הרשתות החברתיות שינו את עולמנו והעניקו לכל אחת את היכולת להשמיע קול ולהגיע לאלפי משתמשים ברשת. יש כאלה שבחרו להשתמש בבמה שניתנה להם לתיקון עוולות חברתיות, לשינוי סדרי עולם ולטיפול בנושאים שאף אחד אחר לא רוצה לעסוק בהם. הכירו את לוחמי הרשת: אקטיביסטים חדים ומכווני מטרה, שמנסים להפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר
"חרם הוא צלקת לכל החיים"
שירי קניסברג לוי לא העלתה בדעתה להיות פעילה חברתית או אושיית רשת. רק לפני כשנתיים וחצי, בראשית ימי הקורונה המסוגרים, החלה לפרסם סרטונים משעשעים על אימהות בזמן הקורונה, שאותם צילמה ברכבה. ההומור עשה את שלו, הסרטונים הפכו לוויראליים, ושירי מצאה את עצמה מוזמנת לאולפני הטלוויזיה כשמאחוריה קהל של אלפי עוקבים שמחכים לסרטון הבא. "לא בחרתי להיות פעילה חברתית ולא תכננתי את זה", היא מבהירה.
אז איך הפכת להיות דמות שמובילה את המאבק בחרמות בילדים?
"הבת שלי מאי עברה חרם שבעקבותיו היא גם עברה בית ספר. אחרי שנה, כשחשבנו שפתחנו דף חדש, ראיתי תוכנית בטלוויזיה על ילדה שעברה חרם וממש בכיתי את נשמתי. לא עצמתי עין כל הלילה. היום אני יודעת שאין דבר כזה להשאיר את הכל מאחור, חרם זה צלקת לכל החיים.
"קמתי בבוקר למחרת, ירדתי לרכב עם הפלאפון כמו בכל יום, ובלי לחשוב יריתי והוצאתי את כל מה שהיה לי על הלב בלי סינונים – על מה שעברנו, על קשר השתיקה והאשמה של ההורים. הכל. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו דיבר ככה על חרם, והפוסט הפך לוויראלי. לא תיארתי לעצמי כמה הנושא מושתק מצד אחד וכמה הוא חם ובוער לכל כך הרבה אנשים מצד שני.
"כשאתה עובר את זה עם הילד שלך אתה מרגיש ממש לבד, חסר אונים", אומרת שירי, ומתארת איך בעקבות הפוסט היא הוצפה במאות הודעות פרטיות, "אחת מהן הייתה הודעה מוקלטת של אמא של נערה בת 15 שבכתה ממש. הצעתי לה שאנצל את הבמה ואת העוקבים שלי כדי לפרסם את המקרה ולפנות להורים".
שירי אכן כתבה פוסט, וביקשה מהורים אחרים לשוחח עם ילדיהם ולתת יד כדי שהילדה המוחרמת לא תיאלץ להיות כל החופש הגדול לבדה, ללא חברות. "בעקבות הפוסט הזה הנערה לא בילתה יום אחד לבדה בחופש. כשפרסמתי את פוסט התודה לעוקבים זה פתח פֶתח לאלפי הודעות נוספות, והבנתי שאני לא יכולה לכתוב פוסט נפרד על כל ילד. משם נולד הרעיון להקים קבוצה". הקבוצה, 'ים של חברים', מכילה כיום 25 אלף משתתפים ומנוהלת על ידי שירי ושותפה נוספת.
ספרי לי על הקבוצה.
"כל הורה או ילד רשאים לפרסם בקבוצה פוסט, ונוצרות המון חברויות בעקבות הפוסטים. התחלנו להוציא פעילויות חברתיות ותרפיות לילדים דרך הקבוצה, ועצם העובדה שיש להם סיבה לצאת מהבית במקום לשבת לבד היא כבר הצלת חיים. בשלב מסוים הבנתי שחייבים לפתוח קבוצות בכל עיר, כי הדבר הטבעי הוא שלילד יהיה קל וזמין להגיע לחבר שלו, וכיום יש שלושים סניפים המנוהלים בהתנדבות מלאה. כשאני שואלת ילד: מה החלום שלך? והוא עונה: 'שיהיה לי חבר טוב', זה מבחינתי בזבוז של חלום, כי חבר זה דבר בסיסי בחיים ולא שאיפת על".
איך הרשתות החברתיות השפיעו על נושא החרמות?
"קודם כל הם פגעו בכישורים החברתיים של הילדים, שהתרגלו לתקשר דרך הודעות, הקלטות ותמונות. אבל ההבדל המהותי הוא שכשאנחנו היינו קטנים הייתה לנו האפשרות להתנתק מהחברים בבית, אבל היום אפשר לראות הכל ברשת, והילדה שלא הוזמנה ליום ההולדת חווה את הכל בסטורי בזמן אמת. זה מעצים את הכאב פי אלף. לכן יצאנו לאחרונה באמנה שהצטרפו אליה המון בתי ספר, ולפיה כשחוגגים יום הולדת מזמינים את כולם. אפשר כמובן בנים ובנות בנפרד, אבל לא משאירים אף ילד בבית".
יש גם תגובות סימפטיות פחות?
"כן, בייחוד כשאני מאשימה את ההורים. אני מקבלת הודעות מהורים שפנו להורי הילד הפוגע, ואלו לא רק מתגוננים אלא גם יוצאים במתקפה. אני לא מבינה את זה, למה לא לשתף פעולה? כולם יצאו נשכרים. הרי הילד הפוגע גם הוא במצוקה. מה גורם להורים לכזה אנטי? חרם הוא פשע לכל דבר.
"גם פוסטים שנוגעים לימי הולדת זוכים לפעמים לתגובות לא מפרגנות, הורה כותב למשל שהוא לא מבין מה הבעיה לתת לילד שלו את זכות הבחירה להזמין את מי שהוא רוצה. אנחנו לא נותנים לילדה בת שבע לבחור אם היא רוצה לנסוע על אופניים חשמליים, אז למה במקרה הזה זה בסדר?"
אילו סוגי פוסטים מקבלים הכי הרבה חשיפה?
"אלו שמגיעים מהילדים עצמם. כשילד כתב שמשעמם לו בהפסקה כי הוא תמיד לבד זה שבר את הרשת".
חסמו אותך פעם?
"לא, כי בתור אשת חינוך אני בחיים לא אעשה שיימינג. לא משנים לי הפרטים של המקרה, באיזו עיר או באיזה בית ספר זה קרה. אנשים צריכים להבין שאין תבנית או פרופיל לילד המוחרם, זה בכל מקום, בכל צבע, בכל גיל ובכל מגזר".
יש חברויות אמת שנוצרו מהפעילות ברשת?
"בתוך הקבוצות נוצרות חברויות אמת בין הילדים וגם בין ההורים. זה מגיע לרמה של לטוס לחופשות בחו"ל ביחד ולישון אחד אצל השני. יש הורים שהולכים איתנו מההתחלה לכל אורך הדרך".
כמה פניות את מקבלת ביום?
"מאות, ואני לא מצליחה להגיע לכולן לצערי. יש לי צער גדול על זה, אבל אני רק אדם אחד, אני לא חלק ממערך של נותני שירות, ואני עושה הכל בהתנדבות. אני יושבת עד שלוש בבוקר לקרוא הודעות ולפעמים גם אני מותשת, מודה".
מה הלאה?
"הייתי רוצה ש'ים של חברים' תהיה כמו תנועת נוער שמשלבת גם ילדים שלא עברו חרם, כדי להגדיל את המעגל החברתי וכדי שהילדים שהוחרמו ירגישו שווים, במקום מכיל ובלי מתח".
שוטף פלוס נצח
אין עצמאית שלא מכירה את החוויה: מתקשרים אלייך ממוסד חינוכי, עמותה או ועדת תרבות יישובית, מרעיפים עלייך מחמאות ומזמינים אותך לתאריך מסוים. התאריך מגיע, את נותנת את כל כולך, הקהל משתף פעולה וגם נשאר בסוף לשאלות או סתם לסלפי, ושנייה לפני שאת חוזרת לרכב את שואלת את המזמין: מה עם התשלום? את נענית שהמדיניות היא שוטף פלוס עד 120 שנה, ואת אכן מוצאת את עצמך רודפת אחרי המקום עד צאת הנשמה. לצערנו, בגבולות המגזריים התופעה הזו נפוצה אפילו יותר.
בשנים האחרונות לא מעט עצמאיים הצטרפו למשימה החשובה של העלאת המודעות למוסר התשלומים הלקוי. הראשון שהעז לכתוב על הנושא ולהאיר את עיניו של המגזר שלא אוהב לדבר על כסף, היה הסטנדאפיסט דאז, יאיר אורבך. עם הזמן הוא הרים כמה מחאות רשת בנושא, פתח קבוצות ווטסאפ של עצמאיים והצליח לייצר תנועה של שינוי בתחום שכמעט ולא דובר בעבר.
"אני מתעסק בסיפור הזה הרבה שנים, היו המון לקוחות שנאלצתי לרדוף אחריהם כדי שישלמו והבנתי שלא יכול להיות שאני בעצם מעניק להם הלוואה על חשבוני", מתאר אורבך. "הייתי חזק ברשת עוד לפני האג'נדה, והחלטתי לנצל את הבמה הזאת כדי לקדם את הנושא".
אילו פוסטים קיבלו הכי הרבה תגובות?
"כאלה שקראו למחאה כמו מחאת 'שכרת שילמת', שבה אנשים העלו תמונה עם כמה כסף חייבים להם גופים ומוסדות, ולהבדיל פוסטים שמפרגנים למי שמשלם במקום. זו הייתה מחאה של כמה ימים, אבל היא הייתה חזקה כי היא נתנה כוח ותקווה לבעלי העסקים לדרוש את המגיע להם".
שתף בפניות שאתה מקבל בעקבות דברים שכתבת.
"פונים אליי הרבה רכזים שמזמינים אירוע ומבקשים ממני להכניס אותם לרשימה שאני מפרסם בכל חודש של גופים שמשלמים במקום. אנשים ממש רבים על זה בפייסבוק שלי. אם שכחתי לכתוב מישהו ישר כותבים לי".
אנשים כותבים לך גם בפרטי?
"אני מנהל קבוצות ווטסאפ של 1,000 בעלי עסקים, כך שפונים אליי כל הזמן בשאלה איך להתמודד עם סוגיית התשלומים. זה קורה גם בפייסבוק ואני משתדל לענות לכולם. יש כאלה שיכולים להסתפק בפתרון נקודתי, אבל יש אחרים שצריכים לעבור שינוי עמוק יותר".
לאלה שמעוניינים בשינוי משמעותי אורבך מציע לעבור קורס בתחום, או לקרוא את ספרו: '100 תובנות על ביזנס'.
אתה פעיל בנושא כבר המון שנים. יש שינוי?
"כן, חד משמעית. הדרך עוד ארוכה, אבל יש הרבה יותר מודעות לנושא של תשלום בשוטף־פלוס. גם מצד המשלמים אבל גם מצד העסקים, יש מודעות לכך שאפשר לסרב לעבוד בשיטה הזו".
אורבך עדיין מפרסם פוסטים בנושא, אבל כבר לא רואה את עצמו מוביל חברתי בתחום. ככל שיותר בעלי עסקים ידברו על הנושא, הוא אומר, השינוי בוא יבוא.
צילום: שרי עוז
אקטיביסטים נוספים בכתבה המלאה בגליון תמוז של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן