כבר מהצעד הראשון שלי במתחם של בתיה בעין הוד, הרגשתי שנכנסתי לעולם אחר. היו שם שקט קסום וצבעים שהאירו יופי פנימי וחיצוני גם יחד. שם פגשתי את בתיה שמואלי – אישה של לב ענק, חיוך מאיר, ומסע חיים שכולו השראה.
בתיה נולדה על גדות הנילוס הכחול בצפון אתיופיה. עד גיל 11 הוריה הסתירו ממנה שהיא יהודייה. לילה אחד דפקו שליחים מישראל על דלת הבית, ובישרו: “הדרך לירושלים נפתחה”. אביה בן ה־80 שמע את הבשורה, פרש ידיו לשמיים ואמר לה': "תודה שלא שכחת אותנו". זו הייתה הפעם הראשונה שבתיה ראתה אותו בוכה. "את השמחה שהייתה שם אי אפשר לתאר", היא מספרת. בתוך כמה ימים הם התארגנו, והמשפחה יצאה למסע לארץ ישראל.
הקליטה שלה בארץ לא הייתה פשוטה, והיא מתארת איך מילדה תוססת הפכה ל”שקופה” בכיתה: "הם לא ראו אתיופים לפני זה, וזו הייתה שנה מאתגרת בלשון המעטה. מאז החלטתי שאני אהיה ישראלית כמוהם. עברתי לג'ינסים ולמותגים, צבעתי את השיער לבלונד והפסקתי לדבר עם ה'.
"הדור הראשון בארץ היה צריך להילחם בשביל הכול, ולהשיג הכול בלי קשרים, רק ביזע ודמעות", משחזרת בתיה. "אמרו לי שלא אוכל לעשות בגרויות, אז עברתי לבית ספר אחר כדי להיבחן. התעקשתי להתגייס וקיבלו אותי לשייטת 13, ואז גם הכרתי לראשונה את הד, בעלי".
אחרי הצבא היא יצאה לשליחויות בארץ ובעולם, שם הלב שלה התעורר מחדש לתשובה. "אחרי שנה בלוס אנג'לס החלטתי לחזור לישראל. הבנתי שאם אני חיה בדור שזוכה לחזור מהגלות לארץ, אז אין מצב שאני מבזבזת את זה על שטויות, ועליי לחיות חיים של משמעות". וכך היא עשתה. היום הם מתגוררים יחד עם שלושת ילדיהם בכפר האומנים עין הוד, שם גדל בעלה.
השליחות מלווה אותה בכל תחום לאורך החיים. היא עבדה כמגייסת כספים עבור כפר הנוער ימין אורד, יצאה לשליחות בדרום אפריקה מטעם הסוכנות היהודית, עבדה בארגון השומר החדש והובילה פרויקטים לנשים מהקהילה האתיופית. לצד כל זאת, לאורך השנים הם אירחו בביתם את מטיילי שביל ישראל כ"מלאכי שביל".
מאז פרוץ המלחמה הפכו בתיה והד את ביתם למתחם שמיועד למפגשי חוסן. הם מארחים חיילים וקבוצות עיבוד למילואימניקים, וגם ניצולי הנובה מוצאים אצלם פינה של ריפוי ואור. המתחם מציע סדנאות אומנות, פינות ישיבה וגם פודטראק כשר, שזכה במקום השביעי בארץ מתוך 300 עגלות קפה.
“אני אף פעם לא אומרת לא", מחייכת בתיה, "אני מאמינה שכל משימה נשלחת אליי מה', ותמיד חושבת, 'מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות'. כל אתגר שקיבלתי בחיים היה מתנה. למדתי לא להתבכיין. אף אחד לא חייב לי כלום – הכול מתנות מאת ה’. המשימה שלי היא פשוט לעשות טוב, איפה שאני יכולה. עם ישראל צריך אותנו, הנשים, שנמשיך להפיץ אור”.
המפגש שלי עם בתיה היה פשוט קסום. למדתי ממנה שהבגד הוא לא רק לבוש, אלא כלי שמספר סיפור שלם – של זהות, אמונה ושליחות.
היא רואה בבגדים שפה של זהות. פעם רדפה אחרי מותגים ובלונד, היום היא מחפשת נוחות, איכות ותחושת מלכות. “אני לא מוכנה ללבוש בגד חונק או נעליים שסובלים בהן. הבגד צריך לשרת אותי, לא להפך”.
ויש לה גם מסר ברור לנשים: “אל תפחדו להיות כנות, אתן לא חייבות להיות כמו כולן. אם יש לכן חלומות – תממשו אותם, ותחיו את החיים במלואם. תשתחררו ממה שמכאיב ומייסר. לכו על החיים במלוא העוצמה, העדינות והאהבה – ותהיו מלכות אמיתיות”.
לוק ראשון:
שמלת מקסי רחבה עם הדפס בגוני נחושת ושחור, שמשלב בין דרמה לאלגנטיות. כיסוי הראש השחור, קשור גבוה ומרשים, יוצר מראה מלכותי ומלא נוכחות, והעגילים הארוכים ממשיכים את הקו הדרמטי.
לוק שני:
שמלת מקסי בצבע זית רך, עם שכבות וולנים רומנטיים שמוסיפים תנועה. כיסוי ראש מרהיב בבד צבעוני שמביא איתו שמחת חיים. התכשיטים המוזהבים – צמידים, שרשראות ועגילי חישוק גדולים – מעניקים נגיעה מלכותית ומזכירים בגודלם ובצבעם תכשיטים מאתיופיה.
לוק שלישי:
שמלה לבנה ארוכה ומלכותית שאמא שלה קנתה לה, רקומה בדוגמאות צבעוניות בגוני שחור, צהוב ואדום. כיסוי הראש הלבן עם אותן נגיעות צבע משלים את המראה כמו כתר.
הלוק הזה משדר שורשים, זהות וחיבור עמוק למסורת. זו הופעה שמספרת סיפור של עם, משפחה ואמונה – כשהבגד הוא לא רק בגד, אלא זיכרון חי ועתיד מתחדש.
קרדיטים:
הפקה וסטיילינג: מלי סגל – 'מלילבוש'
צילום: מיכל קלירס
איפור: גלאם – רחל באיה Rahel Menkir Makeup Artist
בגדים:
שמלה ירוקה: SHEIN
גלביה שחורה ונחושת: תמרה
שמלה מסורתית: אוסף אישי
לוקיישן: כפר האומנים עין הוד
המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן