לסבתא, באהבה. צילום: אילוסטרציה

סבתא,
לפני זמן מה מצאתי קופסת עץ ישנה, שבורה, מלאה בתמונות בשחור ולבן. תמונות שאורזות את סיפור חייך. חופשות משפחתיות עוד בפולין כשאבא היה בן ארבע, רגעים משפחתיים קסומים, תמונות שנשלחו אלייך ממכרים שנשארו שם, כתובות בפולנית בכתב יד מתגלגל. הרגשתי צורך עז לפענח ולגלות את כל הסודות ולשרטט לעצמי את סיפור חייך. להרכיב את הפאזל מכל רסיסי המידע ששמעתי לאורך השנים.

התמונות בקופסא. צילום: באדיבות ורד קליין

תמונה אחת משכה את תשומת ליבי יותר מכול. את מופיעה בה לצד סבא ושניכם אוחזים בתינוק ששוכב על כרית מלמלה לבנה. עור פניכם קורן, עיניכם בורקות, אי אפשר להתעלם מהשמחה האוחזת בכם.
"לציון פדיון הבן ביום 14/1/51 לבננו האהוב שלמה אליעזר", כך כתוב בדיו כחולה בכתב יד מתפתל בצידה האחורי של התמונה. בנכם בכורכם, ראשית השושלת, זרע חי וקיים לאחר הזוועות שעברתם. אני מדמיינת את סבא, שהיה אדם מופנם ושקט, רוקד משמחה. ואותך אני שומעת מתגלגלת מצחוק של אושר מהול בפולנית, מנגבת את דמעות השמחה.
נפרדנו לפני שמונה שנים. מאז נולדו לך ולסבא עוד אחד עשר נינים, נוספים על אלו שזכית לראות בחייך. רובנו עוד גרים בשכנות ומלווים זה את חייו של זה, כאן במושב שייסדתם במו ידיכם. ביתכם משמש לי היום כסטודיו ולעסק שלי קראתי על שמך, 'שושנה'.
את שזורה בחיי בדרכים נפלאות, במילים מצחיקות שנהגת לומר בעברית משובשת, בחפצים שלך שאני משתמשת בהם עד היום, במטפחת שלך שבה אני מכסה את ראשי באזכרה שלך ואפילו במבנה גופי המזכיר אותך כל כך. ובעיקר, בתחושה שאת נמצאת איתי כשאני זקוקה לך. אני מרגישה כמו היום את ידך מלטפת את ראשי המונח על ברכייך.
ורד

געגועים שלא נגמרים. צילום: אילוסטרציה

איך יום השואה שם למעלה?
כבר שלושה ימי שואה שאת שם, בבושקה שלי. מה אתם עושים היום? מתאספים כל הנשמות, אלה שנרצחו אז, ואלה ששרדו ונפטרו בשיבה טובה? אולי אתם מקיימים מן טקס כזה, שבו כל אחד מהניצולים מספר מה הוא השאיר כאן למטה? אילו שבטים הוא בנה, כמה נכדים ונינים הגיעו לעולם אחרי שנגמרה המלחמה.
בטח אתם מספרים לכולם שהנכדים שלכם משרתים בצבא – קרביים! כלומר, מסבירים שהתחתנתם ומצאתם אהבה, שנולדו לכם ילדים, שהם גדלו, התאהבו והביאו לעולם ילדים משלהם. אתם מסבירים שיש צבא, כי יש מדינה, עם שטח ממשי וגבולות, ויש אויבים שצריך להילחם בהם. שיש לנו טנקים ונשק וחיל אוויר.
בטח בהמשך היום אין לכם הרצאה מרתקת בנושא "איפה אלוקים היה בשואה?", כי אתם רואים מתחילת העולם ועד סופו, הכול גלוי לעיניכם והשכינה שורה שם איתכם, שלמה ומנחמת. אתם לא זקוקים לספקולציות יותר, גם לא לשיעורים באמונה.

בבושקה ואני. צילום: באדיבות המשפחה

בבושקה שלי, כאן יום השואה היה בשבילך יום ה"אין". אין אחיות, אין הורים, אין בנות דודות, אין את כל מי שהיה ונעלם, אפילו קברים אין. יום האין.
ושם? שם את איתם שוב, עם כל אהובייך ואוהבייך הראשונים, צופים בנו כולם יחד. עכשיו היום הזה הוא יום ה"יש"? כי יש לך כל כך הרבה שם למעלה וכל כך הרבה כאן למטה ואת רואה ומרגישה גם משם וגם מכאן.
תמיד אמרת שהדבר הראשון שתעשי כשתגיעי למעלה, זה לתבוע את הקב"ה בבית דין תורה על מה שהוא עשה לך בשואה, "and I will win!" הכרזת. צחקנו שהקב"ה נותן לך חיי נצח כדי לא להיכנס למשפט.
באמונה שלמה בקב"ה – אני גם מאמינה שזכית. שכשהגעת בית דין של מעלה חיכה לך מוכן וערוך, פרטי חייך פרושים לפניו כעדים. אני מניחה שאת מוציאה בכל שנה ביום הזה את פסק הדין, מנופפת בו ומכריזה: "ניצחתי. הגעתי למעלה אחרי 97 שנה ואלוקים אמר שאני צודקת".
תמיד חשבנו שתחיי לנצח, היית חזקה מדי כדי לא לחיות. אני יודעת שאת נצח, שמתנות רבות שקיבלתי מאז שהלכת הן פרי עמלך.
תודה על שאת הכי יש שבעולם.
מתגעגעת בטירוף, תמיד.
אביטל

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה. להצטרפות למגזין: https://bit.ly/2UL0Jrt

הפוסט הולכת תמיד איתי: מכתבים לסבתות ששרדו את התופת הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני דור שלישי לשואה. סבתי שתחיה שרדה כילדה קטנה יחד עם הוריה. יש לי בני דודים מדרגה חמישית שאני מגיעה לאירועים שלהם, כי סבא רבא שלהם וסבתא רבתא שלי היו בני הדודים היחידים ששרדו לפני יותר מחצי מאה, ומאז הקשר נשמר. אצל ההורים שלי יש תיקייה מסודרת עם צילומים של ניירת רבה המעידה על העבר, מסמכים בשפות שונות שמעולם לא קראתי ועד היום אני לא יודעת אילו סודות וסיפורים הם טומנים בחובם.
סבתא רבתא שלי, האישה המיוחדת ביותר שהכרתי, הסתלקה לפני כמעט ארבע שנים. מאז אני כותבת לה, מדברת איתה, מתייעצת ובעיקר מתגעגעת. כואבת את העובדה שהיא לא זכתה להיות בחתונה שלי, לראות ממני דור חמישי ולראות אותי מאושרת. אני חולמת עליה מלטפת אותי, מספרת לי שוב כמה אני יפה ומושלמת, חולמת על היום שבו תהיה לי בת שתיקרא על שמה.

יצאתי למסע, לחפש נשים כמוני – נכדות של, נשות הדור השלישי, שבשנים האחרונות למדו לחיות עם הגעגוע המתמיד לסבתות שהלכו. יחד פרטנו כל אחת את נימי נפשה על הכתב.

יצאתי למסע לחפש את נשות הדור השלישי . מכתבים, אילוסטרציה

חיים שזורים
ורד קליין (לבית גולדברג)

סבתא,
לפני זמן מה מצאתי קופסת עץ ישנה, שבורה, מלאה בתמונות בשחור ולבן. תמונות שאורזות את סיפור חייך. חופשות משפחתיות עוד בפולין כשאבא היה בן ארבע, רגעים משפחתיים קסומים, תמונות שנשלחו אלייך ממכרים שנשארו שם, כתובות בפולנית בכתב יד מתגלגל. הרגשתי צורך עז לפענח ולגלות את כל הסודות ולשרטט לעצמי את סיפור חייך. להרכיב את הפאזל מכל רסיסי המידע ששמעתי לאורך השנים.
תמונה אחת משכה את תשומת ליבי יותר מכול. את מופיעה בה לצד סבא ושניכם אוחזים בתינוק ששוכב על כרית מלמלה לבנה. עור פניכם קורן, עיניכם בורקות, אי אפשר להתעלם מהשמחה האוחזת בכם.
"לציון פדיון הבן ביום 14/1/51 לבננו האהוב שלמה אליעזר", כך כתוב בדיו כחולה בכתב יד מתפתל בצידה האחורי של התמונה. בנכם בכורכם, ראשית השושלת, זרע
חי וקיים לאחר הזוועות שעברתם. אני מדמיינת את סבא, שהיה אדם מופנם ושקט, רוקד משמחה. ואותך אני שומעת מתגלגלת מצחוק של אושר מהול בפולנית, מנגבת את דמעות השמחה.
נפרדנו לפני שמונה שנים. מאז נולדו לך ולסבא עוד אחד עשר נינים, נוספים על אלו שזכית לראות בחייך. רובנו עוד גרים בשכנות ומלווים זה את חייו של זה, כאן במושב שייסדתם במו ידיכם. ביתכם משמש לי היום כסטודיו ולעסק שלי קראתי על שמך, 'שושנה'.
את שזורה בחיי בדרכים נפלאות, במילים מצחיקות שנהגת לומר בעברית משובשת, בחפצים שלך שאני משתמשת בהם עד היום, במטפחת שלך שבה אני מכסה את ראשי באזכרה שלך ואפילו במבנה גופי המזכיר אותך כל כך. ובעיקר, בתחושה שאת נמצאת איתי כשאני זקוקה לך. אני מרגישה כמו היום את ידך מלטפת את ראשי המונח על ברכייך.

ורד.

שגרירה של החיים
מטי מור

סבתא מטילדה האהובה,
התמונה שלך ושל סבא מעטרת את קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו "ג'וניור גז". את שמך נושאת אני בגאווה ובכבוד. אצילותך נכחה בחיינו, ובאמצעותה הבנו שיש לנו חלק ממשהו גדול. הילדים הזכירו אותך היום, מתרפקים. כשהיו רכים בשנים הושבת אותם על ברכייך ושיחקת איתם משחקי ידיים (במנגינת "ז'ה טה טיאן טי מה טיאן פאר לה ברבישטה…").
אפילו את כיתה ג' לא סיימת, אך כתב ידך ודיבורך היו רהוטים כשל שגרירה – שגרירה של החיים. חייך זימנו לך התמודדויות שסימנו בגופך כאבים, ואת מעולם לא התלוננת, רק ביקשת סליחה על שהייתה לנו הזכות לתמוך בך לעת זקנה.
סיפור חייך הוא בסיס איתן לבניין ההיסטוריה, על אנשים שהיו ואינם. היית מספרת הכול לפרטי פרטים, מעולם לא שכחת שמות, צבעים וריחות, ואת הכול תיבלת בפתגמי חוכמה ("כול תתיאה פיאל חיר", כל מה שמגיע – לטובה). ואנו שכחנו לרשום, לתעד. זמן רב עבר עד שהבנתי שהיית חלק מהמלחמה שהטביעה בעמנו זיכרון. היית נערה שנשאה יתמות מאב בגיל צעיר, ברחת תחת הפגזות מבית הורייך אל מפעל נטוש, לחסות בו, לישון על מזרנים מאולתרים ולקום בבוקר כשהם רטובים מדליפת מים או אולי מדמעות.
שני מחזרים היו לך בתקופה ההיא, בכל פעם שחלפת ברחוב הם התחרו על ליבך, עד שהתחילה הפגזה וכל אחד היה נמלט לכיוון מסתור אחר. הפצצה אחת חרצה גורל – שסבא יישאר בחיים. הוא, שקם בכל בוקר למחנה העבודה ועבד גם בעבור אחיו שהיו דומים לו בקלסתרונם. גם לאחר שנישאתם והמלחמה שככה לא תם מסעכם ושוב מצאתם עצמכם נאלצים לברוח, הפעם משוטר מוסלמי שחשד בכם שאתם מבריחים יהודים. ובמבצע פרטי, שהיו שותפים לו רק אתם ושלושת ילדיכם, השארתם את ביתכם כמות שהוא, שלא יחשדו שעזבתם, והיטלטלתם למדינה אחרת, עדיין בגולה.
סבא זכה להיקבר כאן ואת עלית כסבתא. אלו היו לך שנים יפות.
טיילת בארץ לאורכה ולרוחבה, הכרת חברות חדשות ורווית נחת מהנכדים ומהנינים. אני זוכרת את הריח שלך ואיך היית שרה לנו. ידייך החמות היו מכינות לנו מאכלים טעימים כמו שרק את ידעת להמתיק. היית מגוללת באצבעותייך את ה"ניקיטוש" (פתיתים אפויים) אחד אחד ומזמזמת. הכנת כל מאכל לוותה בשיר המיוחד לו, כך המאכלים האהובים רקדו לנו בבטן. הכול היה מעשה ידייך.
זה מדהים שאנחנו מתגעגעים לדברים גשמיים, אבל זה בדיוק הקסם – שאת הכנסת גם בהם נשמה, סבתא. בכל פעם שהרגשנו "רסרה" ניגשנו אליך. יד קפוצה שמסתירה מלח סובבת מעל ראשנו, ממלמלת תפילה עתיקה לבורא עולם ומסירה מליבנו מועקה. אחד הדברים הזכורים לי מסיפורייך הוא הקשר המיוחד שלך עם סבתך, שלימדה אותך את חוכמת החיים: לתפור, לבשל, לכבס, לרקוח. יד ביד לקחה אותך לרפא חולים בעזרת תפילה נושנה שעברה – כמובן – מסבתא לנכדתה. ממי לעזיזה (סבתא יקרה), תפרת בי זיכרונות שלא ייפרמו. לימדת אותי ברגעים קשים לרפא את עצמי, לשאת תפילה, והכול מתוך ענווה.
ככתוב במצבתך: "דבקה לעפר נפשי, חייני כדברך".
אכן זכרך ברוך.

מטי.

את שזורה בחיי ,אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

יום ה'אין'
אביטל טרקיאלטאוב

בבושקה שלי,
כבר שלושה ימי שואה שאת שם. מה אתם עושים היום?
מתאספים כל הנשמות, אלה שנרצחו אז, ואלה ששרדו ונפטרו בשיבה טובה? אולי אתם מקיימים מן טקס כזה, שבו כל אחד מהניצולים מספר מה הוא השאיר כאן למטה? אילו שבטים הוא בנה, כמה נכדים ונינים הגיעו לעולם אחרי שנגמרה המלחמה. בטח אתם מספרים לכולם שהנכדים שלכם משרתים בצבא – קרביים! כלומר, מסבירים שהתחתנתם ומצאתם אהבה, שנולדו לכם ילדים, שהם גדלו, התאהבו והביאו לעולם ילדים משלהם. אתם מסבירים שיש צבא, כי יש מדינה, עם שטח ממשי וגבולות, ויש אויבים שצריך להילחם בהם. שיש לנו טנקים ונשק וחיל אוויר.
בטח בהמשך היום אין לכם הרצאה מרתקת בנושא "איפה אלוקים היה בשואה?", כי אתם רואים מתחילת העולם ועד סופו, הכול גלוי לעיניכם והשכינה שורה שם איתכם, שלמה ומנחמת. אתם לא זקוקים לספקולציות יותר, גם לא לשיעורים באמונה.
בבושקה שלי, כאן יום השואה היה בשבילך יום ה"אין". אין אחיות, אין הורים, אין בנות דודות, אין את כל מי שהיה ונעלם, אפילו קברים אין.
יום האין.
ושם? שם את איתם שוב, עם כל אהובייך ואוהבייך הראשונים, צופים בנו כולם יחד. עכשיו היום הזה הוא יום ה"יש"? כי יש לך כל כך הרבה שם למעלה וכל כך הרבה כאן למטה ואת רואה ומרגישה גם משם וגם מכאן.
תמיד אמרת שהדבר הראשון שתעשי כשתגיעי למעלה, זה לתבוע את הקב"ה בדין תורה על מה שהוא עשה לך בשואה, " and I will win !" הכרזת. צחקנו שהקב"ה נותן
לך חיי נצח כדי לא להיכנס למשפט.
באמונה שלמה בקב"ה – אני גם מאמינה שזכית. שכשהגעת בית דין של מעלה חיכה לך מוכן וערוך, פרטי חייך פרושים לפניו כעדים. אני מניחה שאת מוציאה בכל שנה ביום הזה את פסק הדין, מנופפת בו ומכריזה: "ניצחתי. הגעתי למעלה אחרי 97 שנה ואלוקים אמר שאני צודקת".
תמיד חשבנו שתחיי לנצח, היית חזקה מדי כדי לא לחיות. אני יודעת שאת נצח, שמתנות רבות שקיבלתי מאז שהלכת הן פרי עמלך.
תודה על שאת הכי יש שבעולם.
מתגעגעת בטירוף, תמיד.

אביטל.

הפוסט הולכת תמיד איתי הופיע לראשונה ב-פנימה.

הסיפור התחיל ביום השואה לפני שנה וחצי. ליפה קופולוביץ יש חברה טובה, שמה חנה קאן, שמתגוררת בפתח תקווה. "תסתכלי בטקס יום השואה של יד ושם", אמרה חנה ליפה בתמימות, "אני מכירה שם מישהי שלומדת איתי תורה בשיעור קבוע, והיא נושאת דברים בטקס הדלקת המשואות".
"פתחתי את הטלוויזיה", מספרת יפה קופולוביץ, "ושמעתי אותה מדברת".

"אני זהבה רוט לבית ברודמן, הניצולה השורדת היחידה ממשפחתי. הדברים שאומר בפניכם היום מייצגים בוודאי רבבות ילדים כמוני שנעקרו מסביבתם המשפחתית המגינה והאוהבת והושלכו לסביבה עוינת והפכו לילדים של אף אחד…
בשנת 1942 היינו בגטו בוכניה. הוריי משה וחנה ברודמן ואחי בן ציון… שרדנו מאקציה לאקציה. האימה והפחד הפכו לבני לויה שלי למשך שנים רבות. האקציה הגורלית החלה לפנות בוקר. הגרמנים ועוזריהם הקיפו את הגטו. כולם נצטוו לצאת למגרש המסדרים. בניסיון להציל את ילדיה מהאקציה שלחה אותנו אימא לבית אחותה, דודתי ריינה, שמגוריה נחשבו למוגנים יותר. מפוחדים רצנו בין הבתים, אני בת שבע ואחי בן השמונה. הגענו אליה בשלום.
דודה ריינה הכניסה אותנו לתוך ארון בגדים ומיהרה לצאת למגרש המסדרים בתקווה שלא נתגלה. אולם גרמני שערך חיפוש במקום מצא אותנו וזרק אותנו בבעיטה לרחוב. המעמד הזה הביא עליי חולשה ורפיון חושים. אחי אבד לי והרי היה עליי לשמור עליו. אז לא ידעתי שהוא אבד לנו לעולם.
עמדתי מאובנת בלי יכולת לזוז. מסביבי העמיסו בכוח אנשים, נשים וילדים לתוך מכוניות משא. חיילים מכוונים רובים לכיווננו ואני אנה אני באה?
כך עד רדת החשיכה. כיצד ניצלתי? איני יודעת. בחסות החשיכה עשיתי את דרכי הביתה. הוריי שרדו. הדבר הראשון ששאלו אותי היה איפה אחי בן ציון ולמה לא שמרתי עליו. המשפט הזה נשאר חקוק בנפשי לעולם. תחושת אשם על החיים שלי שלא נועדו בעבורי. אני גזלתי אותם מאחי. חיי הם על תנאי תוך ציפייה מתמדת לעונש.
עברו שנים רבות עד שסלחתי לעצמי.
לאחר האקציה היה הגטו נקי מילדים. הוריי ודודתי ריינה טיכסו עצה כיצד להבריח אותי מהגטו. הגיעה שעת פרידה. מה אומרת אם שיודעת שלא תראה שוב את בתה בת השבע? איזו משנה סדורה תעניק לה ברגעים מבהילים אלה?
המשפט הראשון היה ביידיש ומשמעותו: אל תשכחי שאת בת ישראל, יהודייה, והוסיפה בפולנית: תשאפי להגיע לפלשתינה. זכרי את תאריך הלידה שלך. אם תרצי לזהות יהודי תגידי לידו בשקט את המילה "עמך". יהודי יגיב ותוכלי להיעזר בו, אך גוי לא יבין ולא יאונה לך רע. את התפילות והברכות שאת יודעת שמרי בלב. את הפסוק שאומר לך עכשיו תשנני בעת צרה: "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".
מהרגע הזה החלה מלחמת הקיום שלי. "

חשבו שהן נצר אחרון למשפחה וגילו שהן לא לבד בעולם. זהבה רוט בטקס יום השואה

מסע של משא

באותה עת, מול הטקס המרצד על המרקע, ישבה יפה קופולוביץ נדהמת. באותו הלילה ובשבועיים שלאחריו נעדרה השינה מעיניה. למחרת התקשרה איטה, בתה, לזהבה רוט ושאלה אותה מה הפרטים שהיא יודעת על משפחת אביה, אך הבירור לא הוביל לגילויים חדשים.
מה ידעת על עצמך בכלל?
"לא זכרתי את הוריי בכלל. כל השנים שיערתי שהם מסרו אותי למשפחה נוצרייה כדי להציל אותי. זכרתי שהייתי בערך בת ארבע. בשנת 1944 הייתי במקום עם הרבה ילדים, ואז שמענו פצצות והעבירו אותנו לכפר נוצרי. כל השנים אמרו לי שזה לא יכול להיות ששמעתי פצצות, כי אז בלגיה כבר שוחררה, אז חשבתי שכנראה טעיתי. "הייתי ילדה בת שש לבדה בעולם עם שרשרת צלב עליה, סחבו אותי בכוח לאונייה וצרחתי כי לא רציתי לעלות. הפלגנו שלושה שבועות עד שהגענו לאמריקה, בלי שפה ובלי כלום. דודי מצד אמי גידל אותי, ואני זוכרת ששאלו אותו למה הוא לא משנה את שמי לג'ייקוב, שם משפחתו, והוא ענה שהוא רוצה שיהיה לי זיכרון שפעם קראו לי ברודמן. הרגשתי שאני היחידה בעולם שמשמרת את השם ברודמן".

אבידה בהיסח הדעת
בגיל 19 עלתה יפה לארץ. שם, בקיבוץ בארות יצחק, היא הכירה את חברתה הטובה חנה קאן. באחד מהטיולים לגליל הכירו לה את מרדכי קופולוביץ מהמושב מירון.
הם נישאו ונשארו לגור במירון, ונולדו להם שתי בנות. במלחמת ששת הימים, ביום השני למלחמה, נהרג מרדכי מפגזים סורים בקרב מול דרדרה. יפה ילדה את בנם בתום ימי השבעה, וקראה לו מרדכי על שם אביו. הדוד מאמריקה הגיע לישראל כדי לקחת איתו את האלמנה ואת שלושת היתומים, אך יפה לא הסכימה לעזוב. היא נשארה בארץ וגידלה את שלושת ילדיה כשאיטה הבכורה רק בת חמש.
אישה אמיצה, חזקה וגיבורה היא יפה. קשה לחשוב על התלאות שעברה. אבל אפילו היא לא האמינה שתמצא קרובת משפחה ועוד הפתעות רבות נכונו לה.
יפה ספרה לחנה, חברתה משכבר הימים, שכנראה לא העלו שום דבר בחכתם, וחנה סיפרה לה על חברתה סוזן אדל שעובדת במגן דוד אדום ומסייעת בחיפוש שורשים.
"אולי היא תוכל לעזור לך", אמרה לה חנה.
אחרי זמן מה, סוזן ביררה עם זהבה אם היא יודעת מה השמות של סבא וסבתא, שהרי זהבה מבוגרת מיפה בחמש שנים והיא כן זכרה את השמות. סוזן השיגה מסמכים מעיריית בלגיה עם שמות הוריו של צבי אביה, והתקשרה מיד לזהבה כדי לבשר לה שיש לה בת דוד במירון, משום שלאבנר ולאה היו שני ילדים – צבי הבכור במשפחה שהיה כבן 19 כשעזב את ויזניצר משום שלא רצה להתגייס לצבא הפולני וברח לגרמניה, ומשה, אביה של זהבה.
איך התחושה להפוך מנצר אחרון לבעלת משפחה?
"אחרי שגיליתי שיש לי בת דוד לא יכולתי לישון שבועיים. זה היה כל כך טראומתי בשבילי. הייתי ילדה קטנה ולא היה לי אף אחד בקרבה כזאת. כל אותן שנים חנה חברתי הטובה מתפללת ולומדת בשיעור קבוע עם זהבה ולא יודעת על הקשר המשפחתי בינינו. זה היה נס שזהבה אמרה את שם נעוריה", אומרת יפה בהתרגשות.
מתברר שלסוזן זה לא הספיק. היא נסעה לכנס ביד ושם וסיפרה את הסיפור של בנות הדוד. בכנס הייתה בחורה ממוזיאון מיכלן בבלגיה ושמה דורין. "דורין הקשיבה לסיפור של סוזן, ואחרי חודש שלחה כ‑ 70 דפים הכוללים מסמכים חשובים של ההורים שלי. הם כללו את הכתובה המקורית של ההורים שלי. הילדים שלי החליטו שאני חייבת לנסוע לשם, ובאמת נסעתי עם בנותיי".

פגישה ראשונה עם אימא ואבא
"הגעתי למוזיאון קטן בעיירה מיכלן, ושאלתי את דורין איך היא קיבלה את החומר הזה. דורין השיבה לי: תראי, ההורים שלך היו פה במחנה מיכלן, עיירה מחוץ לאנטוורפן. הם קוראים למחנה הזה קסרקטין, לשם היו מביאים את כל היהודים עם כל החפצים ומשאירים את כל החפצים ומשם לוקחים אותם למחנות ההשמדה. לפי כל המסמכים, ההורים שלך נלקחו בטרנספורט האחרון ב‑ 1944 , לפני שהאמריקאים הגיעו. הגרמנים ברחו ולקחו איתם את המשאית, אבל המשאית התקלקלה אז הגרמנים ברחו בלעדיה".
המסמכים נשארו שם בצורה מסודרת כמו שרק הגרמנים יכולים להשאיר אחריהם. הם רשמו את מספר הטרנספר שעליו הועלו ההורים, ויפה התרגשה למראה תמונות הוריה שמעולם לא ראתה. מתברר שאביה הגיע לגרמניה, פגש את אמה והם התחתנו. הם חשבו שב‑ 1939 יהיה להם יותר טוב בבלגיה, וב‑ 1940 נולדה יפה באנטוורפן.
"אמרתי שם לדורין: 'תראי, אני לא יודעת מה קרה לי בכל שנות הילדות. אני יודעת רק שב‑ 1947 דוד של אמי הביא אותי לארצות הברית. אני זוכרת שהייתי עם צלב וגרתי אצל משפחה קתולית'.
'חכי כאן', אמרה לי דורין, 'אני הולכת לארכיון להביא מסמכים שאסור לי להביא'.
"דורין הביאה לי מסמך שמראה שכשהייתי בת שנתיים וחצי, הייתי בבית חולים ואף אחד לא בא לקחת אותי, אז מטעם הג'וינט שמו אותי בבית יתומים יהודי. אני לא יודעת אם אמי שמה אותי שם כי באמת הייתי חולה, או שהיא ידעה שהולכים לקחת את כולם ורצתה להציל אותי. ב‑ 1943 הייתי בת שלוש בבית יתומים יהודי.
"'את זוכרת משהו?' שאלה אותי דורין. סיפרתי לה את מה שזכרתי ועל ההפצצות ששמעתי, אבל גם את ההסתייגות ששמעתי כל השנים סביבי. דורין הפתיעה אותי ואמרה לי: 'את זוכרת טוב מאוד, כי הגרמנים עדיין נלחמו באזור הזה. בבית היתומים פחדו שיהיו הפצצות ולכן פיזרו את הילדים אצל משפחות נוצריות'".

הדוד שגידל את יפה הותיר את שם משפחתה כדי שתזכור מאין באה. יפה ברודמן מחזיקה תמונה שלה מילדות. צילום: אביטל הירש

לאחר המלחמה כנראה שהדוד ג'ייקוב מצד אמה חיפש את הילדה הקטנה והיחידה. למרות שזה כלל לא מקובל במוזיאון, דורין החליטה לתת ליפה, היורשת היחידה, את כל החומר. למטוס לישראל היא עלתה עם הכתובה של הוריה, מכתב שכתב אביה בשנת 1939 לבני הדודים בארצות הברית עם בקשה שיעזרו להם להשיג ויזה, ועם תווי פניהם המביטות אליה מהתמונה. פנים נשכחות מגיל שנתיים וחצי, עת נפרדה מהם.
בישראל היא נחתה בהתרגשות גדולה על כך שבכל זאת נשאר זכר למשפחת ברודמן.
את תעודת הלידה של אביה הראתה יפה לזהבה, וזו הוכיחה מעל לכל ספק שהן בנות דוד.

התרגשות נוספת חוותה יפה לאחר שהבינה שקראה לבתה לאה על שם הצד של בעלה, אך למפרע התאים
השם גם לסבתה, לאה ברודמן.
ביום העצמאות האחרון נפגשו זהבה ויפה עם בני דודים נוספים שהצליחה סוזן למצוא, גם הם חשבו שכל משפחתם נספתה בשואה. הם היגרו לארצות הברית ב‑ 1912 וייתכן שחלפו ברחוב על פני קרובתם יפה ברחובות ברוקלין,
שיקגו וקליפורניה, מבלי לדעת שהם קרובי משפחה.

הגילויים של זהבה
כשאני מבקשת מזהבה רוט לספר את הצד שלה בסיפור, היא מיד מעמידה אותי במקומי: "זה לא סיפור של היה היה פעם. הרבה שנים לא רציתי לדעת מה היה, וגם היום החזרה למחוזות האלה גורמת לי לכאב גדול".
זהבה הייתה במהלך השנים מפקחת על גני הילדים, ומורה בסמינר לגננות. החלום להשיא משואה לזכר משפחתה ביד ושם היה אצור אצלה שנים רבות.
"הרגשתי שאני רוצה להשמיע קול צלול מעל הרי ירושלים: אני זהבה רוט לבית ברודמן מדליקה משואה זו לזכר…" היא אומרת בקול חנוק. "לפני חמש שנים הגשתי בקשה ליד ושם אחרי שהרבה חברות שלי המליצו לי לפנות. דחו אותי בפעם הראשונה וגם בפעם השנייה, אז בפעם השלישית כבר לא ניסיתי. לא רציתי, אבל החתן שלי לא ויתר".
מיד ושם בירושלים הגיעו עד לביתה בפתח תקווה, לאחר שראו את כושר הביטוי של זהבה ואת מסע חייה המרגש.

"ילדה של אף אחד" הגדרת את עצמך.
"אכן, את כל השורשים שלי עזבתי כשהייתי בת שבע. את סבא וסבתא מצד אבא לבית ברודמן לא זכרתי. דוד יחיאל שניצל מן התופת ופגש אותי כאן בארץ סיפר לי שהכיר בין אחותו, אימא שלי, לבין אבי חברו לעסקים, משה ברודמן".

ילדה של אף אחד, זהבה בביתה. צילום: יותם רונן

מה את זוכרת מהילדות שלפני המלחמה?
"לפני המלחמה זכרתי בעיקר דברים שקשורים למשפחתה של אמי, שגרו יחד איתנו בבוכניה. אני זוכרת את סבא ישעיה ודודה בלומה ויענקל. אבא שלי היה חייט שתופר ויוצא לירידים ונעדר הרבה מן הבית. אני זוכרת את המאכלים לפני המלחמה, את אורחות החיים ואת ארגון הבית שקלטתי מאימא שלי".
לאחר האקציה הקשה, היעלמות אחיה ופרידתה מאמה לעולמים, התגלגלה זהבה בכל מיני מקומות.
"הייתי בבית יתומים וברחנו משם כי היו הפצצות. הסתובבתי הרבה מאוד. הגעתי לבודפשט בהונגריה, עליתי על רכבות וקפצתי מרכבת אחת לשנייה עם עוד שני ילדים. לברוח היה אז תחום ההתמחות שלי, ביידיש קוראים לזה אנטלויפן.
כך הגעתי לכפר קטן במרחק של 500 קילומטרים משם, שהיום אני יכולה לומר את שמו – מישקה. הייתי אז בת תשע".
"את מאמינה בניסים?!", זהבה שואלת אותי בחדות ומיד ממשיכה: "בכפר הזה היה בית ובחלון ראיתי אישה שרוקמת. היא ראתה אותי וזיהתה שאני כבר כמה זמן נמצאת בכפר. האישה הזאת הייתה בעלת חסד גדול, היא לקחה אותי אבל באותה מידה יכולתי להגיע למשטרה של הכפר. היא הייתה יהודייה אבל כולנו חיינו כנוצרים. התחזינו. מי שהיה לו צלב יותר גדול הוא היה יותר יהודי…
"היא לימדה אותי תפילות בפולנית-נוצרית, והייתי צריכה להתוודות לפני הכומר על מעשיי הרעים. סיפרתי לו ששיקרתי לאמי אז הוא ציווה עליי לכרוע ברך ולומר 'קדושה את מריה'. אני כרעתי ברך ואמרתי ביידיש: 'שתישרפו, שתישרפו…'
"הייתי עצמאית מאוד ודעתנית", ממשיכה זהבה לספר, "ולא תמיד הקשבתי לקולה. פעם אחת שמעתי אותה אומרת: 'מעניין מאיזו משפחה היא מגיעה. לא רוצה להתרחץ, בטח לא ממשפחה אצילית, ממנה טובה לא תצלח. את תגמרי כבת רחוב בביב שופכין!'. בפולנית זה נשמע נורא מבהיל ומפחיד", צוחקת זהבה, שבלי שום ספק היא אישה מטופחת להפליא.

מפגש  בנות הדוד עם סוזן אדל, אשת מד"א המסייעת בחיפושי קרובים

תקראי לאבא ואימא שלך
"הגעתי לישראל ב‑ 1949 , אחרי הרבה מאות תלאות. רציתי מאוד להשתלב ולהיות כאחד האנשים פה בארץ, להפסיק להיות היהודייה המפוחדת. התלהבתי כל כך שלא ידעו מה שקרה לי. לפני העלייה לארץ הייתי שנה באנגליה ולמדתי נימוסים והליכות. הגעתי לכפר הנוער הדתי כשהייתי בערך בת 16 . אחר כך הייתי תלמידה בסמינר תלפיות, שהעריך הישגים אינטלקטואליים אך היה חסר רגישות עד כדי כך שכשכולן ברחו משיעור מוזיקה, מנהל הסמינר אמר שאלך ואביא את ההורים שלי…"

איזה חיים…
"כן, אתם על מילקי אתם מתלוננים", היא צוחקת, "אני עבדתי בפרך. היה צנע והייתי חולה בדיזנטריה. היה קשה אבל – וזה מסר לדור הצעיר", היא מדגישה, "מה שהציל אותי שאז לא היו פסיכולוגים, ולא עובדות סוציאליות. ידעתי שהכול עליי, ואם נשארתי בחיים עד עכשיו, עד שאני אקבל את העונש על שאני כביכול גזלתי את החיים של אחי, אז אני צריכה לעשות את המיטב שאני יכולה. וזה מה שעשיתי. ברוך ה' גידלתי את שלושת ילדיי לתפארת, ולבסוף הייתי גם מורה באותו סמינר לגננות", היא מספרת כשחיוך של ניצחון על פניה.

לזהבה יש אמונה בשפע בחייה הסוערים. "כל השנים היה לי דיבור קרוב מאוד לקב"ה. אני חושבת שאימא שלי יושבת שם לרגלי כיסא הכבוד ואומרת: 'זאת, הילדה הזאת, אתה תשמור עליה'. אחרת אני לא יכולה להבין את זה. זה ניסים גלויים עד עצם היום הזה. כל יום אני אומרת את פרק התהילים של אותו יום בחודש, ואני רואה שגם לדוד המלך יש טענות מול הקב"ה. יש לי הרבה עצבות שהוא נתן לאומות העולם לנהוג בנו ככה. כששואלים אותי איפה היה א‑לוהים בשואה, אני עונה בשאלה: ואיפה היו בני האדם? לדעתי הם עמלק. העולם שתק".

צילום: אביטל הירש

אין מתאים יותר מלסיים בדבריה של זהבה רוט לבית ברודמן שנישאו מעל הרי ירושלים, בארץ הקודש, כשהיא מוקפת בילדיה, נכדיה ונינה – ובת דוד שנולדה לה פתאום:

"נחמתי היא בנס התקומה והמדינה ובבניין האישי שלי, במשפחתי, בבעלי יוסף חיים, ילדיי ובני זוגם, נכדיי וניניי, כן ירבו. זכיתי לקיים את צוואתה של אמי חנה ושל אבי משה, נלחמתי על קיומי הפיזי ועל זהותי הרוחנית.
שרדתי והגעתי לפלסטינה. נשארתי ילדה יהודייה, גידלתי דורות של ילדים יהודים ואת ילדיי שלי ואת ילדי ישראל."

פורסם במגזין פנימה גליון טבת התשע"ח

הפוסט כבר לא לבד בעולם: בנות דודות ניצולות שואה מצאו זו את זו אחרי עשרות שנים בנפרד הופיע לראשונה ב-פנימה.