אנחנו עוברים בחזרה למרחב עם. בחודש הראשון נגור בצימר של חברים, כי הדירה הזמנית שלנו לא פנויה עדיין. והדירה "זמנית" כי אנחנו רוצים לבנות בית בקרוב. 

מחשבות על בית. זמן היריון של בית משתנה אצל כל אחד. אצלנו זה לקח זמן. אולי כי להכות שורשים באדמה קשה לנו יותר מלהכות שורשים ברוח. ורצינו ללכת עם הרוח לאן שהיא לוקחת אותנו. אולי הגענו לשלב שזה לא סותר. 

שפות שונות, לב אחד

אנחנו במסעות. לומדים לא לפחד מהתנועה. מחוויות חדשות. נכון, לוקח זמן להתמקם כל פעם, ללמוד את שפת המקום. את האנשים סביב. את הקודים שעובדים ואת אלה שפחות. אבל גמישות תודעתית זה נכס יקר. להרחיב את שפת הלב, להכיר את הניואנסים של הניבים המקובלים בכל חברה ואזור. אני כל כך אוהבת את זה. 

כשהייתי ילדה הייתה העלייה הגדולה מרוסיה, וברגע הפכנו להיות מוקפים בצלילים של השפה הזרה שלא הכרתי. יום אחד היה ילד שזרק אבנים על הבית שלנו, אז ניסיתי לגשת אליו והוא ברח, ורצתי אחריו, והוא נכנס לבניין, ונכנסתי אחריו, הוא עלה שתי קומות ופתח את הדלת וטרק אותה, ואני הגעתי כמה שניות אחרי, ובלי להתבלבל דפקתי בדלת. 

פתחה לי אמא שלו, ובמבטא רוסי כבד שאלה בהתקפה: מה את רוצה מילד שלי? ועניתי לה, הוא זרק אבנים על בית שלי, תגידי לו לא עושה את זה שוב! והיא הסתכלה עליי בשוק, ואז קלטתי… שגם אני דיברתי במבטא רוסי כבד. התביישתי, כי חששתי שהיא תחשוב שזה מתוך לעג, אבל זה פשוט יצא ממני. ואז היא רק אמרה, בסדר. והלכתי. 

באותה שנה הצגתי תפקיד ראשי בהצגה על עלייה לארץ. הייתי סשה, אחלה סשה. 

משהו חדש. וטוב 

שואלים אותי איך הילדים הסתדרו, איך הם יסתדרו. וזה מורכב, אבל גם פשוט. כי אם אני מאמינה שה' מוליך אותי, אני מאמינה שהוא מוליך גם אותם. הם לומדים גמישות, מכירים עוד אנשים ובעיקר שפות. וזה כל כך חשוב ויקר.

אנחנו בדור שבו קריטי שנדע לתרגם עולמות פנימיים לשפה מובנת. לכאורה כולנו דוברי אותה שפה, העברית שחיכתה שנות אלפיים. אבל כמאמר השיר הידוע, היא תמתין לך, ולך, ולי, עד בוא השחר.

להחיות את השפה ולברוא איתה עולם, זאת משימה ענקית. היא זאת שתביא את השחר.

ואיך מתרגמים? זה מתחיל בהבנה שאני לא מבינה. שעולמות שלמים ונסתרים של כוונות מסתתרים מאחורי כל מילה, ואני שואלת, למה את מתכוונת כשאת אומרת את מה שאת אומרת? זה פותח לי צוהר לעולם אחר, שלפעמים יהיה חדש עבורי. ואני רוצה לא לפחד ממשהו שחדש לי. 

כשמשהו נשבר, לפעמים הכאב הוא רק כי המוכר נלקח ממני, ועכשיו אין לי את הקערה ההיא למרק שכל כך אהבתי. היא איננה. אבל יש כלים חדשים שרוצים להתגלות במציאות שלי. אולי הם אפילו יותר מתאימים? 

אני רוצה להחזיר למילון הפנימי מילים שקצת נשכחו, כמו סקרנות, חקירה, פתיחות, חדוות גילוי. בשביל מקום חדש לפעמים צריך להסכים לשחרר את הישן. אני בודקת עם עצמי, רגע לפני שהמוביל מגיע ומעמיס את הקרטונים שלנו והפסנתר, בפעם העשירית… 

את מוכנה לחדש? נכון, את חוזרת למקום מוכר ואהוב, מתל אביב למרחב עם שבה גרנו שמונה שנים. ועדיין… זה חדש, כי את חדשה, וכולם, והארץ, והשמיים. המחדש בטובו בכל יום תמיד. 

חדש זה טוב. רק לפתוח ידיים, ולהמשיך להרחיב כלים ולהמשיך לנסות להביא את השחר.

מתוך גיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הרחיבי מקום אוהלך  הופיע לראשונה ב-פנימה.

אבל רגע, למה אני מתחילה מהנקודה הזו? הרי אני זוכה פעמים רבות לקלוט סיטואציות, להבין מה נדרש ממני, לפעול מדויק עד כמה שאני יודעת ויכולה. וזו שמחה כל כך גדולה. יש מעשים טובים, חסד ונדיבות, שאני זוכה לפעול דרכי.

רוב הזמן אני נמצאת בתודעה הזו, ומשתדלת להרחיב אותה. אבל היום בא לי לכתוב על הרגעים שלא. שלא ראיתי. שהייתי שקועה בחוסר של עצמי, ולא היו לי עיניים לראות את האחר באותו רגע. שזלזלתי, פגעתי, התעלמתי, נעלמתי. וזה כואב לי מאוד. 

מעיזה להודות בטעות 

אני רוצה לשנייה, בזמן המיוחד של תחילת השנה, בהזדמנות החגיגית, כשעושים ריסטארט, לזכור גם את החלקים הפחות שלי. 

לא לחינם ההתחלה מחדש כרוכה בתהליך כל כך מופלא ומדויק. קודם כול, בראש השנה אנחנו מכירים במלכות. יש אינסוף, יש נשמה לעולם. ומהגודל הזה אנחנו מגיעים ליום כיפור, להיכנס לפרטי חיי, לפרטי פרטי המעשים והחישובים, ולהכות על חטא. כן.

כל כך קשה לבקש סליחה. זה מביך. זה מבייש. זה גם מפחיד, לעמוד מול כעס של עצמי או של האחר עליי. זה פחד מוות. אבל אולי, אולי… רק כשאני מסכימה לעבור בפחד מוות, אני יכולה לחיות באמת. בלי כל העול הזה על הכתפיים. בלי הביקורת העצמית שמעמיסה עליי כל כך הרבה מיותר. 

לעמוד מול עצמי, מול הרגלים דפוקים, ולהחליט להקשיב לדופק שפועם… זאת הדרך היחידה שאפשר לתקן. כי אם אני לא מצליחה לעמוד מול החלקים החסרים שלי, אני לא יכולה באמת להתקדם. הם שם, תמיד. וכשמתוך פחד אני לא נוגעת בהם, ההשפעה שלהם עליי גדלה עשרת מונים. זה הכוח של ההסתר – הוא מעצים. לטוב ולמוטב. 

הקדימי תרופה לליבך 

אני רוצה להגיד לעצמי: את טובה ורוצה טוב, ועושה טוב. ואני אוהבת אותך. ודווקא כי אני רוצה שתתקדמי, אני רוצה שתעזי לפגוש גם את הרגעים החלשים, כשהיית אטומה לזולת, הרחוק והקרוב. כשהתנהגת באופן שאת לא רוצה בו באמת. כששגית והחטאת את המטרה שלשמה את כאן. 

כשיש לך נקודות תורפה – עייפות, רעב, לחץ – תלמדי מתי את מועדת, ותקדימי תרופה למכה. תלמדי את חולשותייך כדי לאותת לעצמך – עכשיו זמן התכנסות. זמן לתת פנימה. כי כשאת מתפזרת ומתערבבת, שם מתחיל בלגן. 

היו כמה מקרים השנה שמבאסים אותי. אני לומדת מהם, אני מנסה לתקן, בדרכי. אבל לא הכול כל כך פשוט לתיקון. 

מצד שני, אני רוצה לזכור את קלותה של התשובה. "עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה". ככה הרב קוק אמר, ואני מאמינה לו כל כך, גם אם עדיין מתקשה להרים את עצמי לתודעה הגבוהה הזאת. זה בהישג יד. אני באמת יכולה לתקן ולגדול ולהיות שלמה יותר ויותר. אם זה לא היה אפשרי, לא היו לנו ראש השנה ויום כיפור. תודה ה' על המתיקות הזאת. תודה על האפשרות להתחיל מחדש, להרים תדר מעלה.

כמו פרח במדבר

ובזכות התיקון של יום כיפור, יש לנו את שמחת סוכות. שבאה לאסוף את הלבבות החשופים שלנו, ששם מתגלה כמה הם טהורים, והיא נותנת להם חיבוק, חיבוק ענקי… ואחריה מיד, שמחת תורה, החיבור היותר עמוק, עם מכתב האהבה הגדול ביותר שנכתב אי פעם. 

אז הנה אנחנו בחודש המפואר תשרי. בואי נאסוף לנו רגעים של חיבור, שיתוו דרך חדשה, נקייה, שלמה ושמחה יותר. וכמו בתפילה שזכיתי להניח בשיר המתוק החדש שעבר דרכי: 

"יהי רצון שלא נפחד לגדול לזהור כמו פרח במדבר שנסכים להישבר… לכאוב…  להפוך את הפחד לאהבה".

מתוך גילון תשרי תשפ"ד
להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט מעיזה להודות בטעות הופיע לראשונה ב-פנימה.

אוי אורי, אמרתי לה, זה לא נעים לי. אבל היא המשיכה ונתנה עוד מכה. מספיק מתוקה, אנחנו לא מרביצים. עוד מכה, הפעם לאלישע. מספיק! אני לא מרשה! כבר קצת כעסתי. אבל זה חזר על עצמו גם בהנקה אחר הצהריים למחרת, ועוד פעם… ועצרתי רגע. מה קורה לה? 

ופתאום קלטתי. מאז שאלישע נולד, אורי מרים עוברת מסע. ילדה מתוקה שרוצה לקבל אותו באהבה, לעזור, "אמא הוא בוכה!" ורצה להביא לו מוצץ או משחק, מלטפת ועושה קולות ופרצופים כדי להצחיק, וגם מצליחה מאוד. 

ועדיין, זה לא קל לה. היא, שהגיעה לעולם אחרי שנים של המתנה וגעגוע, הייתה במרכז של העולם שלנו. כולנו עליה, קשובים לרצונותיה, מתפעלים מכל תנועה, מילה, נשימה… והנה נכנס יצור לחייה. וככל שהזמן עובר, הוא נהיה חמוד וצוחק ומגיב יותר ויותר, והוא מושך תשומת לב – ששייכת לה, מה זאת אומרת?! כך נוצר בה תסכול שהופך לתוקפנות. 

אבל… גם בתוכי יש ילדה קטנה. וכשמרביצים לה, היא מתקוממת. כשמציקים לה ומתקיפים אותה, היא מתעוררת להיות תוקפנית בחזרה. וזה לוקח שבריר שנייה, משהו קדמוני, כשמישהו חותך בכביש, או כותב מילים רעילות ברשת, היא הופכת להר געש של לבה רותחת שעומדת להתפרץ. 

ואני האמא. של שתיהן. 

ובתור אמא, אני רוצה להיות בוחרת ולא מופעלת, קשובה למה שרוחש שמתחת. לתת מילים לאילמות. כשאני מנכיחה את הכאב שלה במילים, יחד עם רצון כן למצוא פתרון – זה מרפא אצלה משהו. עוד לפני הפתרון, רק מעצם התנועה שנובעת מעין טובה, מאהבה, אני מרגישה אותה נרגעת, כמו אומרת: "יש על מי לסמוך. יש פה אמא. אני לא לבד, רואים אותי. מבינים אותי".

ולא פחות חשוב – המילים האלה, המנחמות, שבאות מתוך בחירה, משפיעות גם עליי לא פחות. הילדה הפנימית שלי מבינה, וגם היא נרגעת. והמוח שלא נעכר מרגשות שליליים, נשאר צלול לחשוב על פתרונות יצירתיים למצב. 

עטופה ברחמים 

בתקופה הסוערת שלנו אני שומעת הרבה סביבי, וגם שואלת בעצמי, מי כאן המבוגר האחראי? מי יניח מילים שירפאו? מי תיקח אחריות לתנועה של עין טובה, של אהבה? והפסקתי לחפש בחוץ. אני מוצאת את עצמי נלחמת מלחמה אחת: להוציא את עצמי מתוך הסערה, להיות בעצמי האמא. 

במרחב הפנימי, אני מוצאת שכל הקולות הנשמעים היום עמוסים להתפקע ברגש. רוב העם היושב בציון אינו בקיא בכל סוגיה שעולה – משפטית, ביטחונית או תרבותית. ובכל זאת, כמעט כולם תופסים עמדה ברגע, על סמך כמה משפטים שנאמרים בטון מסוים. ומיד יש לנו מה להגיד, וממה להיכנס לחרדה או לכעס, ויש את מי לשנוא. 

כל הפצעים שהנחנו להם כי כאב מדי לגעת שם, ונראה שאי אפשר לרפא אותם בכלל, מדממים עכשיו מחדש. ומי שרוצה לרפא, לא יכולה להיות חולה. הדבר היחיד שאני רוצה לחפש, זה את מה שרוחש מתחת למילים הקשות שנאמרות, מילות הקצה. 

כשאני נשאבת למערבולת תסכול על המצב, אני עוצרת ושולפת את עצמי בכוח. מחפשת מילים לאילמות. נכון שזה כיף להיות ילדה קטנה, חסרת אחריות, שמחכה שמישהו ינקה אחריי, אבל אי אפשר לברוח מאחריות. אם לא נשמור על ניקיון, ולא ננקה גם את מה שאחרים שופכים, רק יהיה פה מסריח יותר, ויהיה קשה יותר להאמין בטוב ולפעול מכוחו. 

כולנו מבוגרים שאחראים על הילדים שאנחנו. אחראים לנשום, למצוא בתוכנו חמלה. לחפש את הכאב שמתחת, לתת לו מילים ומקום. לא לפחד לעשות את זה גם אם ברגע הראשון אין לנו תרופה, אין פתרון. 

עצם התנועה שנובעת מתוך עין טובה ואהבה, מעוררת גם בצד השני את אותו התדר. וגם כשאני לא יודעת כמה זמן ייקח, וגם אם אני פיצית ולכאורה חסרת חשיבות, טיפה ועוד טיפה תהיינה לים. ים רחמים. זה מה שאנחנו זקוקים לו… 

המון אימהות, רחם ועוד רחם, שיעטפו ביחד ברחמים מציאות חדשה שצריכה להיוולד, ויזינו בכוחות של אמונה ואהבה. את מוכנה להצטרף, אמא?

מתוך גליון אלול תשפ"ג. לעוד תוכן איכותי וערכי במיוחד עברוך הצטרפי למגזין פנימה בלחיצה כאן 

הפוסט סליחה, מי האמא פה? הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל עוד הנר דולק
אבל אני משאירה את זה רק למי ששם. מה איתי? לי אין תפקיד? הרי יש בתוכי תביעה לתיקון, האירועים עוברים דרכי, ואני מתקוממת על מה שדורש תיקון.
לפעמים פוגשת בי מחשבה כזאת שאפשר לצאת ידי חובה, "הנה עשיתי משהו לתקן" על ידי נניח לכתוב מיילים נזעמים, הודעות בקבוצות, שיתוף פוסט בפייסבוק או אפילו כתיבה שלו בעצמי, ותיוג כל המי ומה שנראה לי, וזהו. את שלי עשיתי.
אז… תזכורת חשובה מאוד. נר מאמי, נר. דרך העיניים החיצוניות העוצמה של העולם הזה נתפסת כשיש הרבה פרסום, כסף ושואו. השקר הזה עובד קשה כדי לכבוש את ליבי. ההיא הופיעה בתוכנית הזאת, וההוא ניצח שם את השני, וההם עושים מלא כסף, ואיזה קטע זה להיות מפורסמת! זה מה זה מגניב! מה את מתפעלת? צילמו את זה בזווית מאוד מסוימת, עשו תיקוני צבע. צאי לך מהסרט, מהמסך, צאי מאולם הקולנוע אל החיים האמיתיים. הכול שם אחיזת עיניים. אוחזים לך את העיניים חזק שלא תורידי לרגע ותגלי ש…

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אילוסטרציה

את כאן, בהווה. בבית הזה, בזוגיות הזאת, עם הילדים האלה. בעבודה, בעשייה, ביצירה הזאת בדיוק. ולא משנה מה, החיים הם לא הרגעים או המעשים הבומבסטיים. בסוף זה יום ועוד יום, שעה, דקה, שמורכבים מדקויות עדינות מאוד.

מעט מן האור
כמהה לשינוי? קטן ככל שיהיה, פיצי, פיצפונצ'יק, אם הוא כאן, אמיתי, מוחשי, הוא יאיר באמת שלו הרבה יותר מכל שינוי חיצוני ומדומיין. מבט כן, חיוך קרוב, נשימה עמוקה, הקשבה מלאה, תפילה טהורה. הרגעים הקטנים האלה חזקים יותר מכל רגע ענק מפוצץ ווליום, תאורה ותיעוד.
כבר שנים שאני בשיח פנימי על זה. מחשבות על המעברים בין החוץ לפנים, איך אפשר להיות בפנים גם כשאני בחוץ. מגלה שאפשר להרגיש שכבר הבנתי את הקטע, ושוב לחזור אל אותה הנקודה. כמו למשל בשיחת טלפון שמבהירה לי שאני מחוץ למשחק, שמראה לי את המאמץ בלשאת את הבחירה לחיות ככה, מחוברת לפנים, לנר ה' שבוער בי.
וכמו שאני הולכת, מסתובבת וחוזרת לאותה נקודה, ככה ה' יתברך שתל לי מתנה, בשיא החושך – להיזכר שוב. אל תתפעלי. תרגילי את העיניים שלך לקלף. בחושך של העולם הזה, בא עם ישראל ומדליק נר. את. אני. נר שמספר על ראייה פנימית, שלא נכנעת לתכתיבים של מה עובד ומה לא. עדין אבל כל כך חזק. מעט מן האור שדוחה הרבה מן החושך.

הטור מתוך גיליון כסלו במגזין פנימה

להרשמה השאירי פה פרטים >> אני רוצה לקבל מנוי של פנימה

הפוסט נר השם נשמת אדם הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש בינינו שפות, שפות, שפות

אבל רק אחת שהיא שלנו

אותה אני מבקשת, בּׂא נדבר רק בה.

דבר אליי מילים פשוטות

בשפת הלב

דבר קרוב.

מתוך השיר 'שפת הלב'

מילים ולחן: רוחמה בן יוסף

כל שיר מתגלגל ונולד בדרך אחרת.
שפת הלב הגיע אליי אחרי דרך ארוכה שעברתי, מחשבות וחוויות שנאספו בבישול איטי עד שהגיע הרגע – ויצאו לעולם בבת אחת.
יום אחד ישבתי עם גיסתי היקרה, שעברה תהליך של גיור.
היא דיברה אנגלית ואני עברית, ובשברי מילים הצלחנו לתקשר בכיף. ואז היא שאלה אותי, 'מה זה סגולה?' הסברתי לה מה שידעתי.
חמותי מצטרפת למרפסת ושואלת, על מה אתן מדברות? וגיסתי ענתה לה: 'שאלתי את רוחמה מה זה סגולה',
חמותי אמרה, 'אה, זה נושא מאוד מעניין.. סגולה זה…' והסבירה לה משהו אחר לגמרי ממה שאני אמרתי!
אני זוכרת את ההפתעה שהרגשתי, והמחשבה הראשונה שחשבתי היא – יואו. אם אני וחמותי היינו מדברות על סגולה, היינו חושבות שאנחנו מבינות אחת את השניה, כשבאותו הזמן אנחנו מדברות על דברים שונים.

המעבר בין השפות, להבנות שונות של מילים באותה שפה, היה עבורי חזק.
כי כל אחת מאיתנו היא עולם ומלואו.
השפה בה אני מדברת , שונה מהשפה שאת מדברת, אפילו שאנחנו כותבות ומדברות בעברית…..
מילים מסוימות יעוררו בנו רגש מסוים, יקחו אותנו למקומות אחרים ואסוסיאציות שונות..
זה כל היופי, לא? המגוון, העולמות , הצבעים, הדרכים לראות דרכם את העולם.
אבל בכל זאת, איך נפגשים לא רק מבחוץ – אלא באמת?
זאת שאלה שנכונה לקשר שלי עם כל אדם, אבל במיוחד בקשר הזוגי.
איך אני מצליחה לדבר באופן שיוביל להבנה אמיתית?
איך אני מגיעה למפגש שמחבר בין העולמות הפנימיים שלנו?
זה תלוי באמון. באומץ ובנכונות להתקלף, להשיל שכבה ועוד שכבה..
להיות כנה, גם אם זה יכאב.
ובעיקר, כמו תמיד, מתחיל ממני- מהרצון והמעשים שמעוררים את התנועה היפה הזאת.

כמו הרבה מהשירים שלי, שפת הלב הוא תפילה.
הוא רצון להפגש עם השפה שמונחת מתחת לכל השפות
להגיע פנימה. לגעת .
לדבר ולהקשיב בשפת הלב.

הפוסט מאחורי הקלעים של שפת הלב הופיע לראשונה ב-פנימה.