מכניסה את הידיים לבוץ כי זה חשוב לי. העצני, צילום: אילה איבגי

העצני-כהן לא מתביישת ולא מפחדת להתמודד דווקא עם השאלות המדיניות הקשות, ומעבירה הלאה את דעותיה בלי כחל וסרק ובלי להתחנחן, גם אם הדברים שהיא נושאת לא נמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי או העולמי, ובין אם תקשורת המיינסטרים אוהבת את מה שיש לה לומר או לא.
"אני מכניסה את הידיים שלי לתוך הבוץ, כי חשוב לי ואכפתי לי".

היא ירשה מנפתלי בנט ואיילת שקד את הנהגת 'ישראל שלי' אחרי ששניהם עזבו לפוליטיקה, בזמן שהיא עוד הייתה המנהלת החינוכית של תנועת בית"ר העולמית ובחודש השישי להריונה הראשון. החידוש של תנועת 'ישראל שלי' הוא בנושאים שבהם היא בוחרת להתמקד, במטרה לשנות תודעת הציבור. בזמן שהרוב מנסה להימנע ובורח להייטק, לסייבר ולהצלחות של ישראל בעולם, 'ישראל שלי' נכנסת לוואקום הקיים ועוסקת בנושאים שיותר טעונים אידיאולוגית: "ברגע שאתה מתחמק והצד השני כל הזמן חותר למגע, אז אתה מפסיד, ואלה הסוגיות שבסופו של דבר הכי משפיעות על מה שקורה פה".

נתפסים ברשת
מאז 2012 העצני-כהן עומדת בראש עמותת 'ישראל שלי', תנועה לעשייה ציונית ברשתות החברתיות. העמותה הוקמה ב‑ 2010 על ידי נפתלי בנט ואיילת שקד מתוך ההבנה שאנשים היום פחות אוהבים לצאת מהבית להפגנות. "אתה מרגיש שהכוח שלך יכול להיות גם ברשת, ובשביל מה לקום מהספה, תנצל את הזמן שלך לדברים אחרים. בקרב הציבור הלאומי זה עמוק יותר, שם קיים גם שבר ההתנתקות, השבר של אובדן האמונה בהפגנות בעקבות הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון. היו אז הפגנות מטורפות, הייתה השרשרת האנושית מכיסופים ועד לכותל, אני עמדתי בגינות סחרוב. היו בין 150 ל‑ 200 אלף איש. זה היה מפגן עוצמה יצירתי וגימיקי. ומה בסוף? בסוף גילחו את גוש קטיף בפחות משבוע. אז בן אדם אומר: בשביל מה להפגין?".

"במשך שנים היינו שבויים בידי התקשורת", העצני. צילום: אילה איבגי

במקום להילחם ברוח הזמן, ב'ישראל שלי' בוחרים לדבר לדור הזה בשפה שלו ולחשוב באופן יצירתי.
"הסנטימנט הוא אותו סנטימנט – אכפת לאנשים איך שהמדינה נראית, מהחיילים, מהתדמית, משקרים. יש המון פטריוטיות בציבור הישראלי בכלל ובקרב הציבור הלאומי בפרט. צריך לחשוב איך מנתבים את הרגשות האלה לכיוון של אקטיביזם שהוא לאו דווקא לצאת לרחובות להפגין. אפשר לשנות מציאות דרך הרשת, ובסוף גם כשרוצים להוציא אנשים מהבית משתמשים ברשת".
לתפיסתה של העצני, "בלי הרשתות החברתיות אנחנו, הימין, נכים. במשך שנים היינו שבויים בידי תקשורת חד צדדית ועוד על חשבוננו. כספי המיסים שלנו מימנו את התעמולה הזאת, שהיום הרשתות החברתיות מפצות עליה מעט, כי הן נותנות יותר כוח לאדם הפרטי. יש היום יותר איזון ומגוון ממה שהיה פעם, גם אנושי וגם אידיאולוגי, אם כי זה רחוק מלהיות אידיאלי"

להתבונן לפיל בעיניים
העצני-כהן לא אוהבת את המילה "הסברה". לדעתה, ישראל צריכה לרדת מהעניין של הסברה וללכת יותר לכיוון של הפרכת השקרים והנגשת המציאות בישראל.

ירשה את תנועת 'ישראל שלי'. בנט ושקד, צילום: לע"מ

לאחרונה הוציאה העמותה סרטון קצר, אסטרטגי ומושקע באנגלית על חברון, שהפך לוויראלי וזכה לכמעט מיליון ציפיות ברשת. הסרטון לוקח את הסיפור של חברון ומנפץ את כל השקרים סביבו.
"כשאני מראה את הסרטון הזה, ובטח לקהל מחו"ל, הוא מטלטל. אנשים הפסיקו סיורים עם 'שוברים שתיקה' באמצע בזכות הסרטון הזה".
היות שחברון היא נקודת תורפה, היא הפכה למוטיב מאוד מרכזי בתעמולה האנטי-ישראלית. ארגוני השמאל "גרים שם", ומשתמשים בעיר כדי להכפיש את ישראל,
"בזמן שאנחנו בורחים מלדבר על חברון בדיוק מאותן הסיבות, כי המציאות שם מורכבת. ארגוני השמאל כל היום חותרים למגע ואנחנו עסוקים בלהימנע כי זה לא נעים. אז לוקחים אנשים לטעימות יין בשומרון – תיקחו לחברון, תנמקו, תיתנו את הקונטקסט. הרי לא סתם סגרו חנויות, סגרו חנויות כי היה טרור, אז תסבירו את זה, תסביר שיש סיבה ותוצאה. הכול פה כל כך הגיוני, למה לא להסביר את זה?".

הביקורת שלה על ההסברה הישראלית לא נעצרת רק בעצם ההגדרה ובאופן הפעולה, אלא גם בתכנים שבהם אף אחד במיינסטרים הישראלי לא רוצה לגעת. "יש נטייה להתעלם מהפיל הגדול שבחדר שקוראים לו יהודה ושומרון. לא נעים לגעת בו".
לכן, העצני-כהן בוחרת להיכנס במלוא המרץ והכוח לתוך הוואקום הזה, לעסוק דווקא ביהודה ושומרון ולגעת בסוגיות הכי לא קונסנצזואליות, כי לדבריה "בסופו של דבר הן הכי משפיעות על מה שהולך פה".
"אל תיתנו לי לשווק את החופים היפים או את ההייטק המשגשג – יש הרבה אנשים שעושים את זה הרבה יותר טוב. אני הולכת על הלב, אני הולכת על ההארדקור – מה קורה ביהודה ושומרון ולמה צריך לחשוב אחרת על הסכסוך.
'ישראל שלי' מתמודדת באהבה עם הסיפור של יו"ש ולא בורחת ממנו. אני מתנחלת גאה".

אג'נדה שמציבה חלופות.  צילום: אילה איבגי

את הנושא המדיני והשינוי התודעתי לקחה העצני-כהן צעד אחד קדימה במטרה לנפץ את הפרדיגמה של שתי מדינות ולהציב לה חלופות. לצורך כך, בכ"ט בנובמבר הקרוב 'ישראל שלי' מכנסת ועידה רעיונית בהשתתפות פוליטיקאים ואנשי אקדמיה מהשורה הראשונה ומכל גוני הקשת הפוליטית, במטרה לדון בחלופות המדיניות לסכסוך. "אני לא רוצה לדבר לעצמי במראה, אני רוצה לקיים שיח מאתגר, אבל אני גם רוצה לקבוע את מסגרת הדיון – אני המארחת. לא אני שרה, אלא האג'נדה הזאת שדוחקת את פתרון שתי המדינות ומציבה חלופות. המסגרת תהיה כזאת שמאמינה בארץ ישראל, דוחקת את החלוקה ודוחקת את שלב הנסיגות – נגמר, זהו, לא יהיה, לא יכול להיות. לא פרקטי, לא אנושי, לא מוסרי".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה 
רוצה להצטרף למשפחת פנימה? השאירי כאן פרטים!

הפוסט עוקפת מימין: שרה העצני מחממת מנועים לקראת הכניסה לפוליטיקה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בעקבות הסערות התקשורתיות האחרונות, אני מוצאת שבאופן אבסורדי, הקול השפוי, ההגיוני, הנורמלי והמובן מאליו, צריך לצעוק ולהזכיר לכולם את האמת.
סערת חוק הלאום וחוק הפונדקאות, שתי סערות שקשורות היטב זו בזו, שתיהן מונעות מאג'נדות הבאות לכרסם בצביונה של מדינת היהודים ובמוסר הטבעי של האנושות.
כל זה בניצוחה של התקשורת הממוסדת, שלא בחלה במסע יחצנות מתוקשר וממולח, ובשיתוף הארגונים ה"נכונים", מנסים לעצב לנו סדר יום חדש, ולהנדס לנו תודעה חדשה. המעטים שמעזים לצאת נגד הזרם ולהכריז שהמלך הוא עירום, זוכים למתקפה חסרת רסן ולסתימת פיות וולגרית ואלימה.

בואו נשים הדברים על השולחן: חוק הפונדקאות, להוציא את הבעיה המוסריות הכרוכה בניצול הנשים ושימוש ברחמן עבור אנשים בריאים – הרי שמדובר פה קודם כל בכרסום התא המשפחתי הנורמטיבי והתקין. כן, זה לא פוליטיקלי קורקט לומר, אבל גם המובן מאילו צריך שייאמר: על פי התורה, על פי המוסר היהודי ואם נרצה על פי טבע העולם והאנושות, משפחה מורכבת מאב ואם. כל אפשרות אחרת היא עיוות. מותר לנו וחובה עלינו להתנגד לעיוות.

"גם המובן מאליו צריך שייאמר" מנחם בגין. צילום: סער יעקוב, לע"מ

כך הם הדברים גם לגבי חוק הלאום: החוק שקובע שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, הצליח לקומם קומץ הזויים שהפכו את החוק לשערוריה ולסאגה ארוכה ומתמשכת, שראוי לדון בה יומם וליל. וכי למישהו יש ספק בכלל שמדינת היהודים היא מדינת הלאום של העם היהודי?! וכי למישהו יש ספק שהיחידים שיכולים לממש את לאומיותם כאן בארץ ישראל, הם אך ורק עם ישראל? איך קרה הדבר, שמה שהיה מובן לכל בר דעת מאז קום המדינה, הפך לסוגיה שיש לדון בה בכלל? ושוב, המובן מאילו צריך שייאמר: זו ארצנו, העם היהודי הוא הריבון היחיד פה, ולפני שאנו מדינה דמוקרטית, אנו קודם כל מדינה יהודית!
גרי תושב? עמים נוספים שרוצים לחסות תחתינו ולגור איתנו פה, תחת ריבונות יהודית ובקשרי ידידות? תפאדל, אך מדינת היהודים היא קודם כל מדינת הלאום שלנו. לא ניתן לאף אומה אחרת לממש פה שאיפות לאומיות. מה שהיה ברור לראשי המדינה ולמנהיגיה מימין ומשמאל, הפך להיות בסימן שאלה, לכאורה. אז לא, אסור לנו להיכנע לגל העכור, אסור לנו לשתוק לנוכח העיוות ונסיונות שטיפת המוח, וכן, כנראה שעלינו לזעוק את האמת הפשוטה והמובנת מאליה.

כתוב שבעקבתא דמשיחא, "האמת תהא נעדרת", כלומר יתפשט השקר בעולם. השקר יהיה לגיטימי כאילו כך הוא סידורו של עולם. האור בקצה המנהרה הוא כנראה משיח שעומד בפתחה, אבל אנחנו, עד שיגיע, אל לנו להתבלבל.

הפוסט לפעמים צריך לצעוק גם את האמת הפשוטה הופיע לראשונה ב-פנימה.