על אילו ערכים גדלת? 

"היו רבים. הראשון שעולה במחשבתי הוא נאמנות לאמת הפנימית, ומתוך כך גם קבלת האחר שחושב אחרת ממני. הקשר בינינו היה מצוין, ועם זאת התווכחנו לא פעם בנושאי השקפה שהיינו חלוקות בהם. נקודת המוצא בוויכוחים בינינו הייתה אכפתיות ומעורבות, לכן היה לי חופש מחשבתי להישאר בדעותיי. 

"אימא הקפידה על דיוק, ולא אהבה זיופים, כל מיני זיופים, לא רק במוסיקה. העמדות פנים, למשל".

נעמי שמר ביום העצמאות ה35 למדינה, כלת פרס ישראל. צילום: לע"מ

השירים של נעמי שמר משופעים בנופיה של ארץ ישראל ובאנשיה, ומעידים לא אחת על עמדותיה הפוליטיות. נעמי הזדהתה עם הצד הימני של המפה ולא חששה לחבר שירים שיביעו זאת, כגון 'איש מוזר' ו'הכריש'. האחרון נכתב בתקופת הדיונים לקראת חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ומסירת סיני, ובו מתארת שמר מפגש בין כריש לבין סרדין. הסרדין רוצה לכרות עם הכריש שלום בכל מחיר, אולם הכריש מתעלם. בסופו של דבר מכריז הסרדין כי "תמורת שלום גדול-גדול, אני מוכן לתת הכול", והכריש מחסל אותו. בכל תקופת "תהליך השלום" לא הושמע השיר, אשר בוצע על ידי נעמי שמר, ואף זמר לא ביצע אותו באותה ימים. רק לפני שש שנים הוציא אריאל זילבר את השיר בביצוע מחודש במסגרת הדיסק 'אנבל'. 

ישנה טענה שאמך סבלה בשל דעותיה הפוליטיות, האם זה אכן היה כך?

"אימא אמרה את דעתה באומץ לב. אנשים שלא חשבו כמותה כעסו עליה בחושבם כי לשירים יש השפעה על הציבור, והם חששו מכך. הטענה הזו מוכרת, אך איני בטוחה שבאמת נידו את אימא. בשנת 83' היא קיבלה את פרס ישראל לזמר העברי, ולאחר מכן קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד במספר מוסדות אקדמיים. מעבר לכך היו לה אין ספור הופעות בארץ ובחו"ל, והיא הייתה מבוקשת מאוד".

הללי, אגב, ממקמת את עצמה בצד השמאלי של המפה הפוליטית, "אימא הייתה דעתנית ובעלת רגש, והייתה חייבת להביע את עצמה. לא הסכמתי עם דעותיה הפוליטיות, אבל הקשר בינינו התרומם מעבר לזה". גם הללי כאמה מדגישה שהיא מכבדת את הדעות המנוגדות לה.

המוסיקה היא חלק ממני, הללי שמר. צילום: צילום: יעל שלו

הללי שמר עסקה בעבר בעריכת תכניות לימודיות, וכיום היא עוסקת בהוראת התעמלות לפי שיטה הנקראת 'מחשבת הגוף'. התעמלות זו מונעת מהגוף מכאובים ונזקים ומסייעת בריפויָם. בנוסף לכך משקיעה הללי זמן רב בטיפול בעיזבון של אמה, הכולל טיפול בזכויות יוצרים, ליווי פרויקטים הקשורים לשירים ועוד. "בשני העיסוקים המרכזיים שלי יש לי מעורבות אישית גדולה מאוד ומחויבות רצינית לדבר. זהו ערך נוסף שקיבלתי מאימא, התייחסות ברצינות וביסודיות לדברים".

העיסוק במוסיקה דילג עליך? 

"חלילה! המוסיקה היא חלק ממני, ואני לא רואה את חיי בלי מוסיקה. אמנם אני לא עוסקת בכך באופן מקצועי, אך בתור תחביב המוסיקה היא צורך חזק בשבילי. אני מנגנת ושרה, והמוסיקה נמצאת אצלי ברקע כל הזמן". 

להללי שני ילדים, אמנון ונֹגה. 

האם את צריכה להזכיר לילדים את סבתא?

"אין צורך בכך, הם זוכרים אותה היטב. כשהיו קטנים אימא הייתה עדיין בריאה, פעילה ומאוד מעורבת. יש לנו זיכרונות מצוינים מסבתא, שהייתה משחקת ומשתוללת עם הנכדים. אימא הייתה אומרת על עצמה שהיא ילדה ששכחה להתבגר. היא נוכחת בחיינו עם געגוע, גם בגלל הטיפול בעיזבונה, אבל בעיקר בגלל האופי החם והאהוב שלה. ברגעים רבים אני מצטערת על כך שהיא לא שותפה בפועל בחיינו".

העיזבון של נעמי שמר, שנמצא כעת בספרייה הלאומית, מלמד על דמותה. אישה חמה ואוהבת, קרובה למשפחתה, לחבריה ולעמה, ובנוסף לכך אישה פתוחה, בעלת הומור ויכולת הסתכלות נדירה על הסובב. "בעיזבון אפשר למצוא חידונים שכתבה כסבתא לנכדים, ציורים ותמונות, וגם מכתבים רבים שנשלחו אליה, ובהם הביעו הכותבים את האהבה הגדולה שחשו כלפיה. אנשים הרגישו שאימא מבטאת בשיריה את רחשי לבם ושהיא משמשת להם לפֶה, ולכן אהבו אותה מאוד. במשך כל השנים הרגשנו את האהבה הזו, ולאחר מותה היא התעצמה".

אחד המופעים שהעלתה נעמי שמר לבמה נקרא 'שירת יחיד. שירת רבים'. וכמו במופע, כך גם בחייה הצליחה נעמי לחבר בין קצוות שונים ומנוגדים, כשהיא נותנת לכל אחד את מקומו. כך יש בשיריה התייחסויות ליחיד ולרבים, לפרט ולאומה, לעבר ולעתיד, לטוב ולמוטב, לדבש ולעוקץ. פעמים רבות שילבה בשיריה פסוקים, ניבים ומטבעות לשון מהתנ"ך וממקורות יהודיים אחרים, וחיברה את מאזיניה לשורשים ולאהבת הארץ. 

אחד מהסיפורים הידועים של הללי שמר קשור בשיר הידוע לא פחות 'ירושלים של זהב'. באותם ימים, ערב מלחמת ששת הימים, הזמין ראש עיריית ירושלים טדי קולק מנעמי שמר שיר על ירושלים, לכבוד פסטיבל הזמר שנערך באותה שנה בבירה. השיר זכה להצלחה גדולה, ובמיוחד זכורה שירתה של שולי נתן, שהייתה אז זמרת צעירה ואלמונית. נתן נבחרה לביצוע השיר לאחר שקולה הצלול מצא חן בעיניה של הללי, והיא המליצה עליה באוזני אמה. 

בתור ילדה היית שותפה בחיים המקצועיים של אמך?

"הסיפור הזה הולך איתי מגיל שתים עשרה והוא מעיד על הקשר בינינו. אימא שיתפה אותי בדברים רבים, וזה היה הדדי. מגיל צעיר ידעתי מהו הטעם של אימא ומה היא אוהבת. כששמעתי ברדיו את קולה הקסום של שולי נתן בתחרות כישרונות צעירים, ידעתי שהוא ימצא חן בעיני אימא, ואכן כך היה. הקשר בינינו נבנה מכך שאימא התייחסה לכל הילדים בגובה העיניים, והדיבור שלה אליהם היה תמיד מכבד ומשתף". 

אגב, לאחר מלחמת ששת הימים הוסיפה נעמי שמר לשיר 'ירושלים של זהב' בית חדש, ובו הכריזה "חזרנו אל בורות המים" ו"שופר קורא בהר הבית". השיר הושר בפני רבים והפך להיות מעין המנון. מאז הפכה נעמי שמר לפזמונאית הלאומית, ובשיריה הביעה את הלכי הרוח בישראל. 

פסוקים השייכים לעברנו, מוסיפים משנה חיות ליצירה. צילום: יעל שלו

ילדותך הושפעה ממעמדה המיוחד של אמך?

"בהחלט כן, הייתה לי ילדות לא שגרתית. בהתחלה גרנו בקבוצת כנרת, שם קיבלנו חום ואהבה רבים מהמשפחה – סבא, סבתא והדודים. מנגד עמדה התקופה שבאה לאחריה – המגורים בתל אביב. באותה תקופה הגיעו אלינו הביתה אמנים, ואני נכחתי בחזרות למופעים שונים. לאחר מכן נסענו לניו יורק ולצרפת לתקופה של מספר חודשים. באותם ימים נסיעות לחוץ לארץ היו נדירות, כך שהייתה לי ילדות מיוחדת ולא רגילה. הנסיעות לחו"ל היו אמנם קצרות, אך הן השפיעו על שתינו". 

באילו נסיבות כתבה אמך את השיר "עצוב למות באמצע התמוז"?

"לאימא הייתה נפש של משוררת, והיא חשבה על קץ החיים. כל בדיקה רפואית השפיעה עליה, גם אם לא הייתה בה סכנה ממשית. בשנות השבעים היא סבלה ממחלת הסכרת, ובמהלך אחד הסיבוכים הבריאותיים שעברה היא חיברה את השיר. בשיר מובע העצב על המוות בתקופה שבה העצים עמוסים פירות ומחכים להיאכל". לאחר מכן כתבה שמר גם את השיר 'עוד לא אהבתי די', שהפך ללהיט גדול. שנים לאחר מכן סיפרה בריאיון שהתכוונה לעצמה במילים "עוד יש הרבה דברים שרציתי לעשות". 

יותר מעשרים שנה לאחר כל אלה חלתה נעמי במחלת הסרטן, ובתאריך ז' בתמוז תשס"ד נפטרה. נעמי נקברה בבית הקברות הסמוך לקבוצת כנרת שבה נולדה. לבקשתה, שר המוסיקאי דודו אלהרר על קברה ארבעה שירים: 'כנרת', 'חורשת האיקליפטוס', 'לשיר זה כמו להיות ירדן' ו'נועה'. על מצבתה נכתב רק שמה בצירוף שנת לידתה ושנת פטירתה, וצויר ציור של פרח שהיה בחתימתה האישית. 

כיום ישראלים שרוצים לחלוק לה כבוד אחרון עולים לקברה במסגרת סיורים מודרכים הנערכים בכנרת. 

הפוסט על כל אלה: 15 שנה לפטירתה של נעמי שמר הופיע לראשונה ב-פנימה.

נפגשו דרך כתיבת שירה, הדסה וחנן בן ארי יחד עם ביתם. צילום: שמחה דר פרלמן

כבר שנה כמעט שהם לא התראיינו לתקשורת. אחרי ערוץ 2 ו‑ ynet ועוד כמה ערוצים ותכניות טלוויזיה, מגיע תורנו, לא בלי תיאומים שלא יביישו שר בממשלה.
רגע לפני שאלבומו השני יוצא אל האור, ואחרי שני סיגנלים, האחד בשם ‘לא לבד' והשני ‘תודה שאת' – שיר מחווה שכתב לאשתו הדסה שגם הופיעה בקליפ – מגיש לי חנן את המחשב הנייד, ומקליק על הקליפ החדש שיעלה ברשת רק בעוד שלושה ימים: ‘ויקיפדיה'.
הקליפ עם הגרפיקה המיוחדת,  המילים המדויקות, הסגנון המנוקד בהשפעות הכותבת המוכשרת קרן פלס, והכול באריזה מגניבה שנושאת עמה בשורה.
רק כמה ימים אחר כך יגלו שרוב השומעים אהבו, אבל הייתה גם ביקורת, ובאופן לא מפתיע היא הגיעה מהמגזר הדתי.

יש פער בין התדמית של חנן והצוות סביבו ובין הבית הזה עם החמימות והפשטות. אתם מרגישים את המרחק הזה?
“הייתי שמח לוותר על המרחק מהציבור, מהאנשים, על הרשמיות", עונה חנן, “ביומיום שלנו אנחנו לא
כאלה".
“בהופעות, כשאני עומדת לידו ואז מצביעים עליי", מספרת הדסה, "כולן רצות אליי לסלפי כי לעומתו, בי אפשר לגעת, אבל אם הייתי פוגשת אותן בגינה הייתי מחבקת אותן בכיף".

אחרי הכול את שיר

הזוגיות של הדסה וחנן התחילה – איך לא – מכתיבת שירה, במפגש של האתר ‘ביכורים' מבית ‘כיפה', הראשון שבו חנן השתתף והאחרון של הדסה, שכתבה שירה וחיפשה מקום להתפתח בו בתחום.
חבר משותף מהשבט שלה הכיר ביניהם לא למטרת שידוך.
“כמה חודשים אחר כך חברה מהשבט שלו ניסתה להכיר לי מישהו ולא הרפתה. כדי להוריד אותה ממני שאלתי: תגידי, חנן בן ארי פנוי?" נזכרת הדסה. חודשיים אחר כך הם התארסו, ושלושה חודשים לאחר מכן כבר עמדו תחת
החופה.
הדסה למדה תקשורת וערכה את המגזין ‘הלל', והייתה העורכת הראשונה של מגזין ‘לנשמה'. כיום, היא "ממשיכה לכתוב ולערוך, וגם עוזרת לנשים לפתוח עסקים רווחיים בתחום הבריאותי".

גם הדסה וגם חנן לא צפו את הפרסום המטאורי שלו ואת הפריצה הגדולה בתחום המוזיקה שתמיד הייתה ברקע. בתחילת דרכם הם כתבו שיר משותף בשם ‘הילדים הללו', שיר שהתחיל מתחרות שירים ב'כיפה' ואותו הם כתבו לסירוגין כשאחד מתחיל והשני מוסיף. בסופו של תהליך לשיר היו 5,000 צפיות ביוטיוב, מספר גבוה יחסית לזוג אלמונים, וידידיה מאיר השמיע אותו ברדיו קול חי ובגלצ, פסגת החלומות והשאיפות של שניהם אז.
“עד היום אני לא זוכר שיר שכל כך הרבה ניגשו אליי ברחוב ועצרו אותי ברמזור אחריו", אומר חנן.
אבל היום, זה מרגיש אחרת.

“היום חנן מוציא שיר", מגלה הדסה, “ואומר לי שאפילו חברים טובים שלו לא מגיבים או כותבים פידבק, אולי חושבים שהוא כבר לא זקוק לפידבק הזה כשיש לו מאה אלף צפיות ביום וכל תחנות הרדיו בישראל משמיעות אותו, אבל בסופו של דבר זה תמיד נעים וחשוב לקבל מילה טובה ולשמוע תגובות".

נקודת מפנה

אין ספק, למרות שכשיושבים איתם חנן והדסה נראים כזוג ככל הזוגות, ניכר שהם עברו תהליך מאז שחנן התפרסם.

מה חשבתם שחנן יהיה אחרי שתתחתנו?
“חשבתי שהוא יהיה רב. איש חינוך ליתר דיוק", אומרת הדסה. “כל הפגישות שלנו כשהוא אמר ‘אני אוציא דיסק', ‘אני אעסוק במוזיקה', אני שמעתי: ‘אני אהיה איש חינוך', ‘אני אהיה רב'. זה לא ייאמן אבל לא שמעתי בכלל מה הוא אומר. כאילו, אני אספר לך מה תהיה".
וחנן מוסיף: “שאפתי לעשות שינוי במערכת החינוך אבל לא ידעתי בדיוק מה. סיימתי ללמוד בישיבה ורציתי להיות עסוק בהשפעה חינוכית ושהמוזיקה תהיה רק משהו נלווה".

אמרתי לבת שלי, אם את מתלהבת ממישהו אני מרשה לך רק מתלמידי חכמים. את רוצה להתלהב ממישהו – תתלהבי מאחד שישב ולמד תורה". הדסה בן ארי, צילום: שמחה דר פרלמן

אבל לומר שחנן ויתר על החלום, יהיה לא מדויק. גם כשעבד כעורך תוכן וכאיש חינוך הוא חלם שיום יבוא ואחד הזמרים ייקח שיר שלו. הוא שלח שירים שהיום מופיעים באלבומו הראשון לזמרים שונים, ומשאלת הלב לא פסקה מלפעום. באמצע הלילה, הוא מספר, היה מעיר את הדסה:
“הייתי שומע מלא עיבודים לשירים שלי ומתופף על החזה והיא תוקעת בי מרפק ואומרת ‘תן לישון'". אחר כך הגיעו הופעות של המופע ‘מתבגרים' וניגונים במסיבות בר מצווה וחתונות, ולאט לאט הם ראו שהכול מתנקז למוזיקה. בשביל חנן היה זה תהליך טבעי, בלתי נמנע.
אצל הדסה היה עיכול והבנה לאן הם צועדים.

איך הגבת לרצון של חנן להגשים חלום? 
הדסה: “ברגע שקלטתי שהוא הולך על זה, היה לי קשה לקבל את זה שעוזבים את להקת החתונות והולכים בכל הכוח על השירים המקוריים ובעצם מגשימים את החלום, כי לא ראיתי הרבה אנשים שהם יציבים עם משפחה שעשו את זה, וגם אף דוס לא עשה את זה. “אמרתי לו: יש לך בעיה, אתה דוס מבית, מה תספר בהופעות? אין לך סיפורים מגניבים. ולמרות זאת ראיתי שהוא עדיין בעניין ואמרתי לו: תראה, אני חושבת שזו טעות, ולא בגלל פרנסה אלא כי יש לך יכולת של השפעה של חינוך, של תהליך לדורות, ואתה רוצה לעשות ג'ים ג'ם ג'ום בגלגלצ".

כדי לממש את החלום ולהוציא אלבום, פנה חנן לאתר הדסטארט, שם שטח את חלומו בפני הציבור וביקש שיסייעו לו. הפרויקט זכה להצלחה רבה וגויס סכום גבוה אף יותר ממה שהיה דרוש. אך בנוסף לכך הקצו חנן והדסה סכום
משלהם לטובת העניין.
“יש אנשים שמבזבזים 50 אלף שקל בשנה על הטסת טיסנים או על טיול בחו"ל עם כל המשפחה", מסביר חנן ומוסיף: "אמרנו שגם אם שום דבר מזה לא יצליח, לפחות השקענו בתחביב".
“אני זוכרת שישבנו בבית קפה, אני הייתי בהיריון ואמרתי לו: תכל'ס, אם היית מבקש 100 אלף להקמת בית יהודי באפגניסטן הייתי אומרת לך ללכת על החלום. לא דמיינתי את החלום הזה בחיים שלי, למרות שהוא אמר את זה מההתחלה, והחלטתי להיות איתו לגמרי בזה".

ישרפו המגזרים

“לא אני לא המתנחל,
לא נציג של א‑לוהים
לא דוס שמדיר נשים,
לא גשר בין המגזרים
יישרפו המגזרים,
תשרפו דעות קדומות
לכל אחד יהיה סיכוי
לכתוב את הסיפור שלו"
(מתוך השיר ‘ויקיפדיה')

תתקנו אותי אם אני טועה, בהתחלה הייתה התגייסות מגזרית להצלחה שלך ועכשיו כאילו עברת את הגשר לצד השני.
"אני לא תופס את זה כך כאילו עברתי לצד השני. כי אני לא רואה את זה בתור שני צדדים", עונה חנן.
על ההבדלים ביניהם מדברים הדסה וחנן באופן גלוי לב ומעורר הערכה. בצד ההכרה בהם, יש גם קבלה לאופי השונה ולצרכים המנוגדים לעתים.

“חנן הוא אדם שבטבע שלו אוהב חופש ודרור. אני נורא מבסוטית על המגזריות", אומרת הדסה. “אני שמרנית דוסית ורק תני לי להגדיר את עצמי, ולמרות שגדלתי בבית דתי עדיין קניתי לי את המקום הדתי שלי, את המסגרת של הקהילה".
“באלבום הראשון יש שיר שהוא הקדיש לי", היא מספרת. “כששמעתי את השיר בפעם הראשונה כשהוא עוד היה כמה משפטים אמרתי לו ‘וואו, אתה לא מתחיל עכשיו לשיר את זה לכל החברים? זה רק בינינו כן?' כי אהבה זה דבר צנוע. אז הוא באמת כלא את השיר לשנתיים, עד שהוא שר אותו בחתונה של גיסי וגיסתי. ואז הוא אמר לי שזה הולך להיות באלבום. נורא התקוממתי, והוא הסביר לי: ‘כשאת מעבירה שיעור לבנות שירות ומספרת להן על זוגיות, בין היתר על דוגמאות מהזוגיות שלנו, זה בסדר? אז זו התורה שלי, המוזיקה היא השפה שלי'. וקיבלתי את זה.
"בשיר ‘תודה שאת' זרקתי את ההתלבטויות ולא שאלתי שאלות, וכשהוא אמר לי ‘אנחנו מצלמים קליפ בואי לאולפן', לא חשבתי ‘וואו, אני הולכת להיות בקליפ והולכים לראות אותי', פשוט התלבשתי ובאתי, ככה כמו שאני. באו צילמו אותנו, ביימו שלוש דקות וזהו".

אחרי הכול את שיר. צילום מסך מתוך הקליפ "תודה שאת" בו משתתפת הדסה בשיר שכתב עליה חנן

דמיון על עולם הזוהר

תוך כדי השיחה, אינני יכולה שלא לחשוב איך לא דבק בהם אף שמץ מאבק הכוכבים.
“יש לנו דמיון על עולם הזוהר", אומרת הדסה, “אבל מה באמת אנחנו יודעים על כוכבים? מה שכתוב עליהם בתקשורת. אנשים לא יודעים מה חנן עושה באמת בשעות הפנאי שלו, על מה יכתבו? מה לבשו ומה קנו".
“כשהגענו לפרדס חנה", היא מספרת, “הבנות בבית הספר של שיר ציון (בתם הבכורה) אמרו לה ‘וואו, את הבת של חנן בן ארי!'. כל השבועיים הראשונים הייתה התלהבות כזאת שלא הבנתי, כל אחד עושה את התפקיד שלו.
שאלתי אותה: מישהו פעם בא לבת של המורה שלך ואמר ‘וואו, את הבת של המורה?', ואם את מתלהבת ממישהו אני מרשה לך רק מתלמידי חכמים. את רוצה להתלהב ממישהו – תתלהבי מאחד שישב ולמד תורה".
“מבחינתי", אומר חנן, “מורה שמצטיין בעבודה שלו ומביא בשורה ראוי לתהילה פי כמה יותר ממני. לא יודע למה ה' החליט שסביב עולם התרבות ייווצר כזה זוהר. אני עושה את מה שאני טוב בו ואוהב לעשות. ככה פשוט".

צילום: שמחה דר פרלמן

***
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון תמוז התשע"ז
והיא אחת מ – 10 הכתבות שאהבנו ב-100 הגיליונות של פנימה
המשיכי לעקוב אחרי ההאשטאג #הכתבותשאהבנו ברשתות החברתיות

לרכישת מנוי לפנימה הקליקי כאן

הפוסט האישה שאיתו הופיע לראשונה ב-פנימה.

חלומות מתגשמים
ערב אחד בבית משפחת שלום. הילדות התארגנו לארוחת ערב, אלנתן החליט לפרגן לאשתו ותפס פיקוד. בין חיתוך הסלט לעריכת השולחן הטלפון שלו צלצל ועל הקו הייתה לא אחרת מאשר הזמרת ריטה.
"אני עונה לה לטלפון ושומע ריטה, וחושב שזו בטח אימא של אחת הכלות שאני עומד להופיע בחתונה שלה שרוצה לבקש אולי שיר מסוים שננגן. לאט לאט אני קולט שאני מכיר את חיתוך הדיבור הזה, את הנימה המיוחדת. אחרי דקה הבנתי עם מי אני מדבר".

"ריטה מבקשת ממני שאכוון אותה איך לשיר?", אלנתן שלום באולפן. | צילום: אליסף רובינשטיין

את הרגעים האלה נדמה שאלנתן נוצר בליבו ויום אחד יספר לנכדים. באותו הזמן הוא דאג להתפנות לשיחה והחזיר את אשתו רבקה לחביתות ולקוטג'.
"רצתי החוצה לדבר איתה, נפעמתי מכמה היא מיוחדת. התברר לי שנועם חורב, יוצר שעבדתי איתו, שלח לה שיר שהלחנתי בשם 'ביני ובינך'. באותם רגעים, כשדיברנו, לא ידעתי איזה שיר שלי היא שמעה, כי נועם ואני כתבנו 42 שירים באותה שנה. מיד אחרי השיחה נכנסנו להקליט את השיר.
עשינו סקיצה, הלבשנו את הלחן על הסולם שלה ושינינו טיפה את המילים כדי שזה יתאים לה. ישבנו ארבע שעות והיא אומרת לי: 'אני צריכה שתכוון אותי איך לשיר, אני רוצה לשיר כמוך'. באותם רגעים לא ידעתי איפה לשים את עצמי. ריטה? מבקשת ממני שאני אכוון אותה איך לשיר?".
"למדתי ממנה דבר גדול – תראה לאן בנאדם הגיע ועדיין נותן כל כך הרבה כבוד לאומנות ולאנשים שמביאים אותה ומתקשר באופן אישי והכי פשוט שיש. לאורך כל הדרך נפעמתי מהענווה שלה".

כמה ימים אחרי שהקליטו את השיר, ריטה התקשרה ואמרה שהיא אוהבת את השיר ומחוברת אליו אבל לדבריה היא לא עושה לו כבוד ותיאלץ לוותר עליו – "והנה עוד דוגמה על עוצמת הענווה שלה. ובאותה נשימה היא אמרה לי: 'אבל אני רוצה לשלוח לך טקסט, מכתב שכתבתי למשי שלי, יש לך כמה דקות? עניתי בליבי: יש לי את כל החיים בשבילך", אומר אלנתן בחיוך ונדמה שעדיין הוא המום מהזכות שנפלה בחלקו.
"היא הקריאה לי את המכתב, בדיוק נסעתי עם רבקה והקשבנו לה יחד, ואז היא שלחה לי את הטקסט. עזבתי הכול ובאותו יום נכנסתי לאולפן בבית, לא לפני שביקשתי רשות לגעת מעט בטקסט. היא אמרה לי 'תעשה מה שבא לך, אני סומכת עליך בעיניים עצומות'", ומשם יצא השיר 'קחי לך' ששרות יחד ריטה ובתה משי קלינשטיין וזכה לארבעה מיליון צפיות ביוטיוב בתוך שלושה שבועות בלבד.

למי שחייו לנגן
הסיפור של אלנתן, יוצר צעיר ומוכשר בן 32 , מתחיל כשהיה נער.
בגיל שבו כולם הולכים לכיתה ט' בישיבה התיכונית הוא מצא את עצמו בבית, אחרי שניסה להתקבל ל‑ 12 ישיבות ולא הצליח. כל מנהלי הישיבות שראיינו אותו הביטו בתעודה שלו ואז אמרו לאמו שחבל על הניסיון והזמן של כולם, ושלחו אותם לדרכם.
בתחילת השנה חבר התקשר אליו, וכשהבין שהוא התחיל את השנה בביתו הציע לו לנסות להתקבל לישיבת 'כינור דוד', שהייתה אז בתחילת דרכה. אלנתן, שידע לנגן בגיטרה, אמר לרב חגי כהן: "אל תעשה לי מבחנים, אני לא אעבור אותם. תן לי להיות פה, אני ילד טוב, לא חוצפן", ומאז המוזיקה מילאה את חייו.

כשהיה צעיר יותר ניסה אלנתן להתפרסם כזמר, "ולצערי אז זה פחות הצליח. הכרתי פחות את המקום של המלחינים במוזיקה הישראלית, חשבתי שזה מסתכם רק באומני פרונט וזהו, ומתברר שזה עולם שלם ומלא יופי. בעקבות הניסיון שלא הצליח החלטתי שהפוקוס הוא על הלחנה, וכנראה שהכלי שלי כזמר צריך עוד עבודה".
לפני כשנתיים השתתף בתוכנית המוזיקה 'דה וויס', "כדי לקבל הכרה כמלחין. התלבטתי מאוד אם טוב לי לעבור את הדרך האינטנסיבית הזאת. התייעצתי המון עם חנן בן ארי, חבר מאוד טוב שלי, שאמר: אם תלך בלי מטרה ורצון למשהו ספציפי להוציא מהתוכנית אתה תלך לאיבוד".
אחרי האודישן הראשון הוא כבר הרגיש שמיצה. ארכו כמה שלבים עד שסיים את השתתפותו בתוכנית, שממנה יצא עם חבר טוב בשם בניה ברבי, שאיתו הוא כותב ומופיע עד היום.

אלנתן ורבקה שלום, צילום:

מה הרגע שנחרט לך מ'דה וויס'?
"בתוכנית עצמה יש רגע קשוח. לפני שאתה עולה על הבמה אתה בכוך כזה מהגיהינום, חמש דקות של דממת אלחוט ואין לך נפש חיה לדבר איתה. ברגעים האלה אתה מתפלל ממש לקב"ה שישים לך את המילים הנכונות בפה. אני מופיע כבר 15 שנה (גם כחלק מלהקת החתונות 'רוח צפונית' – ט"ו), ולראשונה בחיי הייתי מבועת בכל מה שקשור לבמה. זה לא קרה לי מעולם".

כבר באודישן הראשון ב'דה וויס', כשאלנתן חשף את עובדת היותו המלחין של השיר 'אימא אם הייתי' של חנן בן ארי, הזמרת מירי מסיקה ביקשה ממנו לשלוח לה לחנים. בתוך זמן קצר הם החלו בעבודה משותפת שהניבה שני שירים באלבומה 'א‑לוהי הדברים הקטנים' שיצא לאחרונה, "ועוד כמה שירים לאלבום הבא שבדרך".

איך שיר נולד
"לפני כל פעם שאני מתעסק במוזיקה, מדבר עליה, מלחין, אני מדליק נר, אומר כמה פרקי תהילים ומתפלל שאצליח", אומר אלנתן ומצביע על הנר הדולק שעל השידה. "באותה תפילה אני מתפלל שאם אני לא הצינור לשיר שצריך להגיע לעולם, שגם את זה אוכל לראות", מגלה אלנתן, שבינתיים לחניו המרגשים הצליחו לכבוש את הקהל הישראלי.
בעקבות השיר 'אימא' שגרף אהדה רבה ופרס אקו"ם, הוא נחשף לאומנים נוספים בתעשיית המוזיקה הישראלית, אחד מהם הוא נועם חורב שכתב את השירים 'מתנות קטנות', 'אחותי' ועוד.

מה יותר קל, לכתוב שירים לעצמך או לאחרים?
"יש יותר עוצמה בטקסטים של אחרים מאשר בשלי", הוא מודה בכנות אופיינית, "המדד שלי לשיר טוב זה שהטקסט יגרום לי להזיל דמעה, שידבר אליי באופן מאוד אישי. גם כמלחין, כשאני מקליט סקיצה ולא מתרגש ממנה אני בבעיה. אם זה לא מרגש אותי, אני לא מעביר את הסקיצה הלאה.
בתחילת דרכי שלחתי לאומנים סקיצות שהלחנתי ולא הייתי שלם איתן, והיום אין סיכוי שזה יקרה. הטקסטים שאני בוחר או כותב לא מדברים לרוב על מישהו ספציפי אלא על המציאות שלנו בדברים הקטנים".

יש הרבה רגש בלחנים שלך, מאיפה זה מגיע?
"כשאת שומעת רגש בלחנים זה רגש של כאב, בגלל זה אנשים מתחברים לזה כי כולם חוו כאב. גם בשירים מקפיצים המנגינה מכאיבה. גם השיר 'יש לי הכול' של שירי מימון הוא על מישהו שהוא לא ממריא לשמים כי הוא גם לא רוצה ליפול. לכאורה יש לו הכול ואין לו כלום. זה כואב, ולרקוד לדבר כזה זה הזיה. הייתי בהופעה של שירי וכולם על הרגליים", אומר אלנתן ומספר על הופעתה של שירי מימון שנפתחת עם השיר 'אחותי' וסוגרת אותה עם 'יש לי הכול', שניהם פרי לחניו.

"מי שנמצא ליד אלנתן פותח את הלב באופן אוטומטי," אלנתן ורבקה שלום | צילום: אליסף רובינשטיין

לאחר שהפיק שירים לאומנים כמו דוד ד'אור, אלנתן מרגיש כי רזי המקצוע פרוסים לפניו וכי המקום שהוא נמצא בו כעת בשל הרבה יותר לפריצה מחודשת: "אני מאמין שהמוזיקה שאני מלחין ושעוברת דרכי יש בה כוח אחר שפועל על הלב מאשר על אומנים אחרים. הצבע שלי לא קיים אצלם והצבע שלהם לא קיים אצלי. אתה חייב להיות מכוון עם עצמך מה אתה רוצה לומר כל הזמן".

איך קורה הקסם הזה ונולד לחן לשיר?
"אני מסתכל על הטקסט ומחכה כמו שמחכים לרכבת שתבוא. מסתכל ומבקש", עונה אלנתן תשובה מפתיעה.
לאורך כל השיחה שלנו אלנתן ורבקה יושבים יחד, אלנתן מדבר ורבקה מהנהנת ומגבה את דבריו.
התמיכה ההדדית ניכרת, הדרך משותפת גם היא.
"אני חושבת שבהרבה מתחומי האומנות יש דרך ללמוד לעשות אומנות, אבל יש אנשים שהם אומנים וזה בנפש שלהם, שלא משנה במה הם ייגעו ומה הם יעשו זה יצא טוב", אומרת רבקה בפרגון לבעלה. "אפשר לשבת ב'רימון' וללמוד הלחנה וזה ייצא מדהים. אני חושבת שזה אולי מה שלפעמים מבדיל בין עיצוב גרפי לאומנות. עיצוב אתה יכול גם ללמוד איך לעשות, נותנים לך טכניקות וכלים, אומנות זה משהו שאתה יוצר מעצמך, מהנפש
שלך".
ולאלנתן חשוב לדייק פן מסוים בעשייה: "אני לא מרגיש שזה יוצא ממני. אני חייב להרגיש את האומן, לשבת ולדבר איתו ולהכיר מי הוא ואז השפע עובר דרכו אליי. לפני שבועיים ישבתי עם אומן גדול מאוד. הוא היה בטוח שנשב מיד ונלחין. אמרתי לו 'אחי, אני לא פותח את הגיטרה לפני שאתה פותח את הלב'. הוא לא כל כך ידע איך לאכול את זה, אבל זו הדרך שלי וזה מניב את הדברים הכי טובים בשביל האומן".
"מי שנמצא ליד אלנתן פותח את הלב באופן אוטומטי בלי להרגיש בזה", מציינת רבקה.

***
הכתבה המלאה בגיליון פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי לחצו כאן

הפוסט צליל מכוון הופיע לראשונה ב-פנימה.