מה זאת אומרת מתי?

לא לפני שמונה בבוקר (עוד לא התעוררתי), לא אחרי שמונה בערב (יש לי חיים), לא אחר הצהריים (אני עם הילדים), לא בין שתיים לארבע (בכל זאת, אני נושאת בתוכי מטען גנטי יקי), לא במהלך היום (אני צריכה לעבוד מתישהו!) וכמובן, כמו בכל הודעת מכר – לא בשבת.

אני אומנם אוחזת, שלא לומר נאחזת, במכשיר שנושא שם זהה לזה שנתן אלכסנדר גרהם בל למכשיר שהמציא, אבל זה לא אומר שאני אמורה להשתמש בו באותו האופן. בעולם שבו קיימים המייל והווטסאפ על שפע קבוצותיו ואימוג'יו, ולהבדיל מוצרי שטן דוגמת זום וחבריו, תמוה בעיניי שאנשים עדיין מצפים ממני לענות לצלצול.

שלחתם מייל? שיגרתם ווטסאפ? אין צורך להתקשר ולוודא הגעה. ראיתי, עניתי. כן, אני מאלו שתמיד עונים. וכן, אימוג'י תגובה, כשמו (שהמצאתי) כן הוא – תגובה.

אל תתקשרו אליי גם עם הערות לטקסט. הו לא. מיטב מתכנתי העולם יצרו אפשרות לתגובה בהערות בכל פורמט שאפשר להעלות על הכתב. אנחנו מדברים פה על טקסט, למען ה', פשוט תכתבו.

במשך שנים נהגתי לומר שנולדתי לדור הנכון, שבו אין צורך לדבר עוד והודעות הטקסט שולטות בגאון. ואז הגיעה לעולם מפלצת ושמה הודעה קולית.

אז קודם כול – סחתיין עליכם שלא התקשרתם, הבנתם את הדיבר המרכזי. אבל כמה קשה להבין שהודעות קוליות הן רק גרסה מתקדמת ומעצבנת לא פחות של שיחה?

מתי אני אמורה להקשיב להודעה? הרי אני לא יכולה לתת לה לשבת סתם כך ולהבהב בתודעה מופרעת הקשב שלי, היא צריכה להישמע ומיד, אבל מתי? אני בדיוק בפגישה או בדיוק ממש לא רוצה להקשיב לה. ובכלל, מי יתמלל אותה? מי יזכור מה נאמר בה? איך נוכל לעשות צילום מסך שלה כהוכחת נצח לצדקתנו? רק המחשבה על האזנה חוזרת לרצף הודעות קוליות כדי להיזכר מה נאמר בהן מעוררת בי אימה!

אני לא אנטיפתית, לפחות לא יותר מכם ומהדור שלוש פלוס ומעלה, אני דווקא חובבת בני אדם ואין לי בעיה לנהל איתם שיחה פנים אל פנים. הבעיה שלי היא עם המכשיר הזה, שקורא את מחשבותיי ונוהג לעבור מיידית ל"השתק" ברגע שאני מנסה (למה?) להתחיל שיחה.

תקשורת ישירה

חוקי התקשורת במדינתו לא עודכנו יובלות. חוק יסוד ראשון בתחום שצריך לעבור הוא חוק הפנייה הישירה. יש לך הודעה שמיועדת לאדם אחד בקבוצה? תפנה אליו בפרטי בלבד, אין סיבה ליידע את כל הקבוצה. מי שצריך לראות ככל הנראה לא יראה, וכל השאר יתהו מן הסתם, כמוני, למה כתבת את זה כאן.

הבעיה עם חוקי יסוד היא שתמיד יהיה מישהו שיבוא ויערער עליהם. אם תשאלו אותי, ברוב מכריע שאפילו בג"ץ יאשר, אלו יהיו הילדים שלנו. במקרה שלהם אני מגלה שהתובנות שלי צעדו דור אחד קדימה מדי, שהדור הצעיר לא הבין שלפעמים זה לא שאפשר להתקשר, זו פשוט חובה.

כך מצאתי את עצמי בוגדת בכל עקרונותיי ומרצה לילדיי: "אבל התקשרת?" "לא מספיק לשלוח הודעה", "תתקשרו, נו, עוד לא התקשרתם?" "מתי תתקשרו?"

מה מסתבר? שאצלנו, הדור שידע את משמעות החיוג (כן, כן, הטלפון עם החורים, זה לא רק אייקון עיצובי או וינטג', זה אשכרה חייג), נותרו שרידים של ידיעה בשכל. אנחנו יודעים שלא הכול כתיב ולא כולם זמינים כל הזמן, אנחנו יודעים שלפעמים (לפעמים?) טון לא עובר בכתיבה, ולפעמים שיחה של שתי דקות יכולה לפתור השתלשלות מיילים שכמעט גמרה לכם את המקום בענן, או אפילו להיות תחליף ראוי לאימוג'י מחבק או קורץ. ההבנה הזו נעדרת אצל הדור שמעולם לא הפיל אסימונים. אולי יצא לי קצת חריף, אבל ככה זה, בכתיבה זה נשמע קצת אחרת.

ובכל זאת, אל תתקשרו אליי.

אם משום מה יהיה בזה צורך, אני כבר אתקשר אליכם.

הטור המלא בגיליון אייר תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט המנוי אינו זמין כעת הופיע לראשונה ב-פנימה.

"לא באתי לעולם הזה בשביל לחלוף על פניו. בראש מעייניי נמצאת המדינה ולכל אדם יש תפקיד, וזה יותר חשוב לי מעצמי." שמש, צילום: הלל מאיר

ביומיום תוכלו למצוא אותה גם מג'נגלת בין אולפן החדשות 'ישראל היום', כתיבת טורי דעה, המצאת פורמטים טלוויזיוניים, נסיעות ליעדים אקזוטיים ופחות ברחבי העולם או הנחיית טקסים רשמיים ובינלאומיים. שמש מגייסת את שירותה הצבאי כלוחמת ואת כישרונותיה הרטוריים המעולים כדי לשנות את הקונספציה כלפי ישראל ברחבי העולם, ומנפצת את התדמית של חיילי צה"ל.
רק עכשיו היא חזרה מנסיעה למועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה, כחלק מהמשלחת של ארגון 'האמת שלי', תנועה שהיא אחת ממקימה ומטרתה להוות קונטרה לפעילותו של 'שוברים שתיקה'. הפעם היא נסעה לא כדי לסקר אלא כדי להסביר שהמהומות ליד הגדר הן לא הפגנות, "אלו הפרות סדר אלימות. העזתים לא רוצים לחצות את הגבול כדי לשתות איתנו קפה, אלא כדי לטבוח במשפחות יהודיות".

את ליטל פגשתי לראשונה אי שם לפני עשור, כששתינו השתתפנו בתוכנית ההכשרה לדיפלומטיה ציבורית של StandWIthUs . כבר אז היא עשתה חיל ונראתה מוצלחת ולא כל כך נגישה בעיניי. שנתיים לאחר מכן שוב הצטלבו דרכינו, הפעם על ספסל הלימודים, ושם מהרגע הראשון שבאמת החלפתי איתה מילה גיליתי בחורה מרשימה, עוצמתית ובלי טיפת אגו, שמכתתת את רגליה בעולם למען שמה הטוב של מדינת ישראל.

"אין לי אגו בכלל. אחד הדברים הטובים שאימא שלי עשתה איתי הוא שכבר בגיל 16 היא לקחה אותי
לשיעורי תורה. אחד השיעורים שהכי נחקקו בזיכרוני מאז היה על למה חשוב לבטל את האגו, למה כשמישהו נותן לך הערה שאת לא אוהבת לשמוע זו הזדמנות לתקן את עצמך. לקחתי את זה לכל החיים. עולם התקשורת הוא תחום שבו אני נתקלת בהמון אנשים עם אגו, ואני מבטלת את הדבר הזה לחלוטין. אני מאוד מודה על זה, כי ככה צומחים ומתפתחים".

כאן ביתי פה אני נולדתי
שמש נולדה לפני 35 שנה לאימא ממוצא הודי ולאבא יליד הארץ. אמה עלתה ארצה בגיל 15 יחד עם אחיה הגדול, שרצה להתגייס לצה"ל.
"גדלתי בבית מאוד מסורתי ורוחני. בעבר הייתה קהילה יהודית גדולה בהודו, אבל היום נותרו שם אלפים בודדים וכמעט כולם עלו לישראל".
אמה סיפרה לה שאנטישמיות כמעט לא הייתה בהודו, וכל דת חגגה את חגיה בחופשיות.
כשהייתה בת חמש הוריה התגרשו והיא עברה יחד עם אמה ואחיה מאשדוד לגדרה. "אימא שלי גדלה אותנו די בכוחות עצמה. אני נמצאת בקשר עם אבא שלי, אבל כשהיינו קטנים הוא לא היה כל כך נוכח, ואימא שלי החזיקה אותנו. בתקופה ההיא זה היה קשה וחריג להיות אישה גרושה. לגדל ולפרנס שלושה ילדים לבד זאת משימה קשה מנשוא, והיא עשתה איתנו עבודה מדהימה".

לבטל את האגו, שמש, צילום: הלל מאיר

איך זה היה לגדול בבית כזה?
"כשאת גדלה בבית כזה את הופכת עצמאית מגיל מאוד צעיר. אני מעריצה את אימא שלי על כל מה שהיא נתנה לנו. היא גידלה שלושה ילדים בכוחות עצמה ועשתה הכול כדי שיהיה לנו טוב ושלא יחסר דבר. אני מזכירה לעצמי תמיד איזה מזל שהיה לי אותה, וכמה אני מי שאני היום, על כל רבדיי, בזכותה".
למרות שזה מאוד לא טריוויאלי שילדה בת 12 תדע באיזה מקצוע היא רוצה לעסוק בעתיד ותתחיל לצעוד במסלול הזה, ליטל כבר עשתה את בחירותיה בערך בגיל שבו אנחנו חשבנו על המגמות לחטיבה.
"חלום העיתונאות התעורר בי בגיל 12 . בתקופת בית הספר היסודי רציתי להיות רופאה, כי מאוד רציתי להציל את העולם ולרפא אותו. איכשהו מה שאני עושה היום משיק לתחום הזה בעיניי, כי יש לך כוח להשפיע על אנשים, לשנות חיים ולהביא סיפורים. ידעתי שאף אחד לא יסדר בשבילי שום דבר, וכבר בגיל צעיר הייתי פעלתנית וגם מאוד דעתנית ואידיאליסטית. כתבתי בעיתון המקומי של גדרה, ומגיל 13 כתבתי במגזינים לנוער ולילדים. הייתי מתרוצצת כל היום, מחפשת סיפורים וכתבות. זו פחות או יותר הייתה הילדות שלי".

מה חשוב לך בעשייה הזאת?
"אני מרגישה שלא באתי לעולם הזה בשביל לחלוף על פניו. בראש מעייניי נמצאת המדינה ולכל אדם יש תפקיד, וזה יותר חשוב לי מעצמי. אני רוצה להעביר את החיים שלי בידיעה שעשיתי משהו משמעותי ותרמתי".

הזדמנות למשימה
צה"ל זימן אותה להתגייס לשורותיו כחיילת במודיעין בתפקיד תרגום מאנגלית, "אבל הדבר האחרון שרציתי אחרי כל הבגרויות זה לשבת כל היום במשרד בין ארבעה קירות ולקרוא טקסטים. חתמתי על ויתור וביקשתי תפקידי לחימה".
בהשראת אחיה, שהיה אז קצין בגולני, היא התגייסה כלוחמת למג"ב, "עשיתי גיבוש למג"ב ועברתי, אבל לא ידעתי כל כך לאן אני מכניסה את עצמי. שרדתי את הטירונות בשן ועין. אחר כך ניסיתי להתקבל לגל"צ, שלחתי להם פקסים כי רציתי שינצלו את הכישורים שלי – אבל מעולם לא חזרו אליי. מאוד קשה להיכנס למקומות האלה".

למה רצית להגיע דווקא לשם?
"זה יכול היה לחסוך לי עשר שנים של עבודה, אבל במקום זה בניתי את עצמי בעשר אצבעות. אני מוקירה את הדרך וחושבת שהיא חשובה. דווקא הקושי מוליד איתו הזדמנות. למדתי את זה בילדות כשהפכתי להיות ילדה מאוד בוגרת בגיל צעיר, אחרי זה בצבא ואחרי זה בעבודה בתחום התקשורת, שזה שוק לא פשוט ולא קל. יש מעט מאוד גופי תקשורת והמון אנשים שרוצים להיכנס, ואני מגיעה מאג'נדה שמאוד לא מקובלת. רק בשנים האחרונות יש איזושהי פריחה של גופי תקשורת מהצד השני של המתרס, שמביאים גם קולות אחרים, למרות שזה עדיין לא מספיק".

את שירותה הצבאי היא גייסה לטובת העבודה העיתונאית שהיא עושה כיום. "השירות תורם לי גם היום בעבודה. שירתי בחברון, במזרח ירושלים ובכל הגזרות החמות של האינתיפאדה השנייה, התקופה שבה שירתי. ראיתי את אזורי החיכוך בעיניים, מהשטח. אני חושבת שזה נתן לי הרבה, גם כאישה – כי זה ממש מרחיב את מנעד היכולות הפיזיות והנפשיות שלך, היות שאת עוברת דברים קשים מאוד פיזית, אם זה בטירונות או באימונים – ואם זה נפשית, כי את בקושי יוצאת הביתה, ויש שמירות ארוכות בקור של ירושלים בלילה, מעצרים בלילה והמון דברים שכאישה לא דמיינתי שאעשה. זה מאוד חישל ובנה אותי".

אחרי שסיימה את שירותה הצבאי, עיתוני הילדים המתינו לה וגייסו אותה לשורותיהם.
"במשך ארבע שנים הייתי העורכת הראשית של עיתוני הילדים של ידיעות אחרונות, ואחרי זה עזבתי כי בער בי לעשות חדשות. הבנתי שיש לי תשוקה לפוליטיקה ואקטואליה ולכל מה שקשור במדינה".
שמש הפכה לכתבת חדשות בדרום בתקופה של מבצע עופרת יצוקה, משם עברה להגשת האולפן של 'ישראל היום' באינטרנט, קיבלה את תפקיד המנחה של 'ערב חדש' בחינוכית, ובשלוש השנים האחרונות היא מגישת החדשות של המהדורה המרכזית בערוץ 20 . "התחלתי כפאנליסטית בפטריונטים בעקבות טורי הדעה שלי, ועכשיו אני מגישה שם תוכניות שונות – את חדשות הלילה ואת מהדורת החדשות".

חלום העיתונאות התעורר בגיל 12, שמש באולפן ערוץ 20. צילום:

איפה התגבשו דעותייך הפוליטיות?
"כשנכנסתי לאקדמיה. פתאום במהלך לימודי התואר הראשון נתקלתי בכל מיני מרצים כמו גדעון לוי, שהעביר את אחד הקורסים שלמדתי בהם. ואז לא נותרה לי ברירה אלא להתחיל לשאול את עצמי שאלות".

מה מצבו של עולם התקשורת הישראלי בעינייך ומה צריך לשנות?
"התשובה המתבקשת ביותר היא גיוון, גיוון, גיוון. העם מתוסכל שקולו לא נשמע במהדורות. התקשורת מאוד חד-גונית, אותו מילייה לבן, תל אביבי ושמאלני שלא נותן פתח לקולות אחרים. אז יגידו 'אבל יש את עמית סגל', אבל הוא היה צריך לשתוק עשר שנים כדי להגיע למעמד שהוא נמצא בו היום, כדי שהוא יוכל באמת לדבר. צריך יותר גיוון של דעות בערוצי הטלוויזיה הגדולים, שישקפו את מה שקורה בעם באמת".

הכתבה המלאה במגזין פנימה גיליון ניסן
להצטרפות עוד החודש למגזין הנשים האיכותי בישראל לחצי כאן 

הפוסט תנו לשמש לעלות הופיע לראשונה ב-פנימה.

מכניסה את הידיים לבוץ כי זה חשוב לי. העצני, צילום: אילה איבגי

העצני-כהן לא מתביישת ולא מפחדת להתמודד דווקא עם השאלות המדיניות הקשות, ומעבירה הלאה את דעותיה בלי כחל וסרק ובלי להתחנחן, גם אם הדברים שהיא נושאת לא נמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי או העולמי, ובין אם תקשורת המיינסטרים אוהבת את מה שיש לה לומר או לא.
"אני מכניסה את הידיים שלי לתוך הבוץ, כי חשוב לי ואכפתי לי".

היא ירשה מנפתלי בנט ואיילת שקד את הנהגת 'ישראל שלי' אחרי ששניהם עזבו לפוליטיקה, בזמן שהיא עוד הייתה המנהלת החינוכית של תנועת בית"ר העולמית ובחודש השישי להריונה הראשון. החידוש של תנועת 'ישראל שלי' הוא בנושאים שבהם היא בוחרת להתמקד, במטרה לשנות תודעת הציבור. בזמן שהרוב מנסה להימנע ובורח להייטק, לסייבר ולהצלחות של ישראל בעולם, 'ישראל שלי' נכנסת לוואקום הקיים ועוסקת בנושאים שיותר טעונים אידיאולוגית: "ברגע שאתה מתחמק והצד השני כל הזמן חותר למגע, אז אתה מפסיד, ואלה הסוגיות שבסופו של דבר הכי משפיעות על מה שקורה פה".

נתפסים ברשת
מאז 2012 העצני-כהן עומדת בראש עמותת 'ישראל שלי', תנועה לעשייה ציונית ברשתות החברתיות. העמותה הוקמה ב‑ 2010 על ידי נפתלי בנט ואיילת שקד מתוך ההבנה שאנשים היום פחות אוהבים לצאת מהבית להפגנות. "אתה מרגיש שהכוח שלך יכול להיות גם ברשת, ובשביל מה לקום מהספה, תנצל את הזמן שלך לדברים אחרים. בקרב הציבור הלאומי זה עמוק יותר, שם קיים גם שבר ההתנתקות, השבר של אובדן האמונה בהפגנות בעקבות הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון. היו אז הפגנות מטורפות, הייתה השרשרת האנושית מכיסופים ועד לכותל, אני עמדתי בגינות סחרוב. היו בין 150 ל‑ 200 אלף איש. זה היה מפגן עוצמה יצירתי וגימיקי. ומה בסוף? בסוף גילחו את גוש קטיף בפחות משבוע. אז בן אדם אומר: בשביל מה להפגין?".

"במשך שנים היינו שבויים בידי התקשורת", העצני. צילום: אילה איבגי

במקום להילחם ברוח הזמן, ב'ישראל שלי' בוחרים לדבר לדור הזה בשפה שלו ולחשוב באופן יצירתי.
"הסנטימנט הוא אותו סנטימנט – אכפת לאנשים איך שהמדינה נראית, מהחיילים, מהתדמית, משקרים. יש המון פטריוטיות בציבור הישראלי בכלל ובקרב הציבור הלאומי בפרט. צריך לחשוב איך מנתבים את הרגשות האלה לכיוון של אקטיביזם שהוא לאו דווקא לצאת לרחובות להפגין. אפשר לשנות מציאות דרך הרשת, ובסוף גם כשרוצים להוציא אנשים מהבית משתמשים ברשת".
לתפיסתה של העצני, "בלי הרשתות החברתיות אנחנו, הימין, נכים. במשך שנים היינו שבויים בידי תקשורת חד צדדית ועוד על חשבוננו. כספי המיסים שלנו מימנו את התעמולה הזאת, שהיום הרשתות החברתיות מפצות עליה מעט, כי הן נותנות יותר כוח לאדם הפרטי. יש היום יותר איזון ומגוון ממה שהיה פעם, גם אנושי וגם אידיאולוגי, אם כי זה רחוק מלהיות אידיאלי"

להתבונן לפיל בעיניים
העצני-כהן לא אוהבת את המילה "הסברה". לדעתה, ישראל צריכה לרדת מהעניין של הסברה וללכת יותר לכיוון של הפרכת השקרים והנגשת המציאות בישראל.

ירשה את תנועת 'ישראל שלי'. בנט ושקד, צילום: לע"מ

לאחרונה הוציאה העמותה סרטון קצר, אסטרטגי ומושקע באנגלית על חברון, שהפך לוויראלי וזכה לכמעט מיליון ציפיות ברשת. הסרטון לוקח את הסיפור של חברון ומנפץ את כל השקרים סביבו.
"כשאני מראה את הסרטון הזה, ובטח לקהל מחו"ל, הוא מטלטל. אנשים הפסיקו סיורים עם 'שוברים שתיקה' באמצע בזכות הסרטון הזה".
היות שחברון היא נקודת תורפה, היא הפכה למוטיב מאוד מרכזי בתעמולה האנטי-ישראלית. ארגוני השמאל "גרים שם", ומשתמשים בעיר כדי להכפיש את ישראל,
"בזמן שאנחנו בורחים מלדבר על חברון בדיוק מאותן הסיבות, כי המציאות שם מורכבת. ארגוני השמאל כל היום חותרים למגע ואנחנו עסוקים בלהימנע כי זה לא נעים. אז לוקחים אנשים לטעימות יין בשומרון – תיקחו לחברון, תנמקו, תיתנו את הקונטקסט. הרי לא סתם סגרו חנויות, סגרו חנויות כי היה טרור, אז תסבירו את זה, תסביר שיש סיבה ותוצאה. הכול פה כל כך הגיוני, למה לא להסביר את זה?".

הביקורת שלה על ההסברה הישראלית לא נעצרת רק בעצם ההגדרה ובאופן הפעולה, אלא גם בתכנים שבהם אף אחד במיינסטרים הישראלי לא רוצה לגעת. "יש נטייה להתעלם מהפיל הגדול שבחדר שקוראים לו יהודה ושומרון. לא נעים לגעת בו".
לכן, העצני-כהן בוחרת להיכנס במלוא המרץ והכוח לתוך הוואקום הזה, לעסוק דווקא ביהודה ושומרון ולגעת בסוגיות הכי לא קונסנצזואליות, כי לדבריה "בסופו של דבר הן הכי משפיעות על מה שהולך פה".
"אל תיתנו לי לשווק את החופים היפים או את ההייטק המשגשג – יש הרבה אנשים שעושים את זה הרבה יותר טוב. אני הולכת על הלב, אני הולכת על ההארדקור – מה קורה ביהודה ושומרון ולמה צריך לחשוב אחרת על הסכסוך.
'ישראל שלי' מתמודדת באהבה עם הסיפור של יו"ש ולא בורחת ממנו. אני מתנחלת גאה".

אג'נדה שמציבה חלופות.  צילום: אילה איבגי

את הנושא המדיני והשינוי התודעתי לקחה העצני-כהן צעד אחד קדימה במטרה לנפץ את הפרדיגמה של שתי מדינות ולהציב לה חלופות. לצורך כך, בכ"ט בנובמבר הקרוב 'ישראל שלי' מכנסת ועידה רעיונית בהשתתפות פוליטיקאים ואנשי אקדמיה מהשורה הראשונה ומכל גוני הקשת הפוליטית, במטרה לדון בחלופות המדיניות לסכסוך. "אני לא רוצה לדבר לעצמי במראה, אני רוצה לקיים שיח מאתגר, אבל אני גם רוצה לקבוע את מסגרת הדיון – אני המארחת. לא אני שרה, אלא האג'נדה הזאת שדוחקת את פתרון שתי המדינות ומציבה חלופות. המסגרת תהיה כזאת שמאמינה בארץ ישראל, דוחקת את החלוקה ודוחקת את שלב הנסיגות – נגמר, זהו, לא יהיה, לא יכול להיות. לא פרקטי, לא אנושי, לא מוסרי".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה 
רוצה להצטרף למשפחת פנימה? השאירי כאן פרטים!

הפוסט עוקפת מימין: שרה העצני מחממת מנועים לקראת הכניסה לפוליטיקה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בעקבות הסערות התקשורתיות האחרונות, אני מוצאת שבאופן אבסורדי, הקול השפוי, ההגיוני, הנורמלי והמובן מאליו, צריך לצעוק ולהזכיר לכולם את האמת.
סערת חוק הלאום וחוק הפונדקאות, שתי סערות שקשורות היטב זו בזו, שתיהן מונעות מאג'נדות הבאות לכרסם בצביונה של מדינת היהודים ובמוסר הטבעי של האנושות.
כל זה בניצוחה של התקשורת הממוסדת, שלא בחלה במסע יחצנות מתוקשר וממולח, ובשיתוף הארגונים ה"נכונים", מנסים לעצב לנו סדר יום חדש, ולהנדס לנו תודעה חדשה. המעטים שמעזים לצאת נגד הזרם ולהכריז שהמלך הוא עירום, זוכים למתקפה חסרת רסן ולסתימת פיות וולגרית ואלימה.

בואו נשים הדברים על השולחן: חוק הפונדקאות, להוציא את הבעיה המוסריות הכרוכה בניצול הנשים ושימוש ברחמן עבור אנשים בריאים – הרי שמדובר פה קודם כל בכרסום התא המשפחתי הנורמטיבי והתקין. כן, זה לא פוליטיקלי קורקט לומר, אבל גם המובן מאילו צריך שייאמר: על פי התורה, על פי המוסר היהודי ואם נרצה על פי טבע העולם והאנושות, משפחה מורכבת מאב ואם. כל אפשרות אחרת היא עיוות. מותר לנו וחובה עלינו להתנגד לעיוות.

"גם המובן מאליו צריך שייאמר" מנחם בגין. צילום: סער יעקוב, לע"מ

כך הם הדברים גם לגבי חוק הלאום: החוק שקובע שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, הצליח לקומם קומץ הזויים שהפכו את החוק לשערוריה ולסאגה ארוכה ומתמשכת, שראוי לדון בה יומם וליל. וכי למישהו יש ספק בכלל שמדינת היהודים היא מדינת הלאום של העם היהודי?! וכי למישהו יש ספק שהיחידים שיכולים לממש את לאומיותם כאן בארץ ישראל, הם אך ורק עם ישראל? איך קרה הדבר, שמה שהיה מובן לכל בר דעת מאז קום המדינה, הפך לסוגיה שיש לדון בה בכלל? ושוב, המובן מאילו צריך שייאמר: זו ארצנו, העם היהודי הוא הריבון היחיד פה, ולפני שאנו מדינה דמוקרטית, אנו קודם כל מדינה יהודית!
גרי תושב? עמים נוספים שרוצים לחסות תחתינו ולגור איתנו פה, תחת ריבונות יהודית ובקשרי ידידות? תפאדל, אך מדינת היהודים היא קודם כל מדינת הלאום שלנו. לא ניתן לאף אומה אחרת לממש פה שאיפות לאומיות. מה שהיה ברור לראשי המדינה ולמנהיגיה מימין ומשמאל, הפך להיות בסימן שאלה, לכאורה. אז לא, אסור לנו להיכנע לגל העכור, אסור לנו לשתוק לנוכח העיוות ונסיונות שטיפת המוח, וכן, כנראה שעלינו לזעוק את האמת הפשוטה והמובנת מאליה.

כתוב שבעקבתא דמשיחא, "האמת תהא נעדרת", כלומר יתפשט השקר בעולם. השקר יהיה לגיטימי כאילו כך הוא סידורו של עולם. האור בקצה המנהרה הוא כנראה משיח שעומד בפתחה, אבל אנחנו, עד שיגיע, אל לנו להתבלבל.

הפוסט לפעמים צריך לצעוק גם את האמת הפשוטה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מי מאיתנו שמע על ניסיון שריפת יהודים ביישוב כרמי צור? או על ניסיון הצתת היישוב יצהר? או על ארבעה שוטרים שנפצעו ב הר הבית? על השלכת בקת"ב לעבר בניין בירושלים, שגרם לארבעה בני משפחה להישרף ולהיפצע קשה? על אבנים וסלעים לעבר מכוניות ליד שילה, גוש עציון, קרית ארבע, רימונים, מכמש, כביש גלעד, שערי תקווה, תקוע, בית אל, כוכב יעקב, מגדלים ועוד ועוד.
כל אלו קרו השבוע, כן?

אז למה לא מספרים לנו? הרי ברור לכולנו שאם יהודי היה משליך בקבוק תבערה לעבר בית בכפר ערבי ושורף שם תושבים, כל הארץ היתה רועדת, לא? (אהמ אהמ, דומא) אז למה את הטרור הערבי משתיקים?

טרור ההבלגה הולך ומתעצם. ערבים חוצים את גדר המערכת. מתוך שאטרסטוק

ובכן, אם היה מדובר בהשתקה מצד התקשורת בלבד, הייתי עוד איכשהו מבינה. כולנו מכירים את האג'נדה של התקשורת הממוסדת ולא מהיום, כולנו יודעים שבמאבק בין ימין לשמאל, בין "פלסטינים" למתנחלים, בין שלמות הארץ לבין חלוקתה, הם תפסו צד. אז מהם אין לי ציפיות.

אבל במדיניות ההשתקה חברות גם מערכות הממשל, שבוחרות להסתיר אירועים בכוונת מכוון. כך למשל נכתב בהודעה שיצאה ע"י דוברות משטרה, על האירוע החמור בסופ"ש על הר הבית, בו התפרעו מאות מחבלים, השליכו סלעים וירו זיקוקים לעבר כוחות ביטחון: "עם סיום התפילות, בצעד לא ברור ולא מובן החל ידוי אבנים וזיקוקים לעבר כוחות המשטרה". סירייסלי? צעד לא ברור? לא מובן? למי במשטרה הטרור הערבי עדיין לא מובן? למי במערכת הביטחון, ירי חי והשלכת סלעים לעבר יהודים מצד פורעים ערבים זה קטע "לא ברור"?! למי במערכת הביטחון דחוף להיתמם ולסנגר על האוייב? אבל זה לא מתחיל ולא נגמר פה. זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות אך קצרה היריעה מלהכיל.

למערכת המדינית יש רציונל מאחורי ההשתקה. הם רוצים את הציבור רדום. שתחשבו ששוויץ זה פה. אין טרור, מה פתאום. אם תשמעו על כל אירוע, הם יידרשו לפעול ולהגיב. שיטת הבת יענה עדיפה יותר על מערכת הביטחון. זה לא טרור, זה 'פלילי', זה לא טרור, זה 'זליגה'. זה לא ברור ומובן, למה מנסים לרצוח יהודים?! ממש תעלומה.

ידידיי, כל עוד נשתף פעולה עם טרור ההבלגה המכוער הזה, כל עוד ניתן יד להשתקה ולחוסר טיפול מאסיבי בטרור, נמשיך לחטוף ולהירצח.

הפוסט טרור ההבלגה הופיע לראשונה ב-פנימה.