התגלות השם אל משה לראשונה נעשית באמצע המדבר, מתוך הסנה הבוער ושם הוא מבקש ממנו להיות מי שיגאל את ישראל. ומשה מתווכח, וטוען כי הוא אינו ראוי לגאול את ישראל, ומתעקש.
והמפרשים אף מוסיפים כי הוויכוח התנהל לא פחות משבוע שלם בו מנסה משה לשכנע את הקב"ה שהוא אינו האדם המתאים.

אז נכון, על משה נאמר כי היה עניו מכל אדם, אך אין זו ענווה פסולה? האם הוא באמת חשב שהקב"ה טועה בבחירה?

תכונות של מנהיג

המדרש המפורסם מספר כי משה רדף אחרי גדי קטן שברח מהעדר, וכשמצא אותו עייף ותשוש החזיר אותו לעדר כשהוא נושא אותו על כתפיו, ואז מוצא משה את הסנה הבוער.

הסיפור הזה, הקטן כביכול, מגלה על תכונותיו של משה, תכונות של מנהיג; דאגה לחלש, תשומת לב לכל אחד מהעדר. וכמו הסנה, שנשרף ואיננו אוכל, סנה בודד במדבר צחיח – גם עליו יש השגחה פרטית, כך גם משה דואג לכל אחד ואחד מה'עדר' שלו.

דואג לכל אחד ואחד. רועה וגדי, אילוסטרציה

והוויכוח בין משה לקב"ה, בא ללמד אותנו על תכונה נוספת של משה ומראה לנו את הסיבה שבחר בו הקב"ה להיות מסתם משה ל- 'רבנו'.
הטענה האחרונה של משה היא: 'ויֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח'. הוא מבקש מהקב"ה שמי שיגאל את ישראל יהיה אהרון אחיו הגדול, וכאן, פחות או יותר משה 'התקבל סופית' לתפקיד.

אדם שאין לו טיפה של גאווה עצמית ושל רצון למימוש עצמי על חשבון אחרים הוא אדם הראוי להיות מנהיג.
התורה מלמדת אותנו, כי מנהיג אמיתי מתגלה בדברים הקטנים, בדברים שאין בהם תהילה לפעמים, שלא תמיד רואים, מנהיג הוא איש אמת, שעושה גם כשלא צופים בו ואף אחד לא יעריך את מעשיו לעולם – כזה אדם ראוי להנהיג את עם ישראל.

ומעידה עליו התורה:

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה(במדבר י"ב,ג')

תכונה זאת של משה שבטוח שהוא לא יותר טוב מאף אחד אחר, שבוודאי יש טובים ממנו, ושכל דאגותיו זה מה נכון שיהיה לעם שלו, ולכל אחד ואחד ממנו,
אדם שמוכן להתלכלך על מנת לסחוב גדי קטן חזרה אל העדר, זה מה שהופך אותו להיות האיש, והמנהיג שכל כך ראוי לשמו, המנהיג הגדול בהיסטוריה.

בפתח הכרזת הבחירות הצפויות, נתפלל למנהיג ראוי וטוב לעם ישראל,
כזה שהענווה והאהבה לעם , היא זו שתוביל אותו.

שבת שלום.

הפוסט החומרים מהם עשוי מנהיג: פרשת שמות הופיע לראשונה ב-פנימה.

לרוב התורה בפשט לא נוקטת עמדה ומספרת את הסיפור באופן אובייקטיבי ככל האפשר. אך בסיפור מכירת יוסף 'מתערבת' התורה ומביאה לנו זוויות נוספות של הסיפור ואת ההשפעה של מעשה המכירה על הסביבה ועל השתלשלות האירועים שיבואו אחר כך:

"ויקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים" (ל"ז,ל"ד)

רש"י מסביר כי הקפיצה הפתאומית בעלילה בפרק ל"ח בין סיפור המכירה לבין סיפורם של יהודה ודינה היא כדי ללמד שגדולתו של יהודה פחתה בעיני אחיו אחרי שראו את הצער של אביהם ואמרו לו: אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך"

וכמובן, תגובות האחים בפרשת מקץ והחרטה שמהדהדת בדבריהם:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת"(מ"ב,כ"א)

והבור ריק אין בו מים. אילוסטרציה

אך כשנעמיק אל הסוד, נגלה גישה אחרת לחלוטין למכירת יוסף, גישה מהפכנית שתשנה לנו לגמרי את נקודת המבט:

בזוהר הקדוש מובא כי כאשר הגיע יוסף אל השדה אל אחיו וראו אותו האחים, הם עשו לו משפט.
אך משפט נעשה רק בפני עשרה ובלי יוסף הם היו רק תשעה. מסביר הזוהר כי הקב"ה בעצמו היה העשירי, והוא זה שהסכים וחתם את מכירת יוסף.

 "וּמִשּׁוּם כָּךְ, בִּזְמַן שֶׁמָּכְרוּ אֶת יוֹסֵף, הִשְׁתַּתְּפוּ כֻלָּם עִם הַשְּׁכִינָה, וְשִׁתְּפוּ אוֹתָהּ עִמָּהֶם כְּשֶׁעָשׂוּ שְׁבוּעָה"

ואם ניקח את הגישה הזו ונסתכל שוב בפסוקים, נגלה שיוסף עצמו מודה כי הקב"ה הוא-הוא מי שעומד מאחורי שרשרת האירועים שאירעה לו מאז נזרק לבור:

"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מ"ה, ה')…."כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם"

איפה אתה רוצה להיות

וכאן נשאלת השאלה, אם הקב"ה בעצמו 'הצביע' נגד יוסף, במה אשמים האחים? ובכלל, אם יוסף עצמו מחל להם ומכיר בכך שזה מה שהיה צריך לקרות – למה התורה רומזת לנו שוב ושוב שזה לא בסדר?

הבחירה איך לנהוג בידיים שלנו. אילוסטרציה

אם נסתכל בפסוקים אחרי שהאחים זרקו את יוסף לבור נגלה פרט קטן שנראה שולי, שלוש מילים סך הכול, אך אלו המילים המספרות את כל הסיפור:

 "וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.  וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם…" (ל"ז,כ"ד)

שלוש מילים שמתארות בדיוק קר את אכזריות המעשה. האחים משליכים את יוסף אחיהם לבור – ויושבים לאכול לחם, יושבים לסעודה כשאחיהם נמצא קרוב- רחוק מהם, בבור מלא נחשים ועקרבים, ללא אוכל או מים בעוד הם ממלאים קיבתם.

חשוב להבין, כי האחים היו צדיקים גדולים, מכל אחד יצא שבט של עם ישראל והם ידעו כי מכירת יוסף היא 'מכתוב' מלמעלה, זה משהו שהוא בלתי נמנע וכבר נגזר. אך החטא שלהם היה הוא שהם לא הצטערו בצרת נפשו.

"אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ."

וכאן אנחנו לומדים יסוד חשוב בבחירה החופשית:

לא תמיד הבחירה באמת בידינו, יש לנו שליטה במציאות עד גבול מסויים ומשם זה בידיו של הקב"ה, וכאן, בנקודה הזאת של השחרור – כאן נמדד כוח הבחירה שלנו איך לנהוג. האם נצטער בזה? האם נשמח?
מה באמת, בלב, רצינו שיקרה?

ולפעמים באמת 'אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו' על מעשיהם, אבל הוא כן יבוא בטרוניה על איפה הם רצו להיות באותו רגע.

שבת שלום.

הפוסט בהתחננו אלינו, ולא שמענו: פרשת וישב הופיע לראשונה ב-פנימה.

לשמור על האוצר
התשובה נעוצה בהבנה עד כמה אנחנו חשובות, ומתוך כך איזו חובה מדויקת מונחת עלינו לשמור על האוצרות המדהימים שה' נתן לנו. לא לבזבז אותם – וגם לא לבוז להם. שערכו של דבר יקר לא יתבטל בעינינו ולא יתמעט. מרגע שמשהו הופך בטל בעינייך, לא מועיל ולא עובד בשבילך מספיק, אין אבידה גדולה מזו.
אני לא אוהבת את הביטוי “בטלה לבעל". ממש לא. אבל כשהבעל בטל בעינייך, ויש מיליון דברים חשובים ממנו, זה רע. גם הוא אוצר שניתן בידייך, אל תבוזי ואל תבזבזי אותו.

גם אוצרות אחרים קיבלת. קול, שיער, גוף. אלה אוצרות. תאצרי אותם – למבינים בלבד.
כל זמן שכיסוי הראש נובע מאיזשהו טרנד חברתי-אתני- הודי, אין לנו ערובה לכך שדור הבנות יספוג לתוכו את התוכן הערכי של כיסוי הראש ולא ייסחף לטרנד אחר, כשהוא יעבור. האמת היא שהציווי על האישה לכסות את השיער הוא אחד הציוויים שזוכה ליחסי הציבור הגרועים ביותר. למרביתנו אין מושג מה המקור והסיבה של האיסור לגלות את שיער הראש, אולם המקור נמצא בפרשת סוטה: אחד מהעונשים שמשיתים על האישה שנחשדה הוא “ופרע הכהן את ראש האישה" לפרוע משמעו לגלות. אז מלכתחילה, ההקשר הראשוני הוא בקונטקסט שלילי, קונטקסט מבייש ומאשים.

לא רק צו אופנתי כזה או אחר – ראיה לדורות. | תמונה מתוך מאגר שאטרסטוק

היופי שבצניעות
נשים שואלות: האם אני אמורה להתכער, כי אני נשואה עכשיו ועליי להיראות מושכת פחות (חלילה!? )
זו תפיסה שגורמת לנשים מסוימות לסלוד מכיסוי הראש. ואולי עליי לגלוש לנזירוּת ולהזניח את המראה שלי בעקבות כיסוי הראש – אולי אישה מוזנחת זה מצווה… (חלילה גם!) ואולי הפוך – אולי אני אמורה לשדרג את המראה שלי, ממראה של נערה למראה נשי ומושך. לא נזירוּת, כי אם אישה שנזר אלוקים על ראשה?

או שמא כיסוי הראש הוא בעצם שלט אזהרה: “עצור, נשואה לפניך!" ואז באמת מספיק כיסוי ראש סמלי בדמות סרט או מעין חצי כובע סרוג?
לכיסוי ראש אין טעם מובן. אנחנו רואות סביבנו את כל הווריאציות הללו, והן נובעות מחוסר הבנה של הציווי הלא פשוט הזה. כל מי שחושב ש"זה בסך הכול כיסוי ראש" – תבינו, זה לא שינוי זניח במראה, זה שינוי הראש!
הכלל הוא שאין לך יפה מן הצניעות. אם יש צניעות, אז תופעת הלוואי המיידית שלה היא היופי. ואם לא מצאתן
יופי, אז זו אינה צניעות אלא נזירוּת.

בנזירות יש גאווה, אומר הכלי יקר. כך גם בהזנחה המכוונת. זו צניעות מאוד לא צנועה. כשהמראה הצנוע כל כך יוצא דופן ומושך מבטים, אז הפקעתן את הצניעות מצניעותה. הזוהר הקדוש כותב בפשטות שאישה שמכסה את ראשה בבית, בניה יהיו חשובים. מה הקשר? ילדים שרואים אימא מכסה ראש בבית, רואים אמת. הם לא רואים מסר כפול – הנהגה אחת בבית והנהגה אחת לאנשים זרים. אימא שמכסה ראש גם בבית מודיעה: “אני עושה כי אני חשובה, כי אתם חשובים, כי הקב"ה חשוב, ולא כי השכנים חושבים כך או כך".
המדרש כותב דבר מדהים: דווקא ביום מתן תורה קיבלו על עצמן בנות ישראל כיסוי ראש. עד מעמד הר סיני לא היה להן כיסוי ראש. וביום אחד, בשבועות (מלכות שבמלכות) – הן בעצם אמרו: “עד היום ספרנו את העומר. יום פה ויום שם, משהו מפוזר. ומהיום – הכול אסוף ומרוכז", הוציאו מטפחות או פיאות קאסטם, או מה שהיה נהוג בימים ההם ושמו על ראשיהן.

השיער קשור לחשיבות. אינך פרועה, אינך אסופית – את אסופה. את מלכה.

הפוסט הכול בראש: בין ראש השנה לראש האישה הופיע לראשונה ב-פנימה.

וכך מספר המדרש:

"כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל
לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות. תחילה הלך אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תרצח
אמרו כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא, שנאמר  "והידיים ידי עשו" (בראשית כז, כב) ו"על חרבך תחיה" (בראשית כז, מ)
הלך אצל בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם את התורה
אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם, לא תנאף
אמרו לו כל עצמה של ערוה להם היא שנאמר "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן" (בראשית יט, לו)
הלך אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה
אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תגנוב
אמרו לו כל עצמם אביהם ליסטים היה שנאמר "והוא יהיה פרא אדם" (בראשית טז, יב)
וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה…"

בספרי דברים פיסקא שמג'

המדרש מקשר וממשיל כל אומה לתאווה מסוימת שאופיינית לה ומסביר שכיוון שהיו כה שקועים בתאוותיהם לא נמצאו ראויים לקבל את התורה ולזכות בה.
בפרשתנו משה מגלה לנו עצה נפלאה בעבודת המידות:

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם…"

משה ממשיל את הגויים לתאוות כמו במדרש ההוא, ומעלה את הקושי שכל אחד מתמודד איתו: איך אוכל לנצח את כל המידות שלי? את כל התאוות שיש בי והרי הם רבות וחזקות ממני?

לא לדחוק את השעה
תשובתו של משה לסוגיה הזו היא כה פשוטה וכה יפה:

"וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ–מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר,"

הסוד בתיקון המידות נמצא כאן ב"מעט מעט," לאט לאט, כמו שמה של הפרשה – עקב, עקב בצד אגודל, צעד אחר צעד.
כל הרגל רע, כל תאווה וכל מידה לא רצויה היא דבר שטמוע בנו בצורה שלפעמים נדמה כי היא בלתי ניתנת לתיקון, אך משה אומר לנו, רגע, לאט לאט, להתקדם מעט מעט בכל פעם. לעשות את ה-הכי טוב שלנו  ולהאמין ש:"נָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ.."
אנחנו עושים את שלנו, ואת השאר הקב"ה כבר יעשה אך בתנאי שזה ייעשה "מעט מעט".

רבי נתן כותב בספרו "השתפכות הנפש":

"וְהַכְּלָל כִּי אִי אֶפְשָׁר לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה כְּלָל.
כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹצִין לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת אָז צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד מֵהֲרִיסָה שֶׁלֹּא לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה חַס וְשָׁלוֹם, כִּי רֹב הַהַרְפַּתְקָאוֹת חַס וְשָׁלוֹם, הוּא רַק עַל־יְדֵי־זֶה שֶׁזֶּה בְּחִינַת אַזְהָרַת "פֶּן יֶהֶרְסוּ" שֶׁהִזְהִירָם לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה.
רַק צְרִיכִין לְהַמְתִּין וּלְחַכּוֹת הַרְבֵּה לִתְשׁוּעַת הַשֵּׁם. שֶׁזֶּה בְּחִינַת 'הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן' דַּיְקָא,
וּצְרִיכִין לְהַרְבּוֹת רַק בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ"

שבת שלום!

הפוסט מסע של אלף צעדים – פרשת עקב הופיע לראשונה ב-פנימה.