לאט לאט ראיתי אותן נכנסות, מהוססות, מחפשות. לאחרונה הן רק מחפשות, בכל מקום. על החולצה של כל אחת מהן חייכו הפנים של הבן או הבת החטופים בעזה, ואישה אחת, אם לתינוקת שבויה, נתנה לי בקבוק של בועות סבון עם תמונת בתה היפהפייה. היא רוצה שאפריח בועות צבעוניות לכיוון התינוקת שלה, "זה היה מוציא ממנה צחוק מתגלגל כשהייתה בבית". ואני מפריחה בועה ומתפללת בלב שרק לא תתפוצץ גם התקווה הזו בפנים.
'תפילת האימהות', קראנו להתכנסות הזו במוזיאון תל אביב, בקצה 'כיכר החטופים', ואני פשוט ביקשתי מכל אמא שתכתוב תפילה מהלב, כמו שהיא מבינה. "כשנסתמו צינורות התפילה", אומר רבי נחמן, "יש להלביש התפילה במאמר". צריך לכתוב מילים חדשות, לא מוכרות, מילים שהמודיעין השמימי לא מזהה בקוד התפילה המוכר, וכך נוכל להפתיע אותו, לפרוץ את כל גדרות ההפרדה, ולחטוף אותם בחזרה אלינו. "שביל מן הצד", רבי נחמן קרא לזה.
בסוף הכנס המרגש הזה, אחרי שמירי מסיקה הרעידה לכולנו את הלב ב'שיר למעלות' שלה, היא עמדה שם, אמא אחת, בשביל מן הצד, וחיכתה לי. "אני לא דתייה", היא אמרה, "אז רציתי לשאול אם מותר לי להתפלל שכמו בסיפור של משה בתיבה, אישה ערבייה שם בעזה תיקח את התינוק שלי ותטפל בו ותיתן לו בקבוק". בטח, אמרתי רועדת, בטח, מותר להתפלל על כל דבר, אמא. אולי ישנה בתיה בת פרעה שתפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו?
האמא הזו לא יוצאת לי מהראש. היא הפכה כל אבן, הפריחה כל בועת סבון, ואז חיפשה בהיסטוריה המשותפת לכולנו היתכנות לגילוי טוב נשי בתוך חושך מוחלט. כשכל האור מזמן הלך לו היא רוצה שפתאום מלאך יופיע, אל חדרו יבוא בלאט, ואז יקרא לה: "בואי אמא! ותראי אותו גם את!" שבי איתי עד שאגדל את השיר הזה, 'בואי אמא', כתבה המשוררת לאה נאור, יוצאת קיבוץ נחל עוז. היא התגוררה בדירת גג קטנה בתל אביב בקומה רביעית, ומתחתיה, בקומת הקרקע, גר ילד בן שלוש שאהבה מאוד. מדי יום עלה ארבע קומות כדי לדבר איתה. יום אחד הודיעה לו שלא יבוא יותר, מפני שהיא עוזבת, וחבל שיעלה מדרגות רבות כל כך, כי היא כבר לא תהיה שם. והילד ענה לה בשיא התמימות: "אבל לאה! את לא יכולה לעבור דירה! את צריכה לחכות איתי עד שאגדל!" את המילים האלה הכניסה נאור לשיר 'בואי אמא'. והן יושבות שם, האימהות, איתו ואיתה ואיתם, עד שיחזרו, והיא תצחק ותבכה כשתראה כמה גדל.
מעולם לא פגשתי אימהות רבות כל כך שעוברות את הצער הנורא הזה, צער של בנים שגדלים רחוק מהן. אני לומדת עם השנים את סודות הנחמה האימהיים, אבל אֵם לחטוף או שבוי או נעדר, אסור לנחם. מפני שאסור להן בתכלית האיסור להתנחם. הן צריכות לשבת איתו מרחוק, עד שיגדל.
"מה עשה יעקב כשהביאו את הכתונת מגואלת בדם? לא האמין לבניו כל עיקר, שנאמר: 'ויקומו כל בניו ובנותיו לנחמו וימאן להתנחם', לפי שאין מקבלין תנחומין על חי אבל על מת – גזרה שישתכח מן הלב, שנאמר: 'נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד'. מה עשה? הלך בהרים וחצב שנים־עשר אבנים והעמידן שורה וכתב על כל אחת ואחת מהן שם שבטו ושם מזלו ושם ירחו. על אבן אחת כתב: ראובן – טלה – ניסן, וכך כתב על כל אבן ואבן.
התחיל מראובן, ואמר לאבנים: גוזרני עליכם שתעמדו לראובן! ולא עמדו, לשמעון! ולא עמדו, וכן לכל שבט ושבט, ולא עמדו האבנים. וכיוון שהזכיר להם שם יוסף – מיד עמדו וכרעו לפני אבן יוסף. ועדיין לא ברור לו הדבר שהוא חי, ועוד הלך ובחן באלומות וכתב עליהן שמות השבטים והמזלות והחודשים ואמר להם: גוזרני עליכם שתשתחוו ללוי ולא עמדו, ליהודה שהוא מלך! ולא עמדו, וכשהזכיר להם יוסף, עמדו וכרעו כולן ליוסף. ועדיין לא נתברר לו שהוא חי…" (מסכת סופרים כא, ט).
יעקב ממאן להתנחם מפני שמשהו אומר לו שבנו חי בשבי. והוא הולך להרים וחוצב באבנים. זהו תיאור של אדם שלילותיו טרופים והוא נראה לכולם כמשוגע. אדם שמנסה לזכור את החלומות שהיו לו, את חלום שנים־עשר האבנים, אבל לא פחות מכך, להחיות את החלומות שהיו לבן שלו, את חלום האלומות. דווקא כשכולם קמים לנחם אותו, הוא מבקש לרדת אל בנו ביגון שאולה, מפני שהוא מבין שנשאר לבד בתקווה שלו. הם כל כך רוצים לעזור, אבל לא מנחמים עכשיו! עכשיו יושבים איתו, בחושך, כמו אמא, עד שיגדל.
האם נדע לחכות איתן, עם האימהות? האם נדע להעריץ את ההיריון האינסופי הזה, הלא מוכר? האם נדע לחצוב איתן באבן, לקטוף איתן אלומות, להשתחוות להן?
מה אתה רוצה ממני?
"מביטה באמא. היא איבדה את אבא, בן זוגה, הפרטנר שלה לחיים, את הנראות והזהות שלה, ולמרות הכול תמיד שמרה על אופטימיות. אני זוכרת אותה בבית החולים כשעוד הייתה מאושפזת. היא אמרה לנו: 'הרוב טוב והרוב קובע!' איבדת את בעלך, את הבריאות שלך, וזה מה שאת אומרת?! היא השראה, אמא. אני לומדת ממנה כל כך הרבה על חוזק ותעצומות נפש. היא לביאה ולוחמת, לא מוותרת לעצמה ונלחמת להיות שם בשבילנו. באמת נלחמת כדי לקום. אני לא זוכרת אותה כמעט כועסת או מרימה את הקול. ובינינו, עם עשרה ילדים היפראקטיביים בבית זו באמת אצילות נפש. היא לעולם לא תגיד רע על אדם. אני מביטה בה עכשיו, אחרי הבשורה האיומה על שלומי. אמא עמדה שם ליד דלפק האחיות, אמא שלי הצדיקה שאף פעם לא שואלת שאלות של אמונה ואף פעם לא נשברת, עמדה שם, מנגבת דמעות מהעין היחידה שנותרה לה, הביטה למעלה ואמרה בקול שבור: 'ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני?'" ('קרן אור שבורה', אורית מרק אטינגר).
אני לא יודעת מה הוא רוצה ממנה. אני יודעת מה הוא רוצה ממני וממך ומכולנו. שנשב איתה בחושך עד שנגדל, עד שתבוא השכינה הזו שתפתח ותראה אותה, והנה אם עברייה בוכה, ותחמול עליה.
בתפילה גדולה לשובם במהרה של כל החטופים,
מתוך גיליון כסלו תשפ"ד- להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן