"השלמנו זה את זה כהורים"

את שמחת תורה חגגו מיתר וידידיה אליהו ברמת גלעד. זה היה החג הראשון שחגגו בביתם החדש ביישוב, שאליו עברו מצפת. "בבוקר הבנו שמשהו קורה. ידידיה הדליק את הטלפון וראה שחיפשו אותו, ולקראת צאת החג נסע".
ההורים של מיתר גרים בעוטף עזה, והדאגה במהלך החג התמקדה בהם. במוצאי החג שמעו שהם בסדר. "אחרי שידידיה התגייס דאגתי לו, אבל גם שמחתי בשבילו, כי הוא רצה להיות שם. היה מתח באוויר, היה ברור שייכנסו לעזה, אבל לא היה ברור מתי".

מיתר (26) נשארה בבית עם שתי הילדות, בנות 3 ושנה וחצי. שגרת המילואים גייסה אותה להתמקד בעשייה ובתפעול הבית. "הייתי צריכה לתפקד במקום שנינו, כי ידידיה אבא מעורב מאוד". במקביל היא התחילה עבודה חדשה כאחות בבית החולים מאיר, כשהיא נושאת בטן הריונית של חודש חמישי. "מאוד שמחתי שאני בהריון, בלי קשר למלחמה שמחנו בזה מאוד, והיה גם משהו נוח בלהיות בהיריון במלחמה, משהו משמח לחכות לו. כשידידיה התגייס דאגתי בעיקר לו ולילדות, וההיריון פחות העסיק אותי". שבוע אחרי הכניסה לעזה, ידידיה נהרג.
"הכרנו כשהייתי בת 20", מיתר מספרת. "למדתי במדרשה במצפה רמון וחברה הכירה בינינו. הייתה לו חופשה מהצבא ונפגשנו יום אחרי יום, ואמרתי לשדכנית, אני מתחתנת איתו. אני שמחה שיצא לי להגיד לו בחייו שהוא הנס שלי, שלא הייתי מוצאת מישהו שככה מתאים לי, שמרגיע אותי והעוגן שלי. החבר הכי טוב".
איזה אבא הוא היה?
"אבא מסור ומעורב. את הכול עשינו יחד והיו תחומים שהתחלקנו בהם, הוא היה יותר סבלני ממני, והשלמנו את ההורות אחד עם השני. היו לנו הרבה דיונים איך יהיה כשהן יגדלו, ונהנינו יחד מהשלב שבכל שבוע ילד מצליח לעשות משהו חדש ואתה מוקסם מזה. זה אחד הדברים שקשים לי היום, לחשוב איך הוא היה מתלהב לראות את זה, איך הוא מפסיד…"

לתרום חיים

הבית של משפחת אשחר ממוקם בקצה היישוב שדמות מחולה, משקיף אל הנוף עם פרגולה מזמינה. "סוף סוף הרדמתי אותם", מחייכת צוף (28) בעייפות, ואנחנו מתיישבות לדבר.
בשמחת תורה נערן בכלל התאושש מתרומת כליה, אבל כשהגיעה הקריאה הוא לא חשב פעמיים והתייצב מיד בצפון, כשצוף נשארת בבית עם בארי וקדם, בני 3 ו־6, והיא עצמה בתחילת היריון. כשהבינו בצבא שהוא לאחר תרומת כליה החזירו אותו הביתה, אבל הוא התעקש להשיג אישור ולהצטרף ללוחמים.
"הזמן במילואים עבר בטוב", משחזרת צוף. "בהתחלה נערן היה יכול לתקשר, דיבר עם הילדים בטלפון וסיפר להם סיפורים על הטנקים. אני הייתי מחנכת, והשתדלנו לשמור על שגרה טובה. אחרי שלושה שבועות דופקים בדלת ומבשרים על הפציעה. זה היה מצב אנוש, אבל הם אמרו לי 'קשה'. מחכה לי מונית שלוקחת אותי לבית החולים, ואני כל הדרך בתפילות, מבקשת נס".

ככה נפתח שבוע של המון תפילות ואינסוף מעשים טובים. "ביממה הראשונה התפללתי לנס, ובימים שאחר כך פשוט התפללתי לרחמים, שה' יהיה איתנו". בשבוע שבו נערן התנדנד בין חיים למוות, עם ישראל פגש את צוף בבקשת התפילות עליו, בניגונים הרבים סביב מיטתו, ובגדלות הנפש שלה אחרי פטירתו, כשביקשה להתפלל להצלחת השתלות איבריו שנתרמו לחולים.
את חושבת הרבה על הלידה?
"כן. השתתפתי בבוקר שערכו לאלמנות בהיריון וזה טלטל אותי. בלידות הקודמות הייתה לי חוויה מטורפת, אבל עכשיו? זה לא יהיה טבעי כמו בפעמים שעברו".
כשנערן נהרג ההיריון עוד לא היה ניכר, ולדברי צוף, זה היה מורכב. "הטוב בזה הוא שהיה לי זמן לעכל ולהבין את מה שלפניי. הלידה תתרחש בסוף, עברתי תהליך עם התחושות והיום אני במקום אחר לגמרי, מחכה לחוות את הלידה בכל כולי, לכאוב, להיות שם. בהתחלה הייתי מוטרדת איך להנכיח את נערן בלידה, עכשיו ברור לי שהוא יהיה שם. שער הלידה, שער החיים ושער המוות הם אותו שער".
בשלושים לנערן צוף הרגישה תנועות ראשונות של העובר. "זה היה חזק מאוד בשבילי. וזה השיח שלי עם העובר, שיח של אמונה. הנשמה ידעה אילו הורים לבחור. הנשמה לא תכיר את אבא בפועל, אבל אבא זה משהו ששייכים אליו גם בלי שמכירים. ברובד הפסיכולוגי זה חוסר, ברור. זה יהיה חוסר תמידי. אבל ברובד האמוני ברור לי שזה מה שמיועד לעובר הזה".
איך הילדים לקראת הלידה?
"מתרגשים ממש. תהיה התחדשות בבית, הם מדברים עם העובר ומחכים לו". צוף משתפת בכנות שהם חיכו והתפללו לכל ילד שיבוא. "עוד כמה ימים היינו אמורים לחגוג שמונה שנות נישואין. יש לי חברות שבשמונה שנים זכו ללדת כבר כמה וכמה ילדים. אבל הכול מושגח, במבט לאחור אני רואה את החסד שהיה בהמתנה הזו".
אני שואלת את צוף על האבא שנערן היה. היא פותחת את הטאבלט המשפחתי ומספרת על אבא נינוח שכמעט ולא כעס על ילדיו. "כשהוא למד לרבנות הוא היה מקפיד להגיע להשכיב את הבן לישון. הוא לא הסכים שהילדים ילכו לצהרון, הוא אמר: נראה לך שאני אלמד תורה כשהם רואים סרטים בצהרון? ואני ממשיכה עם זה, זה מייצב לנו את הבית".

שליחות למען הכלל

בליל שמחת תורה אירחה משפחת שמיר בביתה שבחוות יאיר עשרה זוגות חברים לארוחה חגיגית. מוקדם בבוקר התעוררה רויטל (29) לקול צפצופי ווטסאפ בלתי פוסקים. "כשהטלפון התחיל לצלצל והייתה גם הודעה מכיתת הכוננות, הייתי בטוחה שיש אירוע ביטחוני ביישוב. מוטי התעורר והתארגן". מוטי היה רב־סרן בקבע, מ"פ בסיירת גולני ולפני תפקידו הבא כסמג"ד. הם שומעים שיש אירוע בדרום, ומוטי מבין שחסרים שם כוחות. "הוא עולה על מדים, לוקח תפילין, אני מחבקת אותו, קוראת ללביא מהחדר, הם נפרדים, לביא שואל אותו – אבא, תחזור היום? ומוטי עונה לו שאולי עוד כמה ימים".

מוטי עובר באלקנה אצל הוריו לקחת ציוד צבאי שהיה אצלם, ואמו מנסה להניא אותו מלהדרים עד שיקראו לו, בפרט כשיש לו אישה בהיריון וילד. "אבל הוא היה נחוש לנסוע ויצא. בדרך הוא מקפיץ טלפונית מפקדים נוספים של גולני. הם מנסים לעקוף את כביש הדמים, אבל גם בכביש העוקף הם פוגשים נופלים בדרך. חוברים אליו קצינים והם מקימים כוח מאולתר, הורגים הרבה מחבלים, ומחליטים לנסוע לקיבוץ רעים". מוטי והכוח שלו היו בין הכוחות הראשונים שהגיעו לאזור. הוא חבר לרבש"ץ הקיבוץ, שהכווין אותם לשכונת הצעירים, והם החלו בחילוץ של לכודים מהבתים. כשהוא נפצע מרסיסים בפנים, הוא עבר מלחימה לפינוי פצועים, ובשעות הללו הציל חיים רבים.
"בשעה 11 מוטי מתקשר אליי, כי יש חשש לחדירת מחבלים אצלנו ביישוב, וזו השיחה האחרונה שלנו, מתוך הדאגה שלו אלינו באמצע הלחימה. בערך ב־1 הוא עוד התקשר לרבש"ץ היישוב שלנו וניסה לרמוז לו שהמצב קשה ושצריך לרדת דרומה, והרבש"ץ מסר לי ד"ש ממנו".
במוצאי שמחת תורה רויטל ובנה לביא בן הארבע וחצי מתקשרים לאבא מוטי, ללא מענה. "השכנה שלי, שבעלה נלחם עם מוטי, מעדכנת שבעלה נפצע, ואני מתנצלת שאני מפריעה לה. בבוקר אנחנו שוב שולחים לו סרטונים, השכנה מספרת שהם לחמו בקרבות גבורה מטורפים, אבל לא מספרת יותר". רויטל פותחת בחיפושים אחרי מוטי. היא מבררת בקרב נשות גולני מי שמעה מבעלה, ומבינה שהכאוס עוד בעיצומו.
"יש עדיין קרבות בבארי ובשדרות, וברור לי שכשהוא יוכל, הוא יתקשר. גם המשפחה סביבי מתחילה לדאוג. בשני בערב אני מתחילה כבר ממש לא להרגיש טוב והתחושות שלי קשות. אני בחיפושים אחרי מוטי, ומתחילה להבין שמחר נקום למציאות אחרת. לביא נרדם במיטה של אבא, וחמש דקות אחר כך דפקו לי בדלת".
הבשורה הקשה מצאה את רויטל בחודש השישי להריונה. "זה היריון אחרי טיפולים, היריון יקר מאוד שחיכינו לו הרבה שנים. כל הזמן חשבתי על זה שזה היריון שאני לא יכולה לאבד, פחדתי שכשיבואו לבשר אני אדמם מרוב כאב והעובר ייפגע. רופאה שהגיעה חיזקה אותי ואמרה – את חווה את הכאב הכי חזק בעולם, אבל את לא פוגעת בעובר.
"כמטופלת פוריות יש קושי במהלך השנים לראות נשים בהיריון", אומרת רויטל בכנות, "אמרתי לעצמי כשאהיה בהיריון לא אלטף לעצמי את הבטן ליד אנשים, כדי לא להקשות על מי שבדרך. אבל בשבעה זה מה שעשיתי – חיבקתי את הבטן, והרגשתי שחלק ממוטי, מהחיים שלו, בתוכי.
"היו לנו כמה חודשים שזכינו ליהנות מההיריון הזה יחד. יום למחרת השבעה עשיתי את הסקירה, היה לי קשה אבל הייתה לי הבנה שיש לי שומר מלמעלה. האחות במוניטור אמרה לי שגם אם קורה הנורא מכול, כל השאר לא נעלם. אני צריכה לדאוג לעצמי, לדאוג לעובר. זה היה משפט שהייתי צריכה לשמוע. ובכל זאת היה לי קשה ליהנות מההיריון הזה, שכל כך חיכיתי לו". חודש לפני הלידה נפתחו פורומים של אלמנות המלחמה שבהיריון, וארגון המיילדות הצמיד לכל הריונית שתי מיילדות שילוו אותה עד הלידה, במהלכה וגם אחריה. רויטל מציינת שזו הייתה תמיכה משמעותית מאוד.

מאיפה את ממלאת מאגרי כוחות? מאיפה תעצומות הנפש?
"בחרנו יחד בחיי שליחות. שנינו היינו קצינים, אני השתחררתי מהצבא רק אחרי הלידה של לביא, בדרגת רב־סרן. זה הבית שהקמנו. לא דמיינתי שאהיה בסיטואציה כזאת, לא דיברנו על זה, אבל ברור לי שמוטי היה יוצא שוב לקרב. אני מרגישה שאני שואבת את הכוחות ממנו, מהמסירות שלו לאורך כל השנים, מהבית שהערכים שלו הם מדינת ישראל ומסירות בשביל עם ישראל, שהצבא קודם לפעמים לאישה ולילדים".
הקול של רויטל מלא ביטחון. "אני רואה דבר גדול בזה שהוא נפל במקום שנקרא רעים, במקום שהתושבים בו מאוד שונים מאיתנו בחיים ובתפיסות". מבחינתה זוהי הרעות שכל כך אפיינה את מוטי בחייו.
בימים אלה היא מעבירה הרבה הרצאות, ומדברת על הגיבור שהיה לא רק במותו, אלא על חיי היומיום בגבורה. חשוב לה להוסיף מילה גם לנשות הקבע: "זו בחירה לא קלה ללכת לשירות קרבי, מפסידים הרבה מחיי המשפחה, אבל ההבנה שיש דברים גדולים שצריך לתרום בהם היא הדבר הכי גדול".

"חלק ממנו חי בתוכי"

אביה, אז בת 20, תושבת טפחות, ידעה שכשיבוא האחד, הוא יבוא. היא רק לא ציפתה שזה יקרה כל כך מהר. "הכול התגלגל מהר מאוד, בצורה שהפתיעה גם אותנו", היא משחזרת את סיפור היכרותה עם בעלה, יהונתן לובר, "בפגישה החמישית החלטנו להתחתן. מהרגע הראשון שראיתי אותו, ישר ידעתי שזה הוא. רק חיכיתי שגם הוא יבין שזו אני", היא מחייכת מתוך ענן הזיכרונות. "אחרי הדייט הראשון הייתי חולה עם חום מהלחץ שהוא לא ירצה, אחר כך התברר שגם הוא אמר לעצמו שזה יהיה או וואו, או כואב. בדיעבד זה היה גם וואו וגם כואב".
עברו מאז כמעט שנתיים של נישואין. כשאני פוגשת את אביה לראשונה היא בת 22, תושבת יצהר, אמא לנחמן ישראל ובהיריון מתקדם. את יהונתן איבדה בחודש טבת האחרון, כשהייתה בחודש השמיני.

מה נותן לך כוח בימים האלה?
"הבן שלי", היא מחייכת. "פיזית, לקום ולחיות ולצחוק איתו, בצורה הכי פשוטה. יש חיים לידי כל הזמן, ויש חיים בתוכי, לא הכול הלך עם יהונתן, חלק ממנו ומהזוגיות ממשיך פה לקרות, וזו מתנה גדולה. בתוכי, באופן הכי חי, יש חלק ממנו. למה זה קרה? כי הוא נשמה גדולה, ויש לו צו 8. אני מאמינה שהוא עובד שם למעלה חזק מאוד, והם לא הולכים לוותר על המערכה, הוא ממשיך להילחם, ואנחנו כאן למטה מחכים לתוצאה, למשיח", היא אומרת, חדורת אמונה.
ולמרות הכול, בסוף הלידה הקרבה מסומנת ביומן. "אני מנסה להתכונן ללידה, ומרגישה שלא קשור עכשיו ללדת. הזמן עצר, אז איך התאריך מתקרב?"
כשאני שואלת את אביה אם יש זיכרון מהלידה הקודמת שהיא רוצה לקחת איתה ללידה הקרבה, היא עונה מיד. "סרטון שיהונתן צילם עם נחמן אחרי הלידה, ואומר לו 'זה אבא, אני כל כך שמח שבאת אלינו'. אני אשמיע את זה בלופים לתינוק החדש. אני רוצה להרגיש אותו איתי בלידה, לעצום עיניים חזק ולדעת שהוא יהיה שם".

ללדת בלעדיך

חודשיים עוברים, ואני נפגשת איתן שוב, והפעם כולן יחד. מיתר כבר ילדה את בנה פורת אביה, רויטל מחזיקה את התינוקת אורי, ואביה את אמציה הקטן. צוף עם בטן גדולה של סוף היריון.
אביה מערסלת את אמציה שדומה כל כך לאביו. "הלידה הייתה בעיקר כואבת", היא משחזרת, "יחסית מהירה, אבל בלי אפידורל. הרגשתי שכל הכאב הפנימי יוצא דרך הפיזי. הרגשתי שכל מילה שאני אומרת היא דו־משמעית. כל 'די' זה על הלידה וגם על האובדן, הכול יחד.
"הייתי רק עם המיילדת, רציתי ללדת לבד", היא משתפת. "באמת לא היה אפשר להכניס מישהו אחר. לפני הלידה הייתי עסוקה באיך יהונתן יהיה איתי, ולהביא תמונות בתיק הלידה. אבל ברגע האמת פשוט באתי ללדת, לא פתחתי את התיק ולא הוצאתי כלום, רק המיילדת שמה לב בסוף הלידה שמהתיק הציצה התמונה של יהונתן, והעיניים שלו הביטו בנו".

לקראת סוף הלידה התחוור שהיה קשר בחבל הטבור שלא זיהו קודם. "אם זה היה מתהדק עוד טיפה זה היה אסון, רק כשהוא יצא המיילדת ראתה את הנס. ברגע הזה הייתה לי השלמה שיהונתן היה למעלה ושמר כל הזמן. יש פה קשר, יהונתן קשור אלינו, הכול קשור והכול נס. כמה שכואב וכמה שקשה, קיבלתי אותו במתנה".
לפרידה משלב ההיריון והלידה אביה נותנת דימוי של בלון שמתפוצץ. "מסתיים תהליך ארוך של היריון שהתחלנו יחד, ואני מתחילה שלב חדש בלגדל משפחה שגדלה וקטנה בו־זמנית. קניתי עגלת תאומים, זאת הבנה שמחלחלת שאני אחת על שניים. זה לעבור יום ועוד יום. האתגר האמיתי הוא לא הטכני, זה בנפש, הוא חסר".
בידיה של מיתר שוכב פורת אביה שכמעט ונרדם. את הלידה המורכבת והטעונה היא רצתה לעבור במים. "ליוו אותי שתי מיילדות מדהימות שציוותו אליי מארגון המיילדות, אודליה וסמדר. הן היו איתי כל הלידה וגם אחריה". חוץ מהן מיתר לא רצתה מלווים נוספים. הרגע שבו ירדה הנשמה לעולם התרחש בשבת. "היה בזה משהו מאוד חזק. יש הרבה זמן לעכל ולנוח לפני שכל העולם יודע". מיתר הביאה איתה תמונות של ידידיה שנתלו בחדר הלידה וליוו את הרגעים העוצמתיים.
היא משתפת בקושי של בחירת שם לתינוק לבד, עם כל השאלות שצפות – להנציח את שם האב בשם התינוק? להתייחס למשמעויות אחרות? איך מחליטים? אביה ורויטל מהנהנות ומודות על כך שהספיקו לדבר על השם עם בן הזוג לפני נפילתו, דבר שהקל את התהליך.
"ידידיה לא היה מתייעץ עם רבנים על בחירת שמות, אבל היה לי קשה לבחור לבד", מספרת מיתר. היא התייעצה עם הרב יצחק גינזבורג ועם הרב איל יעקובוביץ', שהיה רבו של ידידיה בישיבת ההסדר בצפת.
מיתר חשבה שהברית בשבת תהיה משפחתית ומצומצמת, אבל מצאה את עצמה מוקפת בעם ישראל שבאו וביקשו להיות חלק מהמעמד. "אני מבינה את הרצון להיות חלק ולבוא, ומצד שני זה הדגיש עד כמה זו לא ברית רגילה, עד כמה זה אירוע חריג". וזה אכן היה שונה. מעמד ברית שבו האם מברכת את הברכות על הלידה וממלאת את תפקידו של האב, הבליט ביתר שאת את החוסר.

באופן מפליא ומיוחד, שלושת התינוקות דומים בדיוק לאבות שלהם, וזה בולט לעין. הסלון מלא בעגלות, מוצצים, שמיכות קטנות, שיחות קטנות, דיבורים על היריון ולידה – כל מה שמבשר חיים. דיסוננס שקשה לתפיסה. בין הקפה לצילומים הן מדברות על פעילויות ואירועים המוצעים לילדיהן הגדולים יותר, ורק קהל היעד המוגדר – משפחות שחוו שכול וטרור – מעיד כאלף עדים רועמים שזה מועדון שאף אחד לא רצה להתקבל אליו, וכל הפינוקים והמתנות שבעולם לא יפצו על החלל.
רויטל מכסה את אורי בתה שנרדמה. "החלטתי ללדת איפה שילדתי את לביא, הגדול שלנו", היא מספרת. "להרגיש כאן את מוטי, שהיה איתי בלידה הקודמת. החלטתי שבסוף אני רוצה ללדת לבד. חברה הסיעה אותי לבית החולים, וילדתי עם שתי המיילדות שליוו אותי ועם תמונה של מוטי, דיברתי איתו הרבה, כשברקע פלייליסט של שירים שבחרתי.
"קראתי לה אורי", היא משתפת בבחירה. "אצל לביא חשבנו לקרוא אור או אורי, זה שם שמוטי מאוד אהב ורצה. היא אור גדול בחושך, והתפילה היא שאור ה' יזרח לנו בימים האלה.
"בהיריון הרגשתי שהיא ממש מקשיבה. כל פעם שדיברתי על מוטי היא בעטה. הדמות של מוטי נוכחת בבית, לביא ואני מדברים עליו הרבה, ואני מזכירה ללביא שהוא יספר את זה לאורי כשתגדל. ברור לי שהם יגדלו בבית שמח, שבוחר בחיים, ואבא מוטי תמיד יהיה נוכח. מותר גם לכאוב ולבכות, וזה אפילו חשוב, אבל בסוף הנה אורי הגיעה אלינו, וגם מתוך החושך אפשר להאיר ולצמוח".

צילום: ענבל למברגר
איפור: נועה יודייקין, ספיר נודלמן

הכתבה המלאה בגיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט נולדות מחדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

צילום: עידית יקותיאל

"הפעם הראשונה שבה הבנתי שאנחנו ממש קשורות הייתה בערב בת המצווה שלי, כשאמא כתבה לי את הדרשה והבנתי שאני בעצם קרויה על שמך, כי נולדתי בפרשה שלך. הייתי צריכה ללמוד איך לשאת את שמך כשכל החברות מסביב היו שיר, אור, טל ואורטל, והוקל לי כשעברתי דירה ולפתע היו עוד רחלות בשכבה.

בשנות האולפנה, כשהמרתי את בחינת הבגרות בתנ"ך לעבודת גמר מקיפה, בחרתי לכתוב עלייך. במשך שנה וחצי היו לנו מפגשים קבועים בספרייה. למדתי אותך חזקה ומובילה, מנהיגה לבד עדר צאן בין רועים גברתנים. למדתי אותך נביאה ויפת תואר, למדתי אותך אהובת לב, משאת נפש שבע שנים. למדתי אותך מוותרת בגדלות על יעקב בלי לדעת שתזכי בו גם, למדתי אותך מצפה, מתייסרת בהמתנה, בריקנות הרחם. למדתי אותך זוכה לפרי ומבקשת עוד. למדתי את התעוזה שלך, להחביא פסלי אביך תחתייך ולהעמיד פנים. ובסערתך נפרדת באמצע החיים, נשארת באמצע הדרך.

למדתי אותך חובקת סודות שמיים וארץ. אַת עולם הנגלה, וכולך עומקים. ובשעת גזירה וחורבן, כשבנייך נהדפים בשרשראות ברזל לגלות של אלפי שנות, אַת באמצע הדרך, נותנת חיבוק להמשך הדרך. וכשאבות ואימהות קופצים לפני מלך העולם לבקש רחמים, את היחידה שנענית, את היחידה שמצליחה לבקוע גזירה. ואני קוראת את המדרש הזה הלוך ושוב, שוב והלוך. שמונים עמודים כרוכים מטיילים בתוך דמותך, וכמה ששוטטתי את עדיין סוד. וכשאני נוסעת לפתח תקווה לפגישה עם בודק הבגרות, והוא מחזיר לי את החוברת עם ציון והערות, כבר לא כל כך משנה לי מה המספר שמוקף בעיגול אדום.

עד היום, כשעמוס ומציף או כואב ומרגש, אני רוצה לנסוע אלייך. ומבלי דעת, כשכפות הרגליים רק דורכות על מפתנך, יש בי כבר נחמה. גם בימים קודרים, פרטיים ולאומיים, את נושאת נחמה שבסוף נשוב, את הרי מובטחת. אני טומנת ראש בפרוכת שלך, ראשים צפופים מתחננים מסביב, והדמעות נוהרות מעצמן. זה כמו לחזור לאמא, להישען עליה ולקבל חיבוק בחזרה. תמיד טוב לשוב לגבולך".

שאלי בתי | אהבה פז

צילום: יוסף חורי

באחת משבתות תשרי סעדתי עם חברות בדירה ירושלמית של חברה מהעבודה. שיחקנו במשחק הקלפים המוכר so do you, ואחת השאלות הייתה "עם איזו דמות מהתנ"ך היית רוצה להיפגש". אני כמובן ציינתי אותך, אמא רחל, וכשהציעו לי למחרת להשתתף בפרויקט עלייך, איך יכולתי לסרב?

בהיותי כותבת ומראיינת אני כל הזמן חושבת על שאלות לאנשים שאני חולמת לראיין. אם לרגע היה מתאפשר, הייתי רוצה כל כך לשבת איתך על אם הדרך לשיחה קצרה. לשאול את השאלות שיושבות לי על הלב ולקבל ממך תשובות מעומק המחשבה והאמת שלך.

הכי הייתי רוצה להבין, איך הצלחת להפוך מהאישה הבודדה, המרוחקת, זו שתמיד צופה מהצד, לאמא המוקפת ביותר? טונות של בטונדות מקיפות את קברך, ואת הציון שלך פוקדים מאות ואלפי אנשים כל הזמן. תאמיני לי, אני שם באופן קבוע.

הייתי רוצה להבין ממך, איך את רחוקה ובלתי מושגת ועדיין הכי נוכחת בעולם? ומה עשית שזכית בחיבור עד הנצח לבנים ולבנות שלך?

ומה עוד אני שואלת, אמא? איך זה להרגיש בחוץ, לא שייכת, לא חלק, להסתכל מרחוק על הכל, לראות את האיש שלך נישא לאחותך אחרי שנים שאת רואה אותו בביתכם יום יום ויודעת שהוא שלך, שהוא עובד עבורך. איך סופגים את זה?

איך זה לכאוב את נתינת הסימנים לאחותך, ולהיות בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות? מאיפה היו לך כוחות הנפש לעמוד כך בצד ולשתוק? איך זה לראות את אחותך, צרתך, מתעגלת ומשמינה פעם אחרי פעם ומביאה תינוקות לאישך, כשאת נשארת רזה וריקה שנה ועוד שנה?

איך אפשר להביט על כל הילדים היפים הסובבים את האיש הענק שלך, ילדי אחותך, ילדי השפחות, ואת האישה שבצד, לבד?

איך הרגשת כשביקשת מיעקב הזדהות, תפילה, תמיכה, וגם שם בסוף שמעת "התחת אלוקים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן"? ממך הוא מנע, וממנו לא. גם שם נשארת לבד, איך מתמודדים עם כל זה?

איך היה הגידול של יוסף, הבן היחיד שזכית לגדל, איך הרגשת להיות סוף סוף אמא אחרי כל השנים? ובלידת בנימין התינוק, כששכבת שם לפני לכתך והבנת שהוא יגדל בלעדייך, וגם ממנו תהיי רחוקה, איך אז לא התפרקת?

ואיך אפשר עד סוף כל הדורות לדעת שאברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה קבורים כולם במערת המכפלה, ואת לנצח נצחים בודדה בקברך שבבית לחם?

*****

ואולי אחרי כל השאלות האלו, הייתי מקבלת את התשובה שאני כל כך מחפשת, איך להיות מחוברת לאבא שבשמיים ולדרך הנכונה, גם במציאות מורכבת של לבד, של ריחוק ושל חוסר.

אולי בסוף הייתי מצליחה להבין וללמוד איך אישה אחת שתמיד נשארה בחוץ, בודדה ולא מושלמת, הפכה להיות האם הזכורה והנוכחת ביותר בחיי עמה ובניה. איך רק לאמא האמיצה שדחקה את עצמה החוצה ופינתה את מקומה, הקדוש ברוך הוא מקשיב ומרחם ועונה: "מנעי קולך מבכי, יש שכר לפעולתך, יש תקווה לאחריתך". אולי אז הייתי מבינה שכשאישה, כל אי

שה, מחוברת לאמת שלה, לנשמה שלה, לה' יתברך, יש כל כך הרבה כוח גם בבדידות שלה. יש עוצמה בריחוק שלה, יש תקווה בבכי שלה, וכמוך, אמא רחל, יש שכר לפעולותיה.

מאמע רוחל | שרון רוטר

צילום: ניקי וספטהל

הפעם הראשונה שנסעתי לציון של רחל אמנו היתה באוטובוס מאורגן עם הרבנית ימימה מזרחי במסגרת מדרשת ״אשירה״ בתל אביב בה למדתי. 

אני לא ממש זוכרת את הדרך, רק את הפליאה המהולה בחשש מהמובלעת המוזרה שנכנסו אליה: מין מסדרון מגודר שמשום מה, מכל הדברים שבעולם, גרם לי להיזכר דווקא בכלוב של השימפנזות בספארי (פעם, היתה לי חברה שעבדה שם ונתנה לנו להיכנס למחילות מאחורי כלוב התצוגה כדי להאכיל את הקופים). 

עלתה בי תחושה מבולבלת, מול גדרות התיל שאנחנו נאלצים להציב באדמתינו כדי להגן על עצמנו – מי הכלוא, מי הנכלא ומיהו הכולא?!

שנים אחר כך התוודעתי לסיפור המובלעת ולנס שהציל את קבר רחל אימנו והשאיר אותו בשליטתינו, אבל באותו רגע עדיין הייתי שבויה בפחד שהמסדרון הזה הטיל עליי. 

אני זוכרת שנכנסנו לציון והיה מאוד צפוף. אני אוהבת ללכת לציונים של צדיקים אבל אני לא מהמשתטחות, לא מאלו שחייבות ללכת לכל הילולה ולפתוח מנגל. בואו, אני אשכנזיה פר אקסלנס שמחבקת חיבוקים קצרים ורפויים גם את ילדיה. עם השנים והנישואים למרוקאי השתפרתי קצת (אני סופרת עד עשרים בחיבוק במקום עד עשר, ומשתמשת ביותר שמן ותבלינים) וגם בעניין קברות צדיקים. 

אז תכלס אין לי יותר מדי חיבור טבעי ומיידי, ובדרך כלל אני לא מרגישה כלום וגם לא יורדות לי דמעות, אבל מיד כשנכנסתי לציון של מאמא רחל הרגשתי את זה. חיבוק חזק של אמא מרוקאית שמנה וחמה שחונקת ולא עוזבת. חיבוק שהרגשתי בו בבית. חיבוק של נחמה ואהבה אינסופית. חיבוק חם ועוטף המשרה שלווה, ומיד כמובן התחלתי לבכות. 

מאז ביקרתי שם עוד כמה פעמים ובכל פעם הרגשתי את זה מחדש – אמא רחל מרגשת אותי בלי שאוכל להסביר זאת במילותיי האשכנזיות. אמא רחל היא האמא האולטימטיבית והיא תמיד שם בשביל כולנו, ממש כמו שאמא צריכה להיות. 

אם הדרך | אילה יבגי

אֵם הַדֶּרֶךְ / אילה יבגי

צילום: ערן זיק

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

נוֹתְרָה הָאֵם

מְבַכָּה

מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם

בִּדְמִי יָמֶיהָ 

בְּדָמֶיהָ

אֵינֶנּוּ

וְהַבֵּן בֵּן אוֹן

בֵּן צַעַר וּכְאֵב

זֶרַע וְאָסִיף

רֵאשִׁית וְאַחֲרִית

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

לָמוּת שָׁאֲלָה נַפְשֵׁךְ

בַּעֲקָרוּתֵךְ

וְהַמָּוֶת פּוֹקְדֵךְ

וּלְצִדֵּךְ בֵּן אוֹנֵךְ

תְּרָפִים גְּנוּבִים מֵאָב

עוֹדָם בְּחֶזְקָתֵךְ

עֲלֵיהֶם קִלְלַת אִישֵׁךְ,

הַאִם הָיָה זֶה פַּחַד הַקְּלָלָה שֶׁהִכְרִיעֵךְ?

הֲלוּמַת כְּאֵב נָתַתְּ לוֹ שֵׁם.

וּמָה יְהֵא עַל הַקָּטָן,

יָמִין?

אוֹן?

אֵינֶנּוּ, מְבַכָּה, אֵינֶנּוּ

וְאִישֵׁךְ, אַנָּה הוּא בָּא?

הָאֶחָד טָרֹף טֹרַף

אֵינֶנּוּ.

הֵן לֹא תַּחַת אֱלֹקִים הוּא

שָׁלַח הַבֵּן לָשֹוּם פְּלֵטָה

עוֹד נִרְאֶה הַדָּם עַל הַכֻּתֹּנֶת

עוֹד מְהַדְהֵד קוֹל הַשְּׁחִיטָה.

הִנָּחֲמִי, רָחֵל

הַבֵּן

הִנְנוּ.

פְּלֵטָה מִבֶּטֶן יַחֲמֹל

שִֹטְמַת אַחִים יִמְחֹל,

יוֹסֵף הָאֵ־ל שְֹכָרֵךְ

שְֹכַר מְחִילַת עֲשֶׂרֶת הָאוֹבְדִים

שְֹכַר קוֹלֵךְ

הֵן יֵשׁ שָֹכָר לִפְעֻלָּתֵךְ

שָׁבוּ בְּלִבָּם הַשָּׁבִים,

תִּקְוָתֵךְ תִּקְוַת עוֹלָם.

אַל נָא תִּמְנְעִי קוֹלֵךְ

קוֹלֵךְ נִשְׁמָע לַמֶּרְחַקִּים.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון חשוון. להצטרפות וקבלת המגזין לחצי כאן

הפוסט מכתב לאמי: כותבות פנימה כותבות לרחל אימנו הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש סטריאוטיפ על שחקנים. רחלי מושקוביץ. צילום: מרים אלסטר, פלאש 9

"חרוטה בי תמונת ילדות, שבה אני יושבת ליד סבא במרפסת הקטנטנה בדירתם בנתניה, לידי היה שולחן קטן שעליו מכונת התפירה הגדולה של סבתא מצד אחד ומכונת הכתיבה של סבא מן הצד השני, כל מכונה על קולותיה ונקישותיה. אני זוכרת את סבא יושב ומקיש מילה במילה, את זרועות המכונה הארוכות נשלחות ומנשקות את הדף בנשיקת דיו. מדי פעם הוא היה נותן לי לרדת שורה, לגלול את הדף או להסיט את הגליל המרכזי חזרה למקומו. זה היה כמו קסם, הרעיונות של סבא הפכו למילים על הדף". רחלי מפליגה בזיכרונות וממשיכה לספר על צעדיה הראשונים בעולם הכתיבה. "יום אחד סבא נתן לי דף ועיפרון ואמר לי: 'תכתבי משהו'. הלכתי לפינת האוכל וכתבתי שיר. הייתי אולי בכיתה ג'. נתתי לסבא את הדף ועד היום אני זוכרת אותו קורא את השיר ומחייך בשביעות רצון. זו הייתה המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל".

משחק חייה

מושקוביץ מוכרת לכולנו מסיפוריה במגזין, אך רוב זמנה מוקדש לא לכתיבה, כי אם לתיאטרון 'לחישה' שאותו הקימה לפני כעשור. לאחר שסיימה לימודי תיאטרון במכללת אמונה שבירושלים החלה לעסוק ביצירה בתחומי התיאטרון, המשחק והכתיבה. "התיאטרון הוא לב היצירה שלי, זה העיסוק המרכזי והמלא שלי. במקביל אני גם כותבת, פרוזה וקצת כתיבה עיתונאית. אנסמבל השחקניות של 'לחישה' ובית הספר למשחק שלנו מנוהל על ידי שני שח"ם, שותפתי היקרה לדרך. התיאטרון תובע ממני כל פיסת זמן, והכתיבה נדחפת לשעות הקטנות של הלילה, מתחננת לחמצן".
כתיבה ומשחק הם תחומים שמפרים זה את זה?
"גם בתיאטרון הכתיבה משחקת תפקיד משמעותי, במחזאות. כל הצגה טובה מתחילה בכתיבת המחזה. יש מחזות שכתבתי בשבועיים, ולעומתם יש לי מחזה שנכתב במשך יותר משנתיים. הכתיבה היא עולם שכולו מילים. התיאטרון לעומת זאת הוא עולם שמבוסס על עבודת הגוף, שעל גביה נוספות גם המילים. בעיניי זו השלמה מופלאה – כשאני משחקת אני מביאה לבמה דרך הגוף שלי את המילים שכתבתי".
בתיאטרון אנחנו רגילים לראות אנשים מוחצנים ודרמטיים. כתיבה לעומת זאת היא מקצוע שנמצאים בו הרבה אנשים שבאופיים נחבאים אל הכלים. מי זו רחלי?

"מישהי פעם שאלה אותי מה העבודה שלי, ולא האמינה לי שאני שחקנית. היא נתנה לי מקסימום מעצבת גרפית אם לא מורה… יש איזה סטריאוטיפ ששחקן הוא אדם רעשני שמקהיל סביבו אנשים, נותן אותה בפאנצ'ים, ויש לו לוק מופרע עד מפתיע. אני לא עונה לקריטריונים האלה, יש בי משהו אפילו ביישן מעט במפגשים חברתיים. אני לא יודעת איך וגם לא מנסה לתת 'שואו' בחיים. אבל על הבמה זה אחרת, ברגע שאני עולה להציג אני מתמרכזת פנימה, ואז אני יוצאת במלואי, בגדול, בקצב ובאדרנלין שוטף. הרי זו בכלל לא אני – על הבמה אני בעצם גאיה על חוף בהודו, או יעל יעקובי, או עברייה מארץ גושן. זה פלא להעביר דרכי מישהו אחר ושונה ממני. בהצגה 'שלא מדעת' למשל, אני מחליפה תשע דמויות, כל אחת מהן חייבת להיות היא עצמה, אמיתית עד קצות האצבעות. זה ממלא אותי תחושת חיים מדהימה. ככה אני חיה ואני לא מרגישה סתירה פנימית. רחלי
הרגועה והשקטה חיה בטמפרמנט שלה, ועל הבמה כדמות היא תזעק, תשתולל, תכרע ותמריא".

רואה את השליחות שלי בעשיה. רחלי מושקוביץ עם הספר 'שמתי לב'. צילום: מרים אלסטר, פלאש 9יצירה יהודית ואיכותית
רחלי מתגוררת במעלה אפרים שבבקעת הירדן, "ממש מול פסגת הסרטבה", נשואה לאורן ואימא לחמישה ילדים. בשבילה תרבות היא לא רק מקצוע, תחום עניין או תחביב, אלא דרך חיים ושליחות אישית. "אני רואה את השליחות שלי בעשייה שמביאה ליצירה נשית בטהרתה. אני מייחלת להגשים את זה באופן מלא – בתיאטרון, בבית הספר למשחק ובכתיבה.
אני נמצאת בשדה תרבותי מאתגר, גם בתוך החברה הדתית לא תמיד יודעים איך לאכול את 'לחישה' שמופיעות רק בפני נשים. בשבילי זו משימת חיי – ליצור תרבות איכותית, אומנות מזוקקת ועמוקה, בלי להתפשר על ההלכה. אם השם נתן לי את הכלי הזה, מתבקש שאשתמש בו על פי רצונו", היא אומרת נחרצות, "אחרת – במקום לעבוד את השם אני עובדת את השם שלי. בהרצאה שאני מעבירה על תרבות יהודית, יצירה נשית ומה שביניהן, אני חווה שליחות נוספת – להצמיח קהל תורני שצורך תרבות, מבין תרבות ויוצר בעצמו תרבות".
ימי הזוהר של התרבות הדתית- אמונית עוד לפנינו, אומרת רחלי, "השטח עובר מהפכה, והיצירה היהודית הולכת ומתמקצעת. אם פעם הציעו בעיקר תוכן, עם הזמן גם מביאים אותו בכלים מוקפדים יותר. סימן לדרך הזאת קיבלנו השנה, כשהיינו שותפות בהוספת אפיק חדש לתוכנית המנויים של היכל התרבות באריאל – מנוי נשי אותנטי, לקהל נשי בלבד. הבשורה הזאת מתפתחת וצומחת. בעיניי אלה פעמי גאולה. בתיאטרון, במוזיקה, במחול ובספרות. באמת, שמתי לב", היא מחייכת.

מתי התחלת לכתוב?
"בגיל בית הספר היסודי. למדתי ב'תחכמוני' בנתניה, ובכיתה ג' זכיתי במחנכת מקסימה, אסתר שטארק שמה. היא נהגה לתת לנו משימות כתיבה. פעם אחת התבקשנו לכתוב חיבור בהשראת תמונה גזורה מעיתון, ועד היום אני שומרת בשולחן העבודה שלי את החיבור שהיא החזירה לי. היא כתבה עליו 'כדאי לך לשלוח חיבורים לכתבי עט לילדים ולזכות בפרסים'. בערך באותה התקופה התחלתי לכתוב בחשאי שירי ילדים. הערצתי את לוין קיפניס וחיים נחמן ביאליק, התלבטתי כמו מי מביניהם אני רוצה לכתוב. כתבתי שירי ילדים על חלוצים ופירות הדר ועל החיים דרך מבטו של ילד. עד היום הם שמורים באהבה במגירה, הם היו צעדי בראשית שלי".
"בלי הרבה בושה החלטתי שאפילו שאני ילדה, אין סיבה שלא אכתוב ב'הצופה לילדים'", מגלה רחלי. "שלחתי להם סיפור שכתבתי, וביקשתי לכתוב אצלם סיפורים. עד היום לא קיבלתי מענה. אבל לאורך כל השנים בבית הספר תמיד המשכתי לכתוב".

היו לך רגעי שיא כילדה, שבהם הבנת שתוכלי להגיע רחוק?
"בכיתה ח' היה לי רגע מכונן. הייתה ב'הצופה' פרסומת מטעם עמותת 'בינינו' שקראה לילדים לכתוב חיבורים בנושא אחדות העם, הפרס הראשון היה מחשב. כתבתי שני דפים ושלחתי. יום אחד חזרתי מבית הספר ומיד הטלפון צלצל. האישה על הקו בישרה לי שהסיפור שלי זכה במקום הראשון בתחרות. מרוב התרגשות לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לזכייה היו הרבה הדים: טקס הענקת הפרס, מפגש עם המשוררת חמוטל בן זאב, תוכנית בערוץ הילדים, טקס הקראה בבית הנשיא. כל הרעש סביב זה, יחד עם הזרות שהייתה בו, נתן לי ביטחון בכתיבה שלי".
איך נולד 'שמתי לב'?
"מהתגובות. קוראות, ומתברר שגם קוראים, חזרו ושאלו אותי לגבי ספר שיאגד סיפורים נבחרים. עם הביקוש, הרעיון החל להתרקם במחשבה. עם דחיפה ואמון ממערכת פנימה והוצאת מים – זה קרה".

הסיפורים התפרסמו כפי שהופיעו במגזין?
"החלטתי שלקראת הספר הסיפורים צריכים נגיעה נוספת. לכן רחלי לביא היקרה הופקדה על העריכה הספרותית. על כל סיפור שרציתי להכניס קיבלתי שיעורי בית ומשימות. דמויות מסוימות השתנו, אחרות הועמקו, דימויים הוחלפו וכל מילה נשקלה לפחות 12 פעם. הסיפורים לא השתנו מקצה לקצה, אבל הם עברו ליטוש אומנותי שבשבילי היה חשוב. את הטיוטות שלחתי גם לאמונה אלון ואסתי רמתי היקרות. הספר עבר עריכה לשונית, תיקונים, הגהות נוספות והתהליך כולו ארך קרוב לשנה".

איך נולד סיפור?

איך מגיעים אלייך רעיונות לסיפורים?
"מכל פינה. זה יכול להיות תמונה בעיתון, התרחשות בתור בסופר, משפט ששמעתי באקראי באוטובוס, כל פינה היא פנינה להשראה. בעלי כבר מכיר אותי, יש לי נטייה לבהות באנשים זרים מסביבי ולבנות להם בראש סיפור חיים. זה משחק שאני ממש אוהבת, סיפורים יכולים לצוץ מערבוב קסום של דמיון ומציאות. קרה גם שמישהי ביקשה שאכתוב סיפור על התמודדות שהיא עוברת, שמחתי ואשמח לעשות זאת עוד.
יש גם דברים שנובעים מהעולם האישי שלי, אבל הם עוברים מטמורפוזה. אם קיבלתי השראה ממקור אחד מאוד ברור, אני משתדלת לשנות כל פרט אפשרי וליצור לגיבורים מעטפת חיים חדשה, ובכל זאת לא פעם אנשים קרובים היו בטוחים שהסיפור נכתב ממש עליהם. להם ולכולם הקדשתי את הסיפור האחרון בספר, 'איך סיפור נולד'. הוא אומנם נכתב בקריצה, אבל מכל הלב".
"סיפור יכול להיכתב גם בארבע לפנות בוקר אחרי הצגת לילה, ואני מתפללת שמשהו מכל המילים והדמויות ייגע במישהי ויפתח לה מקום חדש בלב, ייתן לה כוח, יחולל משהו טוב בעולם. אני מאוד שמחה ומתרגשת לקבל תגובות. כשאני מקבלת תגובה מקוראת אני מרגישה שהמכתב הגיע ליעדו, מישהי אספה את המילים לליבה. יש תגובות שמגיעות במייל, בוואצאפ, בפייסבוק, אבל רוב התגובות מגיעות אחרי הצגות, נשים שמגיעות אל מאחורי הקלעים בסוף הצגה כדי להודות על סיפור שנגע בהן".

הייתה תגובה שריגשה אותך במיוחד?
"היו כמה. היו סיפורים שנגעו כנראה במקומות רגישים מאוד. למשל 'מקווה', 'אוכלת את עצמי' ו'בואי ניפגש'. אלו סיפורים שנוגעים בדימוי גוף, בעומק הזוגיות, באינטימיות, בחוץ ובפנים, הם קיבלו הרבה תגובות".

הכתיבה בפנימה הכריחה אותך להתמיד ולכתוב מדי חודש סיפור חדש. המחויבות יצרה משהו חיובי?
"זכיתי לכתוב בפנימה מהגיליון הראשון, זה אומר שמינוס כמה חודשים עמוסים, כתבתי בערך 80 סיפורים. בשבילי זו זכות וגם מתנה. כי כל חודש מחדש למדתי להתחדש, גם כשהייתי משוכנעת שאין עוד שום רעיון בעולם ושהתייבשה לי היצירתיות. זה המקום גם להודות לעורכות המגזין לאורך השנים, שהיו שותפות מדי פעם לשאלה 'מה אני עושה? אין לי רעיון', וליוו בעצות טובות ובפרגון, עד שהסיפור התבשל וקרם עור וגידים. אני רוצה להודות למערכת פנימה גם על העריכה הלשונית ועל העיצוב הגרפי, ולכל מי ששמה את ליבה בספר הזה".

הפוסט חולמת בהקיץ: רחלי מושקוביץ מספרת את הסיפור מאחורי הסיפורים הופיע לראשונה ב-פנימה.

הזוכים בפרס הם אביתר בנאי שקיבל פרס מפעל חיים, אמונה אלון ויורם טהרלב בתחום הספרות והשירה, ליאור אלמליח ונאור כרמי בתחום המוזיקה, אבנר בר חמא וציפי מזרחי בתחום האמנות הפלסטית, טלי אברהמי ומורדי קרשנר בתחום הקולנוע וגיא בירן ורחלי מושקוביץ בתחום התאטרון.

תרבות יהודית. רחלי מושקוביץ במעמד הטקס עם שר החינוך נפתלי בנט והרב איתיאל בר לוי ראש אגף תרבות יהודית. צילום: יוסף איפרגן, לע״מ

מושקוביץ היא שחקנית ויוצרת תאטרון, כתבת במגזין פנימה ובעיתון בשבע, לאחרונה הוציאה לאור את ספר הביכורים שלה 'שמתי לב' המאגד סיפורים שכתבה, ומי שעומדת בראש תאטרון ובית הספר למשחק לחישה, תאטרון עם אנסמבל נשי שהוציא לעולם את ההצגות 'עד סוף העולם' העוסקת במאבק על הזהות היהודית במציאות מעורבת, 'שלא מדעת', 'אל אשר תלכי' ועוד רבות.

שר החינוך נפתלי בנט במעמד בטקס, צילום: יוסף איפרגן, לע"מ

זוכה בפרס מפעל חיים לתרבות יהודית, אביתר בנאי. קרדיט: שחר רצנברג – שילוח הפקות – צילום יח"צ

יצירותיה של מושקוביץ נוגעות בנושאים נפיצים וחשובים בחברה הישראלית ולצד הנאמנות הבלתי מתפשרת להלכה – עומדים בסטנדרטים הגבוהים והמקצועיים ביותר.

משפחת פנימה מברכת על הזכייה המוצדקת והראויה של רחלי מושקוביץ וגאה לתת במה לכותבת מוכשרת שכמוה.

הפוסט הפרס הנכון: פרס תרבות יהודית לשחקנית והיוצרת רחלי מושקוביץ הופיע לראשונה ב-פנימה.