כמה היצר הרע רוצה שנהיה קיצוניים. זה פירוש המילה 'קיץ'. קיץ – מילה לא פשוטה, הכול מקצין. תחושת קץ, סופנוּת – כלו כל הקיצין. שימי לב שהקיץ מביא אותך לקצה גבול היכולת – הכול מגיע לקיצוניות נוראה. את שונאת את ביתך, את ילדייך, את העבודה. את פשוט שונאת הכול. 

וה' מתחנן: רק אל תהיי קיצונית. על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, והמהר"ל מסביר נפלא שקמצא פירושו קומץ של אנשים ששייכים לצד הזה וקומץ ששייך לצד השני, ואיך לא יהיו מריבות?

איך נפרצה החומה בשבעה עשר בתמוז? עִיר פְּרוּצָה, אֵין חוֹמָה, אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ. הבריונים בירושלים מתעקשים שלא ליזום מהלכי שלום עם הרומאים, והמחיר כל כך כבד. הם שורפים בעצמם את כל מחסני התבואה ובעצם גורמים לרעב מזעזע ולחורבן. 

מי"ז בתמוז ועד אחרי תשעה באב, אסור לפי האר"י הקדוש ללכת בין שמש לבין צל. שלושה שבועות שבהם משעות הבוקר ועד לשעה 15:30 בצוהריים, שלא תעזי לשים רגל אחת בשמש ואחת בצל. במקום שכזה שולט כוח רע ששמו קֶטֶב מְרירי.

מה העניין? היצר הרע מבקש שנהיה קוטביים ומרירים. הוא מבקש שתהיי קיצונית, קפוצה וקמוצה, כמו קמצא ובר קמצא. זה כוחו של הקטב המרירי, שמבקש שלא תהיי באמצע ושכל אחד יתמיד בעמדתו, קומץ פה וקומץ שם, ולכן הוא מסתובב בעצמו באמצע ומבקש להזיק. הוא רוצה שנהיה שונאים זה לזה.

הוא רוצה שנהיה מכוערים, כי זה החורבן. אל תהיי קיצונית. היי בין האור לבין הצל, מחפשת את הממוצע, את השווה והחינני בכולם. חפשי את האור של הקב"ה משתקף בכל פנים שאת רואה. 

עוד אבנך

נשים שונאות את שלושת השבועות. זאת מועקה. הכול אסור (לקנות בגדים חדשים, לשמוע מוזיקה, לצאת לבילויים). "לא מספיק החיים שלי קשים, עוד מכתיבים לי שלושה שבועות של דיכאון?" נשים שואלות. כמה פוחדות נשים ממועקת שלושת השבועות. צריך להבין שבזמן הזה הקב"ה תובע את עלבונך הפרטי ורב את ריבך.

רבי יהושע מהלך על הר הבית, פתאום הוא רואה אישה לבושת שחורים בוכה, בוכה, בוכה. "מי את?" הוא שואל אותה, "אני רחל אימנו, השכינה", היא עונה.
"ולמה את בוכה?"
"כי אין לי בית".
בנות, זה הבכי שאני שומעת מנשים. הבית – זה הצער הנשי הנורא. "ימימה, אין לי בית – אני רוצה לקנות בית".
"אין לי בית – אין לי בן זוג".
"אין לי בית – אין לי ילדים".
כמה בּנות רוצות להיבּנות! הבדידות הנשית היא חורבן ירושלים. כל הנושא אישה, כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים. למעשה, את אחת מחורבות ירושלים, כל מי שיש לה בעיה שקשורה לבית: זוגיות או אי-זוגיות, ילודה, שלום בית, חינוך ילדים – צערה הפרטי הוא צערה של ירושלים.

בשבועות האלה ה' מתייחס לצער של הנשים. הרי אין לנו יכולת להתגעגע לבית המקדש, אין לנו חלקיק של מושג מה היה בית המקדש, זה כמו להסביר לעיוור מהו צבע ורוד. אבל את כן יודעת מהם הגעגועים שלך, איפה את חולמת להיבנות. תבכי את הצער שלך, זה טוב. את תזכי לראות בבניין ירושלים. וגם אם חלילה לא תזכי לראות את בית ה' נבנה, את תראי את ביתך שלך נבנה. בטוח.

הפוסט בין אור לצל: הרבנית ימימה מזרחי לי"ז בתמוז הופיע לראשונה ב-פנימה.