מי חשב שנגיע לזמן הזה כשהכול עדיין לא ברור? כל יום מחדש הלב נמחץ ונשבר מדאגה לחטופים שעוד נשארו מאחור ולחיילים, והשאלה "מה יהיה" מרחפת כמו צל מאיים.  

אני יודעת שיש כאלה שכבר חזרו לסוג של שגרה, אבל אודה ואומר שאני לא ממש מצליחה. אני כן עובדת בתוכנית הבוקר, עושה כביסות, דואגת לילדים ולבית, אבל מתחת להכול, אני מרגישה שהלב שלי שבור. אולי כי כל יום אני מראיינת משפחות שאיבדו את היקר להן מכול, חיילים גיבורים, וזה משאיר אותי באבל תמידי ועצב. ואולי כי אני פשוט רגישה מדי.

באת אליי פתאום 

אם גם אתן בהרגשות האלה, בטייס האוטומטי הזה, אני רוצה לשתף אתכן מה מרים אותי, מה נותן לי כנפיים. כי וואו, כמה צריך את כנפי הרוח האלה שיעזרו לנו לעבור את התקופה הלא פשוטה הזאת. 

הדבר הראשון שמרים אותי הוא קהילה. קהילה נשית טובה ותומכת שמרימה ועוזרת, אפילו אם זה ברמה של שיחת טלפון – מרומם לדעת שאני לא לבד. אני זוכרת שאחרי שראיתי סרטונים קשים ולא יכולתי להפסיק לבכות ימים ולא הצלחתי לצאת מפתח הבית שלי, אחותי פשוט אספה אותי אליה כמו כשהייתי ילדה קטנה, ודאגה וידעה לומר את המילים הנכונות שהכניסו שקט, גם אם זה היה לרגעים. 

שלחתי הודעה גם לסיון רהב־מאיר ואמרתי לה, תני לי אור. תשלחי לי כל שיעור שיש לך, כל מילה שתגרש את החושך שבלב שלי. היכולת הזאת לבקש עזרה כל כך חשובה. הבנתי שלבד אני לא יכולה. חוץ מהשיעורים שסיון שלחה לי היא התפללה, דיברה ודאגה, וזה ניחם אותי. אני לא לבד. 

ומי שממש עברה לגור איתי, יותר בשבילי מאשר בשבילה, היא חברתי היקרה יובל דיין. יובל היא שמש. בכל מקום שהיא מגיעה אין יותר חושך. והביחד הזה ממש ריפא אותי. הרגשתי שיש אנשים טובים שאני יכולה ליפול והם יחזיקו אותי. ושזה בסדר להגיד, שומעות? אני חלשה. אני ממש לא חזקה, ואני צריכה עזרה.

מילים של הנצח 

הדבר השני שעוזר לי הוא ללמוד את פרשות השבוע בעומקן. יש שם מסרים אדירים לנו לכאן ועכשיו, ואני מרגישה חזק את החיבור ואת הדיוק של המילים שהן מעל הזמן. ראינו את זה עם פרשת נח, שהייתה ממש אחרי שמחת תורה, והיה כתוב בה המון פעמים חמס. ואז המשכנו בפרשות ופגשנו בישמעאל, פרא האדם. כמה אנחנו סובלים ממנו, ולצערי עוד נסבול. ואחר כך הגענו לעשיו ששונא ליעקב. וואו, כמה אנחנו מרגישים את זה. כמה אנטישמיות יש בעולם. כמה שנאה כלפינו, הפגנות באירופה של מאות אלפי אנשים שצועקים לשחרר את פלסטין, ממי שמחשיבים את עצמם לנוצרים נעלים. אני מתחברת לעוצמה היהודית שלנו, לאמונה שה' לא נשאר חייב לאף אומה שמנסה להשמיד אותנו. אנחנו יודעים שעל בימת ההיסטוריה כבר היו כל כך הרבה שניסו, והנה, עם הנצח פה, וכל אותם רשעים נשארו שם מאחור.

מעגל הנתינה 

וברגע שיכולתי קצת לצאת מבועת העצב שחנקה אותי, התחלתי להתנדב ולהיכנס לעשייה. זה נתן לי כל כך הרבה כוח פתאום, הדאגה לאנשים אחרים, ללכת לחזק אזרחים, חיילים וחיילות גיבורים. זה הרים אותי למקום של שייכות ושל אחדות. אני יודעת שיש קולות על כך שהפילוג מרים את הראש, אבל למי אכפת? אני לא שומעת, לא משתפת עם זה פעולה, ממשיכה לראות את הטוב שיש בכל פינה ומעצימה אותו.

לא תמיד יש כוח לתת ולצאת מעצמנו. זה ממש בסדר גם כשלא מתאפשר. צריך לחכות לרגע שיש קצת כנפי רוח, ומיד לקום ולעשות. 

והדבר האחרון שנותן לי כוח הוא תפילה… תפילה פשוטה מהלב. לבקש משיח. לא להתפשר על פחות מזה. המרפא הכי גדול הוא דוד המלך שנתן לנו את ספר תהילים, שכל מילה בו היא רפואה.

הגענו לעת הזאת, מספיק להתבייש במי שאנחנו. אנחנו עם קדוש עם תפקיד אלוקי, הגיע הזמן שנעשה את שמוטל עלינו, נקיים את הייעוד שלנו כעם, ולא נסתתר מאחורי מערביות מיותרת. נהיה גאים במי שאנחנו.

כי עם ישראל חי.

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט עם הפנים למעלה הופיע לראשונה ב-פנימה.

למרות הצורך המאוד גדול הזה, שמרבית הנשים יכולות להזדהות איתו בקלות, רבות מאיתנו הופכות במהלך השנים לנשים שכל מעייניהן נתונים לבית ולעבודה, והחברות הן הראשונות להישכח. הקשרים החברתיים נזנחים בצידי הדרך בעוד אוטוסטרדת החיים מושכת קדימה.

אנחנו מתעוררות שנים ולפעמים אף עשורים אחרי, בגיל 30, 50, ולפעמים אפילו רק אחרי היציאה לפנסיה, ומגלות שלא השכלנו לשמר ולהשקיע בקשרים חברתיים. חברויות אמת אמיצות התפוגגו עם הזמן, קשרים בוסריים שיכלו להתפתח לא קיבלו את תשומת הלב הנדרשת, ולמרות שאנו זקוקות לחברות כמו אוויר לנשימה – אין לנו כאלה בנמצא. אז איך עושים את זה? האם אפשר ליצור וליזום חברויות חדשות בכל גיל? מהן הטעויות הקלאסיות שכדאי להימנע מהן מראש? ואילו דרכים יסייעו לנו במציאת חברות חדשות ובטיפוח הקשרים?

בתחתית סדר העדיפויות

"כבר תקופה שאני מרגישה מאוד לבד", במילים אלו פותחת הילה פנחס (49), גרושה ואם לשלושה מפתח תקווה, את השיחה שלנו. הילה, אישה נאה ומרשימה עד מאוד, מסכימה להיחשף ומסירה בפניי את כל המחסומים הרגישים ביותר. היא טיפוס חברותי ונעים, במהלך חייה הייתה מוקפת חברות טובות, אך לאחר נישואיה התמקדה מאוד בזוגיות, עד שלא נותר לה זמן לעיסוקים אחרים. הסיפור שלה קלאסי, מייצג את סיפורן של נשים רבות מספור.

"מהר מאוד הגיע הבן בכור שלי והייתי שרויה עמוק בתוך החלפת טיטולים, טעימות ויועצות שינה. הדברים האלה לא עניינו את החברות הרווקות שלי, ובצדק", היא מספרת. לאחר שבנה נכנס למסגרת היא קיוותה למצוא "חברות לספסל בגן השעשועים", אך מודה שמעבר לחברות נחמדה ומנומסת, הקשר לא המריא לגבהים חדשים.

מציאת חברות טובות דורשת לא מעט אקטיביות ויוזמה, והילה מודה בכנות כי היא לא נמצאת במקום הזה. "אני לא עובדת בלחפש חברות חדשות, אני פשוט לא בן אדם כזה. יש לי היום חברות שאני מחשיבה אותן כטובות, אבל זה לא ברמה מאוד קרובה ואינטימית. אין לי חברות מאוד קרובות, אין לי חברה שהיא כמו אחות, ולפעמים זה חסר לי. אני כמעט בת 50 היום, ומוצאת את עצמי הרבה פעמים לבד, ולא מבחירה". 

את חושבת שזה בר שינוי?

"אני מרגישה שכבר מאוחר מדי בשבילי להתחיל ליצור חברויות חדשות. אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, אולי הייתי מחזיקה את חברות הילדות שלי קרוב יותר".

הרגעים שבהם החברות עומדת למבחן לאורך החיים, מציינת הילה, הם זמני המשבר. דווקא בנקודת השבר הגדולה בחייה, היא מעידה כי מצאה נחמה בזרועותיהן של חברות ותיקות. "עברתי גירושין וזאת הייתה תקופה לא פשוטה עבורי, וכשסוף סוף שיתפתי כמה מחברותיי מה אני עוברת, הייתה התגייסות טוטאלית מצידן והרגשתי עטופה. חברות זו תרופה לכל דבר, ויש לה את היכולת לרפא את הנפש", היא קובעת.

גם לליטל דאו דאו (30), אם לשלושה ילדים קטנים, תחושת הבדידות אינה זרה. היא אומנם צעירה מהילה בכמעט שני עשורים, והתחתנה רק לפני שש שנים, אבל עם הנישואין עברה מירושלים לקריית אונו, והמרחק הפריד, פיזית ונפשית, בינה ובין חברותיה. "תוסיפי לזה עבודה וחיי נישואין – ולא נשאר זמן לשום דבר אחר. רציתי להספיק הכול, גם להיות האישה הטובה שמבשלת כל יום ומתקתקת את הבית וגם לעבוד, ועם העומס פשוט נוצר נתק טוטאלי מול החברות מהבית", היא משתפת בעצב. 

חודש אחרי החתונה ליטל גילתה שהיא בהיריון. "אני זוכרת את הרגע שבו נפלה עליי ההבנה שאני לבד. לא היה לי עם מי להתרגש מהבשורה או את מי לשתף בחששות שלי, זה התחיל להשפיע עליי נפשית. חוויתי דיכאון אחרי לידה, ולאט לאט נוספו לזה חרדות. פתאום הבנתי שכבר המון זמן לא עצרתי לעשות משהו עבור עצמי".

זו נשמעת סיטואציה מאוד קשה. איך הצלחת לצאת ממנה?

"עשיתי הכול כדי להכיר חברות חדשות. התחלתי להשקיע יותר בחברות בעבודה, התאמצתי לשתף ולדבר, וזה הקל עליי מאוד. הבנתי כמה חשוב לעצור הכול ולהיפגש לפחות פעם בשבוע־שבועיים עם חברה, או לפחות לדבר בטלפון".

CHIANG MAI, THAILAND – OCT 23, 2017: A woman hand holding iphone with login screen of instagram application. Instagram is largest and most popular photograph social networking.

אני תוהה באוזני ליטל האם ייתכן כי אשליית האושר ברשתות משפיעה, והיא עונה באופן חיובי ונחרץ. "בלילות הלבנים שבהם אני מיניקה את התינוק הקטן שלי ובמקביל מסתכלת באינסטגרם, יוצאות לי העיניים. אני רואה כמה כולן נהנות חוץ ממני, וחושבת לעצמי: מה? כולם שמחים ונפגשים ורק אני לא? מה לא בסדר בי?"

יחד עם השפעת הרשתות, ליטל מונה סיבה נוספת לבדידות: מחסומים שנוגעים לרושם ראשוני מוטעה וקושי להיפתח משום שאנו חורצות מראש את גורל הקשר. "לא מזמן פגשתי מישהי במסיבת פורים, היא הייתה עם מטפחת גדולה, מאוד שונה ממני, ולא היה נראה שיכול להיות בינינו חיבור בכלל. במסיבה רקדנו קצת ודיברנו, וכמה ימים לאחר מכן ישבנו לקפה – ונהנינו כל כך! לא האמנתי שפספסתי אותה עד היום. היום אנחנו חברות טובות מאוד שמדברות כמעט כל יום", היא משתפת בחיוך.

לא לבד

מי שחוותה על בשרה את הקשיים והבדידות שבהיעדר חברות, ובחרה לצמוח מהם, לחקור את התופעה הלא מדוברת ולצאת בהרצאה מרתקת השופכת אור על הנושא, היא רחל גוטמן (44), נשואה ואם לשבעה מעטרת.

"אני מודה שבחיי הבוגרים לא הקדשתי מספיק זמן לחברות", היא אומרת, ומספרת כי על אף היותה רכזת קהילה ומנחת סדנאות למנהיגות ולתקשורת, באמצע החיים הבינה כי החברויות שלה דעכו עם השנים והיא נותרה בודדה חברתית. הילדים, הקריירה, הזוגיות, ובעצם החיים עצמם, הרחיקו אותה מחברות הילדות שלה, עד שהיא איבדה אותן.

"פתאום הכתה בי המחשבה – איך יכול להיות שאני, אישה חברותית ומעניינת, נשארתי בלי קבוצת חברות להישען עליה?" היא מתארת את ההרגשה. רחל החליטה שעוד לא מאוחר, והזמינה כמה נשים שהכירה לחגוג איתה את יום הולדתה ה־40. "באופן מפתיע כמעט כולן הופיעו, שאלו לשלומי והתעניינו בחיי. עשינו סבב מדהים של 'איפה גיל 40 פוגש אותי' ונפתחנו אחת בפני השנייה. היה יוצא מן הכלל", היא נזכרת בסיפוק.

דבר הוביל לדבר, ורחל החלה לחקור את נושא החברות הנשית. היא שלחה סקר למאות נשים ברחבי הארץ וקיבלה אינספור תגובות מזדהות, "בכל יום נשים כתבו לי כמה השאלות נגעו להן בפצע פתוח וכמה הן חשבו שהן לבד עם התחושות הללו". 

היא מתארת נשים סטנדרטיות, מכל טווח הגילים, יפות, אינטליגנטיות ומצחיקות – שמצאו את עצמן לבד. נתון מעניין שהיא מוסיפה הוא שנשים שלא דיווחו על קושי חברתי הן כאלו שנשארו בקשר עם חברות מהילדות. נדמה שקשה מאוד להתחרות בקשרי ילדות, שנוצרו בשלבים של החיים שמאפשרים זמן בלתי מוגבל עם חברות. כשהקשרים האלה מתנתקים, יש נשים שכבר לא יודעות איך לשחזר מערכת יחסים קרובה כזו עם מישהי אחרת, והתוצאה – נשים רבות מתעוררות בשנות ה־40 וה־50 לחייהן ומרגישות שהן פספסו את השנים הטובות שבהן יכלו לרקום חברויות. 

בדיוק על הנושא הזה כתבה רחל הרצאה בשם 'אחות ליבי'. ההרצאה צוללת אל נימי החברות הנשית, נוגעת בנושאים שאף אחת לא מעיזה לדבר עליהם בקול וכוללת כלים המסייעים לנשים שחוות קושי חברתי. "אני נדהמת איך בסוף כל הרצאה ניגשות אליי נשים עם דמעות בעיניים ושואלות: 'מה אני עושה? אני נראית מקובלת, אני נראית סבבה, כשאני מגיעה לאירוע אני מדברת עם כולן, אבל האמת היא שאין לי אף חברה קרובה לדבר איתה, אין לי למי להרים טלפון, מישהי שאכפת לה ממני באמת'. זה חוזר על עצמו שוב ושוב, אצל הנשים הכי סטנדרטיות".

חברויות, מסבירה רחל, נוצרות בילדות בעקבות התאמה על בסיס גיל. בשבט, בכיתה ובחוגים, עצם השהות המשותפת של ילדים יוצרות חברויות ארוכות המבוססות על אמון ואינטימיות. באנגלית מכנים את החברויות האלו "frientimacy", הלחם של המילים friendship (חברות) ו־intimacy (אינטימיות). מדובר בחברויות ארוכות שנים ועקביות, היוצרות אמון ויכולת לנבא איך כל אחת תגיב לסיטואציות מסוימות. 

"קל מאוד למצוא חברויות במהלך הילדות, הבעיה מתחילה אחר כך. כולנו יודעים שחייבים ללמוד זוגיות, הורות, להתמקצע בקריירה וכדומה, אבל כשזה מגיע לחברות – מצפים שזה יקרה מאליו. אף אחד לא אומר לנו שזאת עבודה", מסבירה רחל.

השגרה שלנו מלאה בשלוש משימות קדושות: הורות, זוגיות ועבודה. לטענת רחל, אין כל ספק שצריך לארגן את סדר העדיפויות שלנו ולהכניס את החברות כערך גבוה. אם לא נשבץ זמן לחברות בלו"ז שלנו, לא נצליח לפתח חברויות. חברות נכונה ובריאה, היא מוסיפה, כוללת בראש ובראשונה קביעות. לא מספיק לפטפט בגן השעשועים או בהמתנה לאספת הורים; חברות מצריכה שיח עמוק ושיתוף אמיתי מהלב. "כשאין לנו מספיק אמון אנחנו לא משתפות, מאידך השיתוף יוצר אמון, וזה גלגל שלא נגמר. חשוב גם לא להתבייש ולדברר את הקשר, אחרת עלולה להיווצר תחושה של חוסר איזון כשאחת מרגישה למשל שהיא כל הזמן יוזמת והשנייה פחות", מציעה רחל. 

רחל מונה קריטריונים קריטיים נוספים לחברות מיטיבה, כמו הזנה והפריה הדדית של שני הצדדים, אינטראקציות חיוביות שגוברות על אלו השליליות (ביחס של 5:1 לפחות), ומאפיינים כמו צחוק, קלילות, כיף ותמיכה הדדית.

אני מבקשת ממנה עוד טיפ לסיום, והיא ממליצה להוסיף מעט ילדותיות לקשרים שלנו, ולא להיות רציניות מדי. "החיים כל כך כבדים, וזאת ההזדמנות לא לחשוב יתר על המידה, קצת לשחרר וליהנות. חברות היא המקום היחיד שאנחנו באות אליו בלי 'כותרות', אנחנו לא בתפקיד. זה המקום היחיד שבו אני לא 'אמא של', 'בת של', 'אשתו של'. זה המקום לחזור להיות רק אני, להשתחרר קצת מההגדרות שמגבילות אותי, וזה מאפשר ליהנות ולחזור למי שהייתי לפני הכול, כשהייתי ילדה", היא מסבירה.

קבוצת תמיכה

אז איך בכל זאת רוכשים חברות חדשות? לאחרונה קמו קבוצות שונות במטרה לסייע לנשים להגדיל את המעגל החברתי שלהן. 

1. קבוצת הפייסבוק 'הסוללות – להיטען מחברות' הוקמה על ידי שלוש נשות עסקים – צופיה טל גץ (לשעבר לקס), שרית ברנס ואביטל אריכא, במטרה לתת לנשים כלים ליצור חברויות חדשות. מתוך הבנת הערך העצום שיש בחברות, ומתוך הרצון להוציא נשים ממקום מתמסכן ולהפוך אותן לפרו־אקטיביות, הן פתחו את הקבוצה, שבשבוע הראשון עמדה על כ־300 חברות, וכיום, לאחר למעלה מחצי שנה, מונה למעלה מ־2,000 חברות שיוזמות מפגשים ואירועים בעצמן. 

2. מיזם נוסף שקם לצורך אותה המטרה הוא 'חוג חברות'. הוא נפתח לפני כחמש שנים על ידי חני לרמן וסייע לנשים רבות מרחבי הארץ ליצור חברויות חדשות. במסגרת המיזם נשים נרשמות לסדרה בת שמונה מפגשים, שבמהלכם הן הופכות מקבוצה של נשים זרות לקבוצת מכרות, ידידות או חברות. בסיום הסדנה הן כבר יכולות להמשיך לבד. הנשים מתראות פעם בשבועיים במשך ארבעה חודשים. לכל קבוצה יש מובילה שהיא בוגרת החוג, ובכל מפגש יש פעילות שמעודדת אינטראקציה שעוזרת לנשים להכיר מכיוון אחר.

3. קבוצת פייסבוק נוספת בשם 'החברות של רוני ושיר' נפתחה לפני כשלוש שנים על ידי שתי אחיות כמענה לצורך שהן זיהו: בנות, נערות, נשים צעירות ונשים מבוגרות אינן מצליחות לייצר חברויות ואינטראקציות חדשות, בעיקר בשנים שלאחר התיכון והצבא, וזאת בשל התפתחות העידן הדיגיטלי. 

שולחים לכן חיבוק ומתפללים לבשורות טובות,

מגזין פנימה גיליון חשוון תשפ"ד > להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בקשר החיים הופיע לראשונה ב-פנימה.