צילום: עידית יקותיאל

"הפעם הראשונה שבה הבנתי שאנחנו ממש קשורות הייתה בערב בת המצווה שלי, כשאמא כתבה לי את הדרשה והבנתי שאני בעצם קרויה על שמך, כי נולדתי בפרשה שלך. הייתי צריכה ללמוד איך לשאת את שמך כשכל החברות מסביב היו שיר, אור, טל ואורטל, והוקל לי כשעברתי דירה ולפתע היו עוד רחלות בשכבה.

בשנות האולפנה, כשהמרתי את בחינת הבגרות בתנ"ך לעבודת גמר מקיפה, בחרתי לכתוב עלייך. במשך שנה וחצי היו לנו מפגשים קבועים בספרייה. למדתי אותך חזקה ומובילה, מנהיגה לבד עדר צאן בין רועים גברתנים. למדתי אותך נביאה ויפת תואר, למדתי אותך אהובת לב, משאת נפש שבע שנים. למדתי אותך מוותרת בגדלות על יעקב בלי לדעת שתזכי בו גם, למדתי אותך מצפה, מתייסרת בהמתנה, בריקנות הרחם. למדתי אותך זוכה לפרי ומבקשת עוד. למדתי את התעוזה שלך, להחביא פסלי אביך תחתייך ולהעמיד פנים. ובסערתך נפרדת באמצע החיים, נשארת באמצע הדרך.

למדתי אותך חובקת סודות שמיים וארץ. אַת עולם הנגלה, וכולך עומקים. ובשעת גזירה וחורבן, כשבנייך נהדפים בשרשראות ברזל לגלות של אלפי שנות, אַת באמצע הדרך, נותנת חיבוק להמשך הדרך. וכשאבות ואימהות קופצים לפני מלך העולם לבקש רחמים, את היחידה שנענית, את היחידה שמצליחה לבקוע גזירה. ואני קוראת את המדרש הזה הלוך ושוב, שוב והלוך. שמונים עמודים כרוכים מטיילים בתוך דמותך, וכמה ששוטטתי את עדיין סוד. וכשאני נוסעת לפתח תקווה לפגישה עם בודק הבגרות, והוא מחזיר לי את החוברת עם ציון והערות, כבר לא כל כך משנה לי מה המספר שמוקף בעיגול אדום.

עד היום, כשעמוס ומציף או כואב ומרגש, אני רוצה לנסוע אלייך. ומבלי דעת, כשכפות הרגליים רק דורכות על מפתנך, יש בי כבר נחמה. גם בימים קודרים, פרטיים ולאומיים, את נושאת נחמה שבסוף נשוב, את הרי מובטחת. אני טומנת ראש בפרוכת שלך, ראשים צפופים מתחננים מסביב, והדמעות נוהרות מעצמן. זה כמו לחזור לאמא, להישען עליה ולקבל חיבוק בחזרה. תמיד טוב לשוב לגבולך".

שאלי בתי | אהבה פז

צילום: יוסף חורי

באחת משבתות תשרי סעדתי עם חברות בדירה ירושלמית של חברה מהעבודה. שיחקנו במשחק הקלפים המוכר so do you, ואחת השאלות הייתה "עם איזו דמות מהתנ"ך היית רוצה להיפגש". אני כמובן ציינתי אותך, אמא רחל, וכשהציעו לי למחרת להשתתף בפרויקט עלייך, איך יכולתי לסרב?

בהיותי כותבת ומראיינת אני כל הזמן חושבת על שאלות לאנשים שאני חולמת לראיין. אם לרגע היה מתאפשר, הייתי רוצה כל כך לשבת איתך על אם הדרך לשיחה קצרה. לשאול את השאלות שיושבות לי על הלב ולקבל ממך תשובות מעומק המחשבה והאמת שלך.

הכי הייתי רוצה להבין, איך הצלחת להפוך מהאישה הבודדה, המרוחקת, זו שתמיד צופה מהצד, לאמא המוקפת ביותר? טונות של בטונדות מקיפות את קברך, ואת הציון שלך פוקדים מאות ואלפי אנשים כל הזמן. תאמיני לי, אני שם באופן קבוע.

הייתי רוצה להבין ממך, איך את רחוקה ובלתי מושגת ועדיין הכי נוכחת בעולם? ומה עשית שזכית בחיבור עד הנצח לבנים ולבנות שלך?

ומה עוד אני שואלת, אמא? איך זה להרגיש בחוץ, לא שייכת, לא חלק, להסתכל מרחוק על הכל, לראות את האיש שלך נישא לאחותך אחרי שנים שאת רואה אותו בביתכם יום יום ויודעת שהוא שלך, שהוא עובד עבורך. איך סופגים את זה?

איך זה לכאוב את נתינת הסימנים לאחותך, ולהיות בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות? מאיפה היו לך כוחות הנפש לעמוד כך בצד ולשתוק? איך זה לראות את אחותך, צרתך, מתעגלת ומשמינה פעם אחרי פעם ומביאה תינוקות לאישך, כשאת נשארת רזה וריקה שנה ועוד שנה?

איך אפשר להביט על כל הילדים היפים הסובבים את האיש הענק שלך, ילדי אחותך, ילדי השפחות, ואת האישה שבצד, לבד?

איך הרגשת כשביקשת מיעקב הזדהות, תפילה, תמיכה, וגם שם בסוף שמעת "התחת אלוקים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן"? ממך הוא מנע, וממנו לא. גם שם נשארת לבד, איך מתמודדים עם כל זה?

איך היה הגידול של יוסף, הבן היחיד שזכית לגדל, איך הרגשת להיות סוף סוף אמא אחרי כל השנים? ובלידת בנימין התינוק, כששכבת שם לפני לכתך והבנת שהוא יגדל בלעדייך, וגם ממנו תהיי רחוקה, איך אז לא התפרקת?

ואיך אפשר עד סוף כל הדורות לדעת שאברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה קבורים כולם במערת המכפלה, ואת לנצח נצחים בודדה בקברך שבבית לחם?

*****

ואולי אחרי כל השאלות האלו, הייתי מקבלת את התשובה שאני כל כך מחפשת, איך להיות מחוברת לאבא שבשמיים ולדרך הנכונה, גם במציאות מורכבת של לבד, של ריחוק ושל חוסר.

אולי בסוף הייתי מצליחה להבין וללמוד איך אישה אחת שתמיד נשארה בחוץ, בודדה ולא מושלמת, הפכה להיות האם הזכורה והנוכחת ביותר בחיי עמה ובניה. איך רק לאמא האמיצה שדחקה את עצמה החוצה ופינתה את מקומה, הקדוש ברוך הוא מקשיב ומרחם ועונה: "מנעי קולך מבכי, יש שכר לפעולתך, יש תקווה לאחריתך". אולי אז הייתי מבינה שכשאישה, כל אי

שה, מחוברת לאמת שלה, לנשמה שלה, לה' יתברך, יש כל כך הרבה כוח גם בבדידות שלה. יש עוצמה בריחוק שלה, יש תקווה בבכי שלה, וכמוך, אמא רחל, יש שכר לפעולותיה.

מאמע רוחל | שרון רוטר

צילום: ניקי וספטהל

הפעם הראשונה שנסעתי לציון של רחל אמנו היתה באוטובוס מאורגן עם הרבנית ימימה מזרחי במסגרת מדרשת ״אשירה״ בתל אביב בה למדתי. 

אני לא ממש זוכרת את הדרך, רק את הפליאה המהולה בחשש מהמובלעת המוזרה שנכנסו אליה: מין מסדרון מגודר שמשום מה, מכל הדברים שבעולם, גרם לי להיזכר דווקא בכלוב של השימפנזות בספארי (פעם, היתה לי חברה שעבדה שם ונתנה לנו להיכנס למחילות מאחורי כלוב התצוגה כדי להאכיל את הקופים). 

עלתה בי תחושה מבולבלת, מול גדרות התיל שאנחנו נאלצים להציב באדמתינו כדי להגן על עצמנו – מי הכלוא, מי הנכלא ומיהו הכולא?!

שנים אחר כך התוודעתי לסיפור המובלעת ולנס שהציל את קבר רחל אימנו והשאיר אותו בשליטתינו, אבל באותו רגע עדיין הייתי שבויה בפחד שהמסדרון הזה הטיל עליי. 

אני זוכרת שנכנסנו לציון והיה מאוד צפוף. אני אוהבת ללכת לציונים של צדיקים אבל אני לא מהמשתטחות, לא מאלו שחייבות ללכת לכל הילולה ולפתוח מנגל. בואו, אני אשכנזיה פר אקסלנס שמחבקת חיבוקים קצרים ורפויים גם את ילדיה. עם השנים והנישואים למרוקאי השתפרתי קצת (אני סופרת עד עשרים בחיבוק במקום עד עשר, ומשתמשת ביותר שמן ותבלינים) וגם בעניין קברות צדיקים. 

אז תכלס אין לי יותר מדי חיבור טבעי ומיידי, ובדרך כלל אני לא מרגישה כלום וגם לא יורדות לי דמעות, אבל מיד כשנכנסתי לציון של מאמא רחל הרגשתי את זה. חיבוק חזק של אמא מרוקאית שמנה וחמה שחונקת ולא עוזבת. חיבוק שהרגשתי בו בבית. חיבוק של נחמה ואהבה אינסופית. חיבוק חם ועוטף המשרה שלווה, ומיד כמובן התחלתי לבכות. 

מאז ביקרתי שם עוד כמה פעמים ובכל פעם הרגשתי את זה מחדש – אמא רחל מרגשת אותי בלי שאוכל להסביר זאת במילותיי האשכנזיות. אמא רחל היא האמא האולטימטיבית והיא תמיד שם בשביל כולנו, ממש כמו שאמא צריכה להיות. 

אם הדרך | אילה יבגי

אֵם הַדֶּרֶךְ / אילה יבגי

צילום: ערן זיק

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

נוֹתְרָה הָאֵם

מְבַכָּה

מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם

בִּדְמִי יָמֶיהָ 

בְּדָמֶיהָ

אֵינֶנּוּ

וְהַבֵּן בֵּן אוֹן

בֵּן צַעַר וּכְאֵב

זֶרַע וְאָסִיף

רֵאשִׁית וְאַחֲרִית

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

לָמוּת שָׁאֲלָה נַפְשֵׁךְ

בַּעֲקָרוּתֵךְ

וְהַמָּוֶת פּוֹקְדֵךְ

וּלְצִדֵּךְ בֵּן אוֹנֵךְ

תְּרָפִים גְּנוּבִים מֵאָב

עוֹדָם בְּחֶזְקָתֵךְ

עֲלֵיהֶם קִלְלַת אִישֵׁךְ,

הַאִם הָיָה זֶה פַּחַד הַקְּלָלָה שֶׁהִכְרִיעֵךְ?

הֲלוּמַת כְּאֵב נָתַתְּ לוֹ שֵׁם.

וּמָה יְהֵא עַל הַקָּטָן,

יָמִין?

אוֹן?

אֵינֶנּוּ, מְבַכָּה, אֵינֶנּוּ

וְאִישֵׁךְ, אַנָּה הוּא בָּא?

הָאֶחָד טָרֹף טֹרַף

אֵינֶנּוּ.

הֵן לֹא תַּחַת אֱלֹקִים הוּא

שָׁלַח הַבֵּן לָשֹוּם פְּלֵטָה

עוֹד נִרְאֶה הַדָּם עַל הַכֻּתֹּנֶת

עוֹד מְהַדְהֵד קוֹל הַשְּׁחִיטָה.

הִנָּחֲמִי, רָחֵל

הַבֵּן

הִנְנוּ.

פְּלֵטָה מִבֶּטֶן יַחֲמֹל

שִֹטְמַת אַחִים יִמְחֹל,

יוֹסֵף הָאֵ־ל שְֹכָרֵךְ

שְֹכַר מְחִילַת עֲשֶׂרֶת הָאוֹבְדִים

שְֹכַר קוֹלֵךְ

הֵן יֵשׁ שָֹכָר לִפְעֻלָּתֵךְ

שָׁבוּ בְּלִבָּם הַשָּׁבִים,

תִּקְוָתֵךְ תִּקְוַת עוֹלָם.

אַל נָא תִּמְנְעִי קוֹלֵךְ

קוֹלֵךְ נִשְׁמָע לַמֶּרְחַקִּים.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון חשוון. להצטרפות וקבלת המגזין לחצי כאן

הפוסט מכתב לאמי: כותבות פנימה כותבות לרחל אימנו הופיע לראשונה ב-פנימה.