארוכות בעולם הדייטים והרווקות. היא מלווה רווקים בתהליכי יצירת קשר, נוגעת בממשק שבין הקהילה לרווקים שבה ומייעצת אפילו להורים שדואגים לילדיהם הבוגרים שטרם נישאו. מאחוריה מיזמי היכרויות מרשימים ורחבי היקף שכללו אלפי משתתפים ומאות זוגות שעמדו לבסוף תחת החופה.

מאור (32), נשואה ליועד, אימא לחמישה וגרה בירושלים, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, משמשת כראש תחום מיניות במכון באר אמונה, מכשירה מנחות למיניות בריאה, מעבירה השתלמויות ליועצות, צוותים חינוכיים, אימהות ונערות ולאחרונה אף הוציאה ספר המיועד לקריאה משותפת של אימהות ובנות בגיל ההתבגרות.

השתיים משלימות זו את זו לא רק בתחומי ההתמקצעות שלהן, אלא גם במשפט, בחיוך, ברעיון שעולה במהלך השיחה או בזיכרון משותף מהעבר. אפילו את הבגדים הן התאימו לכבוד הצילומים, וברור שמולי ישובות שתי מומחיות בתחומן, אך לפני הכול – שתי אחיות אוהבות.

 מבית סבתא

הן גדלו במשפחה בת עשרה נפשות, אימן, צילה, היא בתם של הרב משה צבי והרבנית רחל נריה זצ"ל, אביהן, הרב מרדכי אליהו בראלי זצ"ל, היה רב, מחנך, דיין בבית הדין לגיור וראש כולל הלכה.

היתה פורצת דרך. מאור עם סבתה, הרבנית רחל נריה, ביום חתונתה.

מרבית ילדותן עברה עליהן בין סמטאות הרובע היהודי בירושלים, לשם עברו הוריהן מתוך תחושת שליחות ובמטרה לחזק את היישוב היהודי במקום. זיכרונות מתוקים וראשוניים שלהן צרובים בין הרחובות הצרים של העיר העתיקה וניכר כי שתיהן מחוברות מאוד למקום.

בית גידולן השני היה בית סבא וסבתא, הרב צבי והרבנית רחל נריה, בכפר הרא"ה, שם ספגו השתיים לא רק חום ואהבה אלא גם קשר חזק ומחייב לתורה, למצוות ולארץ ישראל. סבתן עסקה כבר אז, לפני יותר מ-50 שנה, בנושא טהרת המשפחה והכנה לנישואין, בהרצאות וכתיבת חומרי הדרכה בנושא הבית היהודי, תחום שעד אז כמעט ולא קיבל במה, בטח ובטח שלא הועלה על הכתב על ידי נשים. היא נחשבה לפורצת דרך ומובילה ולא מפליא לגלות ששתיים מנכדותיה ממשיכות לעסוק בנושאים בהם פעלה גם היא.

"היא שימשה לי מקור השראה", מספרת שירת, שזכתה באופן טבעי ליותר שנים לצדה של סבתה מאשר מאור. "אני מרגישה שלקחתי ממנה הרבה, הבנתי שיש פה נושא שסבתא מעיזה לגעת בו וחשוב להמשיך ולעסוק בו ביושר ובאומץ. למדתי ממנה גם איך לקחת ידע ממרחבים מקצועיים שונים, לתרגם ולתווך אותו לעולם שלנו. סבתא למדה כל הזמן, בחדר שלה הייתה עמודת ספרות מקצועית שאני לא חושבת שבעוד בית דתי אפשר היה למצוא כזאת – על יחסי אישות, על בנים-בנות, ספרות מקצועית מכל העולם, מגוון מרשים מאוד. היא בנתה קומה של ידע שאותה העבירה הלאה".

"באחת השיחות בספר של סבתא, שנקרא 'מול מבוכת המתירנות', היא כתבה שהיא מדברת 'כדי להקים בתים נאמנים בישראל'", משתפת גם מאור, "זה משהו שהולך איתי תמיד, מטרה שכתובה לנגד עיניי, ואני שואלת את עצמי כל הזמן האם על כל דבר שאני עושה אני יכולה לחתום שמטרתו להקים בתים נאמנים בישראל. למדנו מסבתא גם להיות על הבמה, לדבר, להוביל. השליחות שלנו בנויה מהתדר הזה. בשבילנו להיות נכדות של סבא וסבתא נריה, וגם של סבא וסבתא בראלי שהיו חלוצים, זה חלק מתהליך הגדילה שלנו, השורשים היו נוכחים מאוד במרחב הביתי שלנו, ואני חושבת שקיבלנו אותם לוורידים".

הזמנים השתנו, אנחנו בעידן אחר היום ושתיכן עוסקות בתחומים שהם לב החיים במאה ה-21, ממקום פתוח וחשוף, אבל עדיין עם מחויבות ברורה להלכה ולתורה, איך אתן מצליחות?

"התחום שמאור נמצאת בו הוא טעון מאוד", אומרת שירת ישירות, "אני לא הייתי יכולה להתעסק בו נכון כמוה, היא נוגעת בנושאים שמעלים קשיים וקונפליקטים מורכבים".

"לעולם אין תשובות טובות על מיניות". מאור בהרצאה.

מאור: "לעולם סביבנו אין תשובות טובות על מיניות, השחרור המיני לא יצר אנשים מאושרים יותר. התורה מציבה מענה עמוק בתחום הזה שאני מתרגשת ויונקת ממנו חיים, אני מאמינה בו, יש שם הזדמנות עמוקה לחיבור בין גוף, נפש ונשמה שאין באופני חיים אחרים. ברובד האישי, אני חיה חיים שמחויבים להלכה, זאת הבחירה שלי וזה מה שמשמח אותי. יש לי המון שאלות לקב"ה על המציאות שהוא הביא היום, אבל אני נמצאת במקום של חיבור לקושי".

יש דברים שלא תדברי עליהם בגלל מגבלות צניעות והלכה?

מאור: "אין דברים שלא אדבר עליהם, אבל יש המון דברים שאני אשאר ברמת הקושי שלהם, מבלי לנסות ולהציע פתרון. הטעות שלנו כמחנכים וכהורים היא שאנחנו מנסים להיות עורכי הדין של הקב"ה ולהסביר למה ההלכה טובה לנו. יש לי אמונה פנימית בכך שבסופו של דבר המצוות טובות לנו, אבל אני לא תמיד מבינה למה ואני לא אכנס למקום של לנסות להסביר. לפעמים מנסים לפזר נצנצים על כל הקשיים כדי שהילדים והתלמידים ירצו לשמור את ההלכה, במקום לתת מקום לקושי ועם זאת להגיד: בחרנו בחיים של תורה והלכה ואנחנו מאמינים שזה הכי נכון". 

שירת: "הקהל שאני פוגשת נמצא בגיל בוגר יותר, הוא לוקח אחריות ומבין מה המחירים של הבחירות שלו. לי אין צורך לתווך או להנגיש את ההלכה לאנשים שאני עובדת איתם, מי שמולי יודע אותה, יודע את הכאב, הקושי, הבחירה. אני כן נוגעת בהשלכות של הבחירות שלהם על בניית קשר, על יצירת זוגיות וכמובן שנכנסות לשם גם שאלות דתיות. הממשק בין קונפליקטים דתיים לקונפליקטים זוגיים נוכח, גם ברמה הפרטנית וגם ברמה החברתית. הליבון של התכנים האלו הוא החשוב בעיני, גם אם אין בסופו סימן קריאה".

השיח בנושאים האלו עבר מהפך בשנים האחרונות, ואתן פועלות בתוך עולם מורכב מאוד, מה סבתא הייתה אומרת על מה שאתן עושות היום?

לא מרגישה צורך לבדוק מה סבתא הייתה אומרת על כל דבר. שירת עם סבתה, הרבנית נריה.

"היא לא הייתה חותמת על כל מה שאני אומרת", מגיבה שירת בנחרצות, "יכול להיות שהיא הייתה מתכווצת מכמה דברים. בתקופתה, התכנים והשיח על המשפחה היו מאוד בתוליים ולכן המורכבות הייתה פחות עוצמתית, היום הצורך להכיל ולקבל מורכבות גדול יותר. ינקתי ולמדתי מסבתא אבל המקום שלי שונה, אני פתוחה לקהלים רחבים יותר. אני שמחה על השונות הזאת, ולא מרגישה צורך לבדוק מה סבתא הייתה אומרת על כל דבר".

מאור: "הספר של סבתא לא יכול היה להימכר היום, השפה לא רלוונטית, וגם העולם הדתי עבר איזושהי דרך ביחס לגוף ולדיבור עליו. היום כבר לא מדברים בשפה שתוקפת את הגוף, אלא מחפשים את הדרך להתחבר אליו ולתת ערך לכוחות שלו. סבתא אומנם הביאה הרבה אינפורמציה ודיברה בגלוי, אבל אורח חייה היה מאוד סגפני".

שפה משותפת

אחד הדברים שמעסיקים את מאור בשנים האחרונות, הוא השיח החסר שבין אימהות לבנותיהן בגיל ההתבגרות. לדבריה, בבתים רבים קיים צמא ורצון לדיבור כן ומשתף, אך לא תמיד נמצאים לכך הכלים המתאימים. בקיץ האחרון הוציאה מאור ספר חדש בשם 'שפת גוף', המיועד לקריאה משותפת של אימהות ובנות מתבגרות וכולל שבעה פרקים העוסקים בסוגיות נשיות.

"יש בתחום הזה הרבה מיקור חוץ", היא אומרת בצער, "כבר בתחילת גיל ההתבגרות מגיעה מישהי מבחוץ לכל כיתה ומסבירה לבנות על גופן. חשוב לי להחזיר את הפוקוס הביתה. בקשר בין אימא לבת יש תשובות לשאלה מהי נשיות. לכל בת יש את האימא המדויקת לה והמטרה שלי היא לייצר שפה רגשית ביניהן, לענות על שאלות כמו איך מתמודדים עם מדיה, איך אוהבים את הגוף שלך, מהו היחס לגוף בתוך היהדות. אלו סוגיות שאם בת שומעת עליהן מאימא שלה – זאת זכות גדולה. משמח אותי לשמוע על בנות שפתאום שיתפו את האימהות שלהן בדברים שלא הצליחו לשתף בהם קודם, שפתאום מצאו דרך לספר על התמודדות".

תחומי מקצוע משיקים. מאור ושירת. צילום: שריה דיאמנט

הכתיבה של הספר הגיעה ממקום של חוויה אישית שהייתה לך, בשיח פתוח עם אימא שלך, או דווקא בגלל חוסר?

מאור: "אימא שלנו מדהימה ומיוחדת, קיבלנו ממנה המון, אבל לא ברובד הוורבלי. היא לא דיברה איתנו בכלל על הנושאים האלו, אבל אני מאמינה מאוד שתקשורת היא לא רק דרך המילים, אני תולה לזכותה דברים שלא נאמרו אבל כן הורגשו. את המקום של הדיבור מילאו האחיות הגדולות שלי, הן הסבירו, ליוו, תמכו וענו על כל השאלות, ועד היום בסוגיות נשיות הן כתובת בשבילי. זאת ממש מתנה".

שירת: "בגלל הפרש הגילאים בינינו, גם השיח בבית היה שונה. אני חושבת שאצלי היה עוד יותר טאבו ומיקור חוץ ודיברו פחות. אם אצל מאור המקום הזה התמלא על ידינו, האחיות הגדולות, אצלי הדמות שהייתה שם זאת סבתא. כשהייתי נערה, סבתא הוציאה ספר על חיזוק מוסד הבית היהודי ושמירת טהרת המשפחה, היא הייתה מגיעה לכיתה שלנו ולמקומות רבים ומדברת על בנים, וסת ונושאים אינטימיים נוספים. הדיסוננס בין ההתפעלות מסבתא שלי, הרבנית, שמדברת בגלוי, לבין התחושה שלי כילדה שמתביישת מהנושא היה נוכח. סבתא הביאה לעולם מידע רב ותיווכה ידע שהיה קריטי להמון אוכלוסיות. באומץ וביושר עשתה דברים שאף אישה לא עשתה, היא הייתה פורצת דרך אמיתית".

בתחומי הרווקות והמיניות יש גם היום לא מעט מבוכה, שיפוטיות, ולעיתים הסתרה, בייחוד בציבור הדתי-לאומי. נדמה שאתן מנסות למשוך את הציבור לקיצוניות השנייה, שכוללת קבלה והכלה אינסופית. למה?

מאור: "הקב"ה ברא אותנו בגוף בעל צרכים ורצונות, חלקם טובים וחלקם לא. כולנו אנשים עם אנרגיות מיניות, שהן אנרגיות של חיים, וזה תמיד מביא התמודדות. חשוב שנקבל את עצמנו כנשים מתמודדות, שנשחרר אנרגיות של אשמה ובדידות וננתב אותן לעבודה, להתקדמות. כשעסוקים בהאשמות אין יכולת לעבוד, ההסכמה לקבל את עצמי נותנת הרבה שקט. אני מציעה גם לאימהות ולמורות לא לצפות שהילדים והתלמידים שלהן יהיו נטולי התמודדות, זאת ציפייה לא ריאלית ותמיד תהיה שם אכזבה. תפקידנו לתת להם כלים ולאהוב אותם ואת עצמנו בכל מקרה. בקבלה הזאת יש הרבה בריאות ושמחה".

שירת: "אני פוגשת נשים מדהימות שאי אפשר לראות את כל החיים שלהן רק בצל החוסר. החוסר צועק לשמיים והכאב עצום, אבל לצידו יש הרבה מרחבים שאפשר לעבוד איתם. הקושי של החברה הוא שאנשים לא נשואים מפריעים לה בעיניים, בסדר החברתי. אז הנטייה הקלה היא להיות שיפוטיים כלפיהם, אבל אם משתחררים מהרצון לעשות סדר במציאות, השיפוטיות מתאדה ויש ראייה נקייה ויכולת גבוהה יותר להכיל ולראות את הטוב ממקום לא ביקורתי. זאת בעיניי העמדה הבריאה כלפי המציאות, גם כשהיא לא תואמת את מה שחלמנו ותכננו".

שירת מדברת מדם ליבה, את דרכה המקצועית החלה בייעוץ חינוכי והתמחתה במצבי משבר בפיגועים השונים שהיו בגוש קטיף, שם התגוררה בשנים הראשונות לנישואיה, לאחר מכן המשיכה לעסוק בכך גם כשעברה המשפחה לעפרה. ההתנסות הזאת, יחד עם היותה אימא לילד מיוחד, שינו את עולמה. "נפגשתי עם מציאות חיים שלא עבדה תמיד כפי שהייתי רוצה. ראיתי את הפער בין החלומות, הרצון והכמיהה שלנו לבין מה שהמציאות מזמנת ואת הצורך למצוא את המשאבים והפתרונות לכך, כאנשים פרטיים, כמשפחה, וגם ברמה החברתית – כציבור".

שינוי תהומי

אי אפשר שלא לדבר עם שירת ומאור על טלטלות השנה האחרונה. מגפת הקורונה השפיעה רבות על הקהלים שהן עובדות מולם. מתבגרים רבים מצאו את עצמם בסגר מבלים שעות מול המסך, אימהות חסרות אונים לא ידעו כיצד להתמודד עם החשיפה, ותפקידה של מאור כמתווכת קיבל משנה תוקף. עולם הדייטים, אותו חיה ונושמת שירת, השתנה לבלי הכר, מהקפאה מוחלטת בתחילת הקורונה, הוא עבר טרנספורמציה לפגישות לא סטנדרטיות כמו בזום או בבתים פרטיים.

גם דייטים צריכים חיוניות וכוח. צילום: שריה דיאמנט

"הקורונה שיתקה ושינתה הרבה מערכות", אומרת שירת, "בתוכן גם את מערכת הדייטים ותהליכי בניית הקשר. עולם הדייטים עדיין לומד את השינוי ואת המציאות החדשה. המצב אילץ את הזוגות לראות איך מייצרים אינטימיות בתוך מרחב מצומצם של אפשרויות. הקורונה השליכה המון גם על מערכות היחסים עם המשפחה שיצרו סיר לחץ, ייקח זמן להבין את משמעות ההשלכות לעומק. כרגע יש בעיקר תסכול וקושי בכל התחום ואני מקווה שנגיע לבהירות. נקודה חיובית שיצאה מזה הייתה שהסגר אִפשר להכיר בלי קולות מבחוץ, הזמן יצר מרחב חדש, להתחלה של קשר, שמרוכז כולו בהיכרות. זה יכול להיות דבר טוב".

בגזרתה של מאור לעומת זאת, "הקורונה החריפה מאוד התמודדויות שכבר היו קיימות", היא אומרת. "הזמן הפנוי העלה שאלות רבות וחשף את הבנות לתכנים שהן לא ראו אף פעם. התוצאה הייתה בדידות רבה ופירוק של כלים שנוצרו בעמל בעבר. עולם המבוגרים והמחנכים היה כל כך עסוק בטרגדיות שלו, ובהחזקה הטכנית של העולם, שלא הייתה יכולת לראות ולשמוע את הצעירות. קיבלתי מאות פניות מנערות בנוגע להתמודדויות ולקשיים בזמן הזה, לכן גם הוצאתי סדרה של סרטונים כמענה לכל השאלות שצפו. המשימה של ההורים והמחנכים בזמן כזה היא לראות מעבר למסך, לא להגיד לבת 'עזבי את המסך', אלא לנסות ולתקשר איתה דרכו, להבין מה היא רואה, מה היא חווה, איפה היא נמצאת".

"הנקודה של הבדידות משמעותית מאוד לשני הקהלים", מוסיפה שירת, "מאות נשים נכנסו לקבוצה שלי בפייסבוק או נרשמו לכל וובינר שעשיתי בתקופה הזאת, כי כולן רוצות להיות חלק ולא להתמודד לבד. החברה מסתכלת על הרווקים כעל אנשים בוגרים שמסוגלים להסתדר, והם מסתדרים, אבל הכול נחווה אצלם בעוצמה גדולה יותר ולכן גם הבדידות שלהם גדולה יותר. הקורונה היא אתגר גדול מאוד עבור מי שחוויית החיים שלו היא קיום בתא משפחתי יחידני. מעבר לכך, גם דייטים צריכים חיוניות ודורשים כוח אבל פתאום כל המשאבים הידלדלו – הכלכליים, הנפשיים, החברתיים. להגיע לקשר ממקום כזה, זה באמת אתגר".

"גם מיניות זוגית נמצאת באתגר בזמן של סגר", חותמת מאור בנושא שבהחלט לא דובר מספיק בתקופה האחרונה. "הרבה דברים שביומיום אפשר להזניח או לטאטא, ולפצות עליהם בצורות אחרות, מקבלים נוכחות. פתאום יש לנו את כל הזמן שבעולם יחד – אבל לא בטוח שמספיק טוב לנו. ההשפעה של הלחץ והסטרס על המרחב המיני היא חמורה, במיוחד כשיש ילדים בבית".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה חשוון. להצטרפות למשפחת פנימה לחצי כאן

הפוסט "הטעות שלנו כמחנכים וכהורים היא שאנחנו מנסים להיות עורכי הדין של הקב"ה": האחיות שירת מלאך ומאור קפלן בריאיון משותף הופיע לראשונה ב-פנימה.

מי ייתן לה מקום לבדידות הזאת. מי יבכה איתה. מי יבכה איתה עוד דייט כושל, מי יבכה איתה עוד בחור שלא רצה לפגוש בה בכלל כי היא משהו מדי. דוסית מדי לייטית מדי אנרגטית מדי מופנמת מדי.

מי יבכה איתה על שכבר מלא זמן לא היה את מי לפגוש. מי יבכה איתה כשהיא סופרת ימים של אין, וחושבת על אחרות שסופרות דברים אחרים ומקנאה מאוד. מי יבכה איתה כשהיא סופרת בחורים. מי יידע שהיא כבר לא סופרת. מי יהיה שם. מי יבכה איתה על אשמה וחוסר ביטחון שמתעצמים ככל שרשימת הפגושים מתארכת.

יש, אין

והאשמה מה איתה. מי ידבר עליה. מי יראה שבתוך כל הביטחון מבחוץ שהיא הכריעה נכון, ושכבר מזמן התגברה על ההוא שחתך, יש בפנים אשמה גדולה. אולי לא הסבירה מספיק מה היא מחפשת. אולי הסבירה לא נכון. אולי לא שלחה את קורות חייה למספיק שדכנים. אולי לא נרשמה למספיק אתרי היכרויות. אולי לא הסכימה להצעות שהיו יכולות לעבוד. אולי הרסה הכול. אולי היא פשוט לא מוצלחת ולכן לא מצליחה. מלא מלא אשמה. מלא מלא אולי.

היא לא צריכה את הקולות מבחוץ. מבפנים היא צועקת על עצמה שאולי היא הייתה צריכה לתת עוד הזדמנות. אולי היא לחצה. אולי לא הייתה מספיק. אולי הייתה יותר מדי. אולי כבר הייתה יכולה להתחתן, אבל יצאה טיפשה, ריקה ומשותקת מפחד. מי יבכה איתה. מי יראה אותה בכלל. מי יסתכל לה בעיניים.

והספק מה איתו. מי ידבר עליו. מי ידבר על הלילות הלבנים של האם כן או לא. מי יהיה שם להקשיב כשהיא עוד יוצאת וכולן כבר בפנים. חלקן נרדמות בחיק אוהב, וחלקן מרדימות בחיקן. מי ידבר על הספקות בדרך, על המחשבות של אולי אין. אולי לא קיים. מי ידבר על הגוף שאין לו מקום, ועל זה שהיא מתחילה להרגיש שהיא חייבת לבחור בינו לבין אלוקים. מי יהיה שם לתפוס. מי יידע לנחם בכלל בתוך כל הבדידות האשמה והספק האלו.

מה איתם, שאלתן פעם?

הכותבת היא סטודנטית לתקשורת חזותית, והעורכת של כתב העת 'דברים בעלמא'.

לתגובות: ogosh3@gmail.com‏

הפוסט עד החתונה / נ. ב. הופיע לראשונה ב-פנימה.

היו פגישות במקומות הזויים, בשעות הזויות, בדרכי היכרות מוזרות. היו קשרים שנמשכו כמה שנים באון- אנד-אוף ובכל פעם צחקנו שאנחנו לא מצליחים ביחד ולא מצליחים לבד. עוד ועוד סיפורים עם מתח גבוה, וזה בכלל בלי להיכנס לסיפור ההוא שרמה בורשטיין הייתה יכולה בכיף לעשות ממנו סרט המשך, כולל טיסה לאומן בלילה הכי קפוא ומושלג בשנה, לטובת אותו קשר.
מתברר שאני חובבת הרפתקאות. אין לי רגע דל.

שישו ושמחו
הרפתקאות הן לא דבר רע. לצאת להרפתקה פירושו ללכת אל הלא נודע, מתוך הרבה אמון בחיים שיזמנו לי טוב וכיף, דופק פועם וצבע בלחיים.
יש בריאות גדולה וביטחון עצמי שופע ברצון לצאת להרפתקה מעניינת. כמו לשאול שאלה פתוחה, שהחיים עצמם נותנים לה מענה.

האם הסיפור הזה יוביל אותי אל בית חלומותיי? . אילוסטרציה מתוך מאגר שאטרסטוק

בכל תחומי החיים שלי אני עסוקה בהרפתקאות, מפיקה דברים גדולים ומרתקים, חיה בקצב גבוה. אבל בעולם הדייטים, שמתי לב שכל הרפתקה כזו שהקפיצה לי את הלב ועוררה בו הרבה פרפרים, בסופו של דבר התנפצה ברעש גדול אל קיר המציאות. נשארתי עם טעם מר בפה, ולבד.
כי העניין הוא, שלחיות יום אחרי יום ושנה אחרי שנה באותו מקום, זה דבר שעלול לייאש ולכבות קצת. בכל יום ויום אחר הצהריים, כשכולן מכינות ארוחת ערב לילדיהן, מקלחות ונשיקת לילה טוב, עובר בי גל עמום של צער. הנה, גם היום זה לא קרה לי.
גם היום אני עדיין לבד. קשה מאוד להיכנע לשקט הזה, אז הנפש מחפשת פיצוי וחיוּת וקצת רעש, ולכן כל הצעה קטנה הופכת לשישו-ושמחו, לסיפור מעניין, להרגשה שלפחות קורה לי משהו בחיים האלה, שאני לא ספונה בחדרי ומרגישה תקועה.

אל בית חלומותיי
כשהבנתי שנותרתי עם טעם מר מההרפתקאות, הצלחתי לראות שעד היום נשביתי בקסמיהם של הסיפורים המעניינים כי הם הוציאו אותי מהמקום הכבוי שבו לא רציתי להיות, אבל בכלל לא טרחתי לבדוק שהם תואמים את המטרה שלי – למצוא אהבת אמת הדדית, להקים בית יציב ושמח, בית שמגדל את יושביו.
זה נפלא להיפגש באמצע הלילה בקברי צדיקים, אבל זה פחות נפלא כשזה קורה עם בחור שלא שואל אם זה בכלל נוח לי, ולא טורח ליצור תקשורת מינימלית.
זאת חוויה אמיתית לטוס לאומן בשלג, זאת פחות חוויה כשזה קורה עם מישהו שעסוק בביקורת ושיפוט על כל תחום בחיי. וכך היה בכל סיפור וסיפור. לא היה סנכרון בין ההרפתקה למטרה של בניית הבית, ובגלל שכל כך נבהלתי מלהישאר לבד ובשקט, העדפתי ללכת על ההרפתקה. מה הפלא שנשארתי עם טעם מר? מאז שהבנתי את זה, אני לא כופרת בהרפתקאות. אני נהנית מהשפע שהן מביאות לי, אבל אני טורחת לשאול את עצמי שאלה אחת: האם הסיפור החדש והמרתק הזה יוביל אותי אל בית חלומותיי, הבית הזה שאני טווה ורוקמת בחלום ובהקיץ, הבית הזה ששנינו מתקבלים בו כפי שאנחנו?
וכשבית החלומות שלנו נמצא לי מול העיניים, ואני מכוונת אל המטרה, אני יוצאת להרפתקה בהסכמה מלאה, חווה ונסערת, צוחקת הרבה וסומכת על החיים מתוך אמונה שמי שמכוונת אל מטרה מיטיבה ונכונה,
בעזרת השם גם תגיע.

***
מתוך המדור 'עד החתונה' במגזין פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן 

הפוסט מפרץ ההרפתקאות הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש דירות גדולות וקטנות, חדשות או ישנות.
דירות של בנים ודירות של בנות, אם תכנסו מיד תראו את ההבדל.
יש דירות של דיירים רבים עם חגיגות, בלאגן וחברה שתמיד עוטפת,
ויש דירות של דייר אחד  שכבר נמאס לו ממערכות יחסים סבוכות,
שהספיק לו להתווכח עם שותף על מקלחת חמה, כלים בכיור או יוקר החשבונות.
כל אחד ואופיו כל אחת ורצונה.

הבית הזה (ויש שיתעקשו להגדירו: הדירה) אוצר בתוכו חיים שלמים,
חיים של אנשים שונים שכל אחד נמצא בדרכו, בדרך להקים את הבית שלו.
בבית שכזה גרים אנשים שעד לפני רגע היו זרים ומנהלים יחד משק בית,
כל אחד הוא אישיות
כל אחת היא דמות.

בין בית ההורים לדירות מעבר. פורשת כנפיים, אילוסטרציה.

אין היררכיה של אבא ואמא וילדים שסרים למרותם
אלא כולנו ברמה דומה, יחידה אחת של כמה אינדיבידואלים שונים.
כל אחת והחלומות שלה כל אחד וההרגלים שלו.
האם ככה אפשר לבנות בית?

אז כן, מנסים ובונים מקום חם ובטוח שמשמש אותך לתקופת חיים מיוחדת.
האחת מוותרת, השניה מתעקשת, השלישית לומדת פחות לשלוט,
והרביעית מתרגלת דיבור ברור ובקשות פשוטות,
וכולן יחד זוכרות שהן בעצם רק בדרך.

כי בית הוריי החם והאהוב כבר לא תואם לצרכיי וביתי שלי טרם נבנה,
ובין דירה לדירה אני אוגרת ואוספת חפצים והרגלים
ואהבות ורגעי געגוע
והכנה לבית שיקום במהרה.

אז אם תשאלו למה אני מתגעגעת ועל מה הכי חולמת בתקופת החיפוש הזו?
מיד אענה, לבית.

הפוסט מקום שתקראי לו בית הופיע לראשונה ב-פנימה.

אבל כשאת רווקה בת 30, השעון הביולוגי מתחיל לתקתק. 
המשפחה כבר לוחצת, שלא לדבר על ההורים המודאגים והדייטים, הדייטים… לכל אחד יש מגילה שהוא כתב לעצמו למה הוא לא רוצה לצאת איתך והוא כמובן חייב לשתף אותך בפניני החכמה שלו. שיברון לב רודף שיברון לב, ובכלל רוב הזמן הוא תקופת יובש אחת גדולה עד שלפעמים נדמה כי הכאב הנפשי הזה הופך להיות פיזי.

השבוע נפגשתי עם מישהו לדייט והיה נורא. אף פעם לא מתרגלים לזה.
תמיד מגיעים עם תקווה שאולי יש סיכוי שסופסוף הוא הגיע והתקווה הזו מתפוצצת כל פעם מחדש,
ושם יקירותיי , שם אנחנו פוגשות את מר ייאוש. זה שלוחש לנו כל הזמן באוזן בלי שנשים לב כמה אנחנו לא טובות, כמה אנחנו פגומות ולא בסדר ובגלל זה אף אחד לא רוצה אותנו.

שיברון לב רודף שיברון לב. אילוסטרציה

הפעם החלטתי שאני לא מקשיבה לו. אחרי הדייט הכושל התאבלתי קצת על עצמי ובכיתי, בכיתי המון תמיד אחרי שבוכים יש כמו תחושת ריקנות כזו, אבל בתכל'ס- הלב מתרוקן כדי שיהיה לנו מקום להכניס לשם את כל הטוב שבחיים שלנו. 

נכון, רוב הזמן לא מבינים אותנו הרווקות, כל רווקה יושבת כנציגת הרווקות ביקום על כס הנאשמת- נאשמת בבררנות יתר, בחוסר השקעה, באישיות פגומה, במראה פגום, ברצון יתר, בחוסר רצון, ועוד מיליון ואחת סיבות.
אבל אני? החלטתי שהפעם, הפעם אני לא נותנת למר ייאוש להשתלט לי על החיים.
אני לא נותנת לקולות המחלישים לקבוע את סדר היום שלי, אין לי במה להתבייש, אין לי על מה להתנצל.  אני אומרת תודה על מה שיש לי, על הבריאות והמשפחה ועל עצמי.
חיפשתי אהבה של גבר ומצאתי את עצמי- את האהבה שלי לעצמי
"אל תחפש רחוק, תשאר קרוב- כי ככה זה לאהוב את עצמך." (ברי סחרוף, ככה זה)

אז אחותי, תעופי על עצמך.

הפוסט שלושים זה העשרים החדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

פצצה מתקתקת

החגים מזמנים שהייה ממושכת עם המשפחה, חוויה שמאיימת פעמים רבות על הדימוי העצמי של הרווקות, שנבנה ביושר ובעמל, בהציגה לעיני כול, ולעיניהן במיוחד, תמונה צרה, פוגענית ולחלוטין לא מדויקת של עצמן.
חגי תשרי מסמלים התחלה. מבחינה פסיכולוגית, התחלות מעוררות בנו אי שקט ותחושה מסוימת של אובדן שליטה.

מחקרים מצביעים על כך שבני האדם, כמו יצורים אחרים ובדומה לחומרים ומולקולות, שואפים לשיווי משקל (הומאוסטזיס), לשגרה ולאיזון. מאחר שהתחלה כרוכה בשינוי, הרי שיש בה הפרה בוטה ואיום על הסדר הטוב.
בחלוקה גסה, אפשר לסווג את ההתחלות שאנו מכירות בחיים לשרירותיות – שמקורן חיצוני, ולטבעיות – שמקורן פנימי. את ההתחלות שלא אנחנו יזמנו אני נוטה לכנות "התחלות לוח שנה". התחלות אלה מתרחשות בתאריכים שנקבעו בהתאם לסכמות תרבותיות, שאינם לוקחים בחשבון את הפרט על התהליכים הפנימיים המתחוללים בו, על מידת בשלותו ומוכנותו להתחיל.
אם לא די בכך, הרי שלהתחלות מסוג זה מתנקזות ציפיות, תקוות וגם דרישות חברתיות ברורות.
דוגמאות להתחלות מסוג זה הן הראשון בספטמבר, מועד הגיוס, מועד תחילת הלימודים באוניברסיטה וכדומה. גם ימי ראשון הם מעין התחלה חיצונית שכזו, ובמובן מסוים גם ראש חודש וראש השנה.

התחלות מסוג שונה הן התחלות שדומות לצעד הראשון שעושה הפעוט ואולי אף לרגע הלידה עצמו, אשר מתרחשות בעתן ובזמנן, כשהגוף והנפש סקרנים דיים ובשלים להתנסות נחושה הכוללת השקעת מאמץ, נפילות, תסכולים, כישלונות, אימון והצלחה.
רובנו חוששות מן ההתחלות השרירותיות. במקרים קיצוניים אף נכנה אותן "אויב" או "עונש משמים".

הרווקות לא מגדירה אותך. איור מתוך מאגר שאטרסטוק

לימון ללימונדה
לנוכח האתגר שמציבים בפנייך חגי תשרי, יש תכנית התמודדות ששאלתי מיעקב אבינו בעת שנערך לפגישה עם עשיו אחיו. תכנית זו כוללת שלושה מרכיבים: דורון, תפילה ומלחמה .
דורון – מתנה שראוי להכין לקראת המפגש עם החגים, מלבד זו שתוגש למארחים, היא מתנת הזיכרון והפרופורציה. על פי רוב התחלה, חדשה ככל שתהיה, מושתתת על ידע וניסיון קודם.
בהקשר זה, מאחר שחגי תשרי וראש השנה אינם מגיעים השנה בפעם הראשונה, אציע לך להתכונן מראש לאיחולי זוגיות טובה ולשפוט לכף זכות את המאחלים ואת כוונתם המקורית והטובה. הם באמת אוהבים אותך!
ועוד טיפ חשוב: היכנסי לפרופורציה. הכינוי "רווקה" אינו מגדיר את מי שאת. וחשוב לזכור שכל חג נגמר בסופו של דבר.

מרכיב שני בתכנית העבודה שאציע הוא התפילה. כאן אשים דגש דווקא על מרכיב ההודיה.
בטוחני שיש לך המון על מה להודות לבורא עולם. בהקשר זה אמליץ על הכנת רשימה של לפחות חמישה חסדים שבורא עהולם גמל עמך עד היום. ניסיוני מלמד כי מי שמסוגלת לחוש רגש של תודה, תהיה פנויה גם לקבל וגם להעניק, לאחרים ולעצמה.

המרכיב השלישי הוא מלחמה. גייסי כוחות נפש כדי להדוף ולחסל מחשבות של כעס, עלבון ותבוסה. עשי זאת באמצעות מעורבות ושותפות אמיתית בהכנות לחג (לא מומלץ לבוא כאורחת שאין כלפיה ציפיות), וכן על ידי זיהוי החג המתקרב כהזדמנות לגיבושה של תכנית עבודה אישית, הכוללת רשימת התחלות שאת מבקשת להתחיל השנה, מטרות שתרצי להשיג ונקיטת הצעדים הראשונים הדרושים למימושן, למשל, השקעה בקשרים ובתחומי עיסוק שנתפסים כמהנים ובעלי משמעות עבורך.

גם אם ההר גבוה והטיפוס מאתגר – הנוף למעלה יהיה שווה את המאמץ.
חג שמח!

הכתבה מתוך מגזין פנימה

להצטרפות לחצי כאן!

הפוסט זהירות, חגי תשרי לפנייך! הופיע לראשונה ב-פנימה.

אימונים ליצירת זוגיות, הרצאות, דמיון מודרך, תפילות, השתטחויות על קברי צדיקים ואת הסגולות הכי מוזרות שהמציאו. הם שמעו כבר הכול; תני לזה צ'אנס אל תהיי לי בררנית, אין זוג מושלם, אז מה אם הוא לא מה שחשבת. תמונה זה דבר מטעה, אל תחליטי על פיה. את צריכה להוריד ציפיות, את מגיעה כוחנית. את עדינה מידי. את חכמה מידי. את משדרת משהו שלא נותן להם להתקרב אלייך, שחררי קצת.

והנה, מסתבר שלמרות הביקורות שחוזרות ונשנות, הם עוד לא מצאו זה את זו. ואנחנו- החברים והמשפחה, אובדי עצות מה לעשות עם התופעה הזו ואיך עוזרים לכל החבר'ה האלה, שכל- כך צמאים כבר להקים בית? הרי את הכול כבר אמרנו להם! אז למה? למה זה לא קורה?

אין לי עצות קסם. אבל כמישהי שהייתה שם תקופה ארוכה, אני יכולה להגיד ממה יהיה לנו טוב להימנע.

קוראים לזה ביקורת. לא עוד להסתכל בעין עקומה ולהגיד מה לא בסדר. את זה הם שמעו אינספור פעמים, ואת זה הם מיטיבים לעשות עם עצמם.

צריך שכל אחד יבין, שאנשים רווקים בגיל מאוחר, מותשים. מותשים מלקוות, מותשים מלהביא את עצמם, למכור, לתת צ'אנס וכל פעם מחדש להיפגע, להיקשר ולהתאכזב. להתאהב ולהיפרד. והימים והבדידות מקשים. אבל הביקורת עוד יותר.

אז מה הם צריכים באמת?

אהבה. מקום. הקשבה לקושי. הם רוצים להרגיש שהם בסדר, שהם טובים, למרות שעוד לא מצאו זוגיות. הם רוצים להרגיש שמקבלים אותם ככה, כמו שהם. הם רוצים להרגיש שיש להם בית בכל מקום, גם כשאין להם. הם רוצים אנשים שיראו שאכפת להם במילים חמות, בהזדהות, בהבנה. הם רוצים אנשים שיגידו "נכון, זה קשה. אבל זה זמני".

כי בסופו של דבר, מלבד ניסיונות לשידוכים, זה הטוב ביותר שנוכל לתת למי שמחפש אהבה. פשוט, אהבה.

אבא אני רוצה להתחתן כבר. צילום: רחלי אלקסלסי

הפוסט צמאים לאהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.