במחלקת שיקום אורתופדי בבית החולים תל השומר יש מראות מכמירי לב של נערים צעירים קטועי גפיים על כיסאות גלגלים, לצד התרחשות המזכירה פסטיבל – דוכנים של המבורגר, פופקורן ושתייה שהעמידו מתנדבים, מבקרים רבים שממלאים את המסדרונות, צוותי צילום, משלחות של דוברי שפות זרות ואפילו ברווזים שמסתובבים בחופשיות. תמהיל אנושי בלתי נתפס.

אני פוגשת שם את עדינה, מיטל ואביטל, שלוש נשים שבעליהן נפצעו במהלך המלחמה. בדרך חזור הביתה אני נותרת מהורהרת, ומבינה שקיים דיסוננס בין הפצע העמוק של מאושפזי המחלקה ובני משפחותיהם, ובין הראייה השטוחה של אנשים מבחוץ. 

כדי לתמוך זו בזו הן פתחו קבוצת ווטסאפ לנשים שבעליהן נפצעו במלחמה, קבוצה שהתחילה משלוש וגדלה לכ־90 נשים שחולקות הומור פנימי, הווי משלהן ומעל הכול – שותפות גורל. כל אחת מהן מחזיקה סיפור בלתי ייאמן. הגברים שלהן לחמו בתעוזה, באומץ לב ובגבורה, ושילמו על כך בגופם ובבריאותם. וכעת הנשים הלביאות נושאות את המשפחה כולה, את הילדים, השגרה והתקווה, כשזמן ההחלמה בלתי ידוע. 

מטען על דלת הממ"ד 

סיפורה של משפחת שינדלר מתחיל לפני חמש שנים, כשהמשפחה החליטה לעבור מאלון מורה שבשומרון לקיבוץ כרם שלום בעוטף עזה. אביטל (34) מתארת שבתחילה הייתה חשדנות מצד התושבים החילונים, ומצד שני גם הרבה קבלה, כי כל הצדדים רצו שחיים חדשים יופחו בקיבוץ המזדקן. 

לעומת המציאות הביטחונית המתוחה בשומרון, בכרם שלום הם לא הרגישו חשש. "מה ששומעים בכרם שלום זה ציוץ ציפורים. הקיבוץ פסטורלי – שבילים, עצים, דשא. הילדים הסתובבו חופשי. למרות חומת הבטון המאיימת שהפרידה בינינו ובין עזה, לא יכולנו לדמיין שמשהו יכול לקרות, חדירת מחבלים בכלל לא הייתה בתרחיש. הרגשנו בטוחים ומוגנים". גם עם איומי הטילים הם למדו להתמודד עד מהרה. "בכרם שלום יש ממ"דים ומיגוניות, ויש לנו שבע שניות להגיע אליהם. זה לא נעים – אבל לא נורא. מתרגלים לסיטואציה".

השקט הופר באחת בבוקר שמחת תורה. "בשעה 6:30 קמנו לצבע אדום", מתארת אביטל את ההתרחשות שעמדה להפוך את עולמה. "חשבנו שזו טעות וקיווינו שנוכל להמשיך לשמחת תורה, חג שמאוד מחכים לו בקיבוץ. לא ידענו שכבר ב־7:00 היה קרב בין כיתת הכוננות למחבלים במרכז הקיבוץ. המחבלים חדרו דרך החומה הצמודה לביתנו. ראיתי חורי ירי על דלת הבית, אבל חשבתי שאלו חיילים שהתבלבלו".

לא הייתם מודעים לחומרת האירוע? 

"לא ידענו. רק בדיעבד שמענו שמסביב לקיבוץ היו עשרות מחבלים. היה נס גדול שהגיע מסוק קרב וקיבל הוראות מרבש"ץ הקיבוץ, אליה בן שימול, לירות לכיוון השדה הסולארי, וכך נהרגו רבים מהמחבלים". 

בשעה עשר בבוקר יצא עמיחי, בעלה של אביטל, מהממ"ד כדי להתפלל, ולפתע שמע צעדים בתוך הבית. הוא חזר מהר לממ"ד, וכעבור שניות דפקו מחבלים על הדלת ואמרו שהם חיילי צה"ל. "לא האמנו להם", משחזרת אביטל. "עמיחי החזיק את הדלת ואיים שיירה עליהם, למרות שלא היה חמוש. הם שמו מטען על הידית ועמיחי חטף את ההדף. הוא נפצע אנוש. הפנים שלו התרסקו, וגם שתי הידיים".

מה עשית באותם רגעים? 

"בתוך הממ"ד היו לי שישה ילדים מבוהלים שחיכו שארגיע אותם, והחלטתי להתמקד בהם. הבנתי שגם אם אגש לעמיחי, אין לי מה לעשות. התקשרתי לרבש"ץ והודעתי שהיה לנו פיצוץ בבית ועמיחי נפגע".

כיתת הכוננות שהגיעה למשפחת שינדלר חיסלה את המחבלים בקרב הרואי שבמהלכו נהרגו עמיחי ויצן וידידיה רזיאל הי"ד, חברי כיתת הכוננות, שהצילו את חייהם. "עמיחי וידידיה הסתערו על המחבלים ונכנסו לתוך התופת כדי להציל אותנו. הכרת הטוב שלנו כלפיהם היא עצומה".

עמיחי טופל בשטח תחת אש, ומשם הועבר לבית חולים שדה בנווה. רק בשעה 17:00 אחר הצהריים, כשהוא בהכרה מעורפלת, הגיע מסוק שהעביר אותו לשיבא. 

אביטל בהודיה גדולה לקב"ה, שלדבריה, החליט שעמיחי יינצל. "אנשים שטיפלו בו בשטח באו לבקר ואמרו: באנו לראות נס. אח של עמיחי, אבישי, נרצח לפני 13 שנה בבית חגי, והמטפלים בשטח אמרו 'עשינו הכול כדי שמשפחת שינדלר לא תהיה עוד פעם שכולה'".

אביטל וששת ילדיה הצטרפו לשאר חברי כרם שלום והדרימו לאילת. "עמיחי היה מורדם ומונשם שבוע בשיבא, וכל כמה ימים טסתי אליו. השיקום ניסי לחלוטין, הוא היה כפסע מקביעת מוות". אחרי שמצבו של עמיחי התייצב והוא הועבר למחלקת שיקום, עברה משפחת שינדלר לדירה ברמת גן כדי להיות סמוכים אליו.

קפץ ראשון למשימה 

מיטל דויטש (38) היא עובדת סוציאלית, תושבת רתמים שבחולות חלוצה ואם לארבעה. "בבוקר של שמחת תורה קמתי בשבע בבוקר מבום חזק", היא מספרת. "אברומי בעלי הגיע מתפילת ותיקין וסיפר לי שהתחיל בלגן בדרום. הוא חובש במד"א וקיבל הוראה להיות בכוננות. אני עובדת סוציאלית בסורוקה, וכשפתחתי את הטלפון ראיתי שכתבו שיש אירוע רב־נפגעים, ומי שיכול לבוא שיגיע. ההנחיה אצלנו ביישוב הייתה להיות נעולים בבתים, אז לא יכולתי לצאת". 

בשעה 10:30 אברומי חזר מהקפצה, ומיטל ראתה אותו מנקה את האמבולנס מדם. הוא סיפר שטיפל בפצועים שהגיעו מהעוטף. "מהשיחה איתו הבנתי שהפציעות קשות מאוד. במקביל, במירס דווח על אירוע קשה באופקים. בשעה 12:00 אברומי הבין שצריך אותו בצבא. בלי שהתבקש, ביוזמה עצמאית, הוא יצא לצאלים וחתם על נשק". 

אחרי שקיבל נשק הגיע אברומי לקיבוץ חולית שבעוטף, וחבר לתשעה אנשים נוספים שלא הכירו זה את זה לפני כן. "פחות מחצי שעה אחרי שנכנסו לקיבוץ והחלו בסריקות, נפתחה לעברם אש, ואברומי נפצע מקליע אחד שפגע לו בעמוד השדרה. ברגעים הראשונים החברים חשבו שהוא מת. בזכות תושייה של חבריו ועוד שרשרת של ניסים, הוא פונה יחסית במהירות לסורוקה".

בשעה 18:05 קיבלה מיטל שיחת טלפון. "אמרו לי: 'מיטל שלום, מדברת יוליה מטיפול נמרץ. אברהם פה לידי, מבקש שתבואי'. אני שמעתי: 'אברומי מת'. זה מה שחשבתי". מיטל התקשרה ליושב ראש צוות החירום היישובי וביקשה שיסיעו אותה לבית החולים. 

"כשהגעתי לסורוקה זה היה נראה כמו סוף העולם, אפוקליפסה. מיליון אנשים, המולה מטורפת, קרובים שמחפשים את יקיריהם, ואני מגיעה לטיפול נמרץ. אברומי היה חלש, אבל דיבר. הוא לא הרגיש את הרגליים ולא הזיז את הידיים. חשבתי שעם כל פציעה שלא תהיה – נתמודד, העיקר שהוא מדבר איתי".

הכדור שפצע את אברומי נכנס בצוואר ויצא מעמוד השדרה. כתוצאה מכך הוא משותק מקו החזה ומטה, ונמצא כבר חמישה חודשים בשיקום בבית לוינשטיין. 

"עדן, נפצעתי בסג'עיה" 

עדינה טיברג (36) היא אם לחמישה, תושבת אלוני שילה בשומרון, נשואה ליעקב, איש קבע בדרגת רב־סרן. כמו רבים אחרים, יעקב עלה על מדים בבוקר שמחת תורה ונסע לדרום. הוא השתתף בקרבות ובהמשך החליף סמג"ד שנפצע בלחימה. 

"בימים הראשונים לא שמעתי מיעקב כלום, וזה היה מלחיץ", משתפת עדינה. "רק אחרי שבועיים הוא התקשר בפעם הראשונה". משפחת טיברג נכנסו לשגרת מלחמה קשוחה, ובמהלך חודשיים יעקב יצא הביתה רק לשני אפטרים קצרים. בנר שמיני של חנוכה היו עדינה והילדים אצל אחיה, והילדים נשארו לישון שם. בדרך הביתה, כשהייתה לבד עם בנה הקטן, היא קיבלה את שיחת הטלפון. 

"יעקב התקשר ואמר: 'עדן!' – זה כינוי החיבה שלי – 'נפצעתי'. הייתי באמצע כביש מהיר, הייתה לי צמרמורת, ושאלתי: 'איפה?' כל השיחה התנהלה בצעקות. הוא ענה: 'פה, בסג'עיה'. ואני צועקת לו: 'עזוב סג'עיה, איפה בגוף???' הבנתי שהוא בסורוקה, בהכרה אבל מטושטש מתרופות. הרופא דיבר איתי ואמר שהדימום בשליטה, ודווקא ברגע הזה התחלתי להילחץ".

יעקב קיבל כדור באזור הפנימי של הירך, שריסק את האגן ואת מפרק הירך. "כשהוא היה במסוק הוא הוגדר פצוע אנוש בגלל הדם הרב שאיבד. הוא קיבל מנת דם בשטח ומנות נוספות בבית החולים. רגל שמאל נשארה תקינה, אבל רגל ימין לא איתנו. הפגיעה בווריד פגעה בתפקוד של הרגל. אין לו מפרק והוא לא עומד". 

למרות זאת, עדינה שומרת על אופטימיות ומקווה שהרגל תשוב לתפקוד. אחרי חודש אשפוז בסורוקה שבו הייתה לצידו רוב הזמן והילדים שהו אצל בני משפחה, יעקב הועבר למחלקת השיקום החדשה שהוקמה בשיבא בעקבות ריבוי הפצועים, מחלקת 'חוזרים לחיים'. 

זר לא יבין 

ההיכרות של אביטל, עדינה ומיטל החלה בעקבות הקמת קבוצת הווטסאפ של נשות הפצועים. מיטל מספרת שמיד אחרי הפציעה של אברומי היה לה ברור כמה חיונית קבוצה כזו, ולאחר לבטים היא החליטה לפתוח אותה. "תחושת הלבד הייתה חזקה מאוד. יש לי קהילה ומשפחה, אבל בסוף אף אחד לא מבין מה אני עוברת. תהיתי מה עושה מישהי שהיא לא חלק מקהילה, כמה לבד היא בסיפור".

אחרי שנפתחה הקבוצה בווטסאפ נוצר קשר עם ארגון 'משפחה אחת', שעזר לארגן גם מפגש פנים אל פנים. "30 נשים הגיעו, ודרך המפגש הכול התחיל להתגלגל ותפס קצב משוגע", מספרת מיטל. "כיום כבר יש כ־90 חברות בקבוצה, והכול מפה לאוזן. זו קבוצה של כוח, שמעניקה כוח".

"גם בלי להכיר אחת את השנייה, במפגש היה חיבור חזק", משלימה את דבריה עדינה. "ישבנו יחד שלוש שעות, צחקנו ובכינו. בסוף הפגישה קלטנו שאפילו לא עשינו היכרות, אבל לא היה צורך, אנחנו חוות את אותו דבר, וכל אחת מבינה מה השנייה עוברת. כשהכול קרה הרגשתי ממש לבד ושאף אחד לא מבין אותי. התחושה הייתה שאני לא מצליחה לבטא במילים מה אני מרגישה. ברגע שהכרתי את הבנות, הרגשתי הקלה עצומה. הרבה הבנה במעט מילים".

אביטל מוסיפה ששלושה שבועות אחרי הפציעה היא פנתה לעובדת הסוציאלית של בית החולים ושאלה אותה אם יש קבוצת תמיכה לנשות הפצועים, ונענתה בשלילה. "כשנפתחה הקבוצה הרגשתי שהקב"ה הנחית במציאות את הרצונות שלי, מישהו עשה בשבילי את מה שרציתי שיקרה. היוזמה הפרטית הזו נותנת לנו מעטפת שכל כך חסרה". 

איך בעצם נראים חיי היומיום של משפחה של פצוע?

מיטל: "אברומי נמצא כל השבוע בשיקום, חוזר הביתה בימי חמישי ובראשון חוזר שוב לשיקום. בהתחלה הייתי באה לשם ממש כמעט כל יום, עכשיו אני מוצאת את האיזונים בין הבית אליו. ההתמודדות נוכחת תמיד, בכל רגע נתון. אם זה בהתמודדויות שגרתיות עם הילדים, שלפני הפציעה שנינו היינו מחזיקים ועכשיו זאת רק אני. אם זה בלהחזיק את כל הבית לבד, או בהתארגנות בשבתות שהוא מגיע".

עדינה: "היום, בשיקום, נכנסנו לשגרה, והקרבה לבית עוזרת. אני נוסעת אליו שלושה ימים בשבוע, ויעקב חוזר הביתה ביום חמישי לסופי שבוע. אנחנו משתדלים מאוד לשמור על מי שאנחנו בתוך המצב. אני מנסה להיעזר ביעקב במה שהוא יכול לעשות בבית ולשמור על כיף ואווירה טובה. בשבתות, לדוגמה, הילדים עושים מסיבת פיג'מות וישנים על מזרנים יחד עם יעקב בחדר כדי להרוויח עוד זמן איכות. אבל הכול השתנה – אבא יושב כל הזמן בכיסא, לא יכול לשחק ולהשתולל כמו שהוא רגיל, כאוב, מאוד מאוד עייף וישן המון. אנחנו לא מתארחים וכמעט לא מארחים. אלה חיים אחרים". 

אביטל: "אני הולכת עם עמיחי פעם או פעמיים בשבוע לשיקום יום, ובשאר הימים עושה דברים אחרים. כל השגרה השתנתה, אני משתדלת להיעזר בכל מי שמציע עזרה. ההתארגנות היומיומית בבית מאוד מקשה עליי. תמיד היה מאתגר עם שישה ילדים, אבל אחרי הפציעה הבנתי שכרגע אני צריכה להקל על עצמי במה שאני יכולה, ואני נעזרת גם בבישולים ובכביסות וגם עם הילדים".

את כל אחת מהן תפסה הפציעה במקום אחר מבחינה מקצועית. אביטל הייתה אמורה להתחיל השנה לימודים כחלק מהסבה מקצועית, שנדחו למועד בלתי ידוע, אם בכלל. גם עדינה תכננה לחפש מקום עבודה חדש אחרי חופשת לידה ולצאת במקביל ללימודים אך הקפיאה בינתיים את כל התוכניות. ואילו מיטל, שעובדת כעובדת סוציאלית בבית חולים, משתפת כי לאורך תקופת האשפוז משרד הביטחון מעביר את המשכורת למקום העבודה שלה, מה שמאפשר לה להתמסר לגמרי לצורכי הבית ובן זוגה. "יש לי מזל גדול שכרגע אני לא צריכה לעבוד", היא מודה בכנות, "כי כרגע אני לא מרגישה בכלל שיש לי פניות להכיל אחרים בתור עובדת סוציאלית. מה יהיה כשהוא יעבור לשיקום יום, ואני אצטרך לחזור לעבוד? זאת שאלה שכרגע אני שמה בצד". 

מי יחבק אותי? 

חייהן של שלושתן התהפכו ברגע אחד מקצה אל קצה, ובמצב הקיצון הזה התגלו להן כוחות חדשים שלא הכירו בתוכן, וגם מעגלי תמיכה מבחוץ. הן משתפות בכנות שקיבלו עזרה רבה ממשפחה ומחברים, ושעדיין ברגעים מסוימים זה לא היה מספיק, בשל האינטנסיביות של ההתמודדות היומיומית.

"המשפחה, החברות והקהילה נתנו לנו גב תומך וביטחון שהילדים בידיים טובות", אומרת עדינה. "הכי משמעותי היה לדעת שאני יכולה להיות עם יעקב ושהילדים בסדר. חברה שלי לקחה אחריות מלאה על כל ההתעסקות הטכנית של הבית וזה הציל אותי. היא ניהלה שני בתים במקביל". 

"פציעה זו התמודדות מטורפת", מדגישה אביטל, "ויש צורך במעגלי תמיכה רחבים. אנשים שאלו אותי: מה את צריכה? ואני יודעת שאני צריכה הכול, אבל אין לי כוחות נפש לענות. אין לי כוח לשדר החוצה את מה שאני מרגישה, כי אין שום סיכוי שמישהו יבין. הייתי רוצה שאנשים יקבלו בהבנה כשהם מציעים עזרה ואני אומרת שלא, וישאלו כל יום מחדש".

גם ברמה המערכתית והבירוקרטית נרשמו אתגרים. "בשבועות הראשונים משרד הביטחון עוד לא קלט את האירוע", מעידה מיטל. "לקח זמן, אבל יש שיפור. הם לומדים איך להתנהל בתוך עומס שלא היה כמותו מעולם". אביטל מספרת על נשים מהקבוצה שהתקשו בתקופה הראשונה לסגור את החודש, לפני שהכספים ממשרד הביטחון הגיעו, ונאלצו להיעזר בתרומות. "נשים ביקשו תלושי מזון כי התשלומים מהמדינה מתעכבים וההוצאות בתקופה הזו רבות. ההתמודדות כל כך גדולה, לא ייתכן שמשפחות הפצועים יתמודדו עם בעיה כספית". 

אתן מצליחות לתת מקום גם לעצמכן בתוך המציאות המטורפת הזאת? 

מיטל: "אני הבנתי באיזשהו שלב שאני חייבת לשים את עצמי במקום גבוה בסדר העדיפויות, כדי לשמור על עצמי, ולא תמיד הייתי רגישה לסביבה. ההתמודדות היא מטורפת". 

עדינה: "סמוך לפציעה אפילו לא הייתי בשרשרת המזון, כי זו הייתה תקופה שהוקדשה רק לתפעל את האירוע".

אביטל: "אם אנשים מציעים עזרה אני לוקחת בשתי ידיים, מתוך הבנה שאני צריכה שפשוט יהיה לי טוב בתקופה הזאת, וכמה שפחות להעמיס על עצמי".

אחרי ההלם הראשוני, מה הפציעה עשתה לזוגיות שלכן? יש בכלל שיח זוגי בתקופה הזו ויכולת גם להיתמך בבן הזוג?

"מאז הפציעה הזוגיות שלנו ממש התחזקה", אומרת מיטל, "הצטרף עוד רובד של עומק. ומצד שני, יש אתגרים. כי כשהוא בא הביתה, אני צריכה לסעוד אותו. וזה לא פשוט, לא פיזית ולא מנטלית, לראות את בן הזוג שלך במצב הזה. הוא תמיד היה העוגן שלי, ועכשיו אני צריכה להיות העוגן שלו. אבל אני גם ממש משתדלת לשתף אותו בדברים בבית, להתייעץ איתו, לתת לו גם את היכולת לתמוך בי. אני מרשה לעצמי לבכות לידו ולהתפרק לידו. כי כמו שהוא אמר לי: למי תבכי אם לא לי?"

עדינה: "אני הרגשתי שיעקב כבר לא רק שלי, אלא של כולם. כל כך הרבה מעגלים של אנשים הגיעו, ואין לנו את הביחד הזוגי. לא היה לנו אפילו רגע אחד לבד לעכל את מה שקרה לנו. ההתחלה הייתה מאתגרת, הרגשתי שהאדם היחיד בעולם שאני רוצה לשתף במה שעובר עליי, לא יכול להכיל עוד. לא רציתי להפיל עליו את הצרות שלי ולהעמיס עליו עוד דברים. אבל כשהלחץ מסביב והכאבים הפיזיים קצת נרגעו, הרגשתי שאני יכולה לחזור לעצמי ולהיתמך בו שוב".

אביטל משתפת בזיכרון מתחילת התהליך. "פעם אחת כשהגעתי מאילת רק רציתי את עמיחי, וכל הזמן הגיעו מבקרים. פתאום היה לנו רגע לבד, ואז הגיעו תורמים, ולא רציתי ללכת לדבר איתם. אבל לחצו עלינו, אז עצרנו את הלבד, וזה ממש גמר אותי". 

התבגרות מהירה 

מלבד המאמצים לשיקומו ולבריאותו של בן הזוג ולשמירה על השפיות שלהן, כל אחת מהן היא גם אמא לילדים שחוו טלטלה גדולה. כשאני שואלת איך השפיעה הפציעה על הילדים, משיבה עדינה ש"ילדים הם מדהימים בהסתגלות שלהם". לה היה חשוב שהילדים ישמעו על הפציעה ממנה באופן אישי, ושיבואו לבקר את אבא בבית החולים כמה ימים לאחר מכן. "בהתחלה היה קשה להתרגל לכיסא הגלגלים ולכאבים, אבל היום ברוך ה' אנחנו במקום אחר". 

מיטל מספרת על התגייסות מרגשת של הילדים למען אביהם. "כשהוא בבית הם ממש דואגים לו, עוזרים לו לפעמים לנעול נעליים, מביאים לו כל מה שהוא צריך, לוקחים אותו לתפילה. הבן הגדול שלי התחיל מנהג על דעת עצמו – שבסעודות שבת, בלי שנבקש, הוא מביא קערה עם מים ונטלה לבעלי לשולחן. ככה בטבעיות".

גם אביטל משתפת בכוחות המדהימים שהתגלו אצל ילדיה. "הם המשיכו את חייהם בצורה מטורפת למרות שאנחנו לא עם הקהילה. הם מקבלים את זה בצורה ממש בריאה וטובה. אם אבא צריך עזרה לפתוח בקבוק, הם פשוט לוקחים את זה בצורה טבעית ועושים. אני בטוחה שהם גדלים מזה מאוד, אבל זה משפיע ומשנה את כל סדרי החיים". היא מוסיפה שככל שהזמן עובר היא מבינה שפציעה היא דבר שמלווה אותך לאורך תקופה ארוכה. "הפציעה היא תהליך, היא דרך. אנשים מצפים שאחרי שהבעל משתחרר אז זהו, הוא נוסע לשיקום יום במקום לנסוע לעבודה, ואת תחזרי לעבוד, וזה ממש רחוק מלהיות המציאות. ברגע שהם משתחררים מבית החולים, הכול מתנקז לבית".

מצד אחד קרה לכם נס גדול, ומצד שני אתן בהתמודדות מאוד קשה. זה יוצר קונפליקט?

מיטל: "לפעמים הרגשתי מול עצמי שאין לי לגיטימציה להתלונן, וזה לא קל. כי מצד אחד, איזה מזל שהוא בחיים, וזו הודיה עצומה. מצד שני, הפציעה קשה ומבאסת, ואני לא יודעת אם אברומי ילך על הרגליים. זה משתקף ביחס שלי לאלוקים – מצד אחד מודה על שיש לי את מי לחבק, ומצד שני היחסים שלי איתו מורכבים".

עדינה: "אני מפחדת להתלונן, אולי קצת בגלל עין הרע, וגם כי השכל מבין שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אני יודעת שזה לא בריא וצריך לפרוק, אבל יש מורכבות נפשית בעניין. יש משפט שאומר: הקושי הכי גדול של מישהי הוא התקווה של זאת שלידה. אנחנו משתדלות לתת מקום לכל אחת איפה שהיא נמצאת".

אביטל: "יכולנו למות או להיחטף או שכולנו ניפצע, ואני מרגישה שהקב"ה הוציא אותנו מהסיטואציה הזאת לא סתם. לכן אני מנסה מתוך ההתמודדות שלנו לעזור לאחרים, לקחת את זה למקום של שליחות ועשייה. לדאוג למיצוי זכויות, לפנות לתורמים, לארגן נופשים". 

מיטל חותמת את המפגש. "הסיפור הוא לא הסיפור של עדינה, אביטל ומיטל. אנחנו מביאות לקדמת הבמה את כל הפצועים. יש לנו עם מדהים, עוטף ותומך, אבל סביבנו פצועים רבים בגוף ובנפש. חשוב שנהיה חברה רגישה ומכילה לקבל את האנשים עם הפציעות. גם שהמרחב יהיה נגיש, וגם שהלב יהיה פתוח ונגיש". 

צילום: אריק סולטן

מתוך גיליון ניסן תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט פצע פתוח  הופיע לראשונה ב-פנימה.