אנחנו מגש הכסף: טור ליום ההוקרה לפצועי צה"ל

לא התחולל שם שום קרב הירואי.
לא היו אויבים בתמונה.
לא נשק וגם לא סכנה ממשית.
בסה"כ אימון שגרתי בצבא, כשהיה צריך לסחוב מאה קילו והגוף שלו לא הפסיק להגיד לו "די. תעצור. אתה חזק, אבל כמה אפשר לסחוב? זה יותר מדי בשבילי".

אבל הוא עקשן, ויש לו כוח רצון מטורף, ולכן הוא התעלם מקריאות הגוף שהלכו וגברו בכל אימון, ומהכאבים ברגל שלא פחתו ולא הפסיקו לרגע.
באחד מהמסעות כשאחד החיילים האחרים נמצא על גבו, רגע לפני שיצא לקורס קצינים – הגוף התמוטט. הוא קרס באמצע ההליכה ולא הצליח לזוז, משתנק מכאב ומנסה להכחיש.

מאז הצבא החליט שהוא לא יכול לשרת בו יותר ושחרר אותו. הלך קורס קצינים, הלכו החלומות להיות לוחם בשנים הקרובות, וכמובן שהלכה גם הרגל.
הרופאים צעקו עליו ונזפו בו איך הוא הזניח אותה כל כך, אבל הוא רק רצה להיות חייל ולשרת את מדינתנו בצורה הכי טובה שיכל, אז הוא הקשיב ושתק.
אני הכרתי אותו בדיוק אחרי שעבר את הניתוח הראשון. אישה יקרה הכירה בינינו ויצאנו. הדייטים היו מושלמים. הוא בדיוק התחיל עבודה כמפיק אירועי חתונות, ואני הייתי מאוהבת בו מעל לראש.
ואז החלה ההתדרדרות.
חשבו שאחרי הניתוח הראשון – הוא יוכל לחזור ללכת כרגיל. אז חשבו. מסתבר שהנזק ברגל היה הרבה יותר גדול ופתאום הוא נאלץ להתחיל ללכת עם קביים, ולענות לאנשים ששואלים כל הזמן "מה קרה", ולהתפטר מהעבודה שכל כך אהב כי לא יכל לדרוך יותר על הרגל.

אני חושבת שנקודת השבר הייתה בחתונה – כי הרגל כל כך כאבה לו, עד שבמשך שעה שלמה בזמן הריקודים, הוא היה בחדר ייחוד מתפתל מכאבים ומקווה שיצליח לחזור לחתונה ולרקוד איתי איזה ריקוד או שניים, אבל כמובן שזה לא קרה.

ואז הגיע הניתוח השני, ובמשך שלושה חודשים הוא ישב על כיסא גלגלים, לא מסוגל לזוז. ואני טיפלתי בו וניסיתי לעזור כמה שיכולתי, אבל לראות את בעלי סובל כל כך מכאבים, פחות משנה אחרי החתונה, היה קשה מנשוא בשבילי.

אבל הזמן חלף, וברוך השם אחרי שלוש שנים הוא כבר לא הולך עם קביים, והוא כבר לא סובל אחרי חמש דקות של הליכה. הניתוח הצליח. אמנם הרגל לא חזרה לעצמה, וחצי שעת הליכה זה לא דבר מובן מאליו מבחינתו, אבל אני למדתי להבין שאפשר לטייל בצורות אחרות ולא חובה ללכת למדבר יהודה כדי לטייל עם המשפחה. ובעיקר למדתי כמה כוח רצון מדהים יש לבעל הזה שלי. כמה כוח סבל, כמה אידאליים יש לו, עד כדי כך שנתן את הרגל שלו למדינה.

אז נכון, לא היה שם קרב הירואי ולא שריקות של כדורים מעל הראש. אבל היתה שם נחישות והיתה שם הקרבה.
ביום הזה שבו מוקירים את פצועי צה"ל, אני מוקירה את הבעל המדהים שלי שסבל כל כך הרבה, ונאלץ לגדוע הרבה חלומות רק כדי לשרת פה בארצנו הקטנטונת,
ואומרת לו תודה.
תודה לך בעלי היקר, כי בזכות אנשים כמוך יש לנו מדינה טובה יותר.