צילום: דאפי ספונר

בת שבע דור (79) – אמא לשש בנות וסבתא לנכדים. גרה בהר גילה

מקום אהוב בבית

הסטודיו שבו אני מציירת הוא הכי אהוב עליי. ברגע שאני נכנסת אליו אני מכבה את הטלפון ומתמסרת לציור, גם אם היו לי דאגות או כאב אני שוכחת מהכול. זה סוג של מדיטציה עבורי.

נקודת מפנה בחיים

העלייה לארץ מצרפת, מקהילת שטרסבורג. קיבלנו בבית חינוך יהודי ציוני, אבל המימוש שלו על ידי העלייה שינה את חיי. בעקבות העלייה גרתי בירושלים, התגייסתי לצבא לנח"ל הדתי, הקמתי בית בישראל, כל החוויות הראשונות של העליות לקרקע בשומרון, הצעדה לסבסטיה והמעורבות עם חבורת ההנהגה דרך בעלי.

מה המלחמה שינתה אצלך?

עברנו תקופה, אפשר לומר שאנחנו עדיין עוברים אותה, שמעורבים בה התרוממות רוח, אחדות ואומץ של העם לצד דאגה וכאבי לב ציבוריים ופרטיים. אחד מחתניי נפצע קשה ואיבד את שתי רגליו בצפון הרצועה. אני רואה איך הבת שלי, הנכדים והוריו מתמודדים, ואני רואה את כל חבורת הלוחמים המקיפה אותו ואת הדאגה הכללית של עם ישראל, ומבינה את הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

תחפושת שאהבת במיוחד

אני בדרך כלל לא מתחפשת, אבל כשהילדים היו קטנים הייתי משקיעה כל שנה הרבה מחשבה, זמן ואנרגיה כדי להמציא להם תחפושות. שנה אחת, בזמן העלייה מרוסיה, תפרתי לבנות בגדי בבושקות. כשאני מסתכלת אחורה זה היה מבצע שלם – ללכת לשוק, לקנות בדים ולתפור. חודש שלם של השקעה.

תפילה שאת אוהבת

אני אוהבת את 'אנא בכוח' ששרים בכניסת שבת. אני אומרת אותה כל יום לפני השינה. זו תפילה שמרגשת אותי במיוחד ומחברת אותי לרגעים האחרונים של אבי זצ"ל, כשכל האחים שלי ואני עמדנו ליד מיטתו על ערש דווי והוא ביקש מאיתנו לשיר את זה.

רגע במגילת אסתר שאת מתחברת אליו

"אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". זה מה שאני מאחלת שיקרה לנו ממש בקרוב, בעצם הימים האלה.

שרה בשבילך

מעבר לנוכחות הציבורית והתקשורתית שלה, אני מכירה אותה כמובן כבת אחת מתוך שש, עם תחושת אחריות מתמדת לסביבה ולסובב אותה כבר מגיל צעיר. אולי זה מפני שהיא בכורת הבנות. כשהייתה בת חמש היא הייתה נוסעת עם אחותה אסנת בת השלוש באוטובוס מקריית ארבע לירושלים לבדן לבקר את סבתא וסבא.

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

אמי החדירה בנו אמונה תמימה וערכים שלכאורה אינם בשיח המודרני, אבל במבט לאחור יש בהם הרבה חוכמת חיים והם רלוונטיים יותר מהשיח שאנחנו רגילים אליו היום. למשל לכבד את הבעל, לקום לקראתו, להגיש לו אוכל. 

מה את לא עושה מספיק והיית רוצה לעשות יותר?

באופי שלי אני בעלת אנרגיות רבות, מאוד פעילה ותמיד חשה שהזמן קצוב והמלאכה מרובה.

אילו יכולת לומר משפט אחד ודי, מה הוא היה?

בשביל להיות מאושר בחיים חייבים לחוות את הקשיים והאתגרים. לולא הם, היינו חושבים שהכול מובן מאליו ושום דבר לא היה גורם לנו לשמחה. כשיש לך קושי ניתנת לך ההזדמנות להתאמץ ולהתגבר עליו, ואז אתה מרגיש רגש של אושר. אם החיים מתנהלים על מי מנוחות אני לא שוקעת בנוחות, אלא מחפשת הזדמנות לאתגר את עצמי.

מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו

שוקולד.

צילום: דאפי ספונר

שרה ב"'ק (48) – אשת תקשורת וראש המיזמים 'זושא', 'חכימא', ו'אגדה – בית סיפורי העם היהודי'. אמא לשישה ילדים, גרה בכפר עציון

מקום אהוב בבית

שולחן האוכל הגדול בבית. סביבו אנחנו מקיימים את סעודות השבת שלנו, המפגשים, האוכל, הצחוקים, השירים והניגונים החסידיים. שולחן שמתאים את עצמו לארוחות קטנות ולארוחות גדולות. כשלא קפוא בחוץ, אני גם מאוד אוהבת את הגינה שלנו. 

נקודת מפנה בחיים

להפוך משכירה לעצמאית. אומנם זה צעד שהיה בו חשש וחוסר ביטחון ויציבות, אבל הוא פתח בפניי עולמות עשייה, יזמות ויצירה שלא הייתי מגיעה אליהם בתור שכירה. החלטתי לעזוב את חדשות 12 ככתבת חינוך לטובת תוכנית תחקירים ב'רשת'. זה היה לכאורה מהלך לא מוצלח, כי התוכנית ירדה אחרי עונה אחת, אבל זה אפשר לי לעשות עוד המון דברים אחרים – לפתח את הצד המוזיקלי ולהוביל פרויקטים שאני מאוד גאה בהם כמו 'זושא' ו'חכימא'. לקח לי זמן להבין שאני עושה דרך שבהתחלה הייתה מפחידה, אבל בסוף היא השתלמה. 

מה המלחמה שינתה אצלך?

חיבור לעצמי, להיסטוריה, לעם היהודי, לשורשים. לא שהרגשתי קודם מנותקת, אבל הכול מאוד התחדד. יש לכל אחד תפקיד בכתיבת הדף שלו בסיפור שלנו. אני רוצה לתת כמה שיותר מקום בתוכי ועל המסך לאנשים שיש בהם גבורה, רעות, אור וזקיפות קומה.

תחפושת שאהבת במיוחד

אמא שלי השתדלה תמיד למלא את בקשותיי ולהשקיע בכל מה שקשור בתחפושות. תחפושת שאני זוכרת במיוחד הייתה של הליצן העצוב פיירו. הרגשתי אז מאוד אומנותית ומיוחדת. אני גם ממש אוהבת להכין תחפושות לילדים שלי כמו ארטישוק, שקדייה, מלכת הממתקים, הכול הולך. 

תפילה שאת אוהבת

כל תפילה שאני בתוכה באותו הרגע. זו יכולה להיות ברכת המזון, תפילת הדרך, שמונה־עשרה של יום חול או קדושה של יום כיפור. אם התפללתי בכוונה, אני הכי אוהבת אותה באותו הרגע. 

רגע במגילת אסתר שאת מתחברת אליו

ההבנה של אסתר כשמרדכי אומר לה "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". קרה לי בחיים שלא התחשק לי להיות בחזיתות מסוימות, אבל הלכתי על זה כי חשבתי שאולי זו הסיבה שהגעתי לעמדה מסוימת. במהלך השנים פנו אליי כמה פעמים להצטרף למפלגות שונות בכנסת, ובכל פעם סירבתי, כי היה נראה לי שזה לא המקום בשבילי. בסוף הייתה סיטואציה שבה הצטרפתי לבית היהודי. מה שנחמד זה שבסוף זה באמת לא היה המקום בשבילי, וזו דוגמה טובה לכך שלא תמיד אנחנו מפרשים נכון את "מי יודע אם לעת כזאת".

צילום: דאפי ספונר

אמא בשבילך

השראה. טפו טפו, עד 120, היא פצצת אנרגיה. עובדת, מטיילת, מציירת, סבתא. הלכתי איתה לא מזמן לסנפלינג רק כדי לא לצאת הזקנה. 

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

את יכולה לעשות הכול ואת יכולה להספיק הכול. זה לא משהו שהיא אמרה, אבל לגמרי עבר אליי בלי מילים. אמא שלי היא מדהימה, מצחיקה, קלילה ומהממת. היא מאוד אוהבת את הארץ, לומדת תורה, מרגשת ואכפתניקית, ועושה המון דברים. היא גידלה שש בנות בתחושת מסוגלות ועצמאות מאוד גדולה. כל הדברים האלה הם השורשים שמהם אני יונקת. 

מה את לא עושה מספיק והיית רוצה לעשות יותר?

תפילה וספורט. שני דברים שאני רוצה לעשות בנחת והרבה יותר ממה שאני מספיקה היום.

אילו יכולת לומר משפט אחד ודי, מה הוא היה?

"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". יש בו משהו שמבין את המוגבלות שלנו. אנחנו לא באמת יכולים לשנות את כל העולם. ומעט מן האור זו הדרך שלנו להגיד: "נכון, אני לא יכולה לשנות את כל העולם, בעולם יש הרבה חושך. אבל מה שאני כן יכולה לעשות זה להוסיף את האור שלי". 

מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו

הכי קשה לי מול שניצל שיצא הרגע מהמחבת. או עלי גפן שהכינו בבית. או סלט ירקות עם בולגרית… בקיצור, זאת שאלה שעושה אותי רעבה.

מתוך גיליון אדר ב' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מעט מן האור הופיע לראשונה ב-פנימה.

חיה פוליטית מילדות. שרה ב"ק, צילום: דעאל סבטיה

הימים היו ימי הסכם אוסלו, תקופה קשה מאוד מבחינה ביטחונית ומלאת מאבקים מבית ומחוץ. בעוד היא עומדת עם חברותיה על גג האולפנא עם שלטי "העם עם הגולן" שהכינו, הבינה ב"ק את כוחה העצום של התקשורת.
"הייתי חיה פוליטית כבר מגיל 12 . קיימנו הפגנה מול משרד החינוך עם המון בנות אולפנא וישיבות. עמדנו עם שלטים שצבענו בגואש, והדבר היחיד ששכחנו היה להזמין את התקשורת. כשהם לא הגיעו הבנו כמה כוח יש שם. ראיתי את זה כל יום בבית כשאבא שלי היה מעביר הודעות לעיתונאים והבנתי כמה התקשורת היא כלי חשוב.
"התחתנתי בגיל 18 וחודשיים. בבוקר יום החתונה רצו לפנות בית כנסת ביריחו, ושמעתי את אבא שלי מעביר הודעה לעיתונות שבגלל הפינוי הם רוצים להעביר את החתונה של הבת שלו לבית הכנסת הזה. בסוף הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לא לעשות את זה ולקיים את החתונה כמתוכנן, אבל שתביני באיזה בית גדלתי", היא מספרת בחיוך.

תיק תקשורת

אחרי שבעים שנה יש מקום לעוד קולות להישמע. ב"ק ברדיו גלי ישראל, צילום: מיכאל אנקרמן

ב"ק, בת 43 , מתגוררת בכפר עציון, נשואה לרב אפרים ב"ק ואם לשישה. אחרי השירות הלאומי ואחרי שנישאה הלכה ללמוד קולנוע בבית הספר מעלה, שם למדה את רזי הטלוויזיה. משם המשיכה לעבודה ככתבת חינוך ורווחה בחדשות 2 דאז.

בתור כתבת, היא מסבירה, לא היה מקום להביע דעה פוליטית. היא עסקה בנושאים ענייניים, והתרחקה מזה כשחשבה שפוליטיקה לא מולידה שיח ורק יוצרת פירוד. כיום, היא מעידה, היא במקום אחר.
במשך כמה שנים הגישה ב"ק את החדשות בתוכנית 'ערב חדש' בערוץ הראשון לצידם של דן מרגלית, עידן קוולר ואראל סג"ל, ואז גם את 'ערב חדש לילדים' יחד עם קובי מחט, עד לסגירתו של הערוץ וחלופת התכנים. היום היא
מגישה רצועת בוקר יומית ברדיו גלי ישראל וכותבת טור במעריב, שם דעותיה מגיעות לידי ביטוי הן בבחירת האייטמים והן במונולוגים הנוקבים שבהם היא חותמת את תוכנית הבוקר שלה.
"אני במקום אחר היום, אני מרגישה שאני יכולה להשפיע. ברדיו זה שלח לחמך על פני המים. אני מדברת ולא יודעת למי זה מגיע, ואני מקבלת תגובות מדהימות מאנשים במהלך ואחרי התוכנית על כמה שזה מדבר אליהם".

יש הבדל בין עבודה במקום עם אנשים בעלי דעה פוליטית דומה לשלך ובין עבודה במקום שלא?
"בגלי ישראל אני מרגישה בבית", היא עונה, "זו תחנה מאוד מיוחדת וזה גם קשור לעובדה שאלה אנשים שהאגו שלהם הוא לא במקום הראשון וזה נדיר בעולם התקשורת. וגם במעריב, העורך גולן בר יוסף הוא דמות שנדיר למצוא, נטול אגו, והמקומות שאני עובדת בהם היום מחפשים קודם את האנושיות והמקצועיות. ספינת התקשורת די שוקעת בגלל פריחת הרשתות החברתיות וריבוי הקולות. זה די מדהים שאחרי שבעים שנות מדינה רק עכשיו יש את ערוץ 20 , ישראל היום ורדיו גלי ישראל ונותנים לעוד קולות להישמע".

את התוכנית שלה בגלי ישראל, יחד עם רצועות האקטואליה של הבוקר, ישדרו בקרוב בערוץ 20 בשידור ישיר שם היא תקבל פלטפורמה רחבה יותר של רדיו וטלוויזיה יחד.

את כניסתה לתקשורת וגישתה המחודשת לגבי פוליטיקה והבעת עמדה, מסבירה ב"ק בסיפור חסידי שהיא שולפת בקלות ממאגרה העצום. "מסופר על החסידים של הרבי מסלונים שהגיעו לבית המדרש", היא מספרת, "דפקו דפקו והיה סגור. אחד הילדים הצליח להיכנס פנימה דרך פתח קטן ושמע רעשים מהשירותים. שם הוא ראה את הרבי בכבודו ובעצמו מנקה את השירותים כשכל הידיים שלו בג'יפה של הביוב. הייתה סתימה שגרמה להצפה והודיעו שאם לא יסדרו את הסתימה יסגרו את בית המדרש. הרבי השביע את הילד שלא יספר לאף אחד שראה אותו, ואמר לו: דוד המלך אמר 'מי יעלה בהר ה'? נקי כפיים ובר לבב'. להיות נקי כפיים זה לפעמים להכניס את הידיים לביוב, ובר לבב – מי יודע?
"זה נכון גם לגבי הבחירות ברשויות המקומיות וגם לגבי התקשורת. מסתכלים מהצד ואומרים שהתקשורת זה משהו מלוכלך, אבל כדי להשפיע באמת, לתקן ולהיות נקי כפיים צריך לפעמים להכניס את הידיים ללכלוך".

כדי להשפיע באמת, צריך גם לפעמים להכניס את הידיים ללכלוך. צילום: דעאל סבטיה

מה הסיפור?
עולם הסיפורים החסידיים מלווה את שרה ב"ק בשנים האחרונות והפך לשליחות שלה. סיפורים בכלל מלווים את העם היהודי מראשית דרכו, ובאמצעותם אנו לומדים על האבות, על גדולי האומה ואורחות חייהם, על מוסר ותיקון המידות. סיפור טוב נשאר איתנו כל החיים ומצליח להטביע בנו חותם גם כעבור שנים.
בסיפור אף טמונים הכוחות ליצור שינוי וריפוי לנפש, תוכיח שיטת הביבליותרפיה אשר משתמשת בכלים של קריאה וכתיבה כדי לטפל, ומצליחה לעקוף מחסומים רגשיים ונפשיים באמצעות הסיפור.
בעידן שבו המילה הכתובה הולכת ומתקצרת לכדי תווים בטוויטר או מקסימום סמיילי בווטסאפ וסיפורים מפה לאוזן כבר לא מסופרים מאב לבן, החליטה ב"ק כי הגיעה שעתם היפה של הסיפורים החסידיים לראות אור ולקבל את הבמה הראויה להם, נגישים וברורים לכל בית וסמארטפון בישראל.
יחד עם ד"ר זאב קיציס, מומחה לספרות חסידית ונצר לאחד מתלמידיו המובהקים של הבעל שם טוב, הם הקימו את מיזם 'זושא – מגלים את הסיפור החסידי', אתר נגיש ונעים ובו כ‑ 800 סיפורי חסידים עם מקורות ומושגים בחסידות, תקציר המבהיר את מהותו והמסר הנלמד ממנו. בחלק מהסיפורים אף מצורף תצלום של הסיפור המקורי, כפי שסופר לראשונה.
"יש סיפורים שמגיעים אלינו עם גלגולים שונים וצריך לחפש היטב ולהגיע לסיפור המקורי הראשון", מסבירה ב"ק. "יש בספרים הללו פשוט אוצרות. החלק שהכי מרגש אותי בפרויקט הזה הוא כשאני מסתכלת על המקור של הסיפור, אם זה ספר משנת תרנ"ז (1896) שמצאנו בספרייה הלאומית וכתוב בכתב רש"י עם המון ראשי תיבות, ואפילו ספר משנת התק"מ (1780), בין העתיקים שמצאנו. תביני, אף אחד לא היה מגיע לסיפור הזה אם
לא היינו מוצאים אותו, אנחנו גאלנו את הסיפור הזה ממרתפי הספרייה".

כל סיפור מתויג לפי נושאים קשורים, דמויות שמופיעות בו, מקומות שמוזכרים בו ומושגים מעולם היהדות והחסידות. כך למשל סיפור על ר' שניאור זלמן מלאדי מכיל תגיות של בחירה, שינוי, נשים בחסידות, תפילה, משפחה, יחיד וחברה ולימוד תורה, וזירת ההתרחשות היא "בדרכים", בערים לאדי, מזריטש ווילנה.
"המטרה היא שאלו לא יהיו רק סיפורי פולקלור ומופתים, אלא סיפורים עם מסר רלוונטי להיום. אני רואה את מילות החיפוש של אנשים באתר. הם מחפשים שמחה, תפילה, בין אדם לחברו, אלו דברים שמדברים לכל אחד".

גאה להשלים את העבודה של שלושת ענקי הרוח, ביאליק, בובר ועגנון  . שרה ב"ק, צילום: דעאל סבטיה

ב"ק מתארת את ראשית הקמתו של 'זושא'. היא חשבה שזה יהיה  דבר גדול לכנס את כל הסיפורים החסידיים למקום אחד, אך גילתה שהיא לא הראשונה שחשבה על כך. חיים נחמן ביאליק, שעסק רבות באיסוף ובכתיבת חומרים מהתרבות היהודית העתיקה ומסיפורי חז"ל, פנה לפני כמאה שנים לסופר ש"י עגנון ולמרטין בובר, חוקר ופילוסוף יהודי, וביקש מהם לכנס את הסיפורים החסידיים לכדי ספר אחד שיהווה את המענה הרשמי לכך. לספר יקראו 'קורפוס חסידיקום', והוא יהיה אוסף של מאות סיפורים חסידיים שיקיף את אוצרות הסיפור החסידי.
ביאליק האמין מאוד בהקמתו של הקורפוס, ואף הכריז לידידיו כי הספר יהיה רלוונטי לאלף שנה.
הסופר והחוקר נענו לאתגר של ביאליק והחלו לעמול על הפרויקט המשותף. אחרי שסיימו לערוך ולכתוב את הכרך הראשון בסדרה, פרצה שריפה בביתו של עגנון בגרמניה וכילתה את עבודתם יחד עם כמעט כל החומרים לכרכים הנוספים. דפים בודדים ששרדו את השריפה ונמצאו מפויחים מוצגים היום בספרייה הלאומית, עדות למפעל שעליו עבדו. השריפה כילתה גם את המוטיבציה להמשיך ולעבוד, כמו גם מחלה שתקפה את עגנון, והם נטשו את הפרויקט.
ב"ק מצידה מרגישה זכות גדולה להשלים את העבודה של שלושת ענקי הרוח ולהגשים את חלומם הגדול – הקמת קורפוס חסידיקום של שנות האלפיים.

***
הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה
להצטרפות מהירה או השארת פרטים ונחזור אלייך לחצי כאן>>
אני רוצה מנוי למגזין פנימה

הפוסט חיי שרה הופיע לראשונה ב-פנימה.