הקושי האמיתי הוא בידיעה שזה יקרה שוב. הדר זכריה. צילום: יוחאי בן נעים

לא הספקתי להבין מה קורה, וכבר הוכרזה הפסקת אש.
לא שאני חובבת מלחמות גדולה, כן? אבל את יודעת איך זה.
יורים טיל. שניים. שלושים.

הגוף מתחיל להכין את עצמו נפשית למלחמה.
למודת ניסיון, אני מתחילה לתכנן מה נעשה, לאן נלך. מה מתבטל ועם מי צריך לדבר. לחץ כללי.
ואז כשכבר כל המערכות בגוף ובסביבה מוכנות, הלימודים מבוטלים, המזרון בממ"ד,
הנפש מחזיקה את עצמה חזק חזק חזק ומוכנה למתקפה,
אז, בדיוק אז, אומרים לך: עזבי לא משנה.
בוטל. חוזל"שת.
שגרה.
מה שהיה זה סתם. תתקדמי כפרה.

וזה לא רק חמאס, כן?
זה קורה כל כך הרבה פעמים בחיים. את בונה משהו. מתכוננת אליו. כל כולך בתוך זה, מכינה מתייעצת מדברת, ובעיקר מכינה את הקרקע נפשית לזה,
ואז בבת אחת זה עוצר. נגדע באיבו.
בכל תחום. בכל דבר. לכל אחת.
זה תמיד קורה.

והקושי הוא לא האכזבה, זה לא הלחזור לשגרה, להוריד את כל הציפיות מהחבל, להשתחרר מהדמיונות בראש.
לא.
הקושי האמיתי הוא הידיעה הברורה שזה יקרה שוב.
הידיעה הברורה שממש בעוד קצת זמן, שוב יגיע משהו, שאת תרצי בו בכל מאודך,
ותראי כבר איך כל החיים שלך נבנים לפיו, ושניה לפני שזה יקרה,
הוא עלול לברוח לך מבין האצבעות.

לחזור לשגרה ולהוריד את הציפיות מהחבל. אילוסטרציה

אז לחמאס כבר אין לי כוח.
אני פשוט משתדלת להיות מוכנה כמה שיותר. תמיד. בכל יום.
לא שזה קל, זה לא קל בכלל, להיות בכוננות תמידית, אבל זה עדיף מאשר להיבהל ולהתפרק.
אותי הם לא יתפסו לא מוכנה.

אבל החיים עצמם הם לא חמאס. והדבר הכי טוב שלימדתי את עצמי לעשות
זה להמשיך הלאה.
מיד כמשהו בורח לי, אני מחפשת זנב חדש לאחוז בו. משהו חדש לשאוף אליו. להמשיך להתגלגל.
לא לשקוע.
החיים תמיד נמצאים שם, בחלק הזה,
בהפסקה שבין אש לאש.
וצריך לדעת, שהרי בסופו של דבר,  זאת רק הפסקת אש.
מה שאומר שהאש תגיע בסוף. נעימה או לא נעימה, רצויה או לא רצויה.
אש.

הפוסט הפסקת אש הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפני התשובה ועוד קצת לפני כן הייתי אדם מלא בחוויות. כל יום היה לא צפוי. בא לי לטוס? קדימה. בא לי לצנוח? יאללה. לגלוש בביאריץ? מושלם. הרפתקאות -זאת הייתה מילת המפתח. אבל עם הגיל והילדים נאלצתי למתן את זה. מקסימום ללכת לים מוקדם בבוקר כשעוד ריק, לשכב על החול בפישוט איברים ולתת לשמש לחמם לי את הלב.
בתחילת התשובה הייתה לי תחושה של מים גנובים ימתקו, כאילו כל הסוד העצום הזה שאנחנו שומרים, בעלי ואני, כל כך קסום ומיוחד, שזה מילא אותי בתחושת הרפתקה. הולכים לבית כנסת בשבת ואני לבושה צנוע ועם כיסוי ראש? וואו, מהפכה! שומרים שבת שלמה, הטלפונים סגורים, מתחמקים מהסברים ברורים? אורות, ריגושים, דמעות של אושר, והכול בסוד פרטי שלנו.
אבל השנים עברו, והסוד כבר מזמן לא סוד, והשגרה שוב אותה שגרה. איזה פחד. אני פותחת את הסידור, מתפללת מנחה ועוצרת באמצע. רגע, לא בשביל זה חזרתי בתשובה. זה לא עוד טקסט שצריך לקרוא, זאת תפילה לשם יתברך! והילדים רבים מסביבי וצעקות, ואני מחפשת את נקודת החיבור עם השם. דמעות שקטות יורדות לי על הפנים, ואני מתנצלת בפני השכינה שהנה עוד תפילה נאמרה אבל לא הרגשתי שהייתי בה… אני נזכרת
איך בשבת שובה הקפדתי על כל ברכה, שתהיה מעומקה דליבא, לא לפספס את האור הגדול, להתחבר.
ועכשיו? איפה אני?

ואז אני מבינה: הנה, הגיע רגע האמת, העבודה האמיתית, להעיר את הנקודה שבלב שתתפשט ותמלא את כולי ותעיר אותי לתשובה שלמה ולתפילה כנה. עד עכשיו אורות ההתחלה מילאו אותי בכוחות וברצונות גבוהים, עכשיו הגיע הזמן לעבוד באמת. אני כל כך רוצה להתקדם ולהתקדש, ויחד עם זה כל כך מתעצלת. כאן לא יעזור חיוך כובש, אין קיצורים והנחות למפורסמים, בעבודת השם כולנו שווים. ואני מודה שלפעמים זה מייאש אותי.
לא שכולנו שווים חס ושלום, ולא שאין קיצורי דרך, אבל מה, אין מסלול מקוצר לחוזרים בתשובה? אין דרך לחתוך את התור והופ להיות דבורה הנביאה?

הגיע רגע האמת – להעיר את נקודת הלב. אילוסטציה

לא, אין. לאט לאט להתקדש, לאט לאט לתקן מידות לא טובות, להשתנות. אני כל כך רוצה להשתנות, חזרתי בתשובה כי רציתי להשתנות, רציתי להיות אדם יותר טוב. יותר ישר, יותר אוהב, חומל, עדין, בשביל להרגיש את הקשר עם השם יתברך כל רגע ורגע ולנסות להידמות למידותיו. להשפיע טוב בעולם.

השגרה הזאת פתאום גם קצת מבורכת, כי הנה יש גם את מחר. דווקא מתוך הפשטות של היום לנסות שוב להתפלל בכוונה, לברך עם הלב, להתרומם מתוך ההרגל, רצוא ושוב. אני באמת כל כך קטנה ורחוקה, וכל שנשאר לי זה להגיד בלב שבור לשם, אתה המלך. אני כלום. תעיר אותי. תחזיר אותי בתשובה שלמה. ולחפש להוסיף עוד שיעור, לפתוח ספר וללמוד, שלוש ארבע ולעבודה. לא לברוח לטלפון, להתייגע.
באמת שהשם פינק אותי. אמנם ילדותי לא הייתה פשוטה, אבל מגיל שמונה עשרה השם רק שולח לי מתנות טובות. אני בת ארבעים, כך שכבר המון זמן אני עם פינוקים, ואולי כמו אצל ילדים שנותנים להם יותר מדי והם נהיים מפונקים וכפויי טובה, ככה נהייתי אני, רוצה הכול מהר, עכשיו. אין לי כוח, סבלנות או נחת להתייגע.
אז השם, בבקשה, תן בי את הכוח להתמיד בלימוד, להעמיק, לא להתעצל ולעשות לעצמי הנחות.
לזכור שלא מגיע לי כלום ואני פה בעולם הזה בשביל לעבוד. אותך. איתך. ואם אפשר אז בבקשה תשלח לנו משיח. המסע הזה כל כך מעייף, ואם אפשר איזה כביש עוקף זמן אנחנו ממש נשמח.
מאחלת לכולנו שנזכה להעיר את הלב לעבודת השם מתוך שמחה ואמונה שלמה, וניפגש בבית המקדש במהרה בימינו. אמן.

הפוסט אז שלוש ארבע ולעבודה הופיע לראשונה ב-פנימה.

לא סתם מתחילים לתקוע בשופר לפני ראש השנה. החג הזה דורש הכנה, חשיבה, תכנון, התמקדות. זה תהליך שמתאסף ונבנה לקראת הרגעים המתוקים של מעמד הר סיני שהוא בבחינת "זיכרון ליום ראשון".
יש לבנות את העומק, להזיז את המוכר והאוטומטי כדי לראות מבעדו את ההתחדשות והראשוניות.

קריאת השופר באה לעורר אותנו משנת השגרה. מהותה של התשובה, היא היכולת להתחדש, הערת יכולת האדם להיות הוא עצמו, במקום להיות רק העתק של הדברים; העתק של תמונות פרסומת מתוך עיתון, העתק של השכנים, או אפילו העתק שלו עצמו… ('אור פני מלך' / הרב עדין שטיינזלץ).

נכון, זה קצת מאוחר מידי לכתוב עכשיו על ראש השנה, הוא ממש כאן וימי ההכנה אליו כבר עברו, אז קחי בחשבון שאני כותבת את הדברים מכל הלב וההמלצה שלי היא לגזור ולשמור ולפתוח שבועיים לפחות לפני כל חג.

כרמי אור | צילום: דני כתרי

חגי תשרי מביאים איתם את בשורת הסתיו הנהדר ואת התחדשות הדברים. מאידך, זה חודש מלא אמוציות, מפגשים משפחתיים וקהילתיים, סיומו של קיץ עמוס ובעיקר המון צרכנות שנובעת מהרגלים. האם ההרגלים האלה מתאימים לך ? מתיישבים עם המטרות שלך בחיים?
קחי למשל את החג הקרב, שימי לב כמה את חוזרת על שנה שעברה וכמה מחדשת.
רוב הסיכויים, שאם את נשואה אי אלו שנים רוב החגים נראים פחות או יותר אותו הדבר. יכול להיות שאת מאוד שמחה בהם כפי שהם, אבל גם יכול להיות שלא.
אולי את רוצה יותר פנאי לתפילות? אולי נמאס לך לבשל כל כך הרבה (האם הם באמת אוכלים את כל מה שהכנת? לרוב לא..) ואולי הנסיעות להורים כשהמשפחה גדלה כבר פחות מתאימות?

האם עצרת רגע לחשוב ולפתוח את הראש לרעיונות חדשים?

ביקשתי מחברי קבוצת הפייסבוק שלי "מרתון פיננסים" לתת את הטיפים שלהם רגע לפני החג, וכתבו שם דברים מעניינים ויפים כמו; להכין רשימות לקנות לפי המתכונים, לזכור כמה אוכל זרקתם בחג שעבר ולבשל כמויות מתאימות יותר, לקנות מספיק זמן מראש כדי להימנע מהלחץ של ערב חג.
אבל התגובה הכי מרעננת הייתה של מישהי שכתבה שלארח עולה לא מעט כסף ואולי שווה לוותר כי כשאת מארחת פתאום צריך שתי מנות בשר ושלוש תוספות ודגים וחמישה סלטים וכמה סוגי קינוחים, לעומת ארוחה משפחתית שכוללת שניצלים טריים, אורז סלט ופופאייסים לקינוח. ואז, היא הוסיפה את שורת המחץ ששימחה אותי מאוד – "אפשרות אחרת: להזמין אורחים בראש קליל ולקבוע מראש: בואו נזרום על ארוחה קטנטונת, קלילה" – אם המטרה היא ליהנות מאורחים, צאו מנקודת ההנחה שלאורחים שלכם אין קיבה גדולה יותר משלכם ולא צריך להרשים אף אחד (אולי קצת את חמותך 😉 ) בשביל ליהנות ולהיות שבעים בפשטות.

לעורר אותנו משנת השגרה. תקיעת שופר מתוך מאגר שאטרסטוק

טיפים זה אחלה, אבל חשוב לזכור ששינוי עמוק הוא תהליך שמצריך תכנון ארוך טווח ולמידה של ידע והרגלים חדשים שיתמזגו לאורח חיים מלא ושלם.

הרב עדין שטייזלץ היטיב להסביר זאת:
"בצירוף הלשוני "שנה חדשה" יש מעין סתירה פנימית. "שנה" פירושה דבר החוזר ונשנה שוב ושוב, ו"חדשה" מלשון שינוי, יציאה מאותו מחזור של חזרה. אכן, שנה רודפת שנה ויכול אדם לבלות את כל ימי חייו בחזרה על דברים חיצוניים וכל שנה תהיה עבורו עוד שנה ישנה, מעגל שאין ממנו יציאה.
לשם כך נשמע קולו של שופר! הקול הזה, שכולו צעקה פשוטה שאין בה מילים כלל – פעמים בתרועת יללה על מה שהיה, על מה שאבד, פעמים שהוא תרועת אזהרה ופעמים שהיא קול ניצחון – של הבטחה, כי בכל זאת אפשר, ואפשר השנה, שהחיים לא יהיו רק חזרה בלבד, שבתוך מעגל הזמנים יש פתח של תקוה, שתהיה באמת שנה חדשה."

יהי רצון שנקשיב לשופר של עצמנו ונוודא שנתחיל מחדש באמת, בלי מסיכות, בלי הרגלים לחוצים, רק פשטות ושמחת הבחירה.

שנה טובה ומתוקה!

הפוסט בין כסף לעשור: תכנון כלכלי לתקופת החגים הופיע לראשונה ב-פנימה.