אותם מתלוננים טורדניים במדבר שמעשיהם מחדדים לנו שאנו נדרשים לאורך רוח, אמונה וראייה רחבה של כל התמונה, מלמדים אותנו שלדיבור שלנו משמעות חשובה. אם אנחנו מוציאים מהפה דברי עידוד ודרבון, אנחנו מחזקים את עצמנו ואת הסובבים לנו. אולם אם אנחנו עסוקים בקיטורים אנחנו מחלישים אותנו ואת הסביבה.

מסביר הרבי מליובאוויטש ; שלושה רבדים מקיפים את הנפש שלנו- מחשבה, דיבור ומעשה. המחשבה והמעשה הכרחיים בדרך כלל אבל הדיבור לא תמיד בא לידי ביטוי, ומכאן אנחנו לומדים דבר חשוב, לא רק שכל דבר צריך להיות מושלם ומורכב משלושת הרבדים, אלא גם ההכנות לכל דבר צריכים להיות מורכבים משלושתם.

מסע של 40 יום במדבר. תמונת אילוסטרציה מתוך Shutterstock

כל אישה יהודיה היא כור אטומי מהלך בעל עוצמות אדירות, ומי שמשכילה להשתמש בכוחות הנפש שקיימים בה (ובכולנו קיימים כאלה בשפע), על מנת לעבור את המסע הזה שנקרא "החיים" מתוך שמחה ואמונה, זוכה לבסוף להגיע בגשמיות ובפנימיות לאותה "ארץ זבת חלב ודבש".
המשימה היא להיות במאה אחוז גם בתהליך וגם במטרה, לזהות מראש את המכשולים הצפויים לנו בדרך ולהתגבר עליהם. לפעול בשלמות של כל שלושת הרבדים ולהתרכז עם כל תשומת הלב במה שאני עושה כעת. לא למהר ולדלג לשלב הבא, גם אם הוא המטרה הסופית. פשוט להיות 'כאן ועכשיו'! כאשר אנחנו מונחים בכל הפרטים ובשלמות כל יום שלך הופך מיום של גולה ליום של גאולה. 

***

בשבוע החם צרוב החמסינים של אב, בין תשעה לחמישה עשר באב, מוזמנות בנות ישראל לצאת ולחולל בכרמים. לחולל את השינוי המיוחל בכרמי הנפש, ואז לצאת בשמחה בריקודים ובמחולות.

במחילה ממך, אימא יקרה, סלחי לעצמך!

סלחי לעצמך על קוצר הרוח לפעמים, על מה שלא הספקת. הפסיקי לחלל את הקודש בליבך פנימה.
זכרי את דוד המלך העניו שביטל עצמו ואמר ״לבי חלל בקרבי״. את החור שנפער – תמלאי בסליחה. העניקי לעצמך מחילה וכך תהיי מוכנה לצאת למסע בן שבעה שבועות של הכנות מחוללות שינוי והשראה לראש השנה.  

אם נסלח לעצמנו, נהפוך את השנאה לאהבה, וההיפוך יזלוג הלאה ויקרב אותנו לשלום ולשלווה בקרב עם ישראל מתוך אמונה ושמחה בגאולה.

הפוסט לחולל מחילה הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל עוד הנר דולק
אבל אני משאירה את זה רק למי ששם. מה איתי? לי אין תפקיד? הרי יש בתוכי תביעה לתיקון, האירועים עוברים דרכי, ואני מתקוממת על מה שדורש תיקון.
לפעמים פוגשת בי מחשבה כזאת שאפשר לצאת ידי חובה, "הנה עשיתי משהו לתקן" על ידי נניח לכתוב מיילים נזעמים, הודעות בקבוצות, שיתוף פוסט בפייסבוק או אפילו כתיבה שלו בעצמי, ותיוג כל המי ומה שנראה לי, וזהו. את שלי עשיתי.
אז… תזכורת חשובה מאוד. נר מאמי, נר. דרך העיניים החיצוניות העוצמה של העולם הזה נתפסת כשיש הרבה פרסום, כסף ושואו. השקר הזה עובד קשה כדי לכבוש את ליבי. ההיא הופיעה בתוכנית הזאת, וההוא ניצח שם את השני, וההם עושים מלא כסף, ואיזה קטע זה להיות מפורסמת! זה מה זה מגניב! מה את מתפעלת? צילמו את זה בזווית מאוד מסוימת, עשו תיקוני צבע. צאי לך מהסרט, מהמסך, צאי מאולם הקולנוע אל החיים האמיתיים. הכול שם אחיזת עיניים. אוחזים לך את העיניים חזק שלא תורידי לרגע ותגלי ש…

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אילוסטרציה

את כאן, בהווה. בבית הזה, בזוגיות הזאת, עם הילדים האלה. בעבודה, בעשייה, ביצירה הזאת בדיוק. ולא משנה מה, החיים הם לא הרגעים או המעשים הבומבסטיים. בסוף זה יום ועוד יום, שעה, דקה, שמורכבים מדקויות עדינות מאוד.

מעט מן האור
כמהה לשינוי? קטן ככל שיהיה, פיצי, פיצפונצ'יק, אם הוא כאן, אמיתי, מוחשי, הוא יאיר באמת שלו הרבה יותר מכל שינוי חיצוני ומדומיין. מבט כן, חיוך קרוב, נשימה עמוקה, הקשבה מלאה, תפילה טהורה. הרגעים הקטנים האלה חזקים יותר מכל רגע ענק מפוצץ ווליום, תאורה ותיעוד.
כבר שנים שאני בשיח פנימי על זה. מחשבות על המעברים בין החוץ לפנים, איך אפשר להיות בפנים גם כשאני בחוץ. מגלה שאפשר להרגיש שכבר הבנתי את הקטע, ושוב לחזור אל אותה הנקודה. כמו למשל בשיחת טלפון שמבהירה לי שאני מחוץ למשחק, שמראה לי את המאמץ בלשאת את הבחירה לחיות ככה, מחוברת לפנים, לנר ה' שבוער בי.
וכמו שאני הולכת, מסתובבת וחוזרת לאותה נקודה, ככה ה' יתברך שתל לי מתנה, בשיא החושך – להיזכר שוב. אל תתפעלי. תרגילי את העיניים שלך לקלף. בחושך של העולם הזה, בא עם ישראל ומדליק נר. את. אני. נר שמספר על ראייה פנימית, שלא נכנעת לתכתיבים של מה עובד ומה לא. עדין אבל כל כך חזק. מעט מן האור שדוחה הרבה מן החושך.

הטור מתוך גיליון כסלו במגזין פנימה

להרשמה השאירי פה פרטים >> אני רוצה לקבל מנוי של פנימה

הפוסט נר השם נשמת אדם הופיע לראשונה ב-פנימה.

אחת מהנגניות שיופיעו השנה בפסטיבל היא עליזה קרן, כנרית שהגיעה לז'אנר הזה כמעט במקרה, אחרי שנים של לימודי מוזיקה קלאסית.

"לפני עשרים שנה הכרתי קלידן שניגן בכליזמרים והוא חשף אותי למזוזיקה הזו אחרי שכבר למדתי קלאסית וג'אז ומייד התאהבתי בה," מספרת עליזה, "המוזיקה היהודית היא עממית ופשוטה, ויש בה אנרגיות ושורשים ועוצמות מיוחדות של עם. בקונסרבטוריון לימדו אותנו שגדולי המלחינים לקחו מנגינות עממיות פשוטות ועיבדו אותן ליצירות קלאסיות ואני רואה איך אנשים שונים ממגזרים שונים מתחברים לנשמה שבמוזיקה הזו."

Keren Aliza project – עליזה קרן והלהקה. צילום: ולרי לפשוב

היא עלתה לארץ לפני כעשרים וחמש שנה מרוסיה והיא בעלת תואר שני במוזיקה קלאסית מטעם הקונסרבטוריון בסן -פטרבורג. בשנים האחרונות, היא מספרת, היא עברה תהליך נפשי ורוחני עמוק. לפני שנתיים ביתה נפטרה ממחלה. מהרגע שחלתה, הפסיקה עליזה לנגן לחלוטין והתמסרה לטיפול בביתה.
לאחר שנתיים של מאבק במחלה ביתה נפטרה, ובכל הזמן הזה, היא מספרת, במהלך ארבע שנים בהן לא מתחה את מיתרי הכינור ולאחר המשבר על מות ביתה, היא עברה תהליך עם עצמה, עם תובנות נפשיות ורוחניות והרגישה שהיא גדלה, ומתפתחת נפשית. היא שינתה את שמה מאינה לעליזה ושם משפחתה לקרן 'כדי להביא שמחה לעצמי ולאחרים' והקימה את הלהקה שלה 'Keren Aliza project' איתה היא מופיעה בפסטיבל הכליזמרים עם עיבודים שיצרה יחד עם נגנים נוספים.

"עד כה לא הרביתי לנגן במופעים, הופעתי אבל לא בצורה אינטנסיבית. העדפתי להישאר עם ילדיי הקטנים בבית, ולימדתי נגינה ילדים ומבוגרים באופן פרטי. אבל עכשיו התחלתי להופיע בפני הקהל הרחב."

הפסטיבל פונה לאוכלוסיות דתיות רחבות, חלקן שמרניות מאד. איפה זה פוגש אותך?

עליזה: "אני לא שומרת שבת לדוגמא, אבל עוד ברוסיה גדלתי עם הידיעה שאני יהודיה לגמרי וככל שהתבגרתי אני מעמיקה בזה יותר. המוזיקה מחברת אותי לא-לוהים ואני מרגישה שליחות לחבר דרכה גם אנשים אחרים מכל הגוונים."

פסטיבל הכלייזמרים השנתי. צילום: אשר אלמקייס

פסטיבל הכלייזמרים הבינלאומי בצפת יתקיים בתאריכים: 

ג'-ה' באלול, 14-16 באוגוסט

הכניסה חופשית!

הפוסט בנבל וכינור הופיע לראשונה ב-פנימה.

המוזיקאי יצחק מאיר חלם לקיים הופעה שונה, אחרת ומקרבת, בלי אולמות גדולים, בלי פנסים מסנוורים ובלי הגברה. פשוט מעגלי שירה ותפילה, במטרה שאנשים יגיעו ויביאו את הלב שלהם תחת כיפת השמיים. ואם לצטט אותו: "משהו שכשאתה יוצא ממנו, אתה מקבל את עצמך בגירסא משודרגת. חוזר לחיים חי יותר ומשמעותי".
אז לשמחתנו, מאיר מגשים את החלום ולנו ההזדמנות להיות שותפים לדרך וליהנות מערב של התרוממות רוח ושדרוג רוחני.

מעגלי התפילה מגיעים בדיוק בזמן. יום אחרי שהתחלנו לספור את הימים עד לראש השנה אפשר כבר לחוש את ימי אלול באוויר, והמעגל המשלב בין ניגון, תפילה וחיבור לעם ישראל – עוזר לנו להרגיש, ולחזור אל עצמנו, פנימה (!).

לוח ההופעות של מעגלי התפילה

איפה?

המעגלים מתקיימים בארבעה מוקדים בחודש הקרוב: בעין כרם, בגולה בפתח תקווה, בתקוע ובלב שכונת נחלאות בשאיפה להמשיך ולקיים ערבים כאלה גם בהמשך.
כמה?
מלבד היתרון הרוחני המהנה – יש גם יתרון חומרי והוא שההופעה ללא תשלום, ובמהלך הערב, כך מספרים, יועבר בין הקהל כובע בו כל אחד מוזמן יהיה לשים את אשר ידבנו ליבו.

איפה אפשר להתעדכן על הופעות נוספות?
באתר אודות מעגלי התפילה  של מאיר, שם יש גם קישור לקבוצת וואטספ לעדכונים בלבד (בלי הודעות מיותרות) על מעגלי שירה נוספים, דרכי הגעה למעגלים השונים, עדכונים בדבר שינויים ועוד.

ועכשיו, נשאר רק ליהנות!

הפוסט מעגלים של תפילה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בישראל יש כוחות אדירים ואפשרויות פעולה למימוש חזון. ועדיין – רוב רובם של האנשים המוכשרים לא משנסים מותניים כדי שיום אחד נקום בבוקר ואור חדש על ציון יאיר. איך מגבירים את התודעה ומביאים אותה לידי מעשה משוגעים לדבר יש, והם עושים עבודה נפלאה, אך עדיין בעיני רבים הם נחשבים לסתם משוגעים.

כשלנגד עיניי יוצאות מצרים תורמות את המראות הצובאות להכנת הכיור במשכן, חשבתי מה יכול לחבר את הנשים בימינו לנושא. בעצה אחת עם הרב עזריה אריאל, ציפורה פילץ ועינת זיו, החלטתי לפנות לאורנה הירשברג מאיתמר, שכבר עמלה שנים רבות בחקירה וביצירת הפרוכת. כמו אז, גם היום, הפרוכת נטווית על ידי נשים.
אורנה פורסת בפניי את המחירים: "הייתי רוצה למשל לקנות פשתן לפרוכת, משום שפשתן לא מתקלקל. צריך לקנות מינימום 500 ק"ג. זה בסביבות 50,000 שקלים. בשלב הבא צריך לקנות את הצמר, אבל לזה נצטרך לחכות משום שהוא פחות נשמר. התכלת לפרוכת יקרה מאוד, בסביבות 300,000 שקלים, אבל בגלל שהיא מתקלקלת אפשר רק להציע שתמיד יהיה במלאי וישתמשו בה בינתיים לטליתות".

טווית הפרוכת על ידי נשים. אורנה הירשברג. צילום: סינסי קפלן

הירשברג עם הפרוכת שהיא מכינה

סכום רציני יותר דרוש לנול עם מנוף מתאים לפרוכת ששוקלת כל כך הרבה. אורנה מעריכה שהסכום יהיה 100,000 שקלים. "הנול צריך להיות ענקי עם מנוף שיגלגל את זה בצורה טובה ויישאר מתוח".
אצל אורה החזון הגדול כבר לנגד עיניה. "בהתחלה יהיו חמש פרוכות", היא מניחה, "בזמן הבית היו 13 פרוכות לפחות. את כולן מחליפים פעמיים בשנה".
"אני לא דואגת להמשך", היא אומרת בביטחון, "כשייבנה המקדש יהיה תקציב מן המדינה ויהיה איסוף כסף מסודר של מטבע מחצית השקל."

את הכתבה המלאה תוכלי למצוא במגזין. לרכישת מנוי במחיר מיוחד  לחצי כאן

***

לתמיכה במימון שחזור הפרוכת למקדש
https://headstart.co.il/project/44691

הפוסט חוטים של תקווה הופיע לראשונה ב-פנימה.

והנה, פתאום, משהו השתבש. אירוע מיוחד מחזיר אותך אחורה, מפגש נדיר עם חברת ילדות העלה באוב הרגלים ישנים, עוגה אחת החריבה את כל המבנה המפואר שבנית.
או אז צפים ועולים רגשות של צער, כאב ותסכול. תחושות האשמה, הבושה והאכזבה עולות ומציקות שוב. אנו מחריבות את ביתנו, שורפות את ההיכל ויוצאות לגלות מרה וארוכה. איך נישמר מהחרבת ההישגים שעמלנו עליהם ביזע ודמעות?
כיצד נאפשר לעצמנו להמשיך בתהליך השינוי למרות הנפילות שבדרך? יציבות או תקיעות?

הדבר הראשון שראוי לזכור הוא ששינוי הוא תהליך קשה ומייגע, גם אם הוא שינוי לטובה. אחד הגורמים לקושי של התהליך הוא המנגנון ההישרדותי הטבוע בנו, מנגנון השואף לשמירה על איזון, ברובד הפיזי והנפשי. ברובד הפיזי המנגנון הזה נקרא מנגנון ההומאוסטזיס.
תפקידו לדאוג שהגוף יוכל לשמור על סביבה פנימית יציבה, למרות השינויים שחלים בסביבה החיצונית. כך למשל, בין אם נהיה עכשיו בבומביי באקלים של 50 מעלות או באנטרקטיקה באקלים של מינוס 40 מעלות, חום גופנו יישמר הודות לתהליכים ביולוגיים בגופנו כמו הזעה, שינוי קוטר כלי הדם ועוד.
ברובד הנפשי, על דרך הטבע, הנפש מבקשת לשמר את המצב הקיים ולשמור על איזון פנימי ויציבות. כל אדם נורמלי לא רוצה להשתנות. שמירה על יציבות דואגת לשפיותו של האדם, ומאידך – לא מאפשרת לו להשתנות. בעוד שברובד הפיזי שמירה על המצב הקיים מבטיחה בריאות, ברובד הנפשי היא מבטיחה תקיעות. הרי מטרתנו היא להתפתח, להשתנות ולהשתכלל, וכל אלה כרוכים לעיתים בביצוע שינוי. הנוחות הכרוכה בהישארות במוכר ובידוע, גם אם הוא מזיק, מונעת מאיתנו להתקדם, לגלות צדדים חדשים באישיותנו ולהשתנות. לסלוח לעבריינית שבי.

לצמוח בכל יום ובכל רגע מחדש. תמונת אילוסטרציה מתוך shutterstock

אחת הפרשנויות היפות ששמעתי למילה עבריין היא שעבריין הוא מי שסוחב איתו את העבר. כל מהות התשובה היא התחלה מחדש, היטהרות מכל חטאינו ומכל הזיכרונות הכרוכים בהם. מי שלא מסוגל להניח את העבר במקומו ולחזור להווה מתוך מקום חדש, נקי ומלא באמונה שמעתה יכול להיות אחרת – משול לעבריין. מי שלא מסוגל לסלוח לעצמו ממילא לא נסלחים לו חטאיו.
שמו של חודש אב מרמז לנו על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בינינו ובין אבינו שבשמיים. לא משנה מה יעשה הבן – לעולם הוא יישאר בנו של אביו. הביטוי “בני אתה היום ילדתיך“ טומן בחובו את ההתחדשות הכרוכה בהתמקדות בהווה. מה שהיה היה. היום הוא יום חדש, הרגע הוא רגע חדש. אל לנו לאחוז בהרגלים ובדפוסים של העבר, שמשאירים אותנו כפי שהיינו ומונעים מאיתנו להתחדש. נופל וקם מסופר שמיד אחרי שריפת ההיכל עברו חכמים ליד בית המקדש וראו שועל יוצא מקודש הקודשים. בעוד שכולם נשאו קולם בבכי, רבי עקיבא היה מצחק מפני שראה לנגד עיניו את בניית הבית השלישי. בכך מלמד אותנו רבי עקיבא סוד גדול: יש בכוחנו להתאושש אחרי שהכול נחרב, להתחיל מחדש אחרי שהקודש חולל ולשמוח תוך כדי.
חייו האישיים של רבי עקיבא היו רצופי אכזבות ומפלות, אלא שבסיפור חייו הוא מלמד אותנו שאף פעם לא מאוחר מדי. גם המשברים הקשים ביותר לא שוברים אותו. עשרים וארבעה אלף תלמידיו שמתו, בר כוכבא שהכזיב, חורבן הבית והגזירות הקשות – כל אלה מלמדים אותו שכל מה שעושה הקב“ה – לטובה הוא עושה. רבי עקיבא שוחק בראותו את החורבן משום שהוא רואה את התמונה השלמה. במעשה זה הוא אומר שבתוך הגלות טמונה הגאולה. תמונת השועל שיוצא מקודש הקודשים היא חלקית, זמנית, חולפת. יש תמונה רחבה יותר ועלינו להתבונן ממרחק כדי לראות אותה.

אז קדימה, גם את יכולה. קומי עורי, התנערי מעפרך. אל תתמקדי בחורבן, אל תשליכי את כל הישגייך בגלל נפילה אחת. לכי כמה צעדים אחורה והביטי בתמונה הכללית, במה שבנית, בהישגים שהשגת, ששום נפילה זמנית לא באמת יכולה להחריב. למדי להיכשל בלי להתאכזב אלא מתוך שחוק,
והמשיכי לבנות.

הפוסט על עליות וירידות הופיע לראשונה ב-פנימה.