כל עוד הנר דולק
אבל אני משאירה את זה רק למי ששם. מה איתי? לי אין תפקיד? הרי יש בתוכי תביעה לתיקון, האירועים עוברים דרכי, ואני מתקוממת על מה שדורש תיקון.
לפעמים פוגשת בי מחשבה כזאת שאפשר לצאת ידי חובה, “הנה עשיתי משהו לתקן” על ידי נניח לכתוב מיילים נזעמים, הודעות בקבוצות, שיתוף פוסט בפייסבוק או אפילו כתיבה שלו בעצמי, ותיוג כל המי ומה שנראה לי, וזהו. את שלי עשיתי.
אז… תזכורת חשובה מאוד. נר מאמי, נר. דרך העיניים החיצוניות העוצמה של העולם הזה נתפסת כשיש הרבה פרסום, כסף ושואו. השקר הזה עובד קשה כדי לכבוש את ליבי. ההיא הופיעה בתוכנית הזאת, וההוא ניצח שם את השני, וההם עושים מלא כסף, ואיזה קטע זה להיות מפורסמת! זה מה זה מגניב! מה את מתפעלת? צילמו את זה בזווית מאוד מסוימת, עשו תיקוני צבע. צאי לך מהסרט, מהמסך, צאי מאולם הקולנוע אל החיים האמיתיים. הכול שם אחיזת עיניים. אוחזים לך את העיניים חזק שלא תורידי לרגע ותגלי ש…

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אילוסטרציה

את כאן, בהווה. בבית הזה, בזוגיות הזאת, עם הילדים האלה. בעבודה, בעשייה, ביצירה הזאת בדיוק. ולא משנה מה, החיים הם לא הרגעים או המעשים הבומבסטיים. בסוף זה יום ועוד יום, שעה, דקה, שמורכבים מדקויות עדינות מאוד.

מעט מן האור
כמהה לשינוי? קטן ככל שיהיה, פיצי, פיצפונצ’יק, אם הוא כאן, אמיתי, מוחשי, הוא יאיר באמת שלו הרבה יותר מכל שינוי חיצוני ומדומיין. מבט כן, חיוך קרוב, נשימה עמוקה, הקשבה מלאה, תפילה טהורה. הרגעים הקטנים האלה חזקים יותר מכל רגע ענק מפוצץ ווליום, תאורה ותיעוד.
כבר שנים שאני בשיח פנימי על זה. מחשבות על המעברים בין החוץ לפנים, איך אפשר להיות בפנים גם כשאני בחוץ. מגלה שאפשר להרגיש שכבר הבנתי את הקטע, ושוב לחזור אל אותה הנקודה. כמו למשל בשיחת טלפון שמבהירה לי שאני מחוץ למשחק, שמראה לי את המאמץ בלשאת את הבחירה לחיות ככה, מחוברת לפנים, לנר ה’ שבוער בי.
וכמו שאני הולכת, מסתובבת וחוזרת לאותה נקודה, ככה ה’ יתברך שתל לי מתנה, בשיא החושך – להיזכר שוב. אל תתפעלי. תרגילי את העיניים שלך לקלף. בחושך של העולם הזה, בא עם ישראל ומדליק נר. את. אני. נר שמספר על ראייה פנימית, שלא נכנעת לתכתיבים של מה עובד ומה לא. עדין אבל כל כך חזק. מעט מן האור שדוחה הרבה מן החושך.

הטור מתוך גיליון כסלו במגזין פנימה

להרשמה השאירי פה פרטים >> אני רוצה לקבל מנוי של פנימה

יש בינינו שפות, שפות, שפות

אבל רק אחת שהיא שלנו

אותה אני מבקשת, בּׂא נדבר רק בה.

דבר אליי מילים פשוטות

בשפת הלב

דבר קרוב.

מתוך השיר ‘שפת הלב’

מילים ולחן: רוחמה בן יוסף

כל שיר מתגלגל ונולד בדרך אחרת.
שפת הלב הגיע אליי אחרי דרך ארוכה שעברתי, מחשבות וחוויות שנאספו בבישול איטי עד שהגיע הרגע – ויצאו לעולם בבת אחת.
יום אחד ישבתי עם גיסתי היקרה, שעברה תהליך של גיור.
היא דיברה אנגלית ואני עברית, ובשברי מילים הצלחנו לתקשר בכיף. ואז היא שאלה אותי, ‘מה זה סגולה?’ הסברתי לה מה שידעתי.
חמותי מצטרפת למרפסת ושואלת, על מה אתן מדברות? וגיסתי ענתה לה: ‘שאלתי את רוחמה מה זה סגולה’,
חמותי אמרה, ‘אה, זה נושא מאוד מעניין.. סגולה זה…’ והסבירה לה משהו אחר לגמרי ממה שאני אמרתי!
אני זוכרת את ההפתעה שהרגשתי, והמחשבה הראשונה שחשבתי היא – יואו. אם אני וחמותי היינו מדברות על סגולה, היינו חושבות שאנחנו מבינות אחת את השניה, כשבאותו הזמן אנחנו מדברות על דברים שונים.

המעבר בין השפות, להבנות שונות של מילים באותה שפה, היה עבורי חזק.
כי כל אחת מאיתנו היא עולם ומלואו.
השפה בה אני מדברת , שונה מהשפה שאת מדברת, אפילו שאנחנו כותבות ומדברות בעברית…..
מילים מסוימות יעוררו בנו רגש מסוים, יקחו אותנו למקומות אחרים ואסוסיאציות שונות..
זה כל היופי, לא? המגוון, העולמות , הצבעים, הדרכים לראות דרכם את העולם.
אבל בכל זאת, איך נפגשים לא רק מבחוץ – אלא באמת?
זאת שאלה שנכונה לקשר שלי עם כל אדם, אבל במיוחד בקשר הזוגי.
איך אני מצליחה לדבר באופן שיוביל להבנה אמיתית?
איך אני מגיעה למפגש שמחבר בין העולמות הפנימיים שלנו?
זה תלוי באמון. באומץ ובנכונות להתקלף, להשיל שכבה ועוד שכבה..
להיות כנה, גם אם זה יכאב.
ובעיקר, כמו תמיד, מתחיל ממני- מהרצון והמעשים שמעוררים את התנועה היפה הזאת.

כמו הרבה מהשירים שלי, שפת הלב הוא תפילה.
הוא רצון להפגש עם השפה שמונחת מתחת לכל השפות
להגיע פנימה. לגעת .
לדבר ולהקשיב בשפת הלב.