לרבים מאיתנו יש חלומות ושאיפות כאלה לגבי הילדים שלנו. רצון לשמור אותם עטופים ושמורים עם התמימות והאמון שלהם בעולם.
כך חשבו גם בבית משפחת כהן בתקופת האינתיפאדה השנייה, כשאוטובוסים התפוצצו בירושלים. יוני ושירה היו הקטנים במשפחה, ילדים מתוקים ורגישים. שירה הייתה בת שש ויוני בן שלוש.
כשהייתי באה לבקר את המשפחה דיברנו תמיד בקולות מהוסים, וכל פעם שאחד הקטנים התקרב כולם נלחצו. "ששש… אל תספרו לילדים!", "ששש… יוני שומע! אחר כך יהיו לו סיוטים בלילה".
בבית משפחת כהן היה אסור לדבר ליד הילדים. כל כך שמרו עליהם, כל כך חששו עליהם, מה יקרה אם הם ישמעו? אם יפחדו? ניסו לעטוף בשבילם את המציאות בצמר גפן.
"לא קרה כלום, הכול בסדר", היו אומרים להם תדיר.
לפעמים אחיהם הגדולים והמגוננים אפילו עזרו להם להכין שיעורי בית, כלומר – הכינו בשבילם את השיעורים.
למה שהמורה תכעס עליהם? הם הרי כל כך נעלבים כשצועקים עליהם.

בומרנג
היום יוני ושירה הם בני יותר מעשרים, ואף אחד מהם לא מתפקד.
הם עדיין סובלים מחרדות, למרות ואולי בגלל שניסו למנוע מהם לשמוע ולהתמודד. במשך שנות ילדותם ונערותם הם חוו הכול. כיכר ציון, סמים, נשירה מהלימודים.
אי אפשר באמת לחסוך מהילדים התמודדות. ואם ננסה לחסוך מהם – הם ייקחו אותה בכוח.
את דואגת, אימא? הבת שלך תראה לך שהיא יודעת להתמודד, ועוד עם דברים שאת בחיים לא התמודדת איתם.
תמימות תהיה לחשוב שאם איננו מדברים בפירוש ובקול על הדברים הרעים שמתרחשים, אז הילדים לא יודעים.
כאשר מתרחש פיגוע, תאונת דרכים קשה או כל אסון חלילה,  התחושות, הפחדים, המנגינה שמעבר למילים – נשמעים, אם נרצה ואם לא. משהו קרה, הם ירגישו. אי אפשר לעבוד על הילדים שלנו.
הם גם יידעו שמשהו קרה והם גם ילמדו לשקר, כמו אימא – שברור שמשהו קרה לה, אבל היא עומדת על כך שהכול ממש בסדר.

אי אפשר לחסוך מהילדים התמודדות. אילוסטרציה

איזון
"אני מפחדת לדבר עם הילדים שלי על דברים קשים", סיפרה לי נורית, "אבל הילד שומע בבית הספר ובא אליי. מה לעשות עם זה?". הילדים שומעים, מדברים ומרגישים.
מה הם יקלטו בחיישנים שלהם אם לא נדבר איתם בעצמנו?
אם לא מדברים עם הילדים על דברים רעים שקורים, המסר שעובר בלי מילים הוא: אני לא סומך עליך, אני לא מאמין בך שתוכל לעמוד במה שקורה, לא מאמין שתוכל להתמודד עם המציאות. אתה עוד קטן, לא יכול, לא מסוגל. חלש.

כמובן, אין צורך לרדת לפרטים ואין צורך להראות תמונות. בטח שלא לראות איך המחבל קופץ ודוקר. שכל ישר, כן? לא להעמיס במידע. אבל כן לדבר בצורה עניינית על מה שקרה, לא ברגשנות יתר ובביטויים כמו "אני לא עומדת בזה", "זה איום ונורא", "אני מפורקת כולי" וכן הלאה.
חשוב לדבר, ליידע מה מעציב אותי עכשיו.

"אימא, למה את בוהה?" שואלת אותי בתי בת התשע. "אני חושבת על משפחת עטר שנהרגה בתאונה, אני עצובה". "אימא, למה את אומרת תהילים?". "אני מתפללת על תושבי הדרום. שמעת מה קורה שם? יש טילים מעזה ואזעקות והילדים מפחדים ורצים למקלטים. רוצה שנתפלל ביחד?".
דיבור במידה על דברים רעים שמתרחשים עשוי לחזק את הביטחון אצל הילד, "סוף סוף יש מילים למה שהרגשתי, סוף סוף אני מבין מה קרה".

***
מתוך המדור חוג הורים במגזין פנימה
לקריאת החלק השני במדור 'שיתוף והעצמה' של גלית גלבוע
להצטרפות מהירה לחצי כאן

הפוסט הסתר או גילוי: מצד שני הופיע לראשונה ב-פנימה.

"אם לא הייתי בת להורים כאלה, הייתי הרבה יותר מצליחה",
"אם בעלי היה יותר שמח, הבית שלנו היה נראה אחרת",
"אם החברים של הילד שלי היו יותר נחמדים, הוא היה נפתח כמו פרח מדהים",
"אני בדיכאון בגלל הבוס שלי שהרס לי את היום",
"המורה הזאת קלקלה את הילדה שלי בגישה שלה".

מהחוץ לפנים
רובנו יודעות לדקלם שהגורם החיצוני הוא רק שליח, והכול לטובה. הדקלום לכשעצמו הוא יפה וחשוב, אך השאלה המהותית היא מה הן התחושות הפנימיות שלנו.
האם את באמת משוכנעת שמי שגורם לך לסרבול וסבל הוא רק שליח? האם את מפנימה את המסר הזה? או שהוא רק מתווסף לעוד כמה משפטים חכמים שמגבירים את ייסורי המצפון שלך, ששואל בלי רחמים: "אם הוא שליח
והכול לטובה, אז למה את כועסת? את סתם קטנת אמונה".

איך עוברים מאמונה שכלית לתחושה עמוקה וברורה?
נתחיל מההתחלה: כל מציאות שפוגשת אותנו, מטרתה לכוון אותנו אל התכלית שלנו, אל התיקון. תהיה זו החמצה גדולה אם במקום להשתמש בקשיים שלנו, נאשים אותם.
כל גורם שתוקע אותנו בא ללמד אותנו דבר או שניים על עצמנו, ואם נסכים ללמוד את השיעורים הללו, נקפוץ ונתקדם באופן משמעותי.
הקושי לא רק שאינו מזיק לנו, אלא שהוא בא לגדל אותנו. יש באמתחתו אוצר להעניק לנו. כשאומרים "הכול לטובה", לפעמים נלווית למילים נימה של "תיחנקי עם זה", "תרכיני ראש עד שהגל יעבור". זה
אולי מעניק את היכולת להבליג ולא להילחם במציאות, אבל לא מאפשר להתעצם מהאירוע.
אז איך מתעצמים?

השוטר שנזף בך בבוקר הוא רק שיקוף של הנזיפות שלך בעצמך. אילוסטרציה

קודם כול, חשוב להבין שהגורם החיצוני צריך לקחת אחריות על מעשיו, ואין באמור כאן כדי לפתור אותו מלשנות את הטעון שיפור. אבל לא איתו אנחנו מתעסקות, כי הוא איננו בשליטתנו והאחריות שלנו היא על עצמנו בלבד.

בחירה מושכלת
אם את נמצאת במערכת יחסים שאיננה טובה לך, כמו מקום עבודה שאת סובלת בו או אזור מגורים שאינך חשה בו בטוחה, בדקי אפשרות של פרידה מהמקום שגורם לך סבל. יחד עם זאת, עלייך לדעת שאם תבחרי לקחת אחריות על עצמך ולעשות עבודה פנימית – משהו בסביבה החיצונית ישתנה. לפעמים השינוי יהיה קטן, ולפעמים כל התמונה משתנה והשפעת התהליך האישי שלך ניכרת על הסביבה.
אבל יש מערכות יחסים שבהן הבחירה לעזוב לא נתונה בידינו, כמו מערכת היחסים שלנו עם הילדים שילדנו או מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. הקב"ה ברחמיו לא מוותר לאף אחת ויזמן שוב ושוב סיטואציות דומות שיעזרו לנו להגיע למקום טוב ובריא יותר. כל האנשים והמצבים שאת נפגשת בהם בחוץ, הם שיקוף של חלקים ממך, חלקים שאת בדרך כלל מתכחשת אליהם או לא עושה דבר כדי להביא אותם לאיזון.

השוטר שנזף בך הבוקר ואת עצרת את נשימתך מבהלה הוא קרוב לוודאי שיקוף של הנזיפות שאת נוזפת בעצמך, הוא בא לשקף לך כמה את קשה עם עצמך.
הילד שמתבכיין בלי הפסקה? הוא יכול להיות השיקוף של הבכי שהיית רוצה להוציא ואת לא מבטאת. אלה כמובן רק דוגמאות, קיימות אפשרויות בלתי מוגבלות של שיקופים מבחוץ. על פי רוב קשה לגלות לבד מה החוץ משקף לנו, אך בעזרת טיפול טוב אפשר לקבל כלים, ללמוד לעשות זאת ולהגיע לאיזון פנימי.
הפלא הגדול הוא שכשתעשי שינוי עם עצמך, השיקוף יפסיק להופיע במציאות. זה פלא גדול בשם השגחה פרטית, שבעזרתו תוכלי לגלות איך כל מה שקורה לך כל כך מדויק לך, כל כך לטובתך – מתנה עטופה בסרט, מאת ריבונו של עולם.

***

מתוך מדור מעברי חיים במגזין פנימה
לחצי כאן להצטרף למגזין 

הפוסט בעיניים מפוכחות הופיע לראשונה ב-פנימה.