"החדשות היו אירוע מכונן". צילום: דאפי ספונר

היא מתגוררת בירושלים אבל ליבה בשדרות, מסרבת להצעות לעבור לפוליטיקה ונחושה לצמצם את הפער שבין התקשורת למציאות | שירית אביטן כהן, הכתבת הפוליטית של 'גלובס', לא מתנצלת על כך שהיא אישה, אמא, דתייה, פריפריאלית ומזרחית, ודווקא החיבור של כל ההגדרות הללו הופך אותה לרלוונטית ביותר עבור הצופה הישראלי

כבר בגיל צעיר חלמה שירית אביטן כהן לעסוק בעיתונות. עוד בבית הוריה סדר היום סבב סביב מהדורות החדשות: "הטלוויזיה תמיד דלקה. ההורים היו נחים בין שתיים לארבע ואז קמים לראות מהדורה ראשונה, וב־20:00 מתיישבים מול המהדורה המרכזית. החדשות היו אירוע מכונן", היא נזכרת. "כבר אז הבנתי שמי שקובע את סדר היום הציבורי נמצא שם. ידעתי שאני רוצה להיות בחדשות".

הילדות בשדרות הפריפריאלית ושנות התיכון בצל הקסאמים, היו גם הם זרז רציני לכניסתה לתחום. "אני זוכרת שעיתונאים היו מגיעים לעשות כתבות על שדרות, וזה תמיד היה ממקום של מצוקה ומסכנות. ניסו להראות אנשים קשי יום, את מסעודה משדרות עם כל הסטריאוטיפים והתבניות הידועות מראש. ידעתי שאני יכולה להביא זווית אחרת, להראות את המגוון האנושי, את החום והמשפחתיות, את הבית שהיא הייתה עבורי. זה מה שיצר אצלי את חיידק העיתונות, הדחף לספר סיפור אחר ולדאוג לה".

שירית (34) נולדה וגדלה בשדרות. היא בת זקונים להורים שעלו ממרוקו מיד לאחר חתונתם, יחד עם משפחה מורחבת ענפה ומחבקת. כמו עולים רבים, גם בני משפחתה חלמו להגיע לירושלים, אך עם הגעתם ארצה שוכנו בפריפריה. את החלום המשפחתי הגשימה שירית שנים לאחר מכן.

בשירות הלאומי שירתה בבית חינוך עיוורים בירושלים. "תכננתי להגיע עם חברתי אלה אביקסיס ז"ל. נרשמנו יחד ללכת ולבדוק את השירות שם, אבל כמה חודשים לפני כן היא נהרגה מפגיעת קסאם בשדרות. כשהגעתי לשם ושאלו אותי איפה אלה, התפרקתי והדמעות זלגו".

חלק בלתי נפרד מחייה. צילום אילוסטרציה

בהמשך, במקביל ללימודים אקדמיים, המשיכה לעבוד במקום בתפקיד רכזת של בני נוער עיוורים ולקויי ראייה. אז גם הכירה את בן כהן, מתנדב צעיר ממנה בשנתיים, שלימים נהיה בעלה והפך לסלע איתן בחיים רוויי סערות פוליטיות.

שירית סיימה תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת ותואר שני ביחסים בין לאומיים מאוניברסיטת בר אילן, והשניים נישאו. כיום הם גרים בשכונת הר חומה, והורים לשלושה: יהלי (9), נעם (5) ויונתן בן השנה, שנולד עם ההכרזה על מערכת בחירות נוספת בתחילת 2021. הדרמה הפוליטית גרמה לשירית לקצר את חופשת הלידה שלה ולחזור מהר מהרגיל למערכת העיתון, בשאיפה להספיק ולהיות חלק ממערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים בלבד.

על אף שעברו 15 שנה מאז עזבה את שדרות, ניכר לאורך הריאיון כולו כי המקום הוא חלק בלתי נפרד ממנה, וכשהיא מדברת על עיר ילדותה היא מדברת מדם ליבה. "כשהיינו ילדים היה יחסית שקט ורגוע", היא מספרת על ימים אחרים. "התחילו לירות קסאמים רק כשהייתי בתיכון, וזה התגבר כמובן אחרי ההתנתקות, אבל עד אז לא היינו במרכז הכותרות החדשותיות. אני זוכרת את אריאל שרון מגיע לנחם את ההורים של אלה ז"ל ומבטיח להם שזה יעבור, שהמצב לא יישאר ככה. לצערי ראינו מה קרה מאז, שדרות הפכה להיות במוקד וערים נוספות הצטרפו".

לשים את הלב במטבחון

את דרכה בעולם התקשורת התחילה שירית בתחנת הרדיו גלי ישראל, בתפקיד מבזקנית וקריינית חדשות. "הייתי עובדת בלילות על המבזקים ונוסעת ב־5 לפנות בוקר לאולפני הרדיו בגבעת זאב לשדר את החדשות. זה היה הניסיון הראשון שלי, והוא היה נחמד ממש".

אחרי כשנה קיבלה הצעת עבודה ממקור ראשון והחלה לערוך שם תוכן. עם הזמן התקדמה בתפקידים שונים במערכת, בהם ראש דסק באתר NRG, עד לתפקידה האחרון בעיתון בתור כתבת פוליטית, תפקיד שאליו נכנסה לאחר לידת בנה השני. לפני כשנה וחצי, לאחר שמונה שנים במקור ראשון, מונתה לתפקיד הכתבת הפוליטית של העיתון הכלכלי 'גלובס'.

עבודה בראשות דסק חדשות כוללת המון לחץ ותחרותיות, מלחמה על סקופים וראשוניות. אילו רגעים היו משמעותיים לך בתקופה הזו?

אביטן כהן עם ילדיה בדסק החדשות. צילום מהאלבום המשפחתי

"הרצון להיות ראשונים והכי מקצועיים אכן מלווה ומכניס הרבה מתח ואדרנלין. יש פעמים שהחיבור האישי מתנגש עם העבודה, וצריך לדעת לשים הכל בצד ולהיות מקצועיים. רגע אחד כזה היה ערב הפטירה של אריק איינשטיין. סביב שתים עשרה בלילה קיבלנו את הבשורה שאריק נפטר, והיינו צריכים להוציא ידיעות על כך. העורך התקשר והפעיל אותנו, מה מוציאים ומה עוד אסור לומר. ההלם הזה מהידיעה על הפטירה לפני כולם טלטל אותי בתור עיתונאית צעירה, הצער האישי על הדמות שהוא היה אל מול התפקיד שצריך לבצע".

רגע מכונן נוסף, מספרת שירית, היה באירוע חטיפת שלושת הנערים בקיץ תשע"ד. "זו הייתה משמרת בוקר מוקדמת של יום שישי, והתחילו להגיע ידיעות על נערים חטופים. עוד לא ידענו מה קורה, אבל התחלנו לדווח. מצד אחד אני נמצאת באקשן וברצון להיות מקצועית, בצורך להוציא ראשונים את כל הפרטים ולספר את הסיפור, ומצד שני אי אפשר לחשוף את מה שעוד אסור וצריך לצנזר את ‎מה שהציבור לא צריך לדעת. המחשבות על הנערים ועל המשפחות שלהם נכנסו לי ללב. זו הייתה אחת השבתות השחורות שלי. רק כשחוזרים הביתה מעכלים את מה שדיווחנו עליו וכמה זה קשה".

בתור מי שעוסקת גם היא במקצוע ועורכת מהדורת חדשות, אני מזדהה מאוד עם הקושי של שירית. כשאני שואלת אותה מה עוזר לה באופן אישי לתפקד בזמנים כאלו, היא מבהירה: "באירועים האלו אי אפשר להתפרק. לא חושבים יותר מדי, מוציאים את הלב, שמים אותו במטבחון ועובדים על ניוטרל. זה הזמן לתת את העבודה המקצועית נטו, לדווח בזמן, לוודא שלא מפרסמים שום דבר לפני הזמן, לא להוציא תמונות ושמות של נפטרים לפני שהמשפחה יודעת, וכמובן לדווח בחמלה בכל מקרה.

"אלה רגעים שבהם הרגש מנוטרל, רק כשמגיעים הביתה מעכלים ומבינים את מה שהיה בעבודה. זה להתעסק בדברים קשים ולהיות חשופים למקסימום של מידע, שאת רובו מצנזרים עבור הציבור".

יוצאת מגדר הרגיל

שירית יוצאת דופן בנוף התקשורתי בהרבה מובנים. היא אישה, אמא לילדים קטנים, פריפריאלית ומזרחית. כל אלה מגדילים עשרות מונים את היכולת שלה להעלות לסדר היום דברים שפעמים רבות נדחקים לשוליים. "בסוף 'מי שאני' משפיע מאוד על החדשות שאני מוציאה, על דרך הסיקור שאביא, על הנושאים שאעלה ועל השאלות שאציף. אני אמא שמגיעה מהדרום, וזה גורם לי לראות צדדים אחרים בחדשות".

הסרטון שהרעיד את הרשת. צילום מסך מתוך 'כאן 11'

לצורך הדוגמה היא מספרת לי איך בתקופה שהייתה אמא צעירה התרחש גל מחריד של שכחת ילדים ברכב. הנושא כאב לה מאוד, ויחד עם עורכות נוספות שעבדו איתה, גם הן אימהות לילדים קטנים, החליטה להעלות את המודעות לנושא במטרה להניע לפתרון ראוי. הן הזמינו חברי כנסת וידוענים שונים לשבת ברכב סגור במשך 10 דקות, ולהרגיש מעט ממה שמרגישים ילדים שנשכחים ברכב. "זה העביר את המסר בצורה חזקה מאוד, וצירף אותי למאבק בנושא".

היא סיקרה רבות גם את מחאת מעונות היום, שהתרחשה בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, זאת על אף שבתפקידה הרשמי היא לא מתעסקת בחינוך או ברווחה. על הדחף להתעסק במשבר הזה היא אומרת: "בסוף, מעונות היום משפיעים על החיים שלי, של החברות שלי ושל האימהות סביבי. במשבר כזה אלפי ילדים נמצאים בבית ואימהות לא יכולות לצאת לעבודה. זה נושא שחשוב לי, ואני יודעת שרק אם נדבר עליו יטפלו בו. אז שלחתי שאילתות לשר האוצר ולשרת הכלכלה ולא הרפיתי, ודאגתי להעלות את הנושא לכותרות כדי להגיע לסיום המשבר".

כיום יש טענות קשות כלפי התקשורת, על כך שרוב המהדורות, כמו גם העיתונאים והפרשנים, נראים ונשמעים אותו דבר, ולא מייצגים את החברה הישראלית על גווניה. איך את רואה את הדברים?

"לצערי רואים את זה באולפני החדשות", היא מסכימה עם הטענות. "מי שעורך אותן הם חבורה הומוגנית שגדלה באותו מקום ולמדה עריכת חדשות באותו מקום ומגיעה מאזור המרכז, וכך החדשות מגיעות מתוך נקודת מבט מצומצמת מאוד.

"כשהעולם שלך אחר ואת מגיעה ממקומות אחרים, גם התוכן שתספקי יהיה אחר, כי נקודות המוצא והעניין שלך שונות. כל אחד מביא לחדשות ומסקר את מה שקרוב לליבו, וברגע שהתקשורת תהיה מגוונת יותר ויהיו בה יותר אנשי פריפריה או דתיים ומסורתיים, אז היא תספר סיפור מגוון ושלם יותר. לכן זו השליחות שלי – להביא את הדברים שקרובים אליי ולתת להם מקום".

את חושבת שזו הסיבה שהציעו לך לעבוד בגלובס, על אף היותך דתייה ומזרחית שגדלה בשדרות?

"קודם כל אני מאמינה ויודעת שהביאו אותי לעיתון משיקולים מקצועיים. הייתי במשך חמש שנים כתבת פוליטית וכתבת כנסת במקור ראשון, הם יכלו להתרשם מהעבודה שלי ואני חושבת שבזכות זה פנו אליי. אני חולמת שנגיע לתקופה שבה לא ירימו גבה על העסקה של כל עיתונאי ימני בדעותיו, שיהיה ברור שקבלה לעבודה היא על סמך כישורים. אבל בנוסף אני יכולה לומר שהגיוון הוא חלק מהסיפור של גלובס, לפתוח את השורות ולייצר תקשורת מקיפה ולא מעגל מצומצם שמייצר את אותן חדשות. לאחרונה הכניסו לעיתון גם כותבי טורי דעות חרדים וערבים, כדי שייצגו קהלים נוספים".

אחרי שמונה שנים במקור ראשון, שהיה הבית העיתונאי שלך, מה היה הדחף לעבור לעיתון כלכלי, חילוני ושונה כל כך?

"מערכת מקור ראשון באמת הייתה בית הגידול המקצועי שלי, שם למדתי את המקצוע ואני מעריכה ואוהבת אותם מאוד. כשקיבלתי את ההצעה מגלובס הרגשתי שזו השליחות הבאה שלי. עד אז כתבתי בעיקר לקהל הבית שלי, לאנשים שחושבים כמוני. הבנתי שזו הזדמנות לדבר לקהל אחר, שכולל אנשי עסקים ויותר אנשי מרכז חילוניים. רציתי להביא גם אליהם את הפוליטיקה מגוון אחר, מהמקום שלי".

על ההשתלבות בגלובס היא מספרת, "החוויה שלי שם טובה, לא נתנו לי להרגיש זרה או אורחת. מההתחלה נתנו לי את הטור הפוליטי שלי, ושבועות ספורים אחרי שהתחלתי כבר פרסמתי כתבות שער. השתלבתי שם מהר מאוד עם כל מה שאני מביאה".

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון פנימה טבת. להצטרפות לפנימה לחצי כאן 

הפוסט בגובה העיניים: העיתונאית שירית אביטן כהן מדברת הופיע לראשונה ב-פנימה.