מגיל קטן ישבה שירית אביטן כהן מול החדשות ודמיינה כיצד היא מספרת את הסיפור, קובעת את סדר היום הציבורי ומשפיעה בכוחה לטובה על המציאות הישראלית. החלום שנראה אז רחוק, קרם עור וגידים, וכיום היא משמשת ככתבת מדינית ופרשנית פוליטית ב'ישראל היום'. רגע לפני הבחירות תפסנו את שירית לריאיון מלב אל לב על הילדות בשדרות, הבית שבו גדלה, הדרך התלולה לעמדות המפתח והרצון לשים את הקול הימני והקול הפריפריאלי על הבמה; על השאלה איך מרדימים ילד על הידיים תוך כדי ריאיון עם פוליטיקאי בכיר, ועל נפילתו הפתאומית במלחמה של האחיין האהוב, יאיר
כותבת: שרה גבאי
באחד הערבים, בזמן הכנת ארוחת הערב לילדים, אשת התקשורת שירית אביטן כהן קיבלה הודעה. השולח: ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט. "כתבתי עליו ביקורת, שהוא הונה את הבוחרים שלו בהקמת ממשלת השינוי. לקח את ששת המנדטים ופעל בניגוד להבטחות. הוא כעס מאוד וכתב: את חושבת שאכפת לי פחות מעם ישראל ומארץ ישראל? אני מבקש ממך לא לנתח את המניעים שלי". בתה הבכורה של שירית, בת ה־13, עמדה לידה בעת קבלת ההודעה ונבהלה: "היא אמרה לי, וואי, אמא, עוד רגע יום כיפור, איך יסלחו לך על הדברים האלו?"
ואכן, לאורך כל הריאיון עולות בבירור האחריות והשליחות העמוקה ששירית רואה בתפקיד, ואלו מלוות את דרכה. "אתה עוסק בדיני נפשות, בחיים של אנשים. חיים ומוות ביד הלשון. יש לי ביד כלי עוצמתי מאוד ואני לא מזלזלת בו. אני מתפללת בכל בוקר שלא תצא תקלה תחת ידיי, שכל מה שאני עושה יהיה לשם שמיים ומתוך רצון לתקן. לעולם לא ממניעים קטנוניים של חיסולי חשבונות".
בענף שבו נקמנות היא לעיתים שפת עבודה מקובלת, היא בוחרת לפעול אחרת. "נהוג מאוד שאם לא נתת לי סקופ, מחר אכתוב עליך מילים מחמיאות פחות. אני לא עובדת ככה והפוליטיקאים יודעים את זה. לכן אנשים מכל קצוות הקשת מרגישים בנוח להתראיין אצלי ולדבר איתי. יכול להיות שאני מפסידה פה ושם כותרת כי אני מסרבת לפעול בכוחנות הזאת, אבל זה בסדר גמור מבחינתי. אני הולכת לישון בלילה עם מצפון שקט".
לתמרן בין העולמות
שירית בת ה־39 מירושלים היא כתבת מדינית ופרשנית פוליטית ב'ישראל היום'. לאורך השנים עבדה בכמה כלי תקשורת מרכזיים בישראל, בהם 'גלובס' ו'מקור ראשון'. בימים אלה, רגע לפני הבחירות, היא עובדת באינטנסיביות מסביב לשעון, כשבביתה ארבעה ילדים, בני עשרה חודשים ועד 13.
כשאני שואלת אותה איך היא לא קורסת, היא עונה בחיוך: "קודם כול קורסים", וממשיכה: "עכשיו זוהי תקופה לחוצה מאוד, לשבת עם כל הפוליטיקאים, לראיין ולשוחח באולפנים, את מנסה להיות בכל המקומות בו בזמן".
שירית לא מוכרת תמונה פוטוגנית. "באוגוסט ובחגים הילדים היו בלי מסגרות, הקטן הוציא שיניים ולא ישנתי כמה ימים ברצף. במקביל הקלטתי פודקסטים, ראיינתי, כתבתי כתבות. אי אפשר להגיד לשרים: 'תמתינו, הילדים שלי בחופש והקטן מוציא שיניים'. אז מחזיקים את הקטן ביד אחת וביד השנייה אוחזים בטלפון ומראיינים. אז כותבים כתבה כשילד יושב לי על הברכיים. גם הבכורה שלי מחפה עליי עם הקטן, אני חייבת. אחרי הכול זה דורש ממני להיות הרבה יותר טובה מאחרים ולמקסם את הזמן".
הנושא אף מדובר בבית עם ילדיה. "אני מסבירה להם שאמא עובדת למען ביטחון המדינה ולמען העתיד שלהם, כדי שירגישו שגם להם שווה להקריב את הרגע הזה ביומיום, שבו אני לא מצליחה להיות איתם". עוד היא מוסיפה: "אני יכולה לעשות את מה שאני עושה כי יש לי גיבוי משמעותי מאוד בבית. להוציא את ימי המלחמה בתחילתה, שבהם לא היה בבית שבועות, בן, בעלי, לגמרי מאפשר לחלומות שלי להתגשם כשהוא זה שאוסף את הילדים כשיש ימי כנסת ארוכים או נסיעות מדיניות. הספר שהוא קורא להם כשאני לא בבית הוא 'אבא עושה בושות' של מאיר שלו, גם שם יש אמא כתבת חדשות שממהרת למשרד, וגם לילדים שלי יש אבא שמספר סיפורים מצחיקים".
בתוך המרוץ הבלתי פוסק, סולם העדיפויות שלה נותר ברור ואיתן. "אני בוחרת בקריירה הזאת בכל בוקר מחדש, אבל לעולם לא על חשבון הילדים. עם כל הכבוד להישגים שלי, לצורך לגרום לצבא לפתוח עיניים בעזה, להתריע על תרחיש היפוך הקנים ביו"ש או לחשוף את העלמת העין של השב"כ לפני שבעה באוקטובר, כפי שעשיתי, בַּסוף המורשת שלי היא להשאיר כאן ילדים טובים, תורמים ובריאים בנפשם. זה מה שאתה באמת משאיר אחריך".
בתוך סיר הלחץ הזה יש עוגן נוסף. "השבת ממש מצילה אותי. אני אומרת לקולגות החילוניים שלי, שאני לא מנסה לעשות הדתה, אבל אני באמת לא מבינה איך הם שורדים בלי נקודת עצירה, שבה אין טלפון, שבה יש רגיעה. 25 שעות נטו של משפחה, שבלעדיהן פשוט לא הייתי שורדת."
כשאני שואלת לדעתה על נוכחות נשית בתקשורת, היא מצביעה על צורך מקצועי חיוני, אך כזה שחייב להישען על מצוינות ולא על חסדים. "חייב להיות מקום לנשים בעולם התקשורת, לא על בסיס העדפה מתקנת. אני לא רוצה שיגידו, 'המשבצת הזאת צריכה אישה, אז תביאו לי מישהי'. אני חושבת שאנחנו כבר לא בעולם הזה. נשים הן מעולות, הן טובות, ונשים שיש להן מה להגיד, שהן דעתניות ומקצועיות – צריכות להיות שם.
"לקראת פתיחת שנת הלימודים מישהי רצתה לברר איפה ראש הממשלה יפתח את שנת הלימודים. בלשכה ענו בביטול: 'על מה את מדברת?' ברור שבסוף אוגוסט לא הייתה אישה אחת עם ילדים שתזכיר לו. נשים חוות מכלי ראשון את מערכת החינוך והקשיים בגידול דור המחר. כשאנחנו לא שם, ישבו במקומנו גברים בגיל העמידה, שפוגשים את הנכדים בסופי שבוע ואין להם שמץ מושג עם מה מתמודדים".
את החסר העיקרי היא מזהה בתחומי הליבה. "באופן טבעי רואים יותר עיתונאיות בעולמות 'רכים' כמו צרכנות, חינוך ורווחה. בפוליטיקה ובתחום המדיני יש הרבה פחות נשים. אולי כי זה מקום כוחני שמשיגים בו סיפורים עם מרפקים, ונשים פחות אוהבות את זה."
המרפקנות הזאת, שירית מודה, היא גם לא אזור הנוחות שלה. "זה לא בא לי באופן טבעי וגם כשאני מנסה לעשות את זה, אני נקרעת מצחוק. אם דובר נותן סיפור מעולה למתחרה, אני יכולה להגיד לו חצי בצחוק: 'מחר תחפש אותי ואל תתקשר'. אבל באמת אני לא עובדת ככה ולא מרגישה עם זה נוח. אני רוצה שיבואו אליי כי יודעים שאני מכבדת את הסיפור, כי אני עושה תחקיר מעמיק, כי העבודה שלי מצוינת ואני אדאג להם לעמודים הראשונים בעיתון. אלו דברים שאילחם עבורם".
בינתיים החיכוך היומיומי עם עולם התקשורת הגברי והכוחני הפך עבורה לשגרה. "התרגלתי לחיות בעולם שהוא גברי מאוד", היא מסבירה בגילוי לב. "אני כבר לא שואלת את עצמי מה היה אילו נשים היו יותר בתפקידי עריכה. הרגשתי את זה בעבר ב'גלובס', אצל נעמה סיקולר שערכה את העיתון וידעה לשים דגשים מסוימים כאישה, אבל ביומיום זה לא באמת מעסיק אותי. השליחות שלי היא לא במקום הפמיניסטי של 'אני אראה להם שנשים יכולות'. מה שחסר היום בבמות של המיינסטרים, ואני שמה רגע בצד את ערוץ 14 שעשה מהפכה אבל נשאר נישה, זה לראות יותר אנשי ימין, אנשי פריפריה ודתיים בעמדות מפתח. מבחינתי, היעד הוא להביא את הקול הימני והקול הדתי לקדמת הבמה".
להשמיע קול
את הקול הזה בדיוק ספגה שירית מילדות. היא נולדה וגדלה בשדרות, בתם השביעית של הרב שמעון ורוזה, שעלו ממרוקו. משדרות של אותם ימים, המרחק למרכז הבמה התקשורתית נראה קשה להשגה, אבל החלום החל להירקם מול הטלוויזיה בסלון ודבק בה. "במקום שבו גדלתי לא היו עיתונאים, זו פשוט לא הייתה אפשרות בסביבה שלי, אבל רציתי להיות במקום שמספר את הסיפור. הייתי צופה בחדשות ואומרת לעצמי שאני לא רוצה שיספרו עליי, אני רוצה להיות זאת שמספרת, זאת שממסגרת וקובעת את הנרטיב. לעיתונאי יש המון כוח להשפיע על המציאות".
את דרכה החלה בלימודי מדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטת בר אילן, ועם תואר ראשון ושני ביד היא יצאה לשוק. "כששלחתי קורות חיים הבנתי שחסרה לי משבצת אחת שכולם עוברים בה – גל"צ או דובר צה"ל. מי שנמצא שם עובר כור היתוך ונפלט לתעשייה בקלות, עם תואר או בלעדיו. לי לא היה כרטיס הכניסה הזה, והייתי צריכה לעבוד קשה יותר כדי לבנות ניסיון". בדיעבד, היא לא מתחרטת על המסלול העוקף. "כשמעבירים את כולם בשטנץ שמכתיב איך תקשורת צריכה להיראות ואילו שאלות נכון לשאול, נוצר סוג מסוים של עיתונאים. אני באתי ממקום סקרן יותר. השליחות שלי הייתה לשים את הפריפריה על המפה".
היא התגלגלה לגלי ישראל, שם קריינה חדשות במשך כשנה, משם הדרך נפתחה. כאמור עבדה במקור ראשון ואף בגלובס, ונחשפה מקרוב לוועדות הכספים בכנסת. "הבנתי ששם הכול קורה. ההצבעות האלה חורצות גורלות בנושאים חשובים, מביטחון ועד חינוך". התחנות האלו, שנבנו בעמל צעד אחר צעד, הובילו אותה בסופו של דבר לתפקידה הנוכחי בישראל היום. "אני ממש מרגישה שהקדוש ברוך הוא פתח לי דלתות, במובן הכי פשוט של המילה".
את אותו כרטיס מועדון שלא היה לה בתחילת הדרך, היא פגשה שוב שנים מאוחר יותר, הפעם מהצד של המרצה. "הרציתי בקורס כתבים בגל"צ ושאלתי מי מגיע מהפריפריה. אולי חמישה מהם הרימו יד. כמעט כולם מאזור חיוג 03 ו־02. באופן טבעי, אנשים פשוט ממיינים את מי שדומה להם ומתעניינים במה שקרוב אליהם. ככה סכנות הקורקינטים ומשלוחי הוולט בתל אביב הופכים לכותרות יום אחרי יום, בזמן שרקטות על שדרות וילדים שגדלים בחרדה נדחקים למבזק לקוני של 'אין נפגעים ולא נגרם נזק'. מאחורי המבזק הזה יש עולם שלם."
במבצע 'שומר החומות' הפער בלט במיוחד. "היה ירי מסיבי על שדרות, שזכה בקושי לדקת דיווח, אבל ברגע שירו לתל אביב, האולפנים רעדו. שם קיבלתי את הבומבה לפנים. הבנתי שכתב אחד שמכסה מבאר שבע ועד אילת פשוט לא יכול להביא את הסיפור, ושסדר היום מוכתב מהמקום שהעיתונאים חיים בו.
"השאלות שמעניינות אותי הן ביטחון, רווחה וחינוך, היכולת לתת לילד בפריפריה בכלל להעז ולחלום. אנשים משם מתקשרים אליי כי הם יודעים שאני הצינור שלהם למקבלי ההחלטות, ואני כאן כדי לשאול את השאלות שלהם."
כששואלים אותה אם הטלטלה של שבעה באוקטובר שינתה את היחס התקשורתי לאזור חיוג 08, התשובה שלה מורכבת. "כן ולא, כי אנחנו מתרגלים מהר. בשיא המלחמה הפוקוס היה שם ועיבו את השטח בכתבים, אבל כשהאירוע מתמשך, העניין דועך. קורה שם עולם שלם: לוחמים בעזה, כוחות זרים, איום העפיפונים שחוזר. התקשורת לא עוסקת בזה מספיק כי זה שוב נהיה רחוק". גם הבחירות משפיעות. "אנחנו אוהבים את הקרקס הצבעוני הזה. כל עוד מערכות החדשות לא יקלטו אנשים שמגיעים ממקומות אחרים, שמביאים כאבים אחרים, הפריפריה לא באמת תהיה על המפה".
מאז פרוץ המלחמה, המצפן שלה מכוון בעקביות לחזית. "השאלות הכי בוערות בעיניי הן מה קורה בעזה ואיך זה יסתיים. חמאס עדיין שם, וגם אם התקרבנו לניצחון, עוד לא ניצחנו. צריך להפוך את הנושא לכותרת ראשית שוב ושוב ולא לתת לו לרדת מסדר היום. זו הדרך שלי לתרום את חלקי".
לצד הנחישות, יש גם חשבון נפש מקצועי נוקב על השנים שקדמו לשבעה באוקטובר. "אני עדיין מכה על חטא שלא עשינו מספיק. עוד כשכתבתי שחייבים להיכנס לעזה ושאי אפשר להפקיר את ילדי שדרות לפחד, עורכים כעסו עליי שאני 'מחרחרת מלחמה'. היה נוח לשבת על הספה ולעצום עיניים, ובסוף שילמנו על זה מחיר נורא".
במהלך ימי המלחמה, שירית ובני משפחתה ספגו מהלומה קשה, כשהאחיין סמ"ר יאיר אביטן נפל בקרב גבורה ברצועת עזה. "יאיר הוא הבן הבכור של אחי מימון וגיסתי עינת. איש צעיר ויפה עם עיניים טובות וחיוך שמאיר לך את הנשמה. הוא נפל בשג'אעייה המקוללת בכ"ב בסיוון התשפ"ד, ערב שבת. הרגעים האלה של הלחץ של לפני שבת והתארגנויות וציפייה ליום הקדוש הפכו מהר מאוד להיות רגעי תהום משפחתיים, כשאחי כתב לנו בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: 'יאיר מת. יאיר מת'. נפער בנו חור שאין לרפא אותו ודברים חדשים צומחים ליד, אבל לא במקום. בן רגע הצטרפו אחי וגיסתי למשפחת השכול וגם אנחנו איתם. אבל בזמן שאני מודה שחשבנו לשקוע, גיסתי ואחי יצאו למרוץ של עשיית טוב – תרומות למחלקת שיקום לחיילים, הקמת בית כנסת וכתיבת ספר תורה, תרומת אמבולנס. הם יחד איתנו ממשיכים את האור של יאיר בעולם שכל כך חסר את הטובים ביותר שלנו, שרצו קדימה בקרב כדי שנוכל לחיות פה".
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן