שנים לבשתי שחור וכהה, כמה שיותר פשוט כך יותר טוב.
ניסיתי להיטמע ולהיעלם, להצניע את הנוכחות שלי. להיראות כמו ש'אמרו לי' שאישה יהודייה צריכה להיראות, נסתרת וצנועה.
חזרתי בתשובה, ביקשתי בכל ליבי להיות חלק ולהרגיש שייכת, התרגשתי מסיפורי צדיקים וצדיקות ובפשטות רציתי להיות כמוהם, מבפנים ומבחוץ. אז בין יתר התהליכים, שחלקם היו פנימיים ועמוקים וחלקם חיצוניים אבל עמוקים לא פחות, לבשתי 50 גוונים של שחור, מראש ועד – כמעט – כף רגל.
רק כשהייתי חולצת את הנעליים, ואת זה בואו נודה אנחנו עושות במקום שמרגיש לנו בית, מי שהיה בסביבה יכול היה לפגוש אותי באמת. כי בבית הנפש מרגישה שמותר לה להיות היא, ככה בלי עטיפות.
בתוך הנעליים התחבאו תמיד זוג גרביים צבעוניות ומלאות חיים, אפילו קצת מופרעות, שכאילו צועקות לעולם 'הי אנחנו כאן ויש לנו מה להגיד'. לא היה להן שום קשר לחזות הסולידית והמסתתרת וזה בוודאי ברור לכן, כמו שזה ברור לי, שמשהו מבפנים לא וויתר וחיפש מקום לביטוי.
כמה סמלי שאת כל האהבה לצבעוניות, את רוח היצירה שפיעמה בפנים, ניתבתי לקצות האצבעות – אלו שעליהן דורכים כשרוצים להתהלך בעולם בשקט בשקט.
לקח לנו, לי ולחצי, כמה שנים של 'תהליך תשובה על התשובה', כדי להפנים את העובדה שהעבר הוא חלק חי בתוכנו. חי ממש. כמה שנים של רצוא ושוב כדי להחזיר את הצבע לחיים ולמצוא את הדרך שמתאימה לנו בתוך העולם היפה והמבורך שזכינו להיות חלק ממנו.
נדמה שכשחוזרים בתשובה עוברים דרך שלב שבו הנפש ממש מתנכרת לחוויות העבר, עד שמבינים שהעבר הוא לא מכשלה אלא מקפצה למה שאנו היום. וזה נכון לגבי כל מי שעובר תהליך כלשהו של שינוי בחיים. בסופו של יום, כל חוויה וחוויה בחיינו מתרחשת באופן מדויק ושמימי. מה שעברנו היינו צריכים לעבור כדי לגדול ולהיות מי שאנחנו. ובעצם כל התורה כולה היא לחיות בשלום עם כל החלקים.
יש משהו שלם בלהרגיש שייכת לכל העולמות שבנו אותי למרות שלפעמים באותה מידה מרגישה לא שייכת לאף אחד מהם, וגם זה אם תשאלו אותי הוא סוג של שלמות.
אל תוותרו על הצבעוניות בחיים, גם אם לפעמים היא רק בגרביים.
אין לדעת לאן זה יוביל.