איך מגלים דבר כזה רק בגיל מאוחר כל כך? כיצד הן הסתדרו עד אז? איפה זה פוגש אותן היום? ומה השתנה מאז הגילוי המפתיע?
כינסנו לכתבה זו גם את המנחה שלהן בקבוצת התמיכה, תהילה אלמוג, מרפאה בעיסוק ומאמנת בשיטת קוג־פאן למבוגרים עם קשיי קשב וריכוז, וקיבלנו תשובות מרתקות על שיטה חדשה מייד אין ישראל, שעושה מהפכה בקרב מאובחני קשב וריכוז. כן, גם מבוגרים.
מוצפות
כך נראתה המודעה שהזמינה אותן להיפגש: "קושי בניהול זמנים? עומס מטלות? קצה החיים היסטרי? אתגרים בהתארגנות? אמביציה גבוהה? מאותגרת קשב וריכוז? מוזמנת לארבעה מפגשים שבהם נדבר בשפה שלנו". זה הספיק להן כדי להגיע, ולפתוח את הלב. הן מספרות שהשיתוף היה טוטאלי, והטישו היה בן לוויה קבוע. "פתאום את מרגישה שמישהי, ואפילו הרבה מישהן, מבינה אותך. שאת לא מוזרה. שיש לזה שם, לכל מה שעובר עלייך", מתארת לי נועה (44), עורכת דין מצליחה, שגילתה רק במפגש הראשון שהיא אכן לוקה בהפרעת קשב וריכוז.
"היו שיתופים כואבים ומשעשעים, שרק נשים שעוברות את זה גם כן מסוגלות להבין", מצטרפת לשיחה יעל (46), כותבת תוכן באחת הבמות המובילות ברשת. "'מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני'. אנשים בטוחים – היא מצליחנית, אלופה, כל מה שהיא נוגעת בו הופך לזהב. רק אני יודעת על כל הבלאגן שאני מחביאה בחדרים, על הכיור העמוס וחוסר האונים שלי מול הר המטלות הבלתי נגמרות. הר שאני אפילו לא יודעת איך לצלוח".
"אני כבר מזמן הרפיתי", תורמת לשיחה אפרת, בת 70 עם רוח צעירה, דוקטור במדעי המדינה ובעלת משרד פרסום. "אצלנו השאלה הכי נדושה בבית היא: איפה. וכולם, כולל אותי, יודעים לצחוק על אמא שהלכה למטבח ושוב שכחה מה היא רצתה לעשות שם".
טוב, אומנם אנחנו כולנו על הרצף של קשב וריכוז, אבל לטובת הקוראות המיושבות שלנו, בואו נתחיל מההתחלה. ספרו לי, איך הכול התחיל אצלכן?
"התופעות של קשיי הקשב החלו אצלי כבר מילדות", מספרת אפרת. "רק שלא ידעתי לקרוא להן אז בשם. לא הייתי מצליחה להתרכז במה שלא עניין אותי, וגם אם כן עניין אותי, היו מורים שלימדו בצורה מונוטונית. כך שמשנות ילדותי לא זכורים לי דברים מיוחדים מבית הספר, רק ירידת הערך העצמי שלי.
"לאורך השנים הייתי מאבדת דברים, ובעצם עד היום", היא מודה בחיוך. "גם לא הייתי מתמידה במה שלא עניין אותי, כך שאת חובותיי הלימודיים בקושי מילאתי", אומרת האישה שלפחות שלוש תעודות אקדמיות מפארות היום את הקליניקה שלה.
"כילדה לא הכירו את התופעה הזאת – פשוט היו מעיפים מבית הספר. בסוף כיתה י' לפחות שליש מכיתתי, כולל אותי, סולקנו, כי מבחינתם לא התאמנו למסגרת, לא היה להם מה לעשות איתנו. רק אחר כך, כשעשיתי בגרות אקסטרנית ומבחנים באוניברסיטה, הבנתי שאני באמת לא דפוקה. אבל גם שם היה קשה לי להתרכז בשיעורים. אז בסוף כל סמסטר הייתי יושבת עם עצמי כמה שעות, ומוציאה ציונים מצוינים".
יעל מתארת תמונה שונה. "כילדה איש לא חשב לרגע שיש לי בעיית קשב וריכוז. אומנם הייתי מעט מפוזרת ונוטה לחוסר סדר, וגם לא הצלחתי לעמוד בזמנים, מה שעד היום מאתגר אותי, אך בשנים ההן, לפני למעלה מ־30 שנה, התמקדו באבחון 'ילדים מופרעים' שמרעישים ומפריעים בכיתה. המצב אצלי היה הפוך: הייתי תלמידה מצטיינת שאפילו ניגנה בכלי נגינה והצליחה להתמיד בכך כמעט עשר שנים, וממש לא הפרעתי למורות. הקשיים התעוררו דווקא כאמא המוצפת במשימות ובמטלות", היא מפתיעה. "ברגע שהגיעו הקטנטנים בזה אחר זה, הרגשתי חסרת אונים לעיתים קרובות, לא בטוחה מה לעשות קודם. הבית שילם את המחיר הגדול: היה לי קושי אמיתי לשמור עליו מסודר, והגעתי הרבה פעמים למצב כאוטי".
"אני כל כך מזדהה איתך!" מתפרצת נועה באמצע המשפט של יעל, אבל אף אחת לא מעירה לה. הרי זה מאפיין מובהק של קשיי קשב וריכוז – האימפולסיביות והקושי בדחיית סיפוקים. "גדלתי בבית מאוד פדנטי", היא ממשיכה, "אף פעם לא הייתה לנו אפילו כפית בכיור. כשהתחתנתי גיליתי שחמותי אפילו יותר קפדנית מהוריי בנושא הסדר והניקיון. ולמרות שהצלחתי בכל מה שעשיתי, המצב המבולגן של הבית היה תעודת עניות זועקת, וגרם לי להרגיש כל הזמן כמו כישלון חרוץ. וכן, גם אני הייתי מצטיינת בכל שנות הלימודים, ואפילו מצטיינת דקאן בתואר הראשון והשני", היא צוחקת, אבל יש דוק עדין של עצב בעיניה. "אז תמיד חשדתי בעצמי שאני פשוט עצלנית, ובגלל זה הבית נראה ככה. רק בזכות המפגשים שלנו הבנתי שאני לא. אני חושבת שלא היה מפגש שלא בכיתי בו לפחות פעמיים", היא משתפת בגילוי לב, "הייתי מוצפת. הרגשתי שסוף סוף אני מבינה מה עובר עליי. סוף סוף כל התופעות שמרכיבות את האני שלי מתאספות לכדי הגדרה אחת, שמאוד מקילה עליי".
"אני נזכרת" משתפת יעל, "שכשראיתי את נועה נכנסת לחדר במפגש הראשון, פשוט ברח לי מהפה, באופן מאוד לא פוליטיקלי קורקט: 'את?! קשב וריכוז?! אבל את כל כך מוצלחת!'".
עכשיו שלושתן צוחקות. "זה בהחלט שבר את הקרח בין כולן".
המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,
קרדיט: הדס לביא
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן