יושבת ראש עמותת 'סאנשיין', בעלת המיזם 'אמא ישראלית', מרצה לחוסן אישי ולאומי. נשואה לאופיר, אמא לשישה ילדים וסבתא לשני נכדים, גרה בטלמון. בנה גיל־עד נרצח ונחשב חטוף עד שחולץ במבצע 'שובו אחים' 

איפה היית רוצה להניף את דגל ישראל?

באו"ם. אחד המקומות היותר מתסכלים שפשוט אינם ממלאים את תפקידם. הייתי רוצה לנער אותם ולהניף שם את דגל ישראל בעוצמה גדולה.

זיכרון ילדות משמעותי

נולדתי בדרום אפריקה להורים שהיו שם בשליחות. חזרנו לארץ כשהייתי בת ארבע, ואני זוכרת את האמירה המאוד ברורה של ההורים שלי, שאנחנו נמצאים שם באופן זמני, שישראל היא האהבה לארץ והחיבור לארץ מכל מקום בעולם. היו בבית הרבה ציונות ואהבה לארץ. 

פרויקט יקר לליבך 

יום האחדות. זו מטרייה להמון פרויקטים שאני עוסקת בהם במהלך השנה כבר עשר שנים, פרויקט חיים שהפך להיות חלק ממני. אני עסוקה בו גם טכנית וגם מחשבתית, בסוגיה של האחדות והחיבורים בארץ וגם בחו"ל, בין ישראל לתפוצות. יש לנו אחריות על כל יהודי העולם, ואנחנו צריכים לראות יותר את המנעד הרחב הזה של עם ישראל. גם מי שלא חי פה פיזית קשור אלינו לגמרי והוא חלק מהעם שלנו. כחלק מהעשייה, יום האחדות הוא יום שיא עם המון אירועים סביב אחדות, וגולת הכותרת היא טקס בבית הנשיא שבו אנחנו מחלקים פרס של אחדות. השנה, כמובן, זה יהיה מותאם למלחמה. יש לי גם מיזם שנקרא 'אמא ישראלית' שבו אני מעלה לרשת פעם בשבועיים שיעור של רבע שעה, ושם אני מביאה את האהבה שלי ללימוד ולחיבור עם אנשים.

מה ישראלי בעינייך? 

שני ישראלים שנפגשים בחו"ל וישר מתחילים להכיר ולהרגיש כמו אחים: "איפה אתה גר?" "מכיר את …?" מאוד ישראלי בעיניי שאתה נוסע לסוף העולם ופוגש ישראלי אחר, ובסוף מגלה שיש לכם מכרים משותפים ואפילו יותר מזה. זה מדהים.

מה המלחמה שינתה אצלך?

היא חידדה לי את תמונת המציאות, איבדתי את האמון בשכנים הערבים שלי ואת תחושת הביטחון. אני מאוד מודאגת מהחינוך שהערבים נותנים לילדים שלהם, אני חושבת שבסוף החינוך הוא הפתרון לשנאה ולקיטוב. עד שהם לא ידברו על אהבת אדם וחיים יחד אנחנו בבעיה רצינית, והמלחמה מאוד חידדה לי את זה. 

משהו שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה 

הכנסת אורחים היא משהו שקיבלתי מהבית. אני מאוד אוהבת את זה ומשקיעה בזה, ואני חושבת שזה גם עובר הלאה. אצל ההורים שלי האירוח תמיד שווה ומפנק. למדתי מהם לפתוח את הלב כלפי חוץ ולתת מקום חשוב למי שבא אליי הביתה. 

*שיראל בשבילך 

הכי מדהימה ומהממת שיש. הכי וואו! בת בכורה שהפכה אותי לאמא ולסבתא. אני לומדת ממנה המון. אני מאוד עסוקה בחוסן אישי ולאומי, ומכל הבנות שלי אני לומדת המון על כלים להתמודדות עם החיים. היא בת מדהימה ואמא מדהימה. 

 שיראל שער פישפדר (28)

עובדת סוציאלית ומדריכת טיולים, צלמת טבע, מנחת קבוצות. נשואה לאיתמר ואמא לשניים, גרה בנחלאות, ירושלים.

איפה היית רוצה להניף את דגל ישראל?

בלב של אלה שלפעמים בוחרים לא לקחת חלק בעם שלנו. אני רואה כמה הערבות בעם משמעותית. מאז תחילת המלחמה בן הזוג שלי במילואים, ופרט לתמיכה מהמשפחה קיבלנו גם עזרה מיוחדת מבית חב"ד ברחביה שקרוב אלינו. הם עוטפים את המשפחות של המילואימניקים ועוזרים בכל מה שאפשר. עוד מקום להניף בו דגל הוא פסגת האנאפורנה בנפאל. אני חולמת להגיע לשם עם איתמר יום אחד, כשהילדים יגדלו. 

זיכרון ילדות משמעותי

הזיכרונות מחוויות משותפות בטיולים משפחתיים זכורים לי מאוד ועוררו אצלי את האהבה לטבע ולחוויות שהוא מייצר במהלך הטיול. הרבה זיכרונות ילדות שלי עם גיל־עד הם מחוויות משפחתיות בטבע, טיולים ומים. הוא אהב מאוד מים ולעשות שטויות עם האחיות הקטנות במסלולים.

מה ישראלי בעינייך?

אחווה תמידית ועזרה במצבי חירום. אני יודעת שזה בולט יותר כשנמצאים בחו"ל, אבל גם בארץ יש אחווה. 

פרויקט יקר לליבך

'מטיילים – יוצאים לטבע ביחד', הפרויקט שאני עובדת בו רוב הזמן, שמציע טיולים ברחבי הארץ, כרגע לגילאי 30-20. התחלנו עם קבוצה קטנה לפני שלוש שנים מתוך מטרה להשיג שותפים לטיולים והיכרות עם מקומות יפים בארץ. כיום אנשים באים לבד ומכירים מטיול לטיול, ונוצרות חברויות לחיים. החיבור בטבע מאפשר שיח ומרחב להיות מי שאני בלי הטייטלים של היומיום. היכולת להביא את מי שאני למקום חדש ולבחור מה להביא לתוכו מאפשרת לאנשים להיות במקום שנוח להם ולא בהכרח להתנהג כמו בעבודה, בלימודים או במעגלים המשפחתיים שמכירים אותם בתבניות מסוימות. 

מה המלחמה שינתה אצלך? 

לא שינתה, אבל חיזקה את העניין של לחיות את הרגע, לחוות אותו, להיות עם המשפחה כמה שיותר, לעשות דברים שאני אוהבת. אני חיה את זה מאז שאחי גיל־עד נרצח לפני כמעט עשר שנים, אבל כשהמציאות היא אי־ודאות, זה מתעצם. 

משהו שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

הכנסת אורחים. אני רואה וחווה מגיל קטן את הכנסת האורחים של הוריי, לא בהכרח כלפי חברים או מכרים, גם כלפי אנשים שצריכים מקום, להיות בית פתוח שנותן מקום למי שישמח לבוא. זאת הרגשה טובה, לתת למישהו שלא נמצא במקום הטבעי שלו להרגיש רצוי ואהוב. אלה יכולים להיות רווקים, עולים חדשים, צעירים אמריקאים שנמצאים פה בארץ לשנה או אנשים מבוגרים ששמחים לחברה. 

אמא בשבילך

השראה. היא עושה את הדברים שחשובים לה בדרך שלה, משקיעה ומדייקת שיהיה הכי טוב שאפשר, ומגשימה חלומות בכל שלב בחיים.

צלמת: מיכל אביאור

המדור המלא פורסם בגיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט  יוצרות חיבורים הופיע לראשונה ב-פנימה.

צילום: דאפי ספונר

בת שבע דור (79) – אמא לשש בנות וסבתא לנכדים. גרה בהר גילה

מקום אהוב בבית

הסטודיו שבו אני מציירת הוא הכי אהוב עליי. ברגע שאני נכנסת אליו אני מכבה את הטלפון ומתמסרת לציור, גם אם היו לי דאגות או כאב אני שוכחת מהכול. זה סוג של מדיטציה עבורי.

נקודת מפנה בחיים

העלייה לארץ מצרפת, מקהילת שטרסבורג. קיבלנו בבית חינוך יהודי ציוני, אבל המימוש שלו על ידי העלייה שינה את חיי. בעקבות העלייה גרתי בירושלים, התגייסתי לצבא לנח"ל הדתי, הקמתי בית בישראל, כל החוויות הראשונות של העליות לקרקע בשומרון, הצעדה לסבסטיה והמעורבות עם חבורת ההנהגה דרך בעלי.

מה המלחמה שינתה אצלך?

עברנו תקופה, אפשר לומר שאנחנו עדיין עוברים אותה, שמעורבים בה התרוממות רוח, אחדות ואומץ של העם לצד דאגה וכאבי לב ציבוריים ופרטיים. אחד מחתניי נפצע קשה ואיבד את שתי רגליו בצפון הרצועה. אני רואה איך הבת שלי, הנכדים והוריו מתמודדים, ואני רואה את כל חבורת הלוחמים המקיפה אותו ואת הדאגה הכללית של עם ישראל, ומבינה את הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

תחפושת שאהבת במיוחד

אני בדרך כלל לא מתחפשת, אבל כשהילדים היו קטנים הייתי משקיעה כל שנה הרבה מחשבה, זמן ואנרגיה כדי להמציא להם תחפושות. שנה אחת, בזמן העלייה מרוסיה, תפרתי לבנות בגדי בבושקות. כשאני מסתכלת אחורה זה היה מבצע שלם – ללכת לשוק, לקנות בדים ולתפור. חודש שלם של השקעה.

תפילה שאת אוהבת

אני אוהבת את 'אנא בכוח' ששרים בכניסת שבת. אני אומרת אותה כל יום לפני השינה. זו תפילה שמרגשת אותי במיוחד ומחברת אותי לרגעים האחרונים של אבי זצ"ל, כשכל האחים שלי ואני עמדנו ליד מיטתו על ערש דווי והוא ביקש מאיתנו לשיר את זה.

רגע במגילת אסתר שאת מתחברת אליו

"אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". זה מה שאני מאחלת שיקרה לנו ממש בקרוב, בעצם הימים האלה.

שרה בשבילך

מעבר לנוכחות הציבורית והתקשורתית שלה, אני מכירה אותה כמובן כבת אחת מתוך שש, עם תחושת אחריות מתמדת לסביבה ולסובב אותה כבר מגיל צעיר. אולי זה מפני שהיא בכורת הבנות. כשהייתה בת חמש היא הייתה נוסעת עם אחותה אסנת בת השלוש באוטובוס מקריית ארבע לירושלים לבדן לבקר את סבתא וסבא.

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

אמי החדירה בנו אמונה תמימה וערכים שלכאורה אינם בשיח המודרני, אבל במבט לאחור יש בהם הרבה חוכמת חיים והם רלוונטיים יותר מהשיח שאנחנו רגילים אליו היום. למשל לכבד את הבעל, לקום לקראתו, להגיש לו אוכל. 

מה את לא עושה מספיק והיית רוצה לעשות יותר?

באופי שלי אני בעלת אנרגיות רבות, מאוד פעילה ותמיד חשה שהזמן קצוב והמלאכה מרובה.

אילו יכולת לומר משפט אחד ודי, מה הוא היה?

בשביל להיות מאושר בחיים חייבים לחוות את הקשיים והאתגרים. לולא הם, היינו חושבים שהכול מובן מאליו ושום דבר לא היה גורם לנו לשמחה. כשיש לך קושי ניתנת לך ההזדמנות להתאמץ ולהתגבר עליו, ואז אתה מרגיש רגש של אושר. אם החיים מתנהלים על מי מנוחות אני לא שוקעת בנוחות, אלא מחפשת הזדמנות לאתגר את עצמי.

מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו

שוקולד.

צילום: דאפי ספונר

שרה ב"'ק (48) – אשת תקשורת וראש המיזמים 'זושא', 'חכימא', ו'אגדה – בית סיפורי העם היהודי'. אמא לשישה ילדים, גרה בכפר עציון

מקום אהוב בבית

שולחן האוכל הגדול בבית. סביבו אנחנו מקיימים את סעודות השבת שלנו, המפגשים, האוכל, הצחוקים, השירים והניגונים החסידיים. שולחן שמתאים את עצמו לארוחות קטנות ולארוחות גדולות. כשלא קפוא בחוץ, אני גם מאוד אוהבת את הגינה שלנו. 

נקודת מפנה בחיים

להפוך משכירה לעצמאית. אומנם זה צעד שהיה בו חשש וחוסר ביטחון ויציבות, אבל הוא פתח בפניי עולמות עשייה, יזמות ויצירה שלא הייתי מגיעה אליהם בתור שכירה. החלטתי לעזוב את חדשות 12 ככתבת חינוך לטובת תוכנית תחקירים ב'רשת'. זה היה לכאורה מהלך לא מוצלח, כי התוכנית ירדה אחרי עונה אחת, אבל זה אפשר לי לעשות עוד המון דברים אחרים – לפתח את הצד המוזיקלי ולהוביל פרויקטים שאני מאוד גאה בהם כמו 'זושא' ו'חכימא'. לקח לי זמן להבין שאני עושה דרך שבהתחלה הייתה מפחידה, אבל בסוף היא השתלמה. 

מה המלחמה שינתה אצלך?

חיבור לעצמי, להיסטוריה, לעם היהודי, לשורשים. לא שהרגשתי קודם מנותקת, אבל הכול מאוד התחדד. יש לכל אחד תפקיד בכתיבת הדף שלו בסיפור שלנו. אני רוצה לתת כמה שיותר מקום בתוכי ועל המסך לאנשים שיש בהם גבורה, רעות, אור וזקיפות קומה.

תחפושת שאהבת במיוחד

אמא שלי השתדלה תמיד למלא את בקשותיי ולהשקיע בכל מה שקשור בתחפושות. תחפושת שאני זוכרת במיוחד הייתה של הליצן העצוב פיירו. הרגשתי אז מאוד אומנותית ומיוחדת. אני גם ממש אוהבת להכין תחפושות לילדים שלי כמו ארטישוק, שקדייה, מלכת הממתקים, הכול הולך. 

תפילה שאת אוהבת

כל תפילה שאני בתוכה באותו הרגע. זו יכולה להיות ברכת המזון, תפילת הדרך, שמונה־עשרה של יום חול או קדושה של יום כיפור. אם התפללתי בכוונה, אני הכי אוהבת אותה באותו הרגע. 

רגע במגילת אסתר שאת מתחברת אליו

ההבנה של אסתר כשמרדכי אומר לה "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". קרה לי בחיים שלא התחשק לי להיות בחזיתות מסוימות, אבל הלכתי על זה כי חשבתי שאולי זו הסיבה שהגעתי לעמדה מסוימת. במהלך השנים פנו אליי כמה פעמים להצטרף למפלגות שונות בכנסת, ובכל פעם סירבתי, כי היה נראה לי שזה לא המקום בשבילי. בסוף הייתה סיטואציה שבה הצטרפתי לבית היהודי. מה שנחמד זה שבסוף זה באמת לא היה המקום בשבילי, וזו דוגמה טובה לכך שלא תמיד אנחנו מפרשים נכון את "מי יודע אם לעת כזאת".

צילום: דאפי ספונר

אמא בשבילך

השראה. טפו טפו, עד 120, היא פצצת אנרגיה. עובדת, מטיילת, מציירת, סבתא. הלכתי איתה לא מזמן לסנפלינג רק כדי לא לצאת הזקנה. 

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

את יכולה לעשות הכול ואת יכולה להספיק הכול. זה לא משהו שהיא אמרה, אבל לגמרי עבר אליי בלי מילים. אמא שלי היא מדהימה, מצחיקה, קלילה ומהממת. היא מאוד אוהבת את הארץ, לומדת תורה, מרגשת ואכפתניקית, ועושה המון דברים. היא גידלה שש בנות בתחושת מסוגלות ועצמאות מאוד גדולה. כל הדברים האלה הם השורשים שמהם אני יונקת. 

מה את לא עושה מספיק והיית רוצה לעשות יותר?

תפילה וספורט. שני דברים שאני רוצה לעשות בנחת והרבה יותר ממה שאני מספיקה היום.

אילו יכולת לומר משפט אחד ודי, מה הוא היה?

"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". יש בו משהו שמבין את המוגבלות שלנו. אנחנו לא באמת יכולים לשנות את כל העולם. ומעט מן האור זו הדרך שלנו להגיד: "נכון, אני לא יכולה לשנות את כל העולם, בעולם יש הרבה חושך. אבל מה שאני כן יכולה לעשות זה להוסיף את האור שלי". 

מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו

הכי קשה לי מול שניצל שיצא הרגע מהמחבת. או עלי גפן שהכינו בבית. או סלט ירקות עם בולגרית… בקיצור, זאת שאלה שעושה אותי רעבה.

מתוך גיליון אדר ב' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מעט מן האור הופיע לראשונה ב-פנימה.

פאוזה | יאיר אורבך | הוצאה עצמית

יאיר אורבך ידוע כאחד מחלוצי הסטנדאפיסטים במגזר הדתי. כבר בעמוד הראשון של ספרו החדש 'פאוזה' הוא מצהיר שמטרתו להפוך את העולם שלנו למקום טוב ושמח יותר, ונראה שהוא בהחלט מקיים את ייעודו. הספר מרכז אוסף של סיפורים קלילים לימים קשים, בדיוק כמו שהכותרת מבטיחה. 

לשאלה איך הוא מגדיר את עצמו, הוא עונה ביובש שהוא איש עסקים שמתעסק בשטויות בשיא הרצינות. ואכן, אורבך לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, מה שנותן מרחב נשימה בלתי שיפוטי כשקוראים אותו. מי שלא מתחבר לסיפורים קצרים אולי לא יאהב כל כך את הז'אנר, אבל אין ספק שהספר נותן אתנחתא נעימה, מהסוג המועדף רגע לפני השנ"צ של שבת.

בספר הקורא מתוודע לעולמו של אורבך, למסלול שעבר מינקות ועד היום, לסיפורים מפתיעים ומצחיקים עם האחים וההורים, הציפיות והאכזבות, הישיבה התיכונית, סיפורי הצבא, האוניברסיטה, וכמובן עם מיטל אשתו. זה יכול להישמע קצת בנאלי, אבל אורבך – כפי שההקדמה לספר מבטיחה – מצחיק, שנון, ובעיקר נותן לנו הפוגה קלילה מהימים הקשים. 

לבד מסיפורים שגורמים לנו לצחוק, אורבך מספר גם על מסלול הקריירה שלו, שעל פניו נראה כמו סיפור הצלחה, אך לאורך הספר הוא מקלף בעדינות את הקליפות ומגלה שבדרך לפסגה היו גם המון נפילות. בין השאר הוא מגולל את הסיפור מאחורי הקלעים של ההחלטה המפתיעה שלו לפני שנתיים לפרוש מהופעות הסטנדאפ שהיו כה מזוהות עימו. מתברר שמה שגרם לו לפנות לאפיקים אחרים הוא ממש לא מה שאתם חושבים. ואל תצפו למצוא כאן ספוילר.

'פאוזה' מורכב מפרקים הנעים בין הארוך לקצרצר. לפעמים לא ניכר הקשר בין פרק לפרק, אבל מה שמאגד אותם יחד הוא קולו הייחודי ונטול הפוזה של אורבך. בין הדפים תמצאו סיפורי התנחלות שרק מתנחלים אמיתיים מכירים, את מלחמת הכריות הגדולה בכיכר מלכי ישראל, תאונת פגע וברח ואודישן מפתיע לנינג'ה ישראל. הספר כתוב היטב, בסגנון קולח ומעניין, והעריכה מוקפדת ומקצועית – מה שלא תמיד מוצאים בספרים בהוצאה עצמית. 

על כריכת הספר האדומה מתנוסס בגאון השפם שהפך לסמל משעשע במלחמת חרבות ברזל ולמקור לאינספור בדיחות על חיילינו. השפם מעטר גם את ראשי הפרקים, ולכל פרק שפם מסוגנן משלו. בסיפורים הרבים שזורות התייחסויות למה שקורה בישראל מאז שמחת תורה תשפ"ד, מה שמקנה לספר אקטואליות ורלוונטיות רבה. אורבך החל לעבוד על הספר לפני המלחמה, אבל אחרי שפרצה החליט להתמסר למלאכת הכתיבה ביתר שאת, סיים אותה בתוך שבועיים, ומכאן הדרך להוצאת הספר לאור הייתה מהירה.

את הספר הוא מקדיש לאשתו, לילדיו, להוריו, לאחיו, לחבריו, ללקוחותיו, ולגלידה מגנום שקדים. הוא מקדיש את הספר לזכרם של הנרצחים, לרפואת הפצועים ולהשבת החטופים והנעדרים, ומסיים במילים האלמותיות שמלוות אותנו מאז פרוץ המלחמה – עם ישראל חי. 

מוזיקה: אי של נחמה

אם את נמנית עם מעריצי אביתר בנאי, סביר להניח שאת 'עוגן במים', האלבום החדש של נסיך המוזיקה הישראלית השורשית, יצא לך כבר לשמוע יותר מפעם אחת. אבל גם עבור מי שלא, 'עוגן במים' יהיה בדיוק מה שהשם של האלבום טומן בחובו. עוגן, אי של נחמה בלב תקופה סוערת.

האלבום כולל 13 שירים בגרסאות קאבר חדשות, בשילוב קטעי מעבר בקולו של בנאי. הקטע הפותח, 'אחרי החגים', מספר את הסיפור של כולנו מאז שמחת תורה, ובעיקר מצייר תקווה. אחר כך צוללים ושומעים את 'אל תפחד' של אהוד בנאי, 'שיר ללא שם' של יהודית רביץ, 'מחפש את הכיוון' של האח המנוח מאיר בנאי ועוד קלאסיקות ישראליות שכאילו נכתבו אתמול. 

השירים מבוצעים בקולו המיוחד של אביתר, שנשמע בו שמץ של רעד המתחלף לצליל קטיפתי עמוק. בשיריו ובקטעי הקישור הקצרים יש מן הנחמה והחוכמה, ויש בהם גם תקווה לאחדות שאנחנו כל כך כמהים לה. 

אחרי שנגע כבר בכל חלקי העם, השתנה, חזר בתשובה, התבגר, לנו נשאר רק לשמוע את המוזיקה שלו ולהתחבר.

עוגן במים | אלבום | אביתר בנאי | זמין להאזנה באפליקציות המוזיקה

סדרה לילדים: מאחורי הסיפורים

אין כמו העיניים הבורקות של העוללים המתוקים כשמקריאים להם סיפור וכל תשומת הלב שלהם נתונה לנייר המבריק ולקול העייף שלנו. אך לא תמיד אנו פנויים לקריאת סיפור. בשביל הזמנים האלה, ספריית פיג'מה מתַפעלים את ההסכת המעולה 'ספריית פיג'מה קוראת לכם' (אם עדיין לא הכרתם, זה בדיוק הזמן). כעת הם מעלים סרטוני וידאו של שעת סיפור עם הפודקאסט המצולם, וכל הסודות נחשפים. 

על המסך מופיעים ירדן בר כוכבא־הלפרין ודידי שחר יחד עם נגנים המלווים את הסיפור בקולות רקע ובנגינה של קלרינט צוהל, חליל צד מפלרטט, אקורדיון שמח, אורגן כריזמטי ועוד כלים מפתיעים שמשמיעים אפקטים בדיוק כמו בפודקאסט. 

שעת הסיפור היא באורך של כשמונה דקות ויכולה להיות מעולה להרגעת הרוחות בבית. הבונוס הוא שאם הספר ישנו בבית, אפשר לדפדף בו תוך כדי הצפייה וכך ליהנות מכל העולמות. על הדרך הילדים מקבלים מושג קטן על מה שקורה מאחורי הקלעים של ההסכתים.

אם כבר נכנסתם לאתר פיג'מה, תמצאו שם עוד המון הפתעות אחרות כמו שעת סיפור מיוחדת עם האסטרונאוט הישראלי איתן סטיבה מתחנת החלל הבין־לאומית, שיעורים באיור ועוד.

סרטים בפיג'מה | אתר ספריית פיג'מה

סיפורת: דייט עם הקב"ה

רבות מבנות המגזר הדתי נאלצו לעבור דייטים מביכים בבתי קפה, טיולים קרים בגן ציבורי אפרורי או מפגשים מבטיחים שהסתיימו במפח לב ונפש. נראה שבדיוק בשבילן יצא הספר הזה.

ב'הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון', ספר הביכורים של תמר שילה קינן, תמצאו את הסיפור שכולנו מכירות, אבל גם את הסיפורים שלא היינו מדמיינות שקורים. תמר מתארת בספר את השנים רוויות החיפושים, הלימודים, המעברים, הדייטים, הבחורים הטובים, וגם את אלה שבכלל לא זוכרים. כמובן, תמצאו שם גם את החברות הטובות ואת האמונה הרעננה והתמימה, שנשזרות יחד באותנטיות ובכתיבה ייחודית.

זה סיפור שאינו מסתתר מאחורי דימויים, עם דיבור ישיר על אמונה והקדוש ברוך הוא באופן מרענן. נראה שעשר השנים של תמר שילה קינן מתועדות בדיוק כפי שהיו, והן מוגשות לנו כפי שהיא חוותה אותן, באריזה שובת לב של רומן עלילתי ומסקרן. 

הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון | תמר שילה קינן | 206 עמ' | הוצאת ידיעות ספרים

מוזיקה: שרים, זוכרים וגיבורים

מפרוץ המלחמה החל הזמר והיוצר גלעד שגב לכתוב בכל יום ברשתות החברתיות על הגיבורים שהתגלו מתחת להריסות השבעה באוקטובר. הטקסטים שלו התפרסמו בארץ ובעולם וקיבלו תגובות ושיתופים שרק הלכו והתרחבו. שגב החליט להלחין את השירים שנגעו ברבים, וביחד עם המפיק גלעד שמואלי נולד הפרויקט 'גיבורים' הכולל עשרה שירים, שיר אחד לכל גיבור. 

לשירים הופקו קליפים פרי ידיו של סם לביא, המשלבים את התמונות, המילים וקולו של שגב, ומותירים את השומע עם לב סדוק וגרון חנוק. 

אחד מהם, 'בידיים חשופות', מספר את סיפורו של יונתן אלעזרי, שיצא מהמכינה הקדם־צבאית באופקים כשהחלה המתקפה ונלחם במחבלים באבנים ובידיים חשופות. השיר השני, 'זו שנשארה', נכתב לזכרה של לירון ברדה, שעבדה במסיבה ברעים ונשארה לטפל בפצועים למרות שהייתה לה הזדמנות להתפנות.

כל הכנסות ההפצה מהפרויקט נתרמות לתושבי העוטף ונפגעי הקרבות.

פרויקט גיבורים Heroes | גלעד שגב | זמין להאזנה באתר giladsegev.co.il 

סדרה דוקומנטרית: אורך ימים

מה אם נוכל לחקור, לנתח ולפרק לגורמים את הסיבה שבגינה אנשים מאריכים ימים, ונוכל ליישם אותה בעצמנו? בעשרים השנים האחרונות דן ביוטנר עושה בדיוק את זה. במקום לחפש את התשובה במעבדות, הוא נסע לחמישה מקומות ברחבי העולם המכונים גם "האזורים הכחולים", שבהם אחוז האנשים החיים עד גיל מאה הוא הגבוה בעולם. החיים שלהם לא רק ארוכים – מדובר בחיים תוססים ופעילים. 

ב'לחיות עד 100' ביוטנר חושף את המסע ואת המסקנות שלו, ואנחנו יוצאים לפגוש יחד איתו את האנשים המיוחדים שכל כך שונים זה מזה, אך גם מאוד דומים.

המסע עובר דרך חמשת האזורים הכחולים באי אוקינאווה, יפן; בסרדיניה, איטליה; בניקויה, קוסטה ריקה; באיקריה, יוון; ובלומה לינדה, קליפורניה.

אז מה כדאי לאכול, ובאיזה ספורט כדאי להתמקד כדי להאריך ימים? חלק מהתשובות תמצאו בצפייה בארבעה פרקים באורך של שלושים דקות עם צילום מוקפד, ראיונות מעניינים והרבה צבע. 

לחיות עד 100: סודות האזורים הכחולים | זמין לצפייה בנטפליקס

תערוכה: אומנות עכשיו

'יש מישהו בבית?' היא תערוכת הביאנלה הים תיכונית החמישית המתקיימת בחיפה, והיא לחלוטין מוקדשת לאומנות העכשווית. ביאֵנָלֶה, אם תהיתן, היא אירוע אומנותי המוקדש לאומנות עכשווית המתקיים אחת לשנתיים. 

בתערוכה משתתפים 30 אומנים מרחבי העולם – איטליה, ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, ישראל, מקסיקו, צרפת ועוד. עבודותיהם מוצגות במרחב הציבורי ובמבנים ציבוריים ברחבי העיר חיפה. 

צילום: אנג'ליקה שר-שירת דבורה

נושא התערוכה פותח פתח למציאות שהשתנתה מאז פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר. היצירות מתכתבות עם השינויים שהתרחשו מאז בישראל, ומדברות על מושג הבית שאיבד ממשמעותו הברורה והמובנת מאליה כפי שהייתה אך לפני מספר חודשים. מיקום התערוכה יוצר מסלול ברחבי העיר ונותן במה אלטרנטיבית לתצוגת אומנות בין־לאומית עכשווית המעוררת שיח בין האומנות, המקום והאנשים. 

תערוכת הביאנלה הים תיכונית 'יש מישהו בבית?' | המרכז האקדמי ויצו חיפה | אוצרים: בלו סימיון פיינרו, אביטל בר־שי | התערוכה מוצגת עד 8 במרץ בשלושה מוקדים מרכזיים בעיר חיפה

מתוך גיליון אדר א' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט פינתרבות הופיע לראשונה ב-פנימה.

נויה מנדל (54) סטנדאפיסטית, בדרנית ובמאית. אמא לארבעה ילדים, גרה באלקנה  

מקום שהיית רוצה לגור בו

ליד הים. ים מרגיע אותי, אני אוהבת לשבת ולבהות בו. מצד אחד יש בו מערבולות, ומצד שני הוא משרה עליי רוגע. זה לא אומר שאני מצליחה להגיע אליו, וזאת למרות שהוא די קרוב לבית שלי. 

נקודת מפנה משמעותית בחיים 

אבא שלי היה נקודת אור בחיים שלי. הוא לימד אותי להצחיק והבין הרבה לפניי את הפוטנציאל שלי. הוא ביים אותי ובזכותו הצחקתי בכל מקום. הוא נפטר במפתיע לפני 24 שנים, ואני יודעת שהילדים שלי הפסידו סבא מפנק ומצחיק. כשהוא נפטר הייתי צריכה להתרגל ללכת לבד בלי הגב שלו, וזה משהו שאני לא מצליחה להתאושש ממנו עד היום, כי היה לנו חיבור מאוד חזק. 

מה מצחיק אותך 

הבן שלי נועם בן 20, לומד בישיבה בעלי, והוא מאוד מאוד מצחיק אותי. אין דבר חשוב יותר מלצחוק עם הילדים, זה גורם להם להרגיש בנוח אחר כך גם לבכות לידך. הפתיחות הזו מביאה להמון דברים חיובים, הומור הוא מאוד מקרב. 

צילום מכנס פנימה תשפ"ג

זיכרון ילדות שמח

כשהייתי בכיתה ו' יצאנו עם המשפחה לטיול של חודש באירופה. בשנות השמונים זה ממש לא היה מקובל. אבא שלי לקח טרנזיט ושיפצר אותו למעין רכב לטיולים עם גגון, היה לנו אוכל לחודש ימים ועצרנו בחניות קמפינג. זה היה טיול מטורף בכמה מדינות. היינו שרים בזמן הנסיעות ומבשלים בשטח במקומות מהממים, זו הייתה חוויה מגבשת ובלתי נשכחת לכל המשפחה. 

לאיזה ונהפוכו את מייחלת?

אני מייחלת לגאולה. העם היהודי חי כל הזמן בפחד ובחוסר ביטחון. אני מייחלת שיהיה באמת ונהפוכו, כמו במגילת אסתר.

מה המלחמה שינתה אצלך? 

אני כל היום אומרת "טאטע מה יהיה?", התפילות עכשיו הרבה יותר משמעותיות וחזקות. במדיות אני פחות מפרסמת סרטונים מצחיקים כי זה לא מתאים. כולן כותבות פוסטים עצובים, ובצדק, אז איך פתאום אני אשלח דברים מצחיקים? 

אוריה בשבילך

היא זו שהפכה אותי לאמא, ולמדתי בזכותה המון. בחשיבה המקורית שלה היא מלמדת אותי איך לא תמיד ללכת עם הזרם. מאז שהיא צעירה היא שולפת דברי תורה כמו שאני שולפת בדיחות. כשהיא מדברת על תורה יש לה אור בעיניים, יש בה משהו מאוד עוצמתי. 

תפילה שאת מתחברת אליה

"אנא בכוח גדולת ימינך". זה טקסט קבלי, אני אומרת אותו שלוש פעמים ביום וזו תפילה ניסית בעיניי. כשאומרים אותה קורים דברים מעל הטבע, דברים נפתחים. 

מה לא יודעים עלייך?

יש לי בנייד קובץ שהכותרת שלו היא "ניסים". בכל פעם שאני נקלעת לסיטואציות הזויות וניסיות, אני כותבת אותן. חשוב לזהות ניסים ולהכיר תודה, כי זה לא מובן מאליו, וזה מכניס אותי לתודעה ניסית. אנחנו חיים בנס אחד גדול. 

על מה את לא מוותרת?

מאוד נדיר שאוותר על הופעה. זה בדם שלי וזו השליחות שלי. אני לא מוותרת על הערכים שלי על הבמה, שיהיה אירוע מכבד ומכובד, לא משנה מי הקהל, בשפה, ביחס לקהל תמיד בגובה העיניים.

קיבלת עוד שעה ביממה, מה את עושה איתה?

אני אישן. אני אוהבת לישון. קצת שקט במערכת, המנוי אינו זמין כעת. 

"המלחמה הביאה אותנו לקצוות שאין לנו יכולת להבין, וזה גרם לי להיות במקום הרבה יותר סומך, בוטח, מאמין ונשען על ההשגחה ועל האמונה"

אוריה אהובה לוי (27) ביבליותרפיסטית ומנחת סדנאות כתיבה והשראה. נשואה ליצחק, גרה בקיבוץ לביא.

מקום שהיית רוצה לגור בו

אני גרה איפה שהייתי רוצה לגור. באופן כללי, כבר מילדות רציתי לגור בצפון עם השקט והמרחבים. יש פה מין תחושה שהכול קורה בקצב אחר, פחות ממהרים.

נקודת מפנה משמעותית בחיים 

יצאתי להדרכת חוץ בכיתה י' בסניף במרחק עשרים דקות נסיעה מהבית שלי. זו הייתה היציאה הראשונה שלי מהסביבה הטבעית. התארחתי בשבתות אצל משפחות וזה פתח אותי לעולם. פתאום נפתחו בפניי סגנונות חדשים של אנשים, אווירה ותרבות. משם היציאה מהבית הייתה מתבקשת, וזה גרם לי להבין שיש בעולם קצת יותר ממה שאני מכירה.

מה מצחיק אותך 

אמא שלי. היא מאוד מצחיקה אותי, מאז שהייתי מאוד קטנה. היא בלתי צפויה, יש לה פרצופים וחיקויים מדויקים של דברים שלא מחקים אותם בדרך כלל, כמו זבוב מרגיז או נייר מקומט. 

זיכרון ילדות שמח

ימי ההולדת שלי. כילדה זו הייתה הזדמנות למתנות, לחגוג ולעשות דברים חדשים. כל שנה אבא ואמא שלי היו מארגנים לי אירוע וחגיגות מיוחדות. עד היום הגדילה בשנה עושה לי כיף. ואני אוהבת את ההתקדמות, הגדילה, את ההזדמנות לחשבון הנפש.

לאיזה ונהפוכו את מייחלת?

אני מקווה שעם אחד מפוזר ומפורד יהפוך לעם אחד מאוחד, שתהיה תחושה של יחד בעם. אנחנו מדברים תמיד על כמה שזה חשוב, שצריך לקבל כל אחד, אבל בפועל אם מישהו חושב או נראה טיפה אחרת – הרבה פעמים אנחנו נעקם פרצוף. בסוף בא לי ונהפוכו של באמת לראות אנשים בטוב, באחווה, שתהיה אהבת אמת בין אנשים. 

מה המלחמה שינתה אצלך?

היא גרמה לי להתקרב לקב"ה. בסוף מה שיש בעולם זה המון קליפות, ובעומק אין שום דבר חוץ מהקב"ה. אני מרגישה שהמלחמה הביאה אותנו לקצוות שכבני אדם אין לנו יכולת להבין, וזה גרם לי להיות במקום הרבה יותר סומך, בוטח, מאמין ונשען על ההשגחה ועל האמונה. 

אמא בשבילך

אמא בשבילי היא השראה להמון דברים. היא עובדת מהנשמה והיא נותנת מעצמה כל כך הרבה, מופיעה המון בהתנדבות והולכת לשמח בבתי חולים. התדר והתודעה שלה הם שהיא עושה מה שהיא עושה כי זו השליחות שלה בעולם. יש לה יכולת לראות את הדברים היומיומיים בהומור ובקלילות ולגשת למציאות ולאנשים בחיוך. זה מדהים ומשהו שאני משתדלת ללמוד ממנה וליישם ביומיום. 

עם מי היית מתחלפת ליום אחד?

הייתי רוצה להיות דיילת. יש במקצוע הזה משהו שתמיד מגניב אותי, לטוס בעולם ולהיות בכל מיני מקומות. אני מאוד אוהבת שמיים ועננים, בטיסות אני בוהה שעות בחלון. זה תפקיד שגורם לך להכיר הרבה מקומות בעולם ולחוות יחד עם אנשים את הרגע הזה, מאוד מיוחד בעיניי.

על מה את לא מוותרת?

לחיות טוב. הרבה פעמים אנשים עושים דברים כי צריך, אבל אני לא מוותרת על עצמי בשום שלב, ומנסה לדייק יותר את ה"לחיות טוב": לעשות את הדברים מתוך מחשבה והקשבה פנימה ומציאת הדרך הייחודית שלי. 

קיבלת עוד שעה ביממה, מה את עושה איתה?

יורדת לכינרת. אני והכינרת זה סיפור אהבה. אנחנו מאוד מחוברות ואני יכולה לשבת מולה שעות. יש בה משהו צנוע ופשוט, דווקא בגלל זה היא יפה ומיוחדת.

מתוך גיליון אדר א' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בת צחוק הופיע לראשונה ב-פנימה.

הצד של רעות:

מקום בארץ שהיית רוצה לטעת בו עץ 

כל מקום שהיה בו נופל במלחמה האחרונה. לתת חיים במקום שבו נגדעו חיים, באופן הכי פשוט. עם כל מה שעץ מביא סביבו, את הצל והמקום לשבת תחתיו, את התחושה שכל אדם שהולך בקיבוץ או במרחב הכפרי מרגיש, את ההשפעה והתחושה שנותן העץ. 

מתנה שהיית רוצה להעניק למישהו אחר

אני מרגישה שברוך ה' יש לי ערמות גדולות של חוסן, רוגע וראייה אופטימית על העולם, התברכתי בהם בכמות משמעותית. אילו יכולתי להעניק משהו ממני לאחרים, הייתי שמחה מאוד להעניק את הכוחות האלה. 

מה המלחמה שינתה אצלך

התחושה שלי היא שהמלחמה לא שינתה אצלי משהו מהותי. זה כן נתן לי לגלות שאני יכולה ומסוגלת יותר ממה שאני חושבת. 

בשירות המדינה 

אני עושה כרגע מילואים בפיקוד העורף. המילואים נחתו עליי בהפתעה, אבל בדיוק בזמן. הזדמנות להיות בעשייה ולתרום במה שאני יכולה. גיליתי שיש סביבי, ובכלל במדינה, הרבה מאוד אנשים טובים ומקצועיים מאחורי הקלעים, שתורמים מעצמם גם בשגרה.

למי את מתגעגעת?

לסבא שלי, סבא ויקי. הוא נפטר לפני שנתיים, בחודש שבט, במיתת נשיקה. הוא היה אדם מאוד אופטימי, מלא חיים ושמחה. עד יומו האחרון פיזר סביבו אופטימיות, הודיה והכרת הטוב, והוא חסר לנו בתקופה הזו. אני חושבת שאם הוא היה כאן עכשיו, האופטימיות שלו הייתה מצליחה שוב לנצח, והיינו מקבלים ממנו השראה להתמודדות. 

נקודת מפנה משמעותית בחיים 

בערך שנה אחרי שילדתי את אחיה, הבן הקטן שלי, הלכתי ללמוד קופירייטינג. הלימודים האלה היו נקודת מפנה. היה לי כבר תואר בתקשורת וידעתי שזה הכיוון שאני רוצה בחיים, אבל לפני כן היה לי עשור שילדתי בו חמישה ילדים, ברוך ה'. תמיד עשיתי דברים, אבל בעיקר הייתי סביב הבית. בתקופה הזו אמרתי לילדים שלי: "עוד מעט אמא תעבוד בחוץ". זאת הייתה החלטה שבסופו של דבר הביאה אותי להתקדמות מקצועית וגם עיצבה את האישיות שלי בכל מיני דרכים, וממשיכה להשפיע על החיים שלי ועל הכיוון שלי. 

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

אמא שלי מאוד מקפידה להסתכל על המציאות בעין טובה ולא לשפוט, ואני אימצתי את זה בחום ומאוד משתדלת לדבוק בערכיה בהקשר הזה.

ספר שקראת שוב

אני קוראת עכשיו בפעם המי יודע כמה את 'הארי פוטר' עם הבן הצעיר שלי, וזה הפך להיות חלק מהעולם ומהשפה המשותפת שלנו. זה בורא קסם ילדי שלא הולך לעולם לאיבוד. כיף גדול לקרוא ספר יחד עם הילדים.

טור שכתבת לפנימה שזכור לך במיוחד 

היה טור שכתבתי על כאב הפרידה מהורות לילדים קטנים, זה קווץ' שממשיך ומלווה אותי מצד אחד, ומצד שני – עזר לי להבין שאני במקום חדש בחיים. 

היה גם טור שכתבתי על הצורך לפנות זמן לעצמך או לזוגיות בימי שישי. הרגשתי שאני עושה שירות לאישה שסחבה על כתפיה את יום שישי כל השנים והייתה צריכה לשמוע את זה, והפידבק שקיבלתי עורר אותי להבין כמה נשים צריכות לשמוע את זה שוב ושוב כדי לפרגן לעצמן.

על מה את לא מוותרת

אני לא מוותרת על גיחות לטבע. אני מרגישה שזה דבר שפשוט מחיה אותי. לפעמים זה עובד יותר ולפעמים פחות. זה יכול להיות גם עשר דקות בשבוע. בשבועות שאני מאוד עמוסה בהם אני יוצאת אפילו לכמה דקות ליד הבית. אני מרגישה שאני ממש גונבת את הרגעים האלה וחייבת אותם, את החיבור הזה לקרקע, שממלא אותי ופותח בי דברים חדשים.

רגע אהוב בשבוע

בשבת בערב או בצהריים אחרי הארוחה, אני לוקחת את הספר שהכנתי לי לשבת ותופסת את הפינה שלי על הספה עם שמיכה. מבחינתי זה מושלם ולא צריך יותר שום דבר.

חמדה בשבילך

חמדה היא הבת הבכורה שלי, והיא לימדה אותי כל מה שאני יודעת על הורות ואימהות. ההורות היא הדבר הכי משנה חיים שקרה לי, ואני לומדת ממנה המון – גם על עצמי ועל הכוחות שיש בי ובה, וגם על קשרי גומלין בין אנשים. מדי פעם אני עוצרת ומתפעלת שדבר כזה יצא ממני, שזה שלי. ואני גם מבינה שבאיזשהו שלב היא הופכת לאדם נפרד ממני, יש לה את החיים שלה וההחלטות שלה ואת מי שהיא. לא הכול מחובר אליי במאה אחוז.

הצד של חמדה:

מקום בארץ שהיית רוצה לטעת בו עץ 

בגבעה שוממה, כדי להגביר כאן את הנוכחות היהודית. להראות שארץ ישראל שייכת לנו ושאנחנו נמצאים בכל מקום. עץ זה משהו שנשאר, ובנטיעה יש אמירה, סימון טריטוריה. 

מתנה שהיית רוצה להעניק למישהו אחר

בעיניי מתנה טובה זה או משהו סנטימנטלי שהשקעת והכנת בעצמך, או משהו שמי שאתה מביא לו אוהב והוא לא יקנה לעצמו את זה סתם ככה. במצב הנוכחי הייתי מעניקה את המתנה הזו לצוותי הרפואה. במלחמה הזו יש כל כך הרבה למי לתת, אבל הם עובדים מאוד קשה ולא מספיק מוערכים. הייתי מעניקה להם נופש משפחתי כדי שיהיה להם זמן מפנק עם המשפחות שלהם.

מה המלחמה שינתה אצלך

אני חושבת שלא הבנתי עד עכשיו כמה עוצמות קיימות בנו כעם. ידעתי שאנחנו משהו מיוחד, אבל לא ידעתי עד כמה. כמה גם אנחנו האזרחים שותפים בעוצמה הזאת. ברוח, בביטחון ובהמשכיות.

למי את מתגעגעת?

טוב, זה קל – זכיתי והבחור שלי בעזה. הפעם האחרונה שחזר הייתה אחרי 82 ימים שלא היה בבית.

זיכרון ילדות משמעותי 

כשהייתי קטנה גרנו בקרוואן בקצה היישוב, והייתה שם עמדה של חיילים. יום אחד, כשהייתי בכיתה א', ההורים שלי ביקשו, בקטע לא ברור, שאתלה כביסה. כשהם ראו את כל הכביסה תלויה הם היו בהלם. פשוט גיליתי להם שהלכתי לחייל בעמדה, אמרתי לו שההורים שלי ביקשו שיתלה את הכביסה שלנו והוא תלה הכול. אני רק נתתי לו מדבקה ואמרתי לו שהוא ילד טוב.

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

להגיד את האמת תמיד, לא משנה מה. בדרך כלל זה פשוט הרבה יותר נוח, אבל גם כשזה יכול להרוס לי. 

ספר שקראת שוב

לצערי אני כמעט ולא קוראת, אבל יש סדרה שראיתי הרבה פעמים, 'החממה'. קשה לספור על האצבעות כמה פעמים ראיתי אותה. זו אולי סדרת הנוער הכי טובה שנעשתה בישראל.

על מה את לא מוותרת

על עגלות קפה. אמא תמיד צוחקת שאנחנו, אחותי ואני, הספקנו לבלות בבתי קפה בחיים יותר ממנה. אני אוהבת עגלות קפה כי אני נהנית מהשקט, מהנוף ומזה שהמחירים בדרך כלל קצת יותר זולים מבית קפה רגיל.

רגע אהוב בשבוע

שבת בערב. משפחה, חברים, נחת, ניתוק מהכול. יש משהו בניתוק בשבת שאין לו תחליף, פתאום זה יוצר שיחות טובות עם חברים ומשפחה. חוץ מזה, אין כמו הנחת הזאת, שאפשר לקום מתי שרוצים. 

אמא בשבילך

עוגן, ביטחון ומישהי להתייעץ איתה על דברים. תמיד יש לה רעיונות טובים ואני גוררת אותה לכל ההפקות שלי. כבר יצא לי לארגן כל מיני דברים כמו עגלה של שניצל בשבוע שלפני פסח, או ערב שהכנתי סושי ועשיתי הזמנות פתוחות באזור. אמא תמיד נרתמת לזה בהתלהבות והופכת להיות שותפה מלאה.

צילום: רננה טנא

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט שותפות לרעיון הופיע לראשונה ב-פנימה.