שוב שגרה.
שוב יום רודף יום, ואני מחפשת את ההתעוררות הפנימית שהייתה לי בתשרי, כל הרצונות הגדולים: ההמלכה של השם עליי ועל משפחתי, יום הדין הגדול, סוכות, ופתאום הכול קטן. מזג האוויר השתנה, הילדים כבר התרגלו לשגרה, ורק אני מנסה למצוא את עצמי בתוך השקט.
לפני התשובה ועוד קצת לפני כן הייתי אדם מלא בחוויות. כל יום היה לא צפוי. בא לי לטוס? קדימה. בא לי לצנוח? יאללה. לגלוש בביאריץ? מושלם. הרפתקאות -זאת הייתה מילת המפתח. אבל עם הגיל והילדים נאלצתי למתן את זה. מקסימום ללכת לים מוקדם בבוקר כשעוד ריק, לשכב על החול בפישוט איברים ולתת לשמש לחמם לי את הלב.
בתחילת התשובה הייתה לי תחושה של מים גנובים ימתקו, כאילו כל הסוד העצום הזה שאנחנו שומרים, בעלי ואני, כל כך קסום ומיוחד, שזה מילא אותי בתחושת הרפתקה. הולכים לבית כנסת בשבת ואני לבושה צנוע ועם כיסוי ראש? וואו, מהפכה! שומרים שבת שלמה, הטלפונים סגורים, מתחמקים מהסברים ברורים? אורות, ריגושים, דמעות של אושר, והכול בסוד פרטי שלנו.
אבל השנים עברו, והסוד כבר מזמן לא סוד, והשגרה שוב אותה שגרה. איזה פחד. אני פותחת את הסידור, מתפללת מנחה ועוצרת באמצע. רגע, לא בשביל זה חזרתי בתשובה. זה לא עוד טקסט שצריך לקרוא, זאת תפילה לשם יתברך! והילדים רבים מסביבי וצעקות, ואני מחפשת את נקודת החיבור עם השם. דמעות שקטות יורדות לי על הפנים, ואני מתנצלת בפני השכינה שהנה עוד תפילה נאמרה אבל לא הרגשתי שהייתי בה… אני נזכרת
איך בשבת שובה הקפדתי על כל ברכה, שתהיה מעומקה דליבא, לא לפספס את האור הגדול, להתחבר.
ועכשיו? איפה אני?
ואז אני מבינה: הנה, הגיע רגע האמת, העבודה האמיתית, להעיר את הנקודה שבלב שתתפשט ותמלא את כולי ותעיר אותי לתשובה שלמה ולתפילה כנה. עד עכשיו אורות ההתחלה מילאו אותי בכוחות וברצונות גבוהים, עכשיו הגיע הזמן לעבוד באמת. אני כל כך רוצה להתקדם ולהתקדש, ויחד עם זה כל כך מתעצלת. כאן לא יעזור חיוך כובש, אין קיצורים והנחות למפורסמים, בעבודת השם כולנו שווים. ואני מודה שלפעמים זה מייאש אותי.
לא שכולנו שווים חס ושלום, ולא שאין קיצורי דרך, אבל מה, אין מסלול מקוצר לחוזרים בתשובה? אין דרך לחתוך את התור והופ להיות דבורה הנביאה?
הגיע רגע האמת – להעיר את נקודת הלב. אילוסטציה
לא, אין. לאט לאט להתקדש, לאט לאט לתקן מידות לא טובות, להשתנות. אני כל כך רוצה להשתנות, חזרתי בתשובה כי רציתי להשתנות, רציתי להיות אדם יותר טוב. יותר ישר, יותר אוהב, חומל, עדין, בשביל להרגיש את הקשר עם השם יתברך כל רגע ורגע ולנסות להידמות למידותיו. להשפיע טוב בעולם.
השגרה הזאת פתאום גם קצת מבורכת, כי הנה יש גם את מחר. דווקא מתוך הפשטות של היום לנסות שוב להתפלל בכוונה, לברך עם הלב, להתרומם מתוך ההרגל, רצוא ושוב. אני באמת כל כך קטנה ורחוקה, וכל שנשאר לי זה להגיד בלב שבור לשם, אתה המלך. אני כלום. תעיר אותי. תחזיר אותי בתשובה שלמה. ולחפש להוסיף עוד שיעור, לפתוח ספר וללמוד, שלוש ארבע ולעבודה. לא לברוח לטלפון, להתייגע.
באמת שהשם פינק אותי. אמנם ילדותי לא הייתה פשוטה, אבל מגיל שמונה עשרה השם רק שולח לי מתנות טובות. אני בת ארבעים, כך שכבר המון זמן אני עם פינוקים, ואולי כמו אצל ילדים שנותנים להם יותר מדי והם נהיים מפונקים וכפויי טובה, ככה נהייתי אני, רוצה הכול מהר, עכשיו. אין לי כוח, סבלנות או נחת להתייגע.
אז השם, בבקשה, תן בי את הכוח להתמיד בלימוד, להעמיק, לא להתעצל ולעשות לעצמי הנחות.
לזכור שלא מגיע לי כלום ואני פה בעולם הזה בשביל לעבוד. אותך. איתך. ואם אפשר אז בבקשה תשלח לנו משיח. המסע הזה כל כך מעייף, ואם אפשר איזה כביש עוקף זמן אנחנו ממש נשמח.
מאחלת לכולנו שנזכה להעיר את הלב לעבודת השם מתוך שמחה ואמונה שלמה, וניפגש בבית המקדש במהרה בימינו. אמן.